פאה נכרית - למתירים

[משיב כהלכה]

ומשכך לא ראה בעל חסד לאברהם לפרש את דברי רש"י שלא כמו שהוא חשב שחייבת להיות סוגיין דעלמא והוא אכן דוחה את דברי רש"י [שהכריע כפי' השני] להלכה מכח קושיות שזה אינו יכול להיות

ממש לא... וציטטתי את לשונו של החסל"א שכתב בדרך אפשר: "אם לא שנתפוס פירוש שני של רש"י ז"ל... ולפי זה י"ל דגזרת הכתוב היא שלא תלך פרוע... נראה לפי עניות דעתי לולא פירש"י ז"ל שסיים על פירושו השני "וכן עיקר...".

והגע עצמך, וכי החסד לאברהם שהוא אחד מהאחרונים שנפטר לפני כמאה וחמישים שנה, יכול לחלוק על רש"י ולדחות דבריו?

[אור זרוע]

מה שכתבת על החסד לאברהם - זה בדיוק הפוך, כי מרש"י (שמקורו בגמ') משמע שהקישוט הוא בסודרין נאין (היינו מטפחת) אבל פריעת ראשה היא ניוול.

זה לא הפוך. החסד לאברהם מפרש שהתקשטה לפני הבועל בגילוי שיער, ולא בסודרין. הדבר מפורש בדבריו, והמקורות שהבאת חולקים עליו.

טענת שלפי פירוש זה, אין זה גזירת הכתוב בלי טעם כמו שעטנז, כי מנין לנו לחלק בין חצר לבית. אבל הגמ' עצמה מסבירה את החילוק: "ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה..." זאת אומרת - כך המנהג. ותו לא מידי, ומעמידים את גזירת הכתוב ברה"ר דוקא ולא בבית ובחצר.

לא הוכחת כלום. המנהג גופו שמחלק בין רה"ר לחצר מלמדנו שהכיסוי עניינו צניעות. זאת ועוד, כיון שיש מקור מהכתוב לאיסור פריעת ראש, עלינו למצוא מקור בכתוב לחלק בין רה"ר לחצר כדי ליישב את המנהג, והיינו כמש"כ שהכיסוי משום צניעות וע"כ יש מקום לחלק בין רה"ר לחצר.

גם מה שכתבת "כשהתורה אומרת לעשות פעולה של הצנעה וכיסוי", התורה בעצם לא אומרת כלום, אלא למדים זאת בדרך אגב, שהכהן פורע את שערותיה, ומשמע שלפני כן מכוסות היו.

זה לא משנה אם הדבר כתוב מפורש בתורה, או שהוא נלמד מדרשת הכתוב, או דיוק בדרך אגב. כשהתורה מגלה לנו שעל האשה לכסות את שיער ראשה, שהיא פעולה של הצנעה וכיסוי - פירושו של דבר שראש פרוע הוא היפך הצניעות. וזה כל כך פשוט שאין צריך לפרשו.

ואתן משל: כשהתורה אומרת לתת צדקה לעני, ברור שעניינו עזרה וחסד, ולא סתם גזרת הכתוב להעביר ממון מיד ליד מפני טעם בלתי ידוע. וכן כשהתורה אומרת שאסור לרצוח, אין זה סתם גזירת הכתוב שלא להפריד את הראש מהגוף, ואין אומרים שמפני טעם בלתי ידוע אנו מופתעים לגלות שרצון התורה שהראש יהיה מחובר לגוף. ואין זה נקרא שדורשים טעמא דקרא, משום שהפעולה מעידה על תוכנה וכוונתה. והוא הדין כשהתורה מצווה לכסות את שיער הראש, פשוט שהתורה מבקשת שהאשה תהיה צנועה גם בכיסוי הראש.

[יואל שילה]

אם היה זה כה פשטני - לא היה אמור להיות שום הבדל בין פנויה לנשואה, השיער אותו שיער, האשה אותה אשה [בסך הכל קיבלה קידושין], היופי אותו יופי.
ראה היטב את לשון החזון איש שלפי הבנתי לא עשה מזה משהו כה פשטני

