מה ביאור המושג "קדושה"?

יצחק ב

משתמש ותיק
תמיד שמעתי שאומרים שזה- 
א.או ענין הפרישות (קדושים תהיו- פרושים תהיו)
ב.או ענין ייחוד כקידושין וכו'
ואת שניהם לא הבנתי,
א. אם אדם יפרוש מכל תענוג כל שהוא, אבל בלי שום קשר לעבודת ה',(כמו עובדי ע"ז בהודו) האם ייחשב לקדוש?
ב. אם אדם ייחד עצמו למטרה של טומאה וחטא רח"ל ייחשב קדוש?
וביותר מה שייך לשבח את ה' שהוא פרוש, או מיוחד לאיזה עניין?
מאד מאד אשמח לשמוע ביאור המניח את הדעת.
תודה.  
 

שניאור

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
ב. אם אדם ייחד עצמו למטרה של טומאה וחטא רח"ל ייחשב קדוש?
לא יודע מה זה "קדושה" אבל קושיא זו מעיקרא ליתא, כי "קדשה" פירושה מיוחדת לזנות.
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
חוזר ומבקש לשמוע מהחכמים.
ביאור הנראה לדעתם הגדולה והרחבה.
ייש"כ
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
קדושה הוא לשון 'נבדל'. נבדל מהחומר, מהעולם, מהרוע. נשאר דבוק למעלה במקור הטוב הנעלה.
 

HaimL

משתמש ותיק
קדושה היא הבדלה. הקב"ה הוא לא "פרוש", במובן של מתנזר מעבירה, אלא במובן של נעתק מהעולמות (אשר על כן נקרא בפי חז"ל הקדוש ברוך הוא, ויפה נדרש צירוף מילים זה בדברי החסידות).
 

אור זרוע

משתמש ותיק
קדוש משמעו נבדל. הקב"ה נבדל לעצמו מכל מה שחוץ ממנו.
עם ישראל נבדלים מאומות העולם אל הקב"ה.
הפרוש נבדל מהגשמיות להיות מיוחד להקב"ה.

בקיצור, קדוש הוא מי שהוא נבדל מדבר אחד להיות מיוחד לדבר אחר.
ההודים אינם נבדלים מגשמיות כדי להתייחד ולהתקרב אל הקב"ה, על כן לא נופל עליהם הלשון "קדוש" במובן החיובי של המלה.

שוב ראיתי שהקדמוני קצת, ומשנה לא זזה ממקומה.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
תמיד שמעתי שאומרים שזה- 
א.או ענין הפרישות (קדושים תהיו- פרושים תהיו)
ב.או ענין ייחוד כקידושין וכו'
ואת שניהם לא הבנתי,
א. אם אדם יפרוש מכל תענוג כל שהוא, אבל בלי שום קשר לעבודת ה',(כמו עובדי ע"ז בהודו) האם ייחשב לקדוש?
ב. אם אדם ייחד עצמו למטרה של טומאה וחטא רח"ל ייחשב קדוש?
וביותר מה שייך לשבח את ה' שהוא פרוש, או מיוחד לאיזה עניין?
מאד מאד אשמח לשמוע ביאור המניח את הדעת.
תודה.  
קדושה הוא נבדל כמו שכתבו, ומה שהקשת משאר הדתות, התשובה שקדושה היא בגדר כלי המחזיק ברכה, כלומר כשיש תורה ומעשים טובים וכו' אז הקדושה משלימה ויוצרת כלי הגון לקבל את הדברים הטובים, אבל כאשר יש שאר דברים רעים א''כ זה כעין כלי שמלא בדברים רעים, שהכלי לא מוסיף שבח בזה כלל.
אגב שמעתי שהגרי''ש אלישים היה אומר שאין קדושה בלא תורה שהרי תנן שעשר קדושות זה לפנים מזה א''י ירושלים הר הבית וכו' עד קודש הקדשים לפני הארון, ואז אמר הגרי''ש שהכתוב אומר אין בארון רק לוחות וס''ת, ומבואר שכל הקדושה אינה אלא מהתורה.
 
