מאמר בנושא זה (נכתב בעידן הסגר המלא, פחות רלוונטי להיום, אבל יש הרבה מה ללמוד ממנו):
שונה פעם מהיום. פעם אנשים חיו את עצמם, את כוחותיהם, את יכולותיהם, את הנתונים שיש להם בלבד. פעם אנשים התוו לעצמם את דרך חייהם, כי לא היה ממי ללמוד ולא היה את מי לחקות. פעם החברה היתה פחות מראה לאנשים מה לעשות. פעם אנשים היו חרדים ושומרי תורה ומצוות כי הם רצו, הם למדו בישיבות כי הם חפצו, כי הם ידעו מה זה תורה, פעם אנשים ידעו למי מתפללים ולמה מתפללים כי הם החליטו לעצמם שהם צריכים להתפלל. בקיצור פעם אנשים חיו את עצמם, ואם היית שם אותם בחדר סגור הם היו בונים לעצמם שיגרת חיים טובה ומעולה לא פחות מאשר היו בחברת בני אדם ואפילו יותר מכך.
היום שונים הם פני הדברים.
אין לך אדם שהחליט לעצמו את הסדר יום שלו, ואת התוכן שהוא יוצק בו. אין לך בחור ישיבה שלומד ויודע למה, ואין לך אדם שלא אוהב חברים וחברה, כי זה כל ישותו ועצמותו. והאמת שהכל ריק וכלום מכלום. והוכחה היא מגיפת הקורונה.
לקחת מדינה שלימה, שמת אותה איש איש במקומו למשך זמן בלתי נודע. אין מה לתכנן ואין לאן ללכת, אין לדבר עם חברים ואין ללכת למפגשים. אין בשביל מי להתלבש ואין למה לחכות. אין משמעות לשעה, ואין משמעות אם כעת יום או לילה, שבת או חול. [תוכיח אחת הבדיחות שנשלחו במייל בזה הלשון: "מה השעה?"מה זה משנה"?].
אנשים מחפשים לעצמם משמעות, מחפשים לחיות כרגיל בדרך מקוונת, ולא מבינים שהם צריכים לחיות בדרך מכוונת. אם אין אדם שיכול ליהנות משיגרת חיים לבדו ולעצמו, בתוככי ביתו, אין לך תעודת עניות גדולה מזה, ואין לך בושה מחפירה יותר עצובה ועגומה מזו.
אנחנו צריכים להשתנות. למצוא את עצמינו בתוך המולת החיים. לדעת היאך אנחנו רוצים שהחיים שלנו יראו, כי ככה אנחנו החלטנו שהם צריכים להיראות, ולא כי מישהו התווה לנו אותה. ואפילו אם זה שהתווה הוא ר' חיים מוולוז'ין או רב אחר. תהיה אתה. תחיה את עצמך, תשקיע בעצמך. אין קשר כלל בין החיים שלך לכל הסובב אותך.
עד כאן ציטוט ממה שכתבתי ביום שהחליטו על הסגר, אבל תוכן כוונתי במה ששייך לכאן, שאין כאן רק צורך להתעורר כפי שכתבת, אלא דבר זה הוא מיסודות הדת. הקב"ה לא חפץ בהעתקות שמעתיקים אחד מהשני, אלא שכל אחד יחיה את יכולותיו וכחותיו וטבעיו. ואפשר שעל זה חרה אפו.