מתי התחיל אצל יהודים המושג שיש בעיה בבטחון עצמי נמוך

[chaim]

היום כידוע יש קורסים למיניהם על אנשים שסובלים מבטחון עצמי נמוך.
ברמב"ם מצאנו שבמדת ענוה צריכים ללכת להקצה האחרון, דהיינו להרגיש יותר מושפל מכולם וכמו שכתוב מאוד מאוד הוי שפל רוח, ואילו היום רווחת השיטה שענוה היא כמו כל המדות, דהיינו שצריך להיות באמצע, שאם יהיה מדי שפלן לא יצליח לכלום, וכולם יבוזו לו.

רבותי! האם דרך התורה מכירה בדרך שלנו?

אשמח אם יצליחו ללבן את הנושא הזה.

תודה רבה.

[בלדד השוחי]

מה הקשר בין בטחון עצמי נמוך לענוה?

[chaim]

מה הקשר בין בטחון עצמי נמוך לענוה?

בן אדם עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור, ושכולם יותר חשובים ממנו - דהיינו שהוא לא חשוב,

[בלדד השוחי]

האם לדעתך עניו הוא שאינו יודע ומכיר ערך עצמו ? וזה מה שהתורה דורשת ?

[מסתפק במועט]

בן אדם עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור, ושכולם יותר חשובים ממנו - דהיינו שהוא לא חשוב

חשמלאי עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור? לא, כי הוא יודע שיש לו ידע מקצועי בתחום החשמל והוא יכול להועיל בזה ,גם לאנשים חשובים ממנו. כך כל אדם עניו לא מתעלם מכישוריו,יכולותיו ומעלותיו, הוא פשוט מתייחס אליהם כמו שאתה מתייחס לארגז כלים. אתה שמח שיש לך את הכלים.אפילו מאוד שמח. ואתה יודע שאתה יכול לעשות ,ליצור ולתקן . אבל ,אתה לא מתגאה בארגז הכלים. פשוט יש לך אותם ואתה מודה לבורא עולם עליהם. בקיצור, גם העניו מודע לכל כוחותיו, ואפילו למעלתו הרוחנית, אבל הוא לא יתרגם את המודעות הזו לתפיסה עצמית כמישהו שיש להחזיק לו טובה על כך.

[מסתפק במועט]

אבל הוא לא יתרגם את המודעות הזו לתפיסה עצמית כמישהו שיש להחזיק לו טובה על כך.

תמיד נטיתי לחשוב שאפשר להגדיר ענוה כ"לא אחזיק טיבותא לנפשי'ה" , אח"כ היו מקורות שהקשו על ההגדרה הזו. אשמח אם הנושא יתלבן פה

[אליעזר ג]

היום כידוע יש קורסים למיניהם על אנשים שסובלים מבטחון עצמי נמוך.
ברמב"ם מצאנו שבמדת ענוה צריכים ללכת להקצה האחרון, דהיינו להרגיש יותר מושפל מכולם וכמו שכתוב מאוד מאוד הוי שפל רוח, ואילו היום רווחת השיטה שענוה היא כמו כל המדות, דהיינו שצריך להיות באמצע, שאם יהיה מדי שפלן לא יצליח לכלום, וכולם יבוזו לו.

רבותי! האם דרך התורה מכירה בדרך שלנו?

אשמח אם יצליחו ללבן את הנושא הזה.

תודה רבה.

יש כאן טעות יסודית עניו אינו אחד שעיוור למעלותיו , התורה אינה מבקשת מהאדם לרמות את עצמו וממילא הוא מודע לכשרונו לבצע דברים והוא בוטח בכושרו זה אם השם יעזרו כדרך עזרה שאינה בגדר נס.

אלא עניו הוא אחד שיודע שהוא נברא וכל הכוחות והכישורים שיש בו הם מתנה מהשם ואין מה להתגאות בעולם שאינו שלו כדברי הנזיר הצעיר מהדרום . ואין אף אחד כאן בעולם הזה אולי פרט ליחידים בדורות התנאים , שיודע מה חלקו הבחירתי בתוך כל מה שיש בו , שהוא באמת החלק העצמי שבו שהוא יצר ממילא על מה יתגאה?