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
חייל של הרבי אמר:
קדושה הוא לשון 'נבדל'. נבדל מהחומר, מהעולם, מהרוע. נשאר דבוק למעלה במקור הטוב הנעלה.
ייש"כ
לא הבנתי, איך מתקשר המושג של טוב הנעלה למושג הקדושה, אולי נאמר נבדל מהטוב חלילה
 
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
קדושה היא הבדלה. הקב"ה הוא לא "פרוש", במובן של מתנזר מעבירה, אלא במובן של נעתק מהעולמות (אשר על כן נקרא בפי חז"ל הקדוש ברוך הוא, ויפה נדרש צירוף מילים זה בדברי החסידות).
ייש"כ 
למה לא שייך הבדלה מטוב?
 
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
אור זרוע אמר:
ההודים אינם נבדלים מגשמיות כדי להתייחד ולהתקרב אל הקב"ה, על כן לא נופל עליהם הלשון "קדוש" במובן החיובי של המלה.
לא הבנתי,
איך העניין של התקרבות להקב"ה, מפרש בצורה מילולית, את המושג קדושה.
 

פעלעד

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
אור זרוע אמר:
ההודים אינם נבדלים מגשמיות כדי להתייחד ולהתקרב אל הקב"ה, על כן לא נופל עליהם הלשון "קדוש" במובן החיובי של המלה.
לא הבנתי,
איך העניין של התקרבות להקב"ה, מפרש בצורה מילולית, את המושג קדושה.



אתה משחק אותה ראש קטן... :)
תקרא היטב את כל התגובות שענו עד כאן
קדושה פירושו היבדלות, פרישות וכו', גם לצד טומאה ח"ו שייך מושג קדושה כמו קדשה של זנות הנזכר לעיל.
ממילא כל מי שפורש מהבלי העולם ומתקרב להקב"ה חלה עליו שם קדושה.
 
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
יצחק ב אמר:
תמיד שמעתי שאומרים שזה- 
א.או ענין הפרישות (קדושים תהיו- פרושים תהיו)
ב.או ענין ייחוד כקידושין וכו'
ואת שניהם לא הבנתי,
א. אם אדם יפרוש מכל תענוג כל שהוא, אבל בלי שום קשר לעבודת ה',(כמו עובדי ע"ז בהודו) האם ייחשב לקדוש?
ב. אם אדם ייחד עצמו למטרה של טומאה וחטא רח"ל ייחשב קדוש?
וביותר מה שייך לשבח את ה' שהוא פרוש, או מיוחד לאיזה עניין?
מאד מאד אשמח לשמוע ביאור המניח את הדעת.
תודה.  
קדושה הוא נבדל כמו שכתבו, ומה שהקשת משאר הדתות, התשובה שקדושה היא בגדר כלי המחזיק ברכה, כלומר כשיש תורה ומעשים טובים וכו' אז הקדושה משלימה ויוצרת כלי הגון לקבל את הדברים הטובים, אבל כאשר יש שאר דברים רעים א''כ זה כעין כלי שמלא בדברים רעים, שהכלי לא מוסיף שבח בזה כלל.
אגב שמעתי שהגרי''ש אלישים היה אומר שאין קדושה בלא תורה שהרי תנן שעשר קדושות זה לפנים מזה א''י ירושלים הר הבית וכו' עד קודש הקדשים לפני הארון, ואז אמר הגרי''ש שהכתוב אומר אין בארון רק לוחות וס''ת, ומבואר שכל הקדושה אינה אלא מהתורה.


ייש"כ, אכן יתכן כדבריך, אחשוב על הדברים.
עניין אחד עולה לי במחשבה ראשונה, דלדבריך אין לקדושה מעלה לעצמה, אלא רק ככלי לדברים הטובים שיש לאדם.
והוא חידוש,
מ"מ יתכן שבאמת זה כך.
ייש"כ

 
 

אור זרוע

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
אור זרוע אמר:
ההודים אינם נבדלים מגשמיות כדי להתייחד ולהתקרב אל הקב"ה, על כן לא נופל עליהם הלשון "קדוש" במובן החיובי של המלה.
לא הבנתי,
איך העניין של התקרבות להקב"ה, מפרש בצורה מילולית, את המושג קדושה.