ובשיער דמותר בפנוי' ואסור בנשואה לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה - וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע [כלומר, אשה שלא ראה אותה מכוסת שיער ורק כעת רואה אותו מגולה, אלא בכל ההיכרות שלו איתה תמיד ראה את שערה (י.ש.)] - לא עדיפא מפנוי', אבל ל"מ כן בפוסקים אלא הכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון דחייבת לכסות עשאוה כערוה לכו"ע [כלומר, אף שאין בזה הרהור לגביו כי תמיד ראה אותה בשערה, ולגביו אין זה דבר מכוסה שהתגלה (י.ש.)]. ונראה דאפי' פרוצה שיוצאת תמיד בראש פרוע אסור דלא הקילו חכמים בפריצות [שוב הוה אשה שתמיד רואה אותה בשערותיה, וממילא אין בזה הרהור מיוחד, ועם זאת אסור אף שאין בזה הרהור אלא רק כי חכמים לא הקילו בפרוצות למרות שטעם ההרהור לא שייך בהן (י.ש.)], והרי גם פני' וידיה יש בהן איסור בהסתכלות, ויש מקום לאסור לקרות ק"ש אף נגד פניה [כלומר, מאחר ויש איסור הסתכלות גם בפנים ידים ורגלים - ש"מ שגם ראיה לפי תומו בעת ק"ש היא כמו ראיית מקום שמסוגל להרהור (י.ש.)] - אלא שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה וא"א להכביד על הציבור, ולכך הקילו בפניה ובשיער פנוי', מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי לא הקילו [הרי שאף בנשים נשואות שלא אמור להרהר בשערותיהן כי הן מגולות כגון הפרוצה וזו שרואה אותה פעם ראשונה כעת בשיער מגולה - לא הקילו כי חייבת בכיסוי, ש"מ שאין זה טעמא דקרא, אלא שמאחר ונהגו/הנהיגו שהנשואות תכסנה את שערותיהן - לא הקילו אף באופנים שאין בזה הרהור, והקילו בשיער פנויות שרגיל בראייתו - אף שכן שייך בהן הרהור אם היה מסתכל בהן, ולפ"ז פשוט שאין מקום להחמיר בפאה שהרי בזה בודאי לא מצאנו גזירה מיוחדת (י.ש.)]

[בשובה ונחת]

הרב 'אור זרוע' והרב 'אין חכמה'.
הדבר חוזר ע"ע שוב ושוב.

ישנם ב' אפשרויות להבין מצות כיסוי ראש בנשים נשואות.
א. גזירת הכתוב - ואין פירושו דוקא כשעטנז או פרה אדומה, וודאי שיש לו טעם כלשהו, אך הוא כמו 'משרשי המצוה' של החינוך, שאינו טעם הדין, אלא 'הטעמה' לדין. ואם יסודו הוא משום רצון התורה שאשה [נשואה - תלוי במח' הפוסקים] תוסיף משהו בכיסויה או ענין של הכנעה או להראות שהיא שייכת למישהו, זה לא משנה, או משום הכי או משום הכי, סוף דבר אינו טעם הדין אלא גזיה"כ. [כמובן שכל הטעמים הנ"ל נדחו להפוסקים דס"ל דאף בתולה חייבת בכיסוי ראשה, וכ"ז אכניס בכלל המחלוקת].

ב. משום פריצות - אשר ענינו הוא שצריכה האשה להצניע איזה דבר שאף שאינו גופה ממש ואינו ערוה בעצם, מ"מ יש בזה תוספת בצניעותה שמכסה ואינה יוצאה בגילוי ראש. ואם יש ראשונים שכתבו 'פריצות' כוונתם לזה [כבר כתבתי שלא כל מי שכתב מילה זו מוכח מיניה כן, ד' התורי"ד - היינו אחר דין התורה, מד' המאירי -מוכח לכאו' שלמד כצד א', כיון שכתב כן רק גבי דת יהודית ולא כלפי עצם דין פריעת ראש מדת משה, ד' התרוה"ד- יש לדון בכל משנ"ת לעיל, ד' הריטב"א - כנ"ל, ולדעתי לא הבינו כוונתו אל נכון דמהו שכ' 'ניוול' הוא לאשה, מה שייך ניוול לפריצות? אך לא נאריך בזה].

אך לכו"ע אינו משום היופי שבשיער, אלא פריצות בעצם זה שיוצאת גלוית ראש, בין שערה נאה ובין לא, בין תכסה שערה עם כיסוי יותר נאה ובין לא, וכמו דגילוי גופה לאו משום יופי נאסר, אלא הצנעה של חלק מגופה, כעי"ז הוא בשערה. ולא נזכר בשום מקום דדין כיסוי הראש קשור ליופי השיער, וגם אם נלמד בד' א' הראשונים דהטעם משום 'פריצות' אכתי אינו קשור ליופי, אלא עצם זה שיוצאת בגילוי הוא פריצות. [ובימינו אם תלך אשה במכנסיים קרועות (בכוונה תחילה) וכדרך שהולכות הפרוצות, וכי משום יופי נאסור, מה ענין זה ליופי, רק גסות שכלם הביאם לקבוע כן לאופנה, וכל הרואה יצחק להן, אך פריצות ודאי הוי].
וזה שמצטטים את כל הראשונים הנ"ל [שחלקם ודאי לא זו כוונתם] שכתבו תיבת 'פריצות', לטעם לאסור פאה נכרית, זה מגיע כי בעיניהם הכל נמדד ב'יפה ומושך' וכו', וכבר כתבתי דזה מגסי השכל אשר לא הורגלו בעדינות המחשבה להבין דברים דקים, ובפרט שארי' הוא דרביע עליהם מעברם הרחוק טרם קיימו המצוה ד'ולא תתורו', והטבילה במימי הדעת [כד' הר"מ סוף מקוואות] היא הערובה לטהר שכלם ומחשבותם.