כדברי הרן שמפרש בדרשות הנותן לך כוח לעשות חיל , שנתן לאדם את הכוח ויש לו אותו , רק צריך לזכור מי הוא הנותן . ובכלל מכל התורה עולה רוממות האדם , ותחסרהו מעט מאלוקים -אומר דוד המלך. ושפלות שהחלפת אותה עם ענווה היא אחת החסרונות הגדולים מכל , והחיסרון הגדול של דורנו בפרט ,שמונע מאנשים להתעלות בתורת השם. לכן צריך לעקר טעות שכזו במידת הענווה.

האמת למבין שגאווה וביטחון עצמי הם לא רק שאינם אותו הדבר אלא סותרים בעומק הדברים . כי גאווה בצורתה הקיצונית פירושה אדם שאינו מכיר בליבו בנבראותו , פרעה לא היה משוגע שאמר לי יאורי ואני עשתני. אדם כזה מנותק משורשו וכל רוח באה ועוקרתו ,כי האדם בטבעו להסתמך על משהו ואם לא מסתמך על מקור הסמיכה האמתית הבורא, מסתמך על כל מיני שקרים וכשהם מתנפצים בפניו השם ישמור איזה ריסוק עובר עליו .ואילו המאמין סומך על השם שלא יאכזב ויודע שכוחותיו ממנו וסומך עליו שימשיך לקיימם ואף לחזקם.

[יהודה יעקבזון]

גם העניו מודע לכל כוחותיו, ואפילו למעלתו הרוחנית,

עניו הוא זה שאינו מודע לענוותנותו.

[מסתפק במועט]

הנטיה הטבעית היא להסכים על זה. אבל מה אם באמת פירוש הענוה כמו שכתבתי ,שלא מחזיק טובה לעצמו, האם אדם שמודע לכך שאינו מחזיק טובה לעצמו ,אבל גם ע"ז אינו מחזיק טובה לעצמו ,אינו עניו ?
סליחה על ההתפתלות המילולית

[chaim]

האם לדעתך עניו הוא שאינו יודע ומכיר ערך עצמו ? וזה מה שהתורה דורשת ?

בן אדם עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור, ושכולם יותר חשובים ממנו - דהיינו שהוא לא חשוב

חשמלאי עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור? לא, כי הוא יודע שיש לו ידע מקצועי בתחום החשמל והוא יכול להועיל בזה ,גם לאנשים חשובים ממנו. כך כל אדם עניו לא מתעלם מכישוריו,יכולותיו ומעלותיו, הוא פשוט מתייחס אליהם כמו שאתה מתייחס לארגז כלים. אתה שמח שיש לך את הכלים.אפילו מאוד שמח. ואתה יודע שאתה יכול לעשות ,ליצור ולתקן . אבל ,אתה לא מתגאה בארגז הכלים. פשוט יש לך אותם ואתה מודה לבורא עולם עליהם. בקיצור, גם העניו מודע לכל כוחותיו, ואפילו למעלתו הרוחנית, אבל הוא לא יתרגם את המודעות הזו לתפיסה עצמית כמישהו שיש להחזיק לו טובה על כך.

ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - פתיחה להלכות אסור לשון הרע - לאוין
(ה) וְעוֹבֵר נַמֵּי הַמְסַפֵּר (ה) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו (דְּבָרִים ח' י"א) דְּ"הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְּתָמָא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה (דַּף ד' ע"ב), שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ (יְרוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה פֶּרֶק ב' הֲלָכָה א'), "הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא":

אני שואל אתכם, האם לא משמע כאן שענוה פירושו הוא להרגיש כל הזמן את הנגעי עצמו ושלא יחשוב שהוא חכם?

[בלדד השוחי]

אדם צריך להכיר את עצמו. גם מעלות עצמו וגם נגעי עצמו.

[ערבה]

קראתי פעם בשם הגראי"ל שטיינמן (אם אני זוכר נכון), שחוסר ביטחון עצמי נובע גם מגאווה; 

מחוסר הביטחון מחשיב עצמו יותר ממה שהוא באמת, ומפחד שתתנפץ תדמיתו כלפיו וכלפי אחרים ע"י מעשים/מראה וכדו' שאינם הולמים את הסתכלותו המופרזת על עצמו, ואם רק היה מחשיב עצמו למה שהוא באמת והיה מכיר בכך לא היה מתבייש ומהסס להביע את עצמו.

[מסתפק במועט]

האם לדעתך עניו הוא שאינו יודע ומכיר ערך עצמו ? וזה מה שהתורה דורשת ?