קדוש הוא נבדל מדבר אחד כדי להיות שייך ומיוחד לדבר אחר. להיות נבדל מהחומר כדי להדבק בהקב"ה.
אבל סתם התבדלות אין לה שום משמעות.
הדגשתי "במובן החיובי של המלה" משום שהפורש כדי להדבק בטומאה ייתכן שמתאים לו הלשון "קדוש". ומכל מקום בלשוננו השימוש הרווח של המלה הוא רק במובן חיובי, והיינו התקרבות לקב"ה או לרוחניות.
כך נראה לי.
 
 

תוהה ומתבונן

משתמש רגיל
יצחק ב אמר:
תמיד שמעתי שאומרים שזה- 
א.או ענין הפרישות (קדושים תהיו- פרושים תהיו)
ב.או ענין ייחוד כקידושין וכו'
ואת שניהם לא הבנתי,
א. אם אדם יפרוש מכל תענוג כל שהוא, אבל בלי שום קשר לעבודת ה',(כמו עובדי ע"ז בהודו) האם ייחשב לקדוש?
ב. אם אדם ייחד עצמו למטרה של טומאה וחטא רח"ל ייחשב קדוש?
וביותר מה שייך לשבח את ה' שהוא פרוש, או מיוחד לאיזה עניין?
מאד מאד אשמח לשמוע ביאור המניח את הדעת.
תודה.  
עי' שערי ישר בהקדמה
 
 

מסתפק במועט

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
יצחק ב אמר:
אור זרוע אמר:
ההודים אינם נבדלים מגשמיות כדי להתייחד ולהתקרב אל הקב"ה, על כן לא נופל עליהם הלשון "קדוש" במובן החיובי של המלה.
לא הבנתי,
איך העניין של התקרבות להקב"ה, מפרש בצורה מילולית, את המושג קדושה.

קדוש הוא נבדל מדבר אחד כדי להיות שייך ומיוחד לדבר אחר. להיות נבדל מהחומר כדי להדבק בהקב"ה.
אבל סתם התבדלות אין לה שום משמעות.
הדגשתי "במובן החיובי של המלה" משום שהפורש כדי להדבק בטומאה ייתכן שמתאים לו הלשון "קדוש". ומכל מקום בלשוננו השימוש הרווח של המלה הוא רק במובן חיובי, והיינו התקרבות לקב"ה או לרוחניות.
כך נראה לי.
 
כדאי לשים לב. ההופעה של קדושה בעם ישראל באה בזיקה לה' , או בשייכות אליו (כגון קדוש אתה לה') ,או בסיבתו (כגון כי קדוש אני). בבקשה.

ספר ויקרא פרק יא פסוק מד
כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני
ספר ויקרא פרק יא פסוק מה
כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלהים והייתם קדשים כי קדוש אני

ספר ויקרא פרק יט פסוק ב
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה'
ספר ויקרא פרק כ פסוק ז
והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלהיכם:
ספר ויקרא פרק כ פסוק כו
והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי:
ספר ויקרא פרק כא פסוק ו
קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם
ספר במדבר פרק טו פסוק מ
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם:
ספר שמות פרק יט פסוק ו
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:
ספר דברים פרק ז פסוק ו
כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל
ספר דברים פרק יד פסוק ב
כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים
ספר דברים פרק יד פסוק כא
לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך
ספר דברים פרק כח פסוק ט
יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך

רק במחלוקת קורח ועדתו זה קצת שונה

ספר במדבר פרק טז
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'

האם באמת קורח ועדתו הגדירו קדושה כמנותקת ופיהם הכשילם , או שההמשך "ובתוכם ה'" נותן אותה משמעות ?

ספר במדבר פרק טז
(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
(ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ

אולי "את אשר לו" שסמוך ונראה ל"קדוש" משייך לה' גם את הקדוש ? וא"כ , גם בפסוק הבא זה מתיחס למשמעות הזו.

בכל אופן ,ייש"כ שעוררת את הענין .
 

דודעלע

משתמש ותיק
ראה בתניא פ"ו "וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתב' בין בפועל ממש כמלאכים עליונים בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'.
 

