בענין מדת הגאוה

לא פסקה ישיבה

משתמש ותיק
בהמשך לאשכולות העולים כאן בתיקון מדות שונות. רציתי לעלות כאן נושא חשוב, והוא מדת הגאוה, מה פסול [תועבת ה' כל גבה לב] ומה מותר [ת"ח צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית], ועי"ז יהיה לתועלת המעיינים, והעובדים, בס"ד.
 

עין יעקב

משתמש רגיל
מדת הגאוה השלילית היא האדם ביחס לסביבתו, שהוא מעל ויותר מאחרים, שלו יש חכמה למשל, ולשני אין. לעומת זאת גאוה חיובית, הוא הכרת ערך עצמו ביחס לעצמו, לי יש מעלה פלונית וכו'.
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
עין יעקב אמר:
מדת הגאוה השלילית היא האדם ביחס לסביבתו, שהוא מעל ויותר מאחרים, שלו יש חכמה למשל, ולשני אין. לעומת זאת גאוה חיובית, הוא הכרת ערך עצמו ביחס לעצמו, לי יש מעלה פלונית וכו'.

צר לי אך זה לא מדויק , אדם אינו צריך לעצום עיניים ביחס למציאות ולרמות את עצמו שאין בו מה שיש בו ואם הוא אכן חכם מאחרים בסה"כ אז זה המצב. אבל הכוונה שיבין שהוא חכם מאחרים כי קיבל מהשם מתנות יותר ממה שהם קיבלו ולכן אין הצדקה להרגיש עליון עליהם אלא רק להודות יותר לשם וכך מובא בשם החזו"א ואחרים .כי הדבר היחידי שאדם קנה בו קניין אמתי והוא באמת שלו ולא במתנה הוא במה בחר בבחירותיו החופשיות ונושא זה נעלם מעיני בני אדם בעולם הזה וממילא אין מקום לשום עליונות. 
בנוסף אדם צריך להיות מודע למעלותיו במדויק ולמגרעותיו במדויק ומחשבה שמעוותת את ראייתו לחשוב שיש בו יותר ממה שיש בו גם היא גאווה.

הייחוד שברוע מידת הגאווה שהיא יוצרת מחיצה בינו לבין בוראו, שהיא מחיצת התפישה העצמית כנפרד מהבורא וככל שתפישה זו מעצימה, כך הוא אכן יותר נפרד ואינו יכול לקבל שפע מהבורא בזה ובבא. והשיא של מידת הגאווה שנקרא גסות רוח שתפישת המציאות שלו היא שכל מה שיש לו הוא מעצמו ואינו כלל מכיר בנבראותו ולכן אין מקום לו  ולשם כביכול, בעולם ונקרא שעושה עצמו ע"ז. זה פירוש המילים לי יאורי ואני עשיתני שנאמרו שכך פרעו חשב. 

ונראה אולי בגדר ניחוש, שמה שמדובר על שמינית שבשמינית הוא, כיוון שסוף סוף האדם נברא כאני נפרד, לא יתכן שתתבטל לגמרי תחושת נפרדות כלשהי כי קיומו יתבטל במקרה זה.  וכאשר האדם יש בו אכן תוכן של חכמה ומידות טובות יש לו הצדקה להרגשה זו יש בה ובו תוכן של אמת ולכן ההצדקה היא רק לתלמיד חכם.
 
חלק עליון תַחתִית