 

בן אדם עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור, ושכולם יותר חשובים ממנו - דהיינו שהוא לא חשוב

חשמלאי עניו יושב בשקט כי חושב שאין לו מה למכור? לא, כי הוא יודע שיש לו ידע מקצועי בתחום החשמל והוא יכול להועיל בזה ,גם לאנשים חשובים ממנו. כך כל אדם עניו לא מתעלם מכישוריו,יכולותיו ומעלותיו, הוא פשוט מתייחס אליהם כמו שאתה מתייחס לארגז כלים. אתה שמח שיש לך את הכלים.אפילו מאוד שמח. ואתה יודע שאתה יכול לעשות ,ליצור ולתקן . אבל ,אתה לא מתגאה בארגז הכלים. פשוט יש לך אותם ואתה מודה לבורא עולם עליהם. בקיצור, גם העניו מודע לכל כוחותיו, ואפילו למעלתו הרוחנית, אבל הוא לא יתרגם את המודעות הזו לתפיסה עצמית כמישהו שיש להחזיק לו טובה על כך.

ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - פתיחה להלכות אסור לשון הרע - לאוין
(ה) וְעוֹבֵר נַמֵּי הַמְסַפֵּר (ה) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו (דְּבָרִים ח' י"א) דְּ"הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְּתָמָא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה (דַּף ד' ע"ב), שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ (יְרוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה פֶּרֶק ב' הֲלָכָה א'), "הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא":

אני שואל אתכם, האם לא משמע כאן שענוה פירושו הוא להרגיש כל הזמן את הנגעי עצמו ושלא יחשוב שהוא חכם?

זו שאלה נפלאה. אם ראית כתבתי שאיני שלם לגמרי עם הגדרת ה"לא מחזיק טיבותא לנפשי'", ואני חושב שזה היה בגלל המקורות שמדברים כמו הח"ח שהשכלת להביא.
עולה בראשי כיוון ליישב את הדברים ואשמח לקבל תגובה.
אדם שלא מחזיק טובה לעצמו, היינו ,אינו רואה א"ע כמקור אלא הוא מקבל מהקב"ה, ומעלותיו מבחינתו הם "ארגז כלים" לא יימנע מלהכיר את נגעי עצמו. הרי למה אדם לא מכיר בחסרונותיו ? כי זה מכחיש את ערכו העצמי כפי שהוא תופס זאת. כ"ז נכון רק במערכת מודעות של החזקת טובה לעצמו. ואז כל חסרון מנפץ את הבנין הזה ,של הגידול העצמי שלו. אבל אם הוא תופס א"ע כאדם ש הפועל יוצא של מעלותיו אינו גאוה והאדרה עצמית , אלא ארגז כלים שמשמשו לתפקידו בעולם, הוא לא יתכחש לחסרונותיו, אלא ישמח לזהות כדי לתפקד יותר טוב.מלה"ד ,ואצמד למשל הנאיבי, החשמלאי ישמח אם יגלו את אזנו שהמקדחה שלו פגומה. 
וכיון שלכל אדם יש נגעים, אם הוא רק יבטל את "מנגנון ההכחשה הגאותני", יחזור לראיה הצלולה ויבחין בהם.

 

[תלמיד הרב לויכטר]

שמעתי ממו"ר שהביא מאגרת הרמב"ן
שאדם מצד הענוה מחשיב את עצמו מתחת כולם

הרמב"ן שם אומר שאם הוא יותר חכם, הוא חושב שדרוש ממנו יותר, ואם הוא יותר עשיר וכו' ואם הוא עני וכו'
וזה ממש נגד השכל שמנתח את המציאות כפי מה שהיא
(אם השני היה חכם יותר מה הוא היה חושב? אז למה כשזה הפוך זה מתהפך?)

אבל מה הפלא
אף מידה היא לא 'עושה דברו' של השכל
('למעלה מהשכל' כלשונו)
אלא היא מתמקדת בפרט מסוים שמשרת אותה
והעניו מתבונן תמיד בצד השפל
ועל ידו הוא יוצר תמונה של עצמו בעיני עצמו

וכמו שהגאותן חושב את עצמו יותר מכולם אף שזה נגד השכל
הענוותן חושב הפוך

כמדומני שמו"ר הביא עוד הרבה ראשונים
שמשה רבנו החשיב את עצמו פחות מכל בני האדם

והוסיף מו"ר שליט"א
שחלק מהטעם שאנשים מתרגזים לשמוע את זה
זה כנראה בגלל צד הגאוה שבנו...