דודעלע

משתמש ותיק
ואוי"ל ובהקדים; ששבח מובן הוא לבנ"א היות הקב"ה עושה שמים וארץ, ורגילים לכנות בשם 'בורא עולם'. ומובן לכל משכיל שאין זו (תכלית) מעלתו של הקב"ה כשם שאין מעלת האדם בכך שצרכיו מדשנים את השדה ומשביחים את גידוליה. (ונראה לי שע"ז מברכים בא"י מלך מהולל בתשבחות, שאעפ"י שמצ"ע אין שבחו בכך, השפיל עצמו להשתבח בתשבחות)

והמעיין בתורת החסידות אודות סדר השתלשלות העולמות יבין שאין דבר מנותק מהעולמות כהקב"ה.

ומובן ג"כ ששבח היות הקב"ה קדוש ומובדל מהעולמות, -אף שפשוט שאינו תכלית שבחו- עכ"פ בודאי הוא שבח נעלה יותר מהיותו בורא ומהווה עולמות כשם ששבח הוא לאדם שאין שבחו בצרכיו כנ"ל

ומכיוון שאין דבר מנותק מהעולמות כהקב"ה, ממילא פרישה והתנתקות אמיתית, אינה אלא בדבקות והתבטלות אליו ית', אשר מעוצם ריחוקו אין נברא יכול לדבוק בו, כי אם כאשר יחליט בכחו הבלתי בעל גבול לתת דרך לדבוק בו

והשי"ת הכניס עצמיותו בישראל ובתורה כמבואר בתורת החסידות בארוכה, ונמצא שאין יכול להתקדש באמת אלא ישראל ע"י התורה ומצוותיה
 

דודעלע

משתמש ותיק
ואין הכי נמי שפעמים שהלשון משמש בשם המושאל כגון גבי לא תהיה קדשה שהוזכר כאן אך מובן שאין זה קדושה ופרישה אמיתית
וכן הפרושים והמתנזרים למיניהם שאינם אלא כמחליפים תאווה גשמית במושגים רוחניים הרי לעולם יהיו מוגבלים ברוחניותם משא"כ התורה ומצוותיה שהיא פרישה אמיתית אל אין סוף אמיתי ותן לחכם ויחכם עוד
 

בחור_צעיר

משתמש ותיק
לשון הרמח"ל במסילת ישרים, פרק "קדושה":
 ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא לט, א): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים, כענין שנאמר באהרן (מלאכי ב, ז): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואומר (דברי הימים ב לו, טז): ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו', ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים סג, ט): דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך.
 ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר (תהלים פד, יב): לא ימנע טוב להולכים בתמים, ועל כן אמרו במאמר שזכרתי אדם מקדש עצמו מעט שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו. מקדשים אותו הרבה שהוא העזר שעוזר אותו השי"ת וכמו שכתבנו.
 והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (פסחים נט, ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.
 אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב, ו): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז, כב): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
 והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות קה, ב): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים. ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צא, ב): אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.
 כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות.
 והנך רואה שדרך קניית זאת המדה הוא על ידי רוב הפרישה, והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה, וידיעת רוממותו יתברך ותהלותיו עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוין מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוין בעודו שוחט הזבח או מקבל דמו או זורקו עד שימשיך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום, וזולת זה אי אפשר שישיג מעלה זו וישאר על כל פנים חומרי וגשמי ככל שאר בני אדם.
 
והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא, מפסידי המדה הם חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני האדם כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק, ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, אך בהפרדו מהם והשארו לבד ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלהי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות, ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והוא הרוח הקדש שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי, ויוכל להגיע דביקתו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים כמו שנמסר לאליהו ולאלישע שהוא מה שמורה על עוצם ההתדבקות בו יתברך שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי, וכמאמרם ז"ל (תענית ב, א): ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח מפתח תחיית המתים וכו', הנה הדבק בו יתברך דביקות גמור יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם, שהוא מה שמתייחס לו בפרט יותר מן הכל וכמו שכתבתי, והוא מה שסיים הברייתא וקדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
 