וכבר כתבתי דהלבוש אהע"ז סי' כ"א כתב טעמא דלא ילכו בנות ישראל פרועות ראש משום פריצות, ואיהו גופי' פסק באו"ח סי' ע"ה כד' השלטי גבורים להתיר פאה נכרית. ובהכרח דלא סתרון מילי'.

ואף בדין 'ערוה' הנלמד מ'שערך כעדר העיזים', דינו הוא משום שהי' אמור להיות מכוסה ונתגלה, וכמו שהארכתי לעיל, וכתבו בזה עוד רבים וטובים, וזה המבואר מד' הראשונים שם לגבי בתולות, וכבר רמז לזה השלטי גבורים בסוף דבריו, עי"ש.

ומוכח כן גם מגדולי האוסרים [היעב"ץ, החת"ס והתשובה מאהבה] שהתירו להדיא לילך בפאה נכרית היוצאת על המצח ובצדדים ומאחור (על פדחתה, ובצדעיים ומאחוריה - כלשונם) אם עיקר ראשה מכוסה, ובתשובה מאהבה כ' דאם זה כמו פאות הראש של האנשים ששערות הפא"נ מתחילות בסוף מקום גידול השערות וממשיכות למטה וכן בפדחתה ומאחוריה שרי לכו"ע, אם עיקר ראשה מכוסה. [ובימינו יש שעושות כן לכסות הפאה באיזה כובע גרב וכדו' בפרט בימות החורף, וכמדו' דבעיני אינשי נחשב פחות צנוע מפא"נ מגולה]. וכאן הבן שואל, מה ההבדל, הרי מתהדרת בשיער המוסיף לה יופי כשערה ממש, ומשתלב עם פניה (וכמו שהעתקתי לעיל לשונם, שהשערות במצח ובצדדי הראש ומאחור). וההבדל היחיד הוא שלא נראית כעוברת על דת יהודית ואינה מכסה, כיון שמכסה ראשה, אף שפעולת הנוי שבשיער אכתי קיים, ואם שיער שמשתלב בפניה וכו' הוא ערוה בגלל יופיו אין לזה מובן.
ומי שרואה בלשונותיהם של היעב"ץ [וחת"ס העתיקו] והתשובה מאהבה, לא היו צריכים לזה שום הוכחה מגמ' או מראשונים, אלא התירו זה כדבר פשוט [עי' היטב ההבדל בין מש"כ ביעב"ץ בח"א סי' ט' לח"ב סי' ז', ובתשומ"א סי' מח בסו"ד דבכה"ג כו"ע מודו וזה לכתחילה] להתהדר בשערות פאה נכרית אם ניכר שאת ראשה מכסה.
ולעיל כתבתי להוכיח ממה שכמעט כל האוסרים [חוץ מב'] לא כתבו כלל לטעמא דפריצות, אלא משום סיבות צדדיות. וכבר נתב' דאף למי שכתב האיסור משום  פריצות, לא משום יופי נאסר אלא דזה שרואים שהולכת בשערותיה ואינם יודעים שפא"נ היא, זה גופא חושבים אותו לשערה ממש וממילא איכא הרהור. 

[אור זרוע]

אם היה זה כה פשטני - לא היה אמור להיות שום הבדל בין פנויה לנשואה, השיער אותו שיער, האשה אותה אשה [בסך הכל קיבלה קידושין], היופי אותו יופי.
ראה היטב את לשון החזון איש שלפי הבנתי לא עשה מזה משהו כה פשטני

איסור הסתכלות [לא הרהור] באשה נשואה חמור יותר מאשה פנויה [שאינה נדה], שאינה אסורה אלא מדברי קבלה. לפיכך, החמירה תורה יותר בנשואה.

ובאמת כיסוי הראש אינו אלא תוספת צניעות ולכן יש מקום לחלק בין נשואות לפנויות.

ולגבי פרוצות המגלות שערותיהן אם נוהג בהן הדין של "שיער באשה ערווה" לגבי קרי"ש, נחלקו בזה האחרונים. לדעת המ"ב אסור, כי לדעתו אין מקום לחלק בין גילוי שיער לגילוי שוק, שאינו ניתר בפרוצות. אבל הערוך השולחן והבן איש חי מתירים, כי השיער אינו נחשב לערווה [לגבי קרי"ש] אלא כשרגילים לכסותו.