[מסתפק במועט]

שמעתי ממו"ר שהביא מאגרת הרמב"ן
שאדם מצד הענוה מחשיב את עצמו מתחת כולם

הרמב"ן שם אומר שאם הוא יותר חכם, הוא חושב שדרוש ממנו יותר, ואם הוא יותר עשיר וכו' ואם הוא עני וכו'
וזה ממש נגד השכל שמנתח את המציאות כפי מה שהיא
(אם השני היה חכם יותר מה הוא היה חושב? אז למה כשזה הפוך זה מתהפך?)

אבל מה הפלא
אף מידה היא לא 'עושה דברו' של השכל
('למעלה מהשכל' כלשונו)
אלא היא מתמקדת בפרט מסוים שמשרת אותה
והעניו מתבונן תמיד בצד השפל
ועל ידו הוא יוצר תמונה של עצמו בעיני עצמו

וכמו שהגאותן חושב את עצמו יותר מכולם אף שזה נגד השכל
הענוותן חושב הפוך

כמדומני שמו"ר הביא עוד הרבה ראשונים
שמשה רבנו החשיב את עצמו פחות מכל בני האדם

והוסיף מו"ר שליט"א
שחלק מהטעם שאנשים מתרגזים לשמוע את זה
זה כנראה בגלל צד הגאוה שבנו...

אני לתומי חשבתי שאולי גם התפיסה הזו היא פועל-יוצא מהענוה כפי שכתבתי למעלה, אבל אם הרב לויכטר אומר כך, בטח זה יותר אמיתי. (לא שאני כ"כ עניו. אבל לחשוב שאני פחות חכם מרב לויכטר לא כ"כ קשה...)
 

[יושב אוהלים]

עניו הוא זה שאינו מודע לענוותנותו.

לא נכון, זה ברור שמשה רבנו ידע שכתוב בתורה פסוק ומשה הי' עניו מכל אדם, ולא חשב שהתורה חס וחלילה מגזימה, והוא "לא בדיוק ככה", משה הכיר וידע שהוא העניו הכי גדול על פני תבל!
וגם ידע שיש פסוק בתורה שכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ורק הוא ככה ואין אחר שהוא ככה, ושהוא היה אב לכל הנביאים (אמונה זה גם חלק מהתורה).
ואם משה רבנו היה אוחז ח"ו שהוא לא אב לנביאים ושהוא לא בכל ביתי נאמן הוא ושאין בו כלום יותר משאר אנשים, ושאינו העניו הכי גדול שיש, אז הוא היה נחשב כופר בתורה ואפיקורס"!

[chaim]

עניו הוא זה שאינו מודע לענוותנותו.

לא נכון, זה ברור שמשה רבנו ידע שכתוב בתורה פסוק ומשה הי' עניו מכל אדם, ולא חשב שהתורה חס וחלילה מגזימה, והוא "לא בדיוק ככה", משה הכיר וידע שהוא העניו הכי גדול על פני תבל!
וגם ידע שיש פסוק בתורה שכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ורק הוא ככה ואין אחר שהוא ככה, ושהוא היה אב לכל הנביאים (אמונה זה גם חלק מהתורה).
ואם משה רבנו היה אוחז ח"ו שהוא לא אב לנביאים ושהוא לא בכל ביתי נאמן הוא ושאין בו כלום יותר משאר אנשים, ושאינו העניו הכי גדול שיש, אז הוא היה נחשב כופר בתורה ואפיקורס"!

רש"י פירש שם על המילה עניו- שפל וסבלן.
והיינו שלא הקפיד על מה שדיברו עליו, וא"כ איני יודע אם זה הסוג של ענוה שאנו מדברים עליו.

ועוד שבמדרש תנחומא שם כתב "דבר אחר עניו מאד מלשון עונה כלומר שאם היה שומע אלו הדברים יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן

[chaim]

באמת משמע מספר אורחות צדיקים שער הענוה שענוה היא ביטחון-עצמי מושלם
שזה לשונו
"ומה היא הענוה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחשוב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. שורש הענוה - שיחשוב מעצמו בעוד שהוא שליו ושקט, ובריא ועשיר, אשר הבורא, ברוך הוא, היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה! ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות! ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים, ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול. זה שורש הענוה.
עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו שענותן עושה כל מעשיו שלא להחניף למי שהוא וגם שיודע כמה הקב"ה הטיב עמו טובה, וגם שעשה רק כטיפה מן הים ממה שהיה יכול לעשות - וזו באמת בטחון עצמי שמכיר במעלותיו ואינו מפחד משום אדם וגם יודע את חובתו בעולמו.

[יהודה יעקבזון]

עניו הוא זה שאינו מודע לענוותנותו.

לא נכון, זה ברור שמשה רבנו ידע שכתוב בתורה פסוק ומשה הי' עניו מכל אדם, ולא חשב שהתורה חס וחלילה מגזימה, והוא "לא בדיוק ככה", משה הכיר וידע שהוא העניו הכי גדול על פני תבל!
וגם ידע שיש פסוק בתורה שכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ורק הוא ככה ואין אחר שהוא ככה, ושהוא היה אב לכל הנביאים (אמונה זה גם חלק מהתורה).
ואם משה רבנו היה אוחז ח"ו שהוא לא אב לנביאים ושהוא לא בכל ביתי נאמן הוא ושאין בו כלום יותר משאר אנשים, ושאינו העניו הכי גדול שיש, אז הוא היה נחשב כופר בתורה ואפיקורס"!

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

[בשלב זה, שים בצד את ההסבר שהבאת ממשה רבינו]

[בלדד השוחי]

עניו הוא זה שאינו מודע לענוותנותו.

לא נכון, זה ברור שמשה רבנו ידע שכתוב בתורה פסוק ומשה הי' עניו מכל אדם, ולא חשב שהתורה חס וחלילה מגזימה, והוא "לא בדיוק ככה", משה הכיר וידע שהוא העניו הכי גדול על פני תבל!
וגם ידע שיש פסוק בתורה שכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ורק הוא ככה ואין אחר שהוא ככה, ושהוא היה אב לכל הנביאים (אמונה זה גם חלק מהתורה).
ואם משה רבנו היה אוחז ח"ו שהוא לא אב לנביאים ושהוא לא בכל ביתי נאמן הוא ושאין בו כלום יותר משאר אנשים, ושאינו העניו הכי גדול שיש, אז הוא היה נחשב כופר בתורה ואפיקורס"!

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

[בשלב זה, שים בצד את ההסבר שהבאת ממשה רבינו]

אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא
 

[יושב אוהלים]

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

אם אומר על עצמו שהוא עניו כדי להתגאות ול"נפנף" בזה זה אסור, אבל אם אומר את זה כשהוא רק אומר מה שהא יודע מכח התורה, ויש לו איזשהו סיבה ראויה לומר את זה לאחרים, אז אין שום בעיה בזה כלל, ולדוגמא אם מישהו היה שואל את משה רבנו "האם יש איסור לומר עליך לשון הרע, והיה עונה להם "למרות שאני עניו גדול, ולא יהיה לי שום קפידה אישית על מי שידבר עלי כך וכך, מ"מ הקב"ה אוסר את זה וזה עבירה חמורה!" אין בזה שום פקפוק של בעיה.
הנה קיבלת תשובה, אתה מוזמן להמשך הסבר.

[יהודה יעקבזון]

לא נכון, זה ברור שמשה רבנו ידע שכתוב בתורה פסוק ומשה הי' עניו מכל אדם, ולא חשב שהתורה חס וחלילה מגזימה, והוא "לא בדיוק ככה", משה הכיר וידע שהוא העניו הכי גדול על פני תבל!
וגם ידע שיש פסוק בתורה שכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ורק הוא ככה ואין אחר שהוא ככה, ושהוא היה אב לכל הנביאים (אמונה זה גם חלק מהתורה).
ואם משה רבנו היה אוחז ח"ו שהוא לא אב לנביאים ושהוא לא בכל ביתי נאמן הוא ושאין בו כלום יותר משאר אנשים, ושאינו העניו הכי גדול שיש, אז הוא היה נחשב כופר בתורה ואפיקורס"!

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

[בשלב זה, שים בצד את ההסבר שהבאת ממשה רבינו]

אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא
 

יש"כ.

אני מבין שאני צריך ללמוד את ענין ה'ענווה' יותר בבהירות.

[יהודה יעקבזון]

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

אם אומר על עצמו שהוא עניו כדי להתגאות ול"נפנף" בזה זה אסור, אבל אם אומר את זה כשהוא רק אומר מה שהא יודע מכח התורה, ויש לו איזשהו סיבה ראויה לומר את זה לאחרים, אז אין שום בעיה בזה כלל, ולדוגמא אם מישהו היה שואל את משה רבנו "האם יש איסור לומר עליך לשון הרע, והיה עונה להם "למרות שאני עניו גדול, ולא יהיה לי שום קפידה אישית על מי שידבר עלי כך וכך, מ"מ הקב"ה אוסר את זה וזה עבירה חמורה!" אין בזה שום פקפוק של בעיה.
הנה קיבלת תשובה, אתה מוזמן להמשך הסבר.

לאחר שבלדד השוחי הביא לי גמרא מפורשת,
אני לוקח צעד אחורה.

אך עדיין לא מסתדר לי איך העניו יעיד על עצמו על ענוותנותו,
אשמח אם החברים החכמים כאן, יחכימו אותי בענין זה.

[chaim]

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

אם אומר על עצמו שהוא עניו כדי להתגאות ול"נפנף" בזה זה אסור, אבל אם אומר את זה כשהוא רק אומר מה שהא יודע מכח התורה, ויש לו איזשהו סיבה ראויה לומר את זה לאחרים, אז אין שום בעיה בזה כלל, ולדוגמא אם מישהו היה שואל את משה רבנו "האם יש איסור לומר עליך לשון הרע, והיה עונה להם "למרות שאני עניו גדול, ולא יהיה לי שום קפידה אישית על מי שידבר עלי כך וכך, מ"מ הקב"ה אוסר את זה וזה עבירה חמורה!" אין בזה שום פקפוק של בעיה.
הנה קיבלת תשובה, אתה מוזמן להמשך הסבר.

לאחר שבלדד השוחי הביא לי גמרא מפורשת,
אני לוקח צעד אחורה.

אך עדיין לא מסתדר לי איך העניו יעיד על עצמו על ענוותנותו,
אשמח אם החברים החכמים כאן, יחכימו אותי בענין זה.

לפי רש"י {וכן הוא במדרש תנחומא} שהבאתי מקודם בפרשת בהעלותך אין שום שאלה.
ענוה בתורה וגמרא אין הכוונה להענווה שאנו קורין בספרי מוסר, אלא הפירוש הוא שפל וסבלן, ורב יוסף ידע שאינו מתרגז על אנשים שעושים היפוך רצונו, וגם סובל אנשים אחרים שסוברים היפוך ממנו ושמדברים נגדו.

[ערבה]

מה דעתך על עניו שאומר על עצמו שהוא עניו?
אחרי תשובתך, אוכל להסביר הלאה.

אם אומר על עצמו שהוא עניו כדי להתגאות ול"נפנף" בזה זה אסור, אבל אם אומר את זה כשהוא רק אומר מה שהא יודע מכח התורה, ויש לו איזשהו סיבה ראויה לומר את זה לאחרים, אז אין שום בעיה בזה כלל, ולדוגמא אם מישהו היה שואל את משה רבנו "האם יש איסור לומר עליך לשון הרע, והיה עונה להם "למרות שאני עניו גדול, ולא יהיה לי שום קפידה אישית על מי שידבר עלי כך וכך, מ"מ הקב"ה אוסר את זה וזה עבירה חמורה!" אין בזה שום פקפוק של בעיה.
הנה קיבלת תשובה, אתה מוזמן להמשך הסבר.

לאחר שבלדד השוחי הביא לי גמרא מפורשת,
אני לוקח צעד אחורה.

אך עדיין לא מסתדר לי איך העניו יעיד על עצמו על ענוותנותו,
אשמח אם החברים החכמים כאן, יחכימו אותי בענין זה.

אנסה להגדיר את התייחסות העניו לענוותנותו בצורה כזו: ודאי שהוא מכיר בה, וההכרה בה היא באמת לחיות את ענוותנותו ברובד הבסיסי והטבעי של החיים, הוא חי את הפשטות והשפלות של עצמו, ולכן גם יכול לומר לאחרים המתגאים שהוא עניו, כי הוא חי את זה ורואה בכך דבר פשוט וטבעי ולא אכפת לו מכך. הוא פשוט חי את עצמו ומחובר לעצמו ולמציאות בכל רובדי הנפש ואין לו מקום במחשבה להרגיש שהוא שווה או לא שווה, הוא פשוט מי שהוא.     

מקווה שהצלחתי להעביר על הכתב את שהרגשתי כעת. 
 

[הערשלה]

אם אומר על עצמו שהוא עניו כדי להתגאות ול"נפנף" בזה זה אסור, אבל אם אומר את זה כשהוא רק אומר מה שהא יודע מכח התורה, ויש לו איזשהו סיבה ראויה לומר את זה לאחרים, אז אין שום בעיה בזה כלל, ולדוגמא אם מישהו היה שואל את משה רבנו "האם יש איסור לומר עליך לשון הרע, והיה עונה להם "למרות שאני עניו גדול, ולא יהיה לי שום קפידה אישית על מי שידבר עלי כך וכך, מ"מ הקב"ה אוסר את זה וזה עבירה חמורה!" אין בזה שום פקפוק של בעיה.
הנה קיבלת תשובה, אתה מוזמן להמשך הסבר.

לאחר שבלדד השוחי הביא לי גמרא מפורשת,
אני לוקח צעד אחורה.

אך עדיין לא מסתדר לי איך העניו יעיד על עצמו על ענוותנותו,
אשמח אם החברים החכמים כאן, יחכימו אותי בענין זה.

אנסה להגדיר את התייחסות העניו לענוותנותו בצורה כזו: ודאי שהוא מכיר בה, וההכרה בה היא באמת לחיות את ענוותנותו ברובד הבסיסי והטבעי של החיים, הוא חי את הפשטות והשפלות של עצמו, ולכן גם יכול לומר לאחרים המתגאים שהוא עניו, כי הוא חי את זה ורואה בכך דבר פשוט וטבעי ולא אכפת לו מכך. הוא פשוט חי את עצמו ומחובר לעצמו ולמציאות בכל רובדי הנפש ואין לו מקום במחשבה להרגיש שהוא שווה או לא שווה, הוא פשוט מי שהוא.     

מקווה שהצלחתי להעביר על הכתב את שהרגשתי כעת. 

לפי הבנתי עניו זה אדם 1. שמכיר בכוחותיו 2. מכיר שכוחותיו מגיעים מה' והם לא ממנו.
כלומר הוא חי בכל חייו את החיבור בין המציאות שלו למציאות ה'. כך היה גם משה רבינו ע"ה שכמה שהיה גדול הכיר שהוא עבד ה' ואין לו מעצמו כלום.

וזה מה שכתוב בסוכה שהלל הזקן היה אומר ע"ע: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן", אף שידוע היה הלל בענוותנותו, כיון שהוא הכיר במעלותיו שהם מה' ממילא זה חלק מהענווה ולא סתירה לכך, לכן כמה שאדם מכיר במעלותיו ובכך שהם מה' הוא מתחזק יותר במידת הענווה.

לעניין הגאווה אוסיף שהגאה בעצם מה שמביע דעה על יכולותיו מראה שהוא הבעלים עליהם.
בין אם הוא מפריז מעבר למה שיש בו, או שממעיט ממה שיש, בשני הצורות הוא מפריד את עצמו מהקשר לה' ומההכרה שהכל ממנו. לכן אמרו עליו "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", לא כי לא נעים שם, אלא כי הוא בעצמו מגרש בהכרתו את הקשר עם הבורא שנותן לו את הכל.

[קדמא ואזלא]

איך שלא נסביר את המושג ענוה, לא נראה שלנושא (שנפוץ בעיקר בדורות האחרונים) של בטחון עצמי יש קשר לזה.
בטחון עצמי הוא בד"כ טבע האדם כמו שיש ביישנות עקשנות וכדו', והוא בעיקר מועיל לאדם בהתמודדות היומיומית בחייו, אבל אין בזה מעלה או חסרון בעבודת ה'. כ"א מתמודד לפי טבעו בכל ענייניו, וכמובן שבעל בטחון עצמי יותר קל לו בד"כ, אם כי הוא יכול גם לסבול מזה לפעמים.

החזו"א כמדו' מסופר עליו שאפילו לזמן בציבור היה קשה לו, ושכשאמר פעם שיעור לבחורים הוא כמעט התעלף, על הגראי"ל שמעתי שסיפר לר"מ מתחיל, שבשיעור הראשון שמסר לבחורים הוא כיבה את האור כדי שיהי' לו פחות 'אימתא', הגרי"ש אני זוכר שכשהוא קיבל פעם ברכה בחופה של גור הוא התבלבל בברכה, והי' נראה שזה הי' תוצאה של אימתא.

[הערשלה]

איך שלא נסביר את המושג ענוה, לא נראה שלנושא (שנפוץ בעיקר בדורות האחרונים) של בטחון עצמי יש קשר לזה.
בטחון עצמי הוא בד"כ טבע האדם כמו שיש ביישנות עקשנות וכדו', והוא בעיקר מועיל לאדם בהתמודדות היומיומית בחייו, אבל אין בזה מעלה או חסרון בעבודת ה'. כ"א מתמודד לפי טבעו בכל ענייניו, וכמובן שבעל בטחון עצמי יותר קל לו בד"כ, אם כי הוא יכול גם לסבול מזה לפעמים.

החזו"א כמדו' מסופר עליו שאפילו לזמן בציבור היה קשה לו, ושכשאמר פעם שיעור לבחורים הוא כמעט התעלף, על הגראי"ל שמעתי שסיפר לר"מ מתחיל, שבשיעור הראשון שמסר לבחורים הוא כיבה את האור כדי שיהי' לו פחות 'אימתא', הגרי"ש אני זוכר שכשהוא קיבל פעם ברכה בחופה של גור הוא התבלבל בברכה, והי' נראה שזה הי' תוצאה של אימתא.

לחוסר ביטחון עצמי יש שתי משמעויות:
1. מה שנקרא 'אימתא דציבורא' שזה תחושה טבעית לאדם שלא הורגל לדבר בציבור, דבר נורמלי ותקין לחלוטין.
2. אדם שלא החלטי בדעותיו וחלש אופי שמפחד מביקורת והערות שיפוצצו את הבלון המנופח הנותן לו תחושה של שווי מדומה, דבר זה מעוות מיסודו ואפשר אולי אף להשוותו לגאוה, כיון שהוא לא מכיר ביכולותיו ורק עסוק בהצגה גדולה שאוי ואבוי למי שיעיז להרוס אותה.

[לייבל]

היום כידוע יש קורסים למיניהם על אנשים שסובלים מבטחון עצמי נמוך.
ברמב"ם מצאנו שבמדת ענוה צריכים ללכת להקצה האחרון, דהיינו להרגיש יותר מושפל מכולם וכמו שכתוב מאוד מאוד הוי שפל רוח, ואילו היום רווחת השיטה שענוה היא כמו כל המדות, דהיינו שצריך להיות באמצע, שאם יהיה מדי שפלן לא יצליח לכלום, וכולם יבוזו לו.

רבותי! האם דרך התורה מכירה בדרך שלנו?

אשמח אם יצליחו ללבן את הנושא הזה.

תודה רבה.

מקצת מן המקורות לעניין ביטחון עצמי או דברים כיו"ב (לא כל הדברים על ביטחון עצמי ממש אבל כולם על חיזוק עצמו בכך שהוא או שיש בו טוב)
בספר שערי היראה המיוחס לרבינו יונה (וכן מסתבר כי כנודע הוא כתב שערי תשובה כספר גדול הכולל ספרים נוספים) ועכ"פ זה לאחד מן הראשונים, כתב (ממש בתחילת הספר) כי הדבר הראשון שיש להכיר מעלת עצמו, ודבר דומה לזה כתב החובות הלבבות שמידת הענוה היא רק אחרי ההבדלות ממידת השפלות היאה לבהמות (זה בערך לשונו, איני זוכר במדויק) וכן כתב החזו"א (באו"ב) שמידת השפלות היא המידה הפחותה במידות הנפש, וכן ידוע כל מה שדיבר מוהר"ן מברסלב על הכרת הנקודות הטובות שבאדם, ואם לא שלפחות יתחזק בזה שהוא יהודי.
ובחז"ל אל תהי רשע בפני עצמך  והרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי
ועוד בחז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם
ולעניין החלק השני של ביטחון עצמי שצריך האדם לא לפחד מבני אדם וממחשובתיהם עליו כלל, כל חובות הלבבות (בעיקר בשער עבודת האלקים) מלא מזה (אחד מלשונותיו כפי שזכור לי הוא "עזוב עבודת האנשים ועבוד האלקים" כמדומני), וברבינו יונה ואל יבוש אדם מפני המלעיגים עליו
זהו מקצת מן המקורות הזכורות לי ברגע זה ממקורותינו הקדומים בהרבה למושג ביטחון עצמי בפסיכולוגיה
 

[יושב אוהלים]

אך עדיין לא מסתדר לי איך העניו יעיד על עצמו על ענוותנותו,
אשמח אם החברים החכמים כאן, יחכימו אותי בענין זה.

אני עניתי על זה ראה תגובתי למעלה.