כותר

משתמש ותיק
בחור_צעיר אמר:
אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב, ו): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז, כב): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
בקטע הזה ברמח"ל יש את התמצית של התיאור על המתקדש בקדושה עליונה.
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
בחור_צעיר אמר:
אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב, ו): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז, כב): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
בקטע הזה ברמח"ל יש את התמצית של התיאור על המתקדש בקדושה עליונה.
בקטע הנ"ל, וכל דברי הרמח"ל בשער הקדושה, אינם נוגעים כלל, במושג הקדושה לעצמו.
שים לב לתחילת דבריו בקטע הנ"ל 
"אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת, בין המושכלות האמתיות, באהבת בוראו ויראתו" וכו'
כלומר, בפשטות, הרמח"ל לא בא לאמר, מי הוא הקדוש, אלא מי שקדוש, והוא דבק תמיד לאלוקיו וכו'
וחיב להיות שהוא לא בא להגדיר,מי הוא הקדוש 
כי זה פשוט, שביאור המושג, הוא לא אהבה, ולא יראה, ולא דביקות,
דאין זה הגדרה למושג בעצמו אלא ג' מושגים.
ופשוט
להבנתי הדלה נראה, שהרמח"ל בכל הקטע הנ"ל, אינו בא לבאר כלום, בביאור המושג,
אלא רק לתאר, כמה גבוה, ונשגב, אותו האיש, שהגיע לקדושה ודביקות וכו'
ייש"כ   
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
מסתפק במועט אמר:
אור זרוע אמר:


רק במחלוקת קורח ועדתו זה קצת שונה

ספר במדבר פרק טז
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'

האם באמת קורח ועדתו הגדירו קדושה כמנותקת ופיהם הכשילם , או שההמשך "ובתוכם ה'" נותן אותה משמעות ?
בענין טעותו של קורח ב'כולם קדושים' עי' נקודה נוספת בחי' רש"ר הירש:
רש"ר הירש במדבר פרק טז
הן הנחות היסוד למרדו של קרח הן כוזבות, והמסקנות - ביישומן לנסיבות הנידונות - הן כוזבות לא פחות. כל העדה כולם אינם קדושים כבר עתה. הם "אנשי - קדש" (שמות כב, ל ופי' שם), אנשים בעלי תפקיד קדוש; "קדשים תהיו" (ויקרא יט, ב ופי' שם) - ייעודו הוא להיות קדושים ובעצם הייעוד הזה הם "קדשים לאלהיהם" (לעיל טו, מ) והם "עם קדוש לה'" (עי' דברים ז, ו ועוד); הם אנשים שנתקדשו לה', עם שנתקדש לה' ובכל נימה של קיומם כיחידים וכעם הם קנויים לה' לבדו, אך עדיין אינם "קדושים". אלא עליהם לעלות ולהתעלות בלא הרף לקראת ייעודם הקדוש. אל להם להחליף את המציאות בייעוד; אל יראו את עצמם קדושים משום שהוקדשו לייעוד קדוש; אלא ייעודם הקדוש יהיה לנגד עיניהם כמטרה רחוקה של שאיפתם, וכו'

ובעצם הגדרת המושג של קדושה:
רש"ר הירש ויקרא פרק יא
הואיל ואני קדוש, יכולים אתם להיות קדושים. נשמה שנפחתי בכם משלי - מעלה אתכם מעל כל כורח גופני; בה שיתפתי אתכם בקדושתי ומסרתי לכם חירות מוסרית; ולפיכך שומה עליכם להיות כאלוהים: עליכם לשלוט בעולם הקטן של הכוחות שמסרתי לשלטונכם בטבעכם החושני - כדרך שאני כאל חופשי שולט בכל הכוחות בעולם הגדול כולו. האל האישי והחופשי ערב לאדם האישי והחופשי. הואיל ואני קדוש - חייבים אתם להתקדש ויכולים אתם להיות קדושים!:
רש"ר הירש ויקרא פרק יט
כולנו חייבים להיות קדושים. קדושה - להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב; ואין אדם מגיע למידה זו, אלא אם כן נפשו חדורה מוסריות צרופה; ונמצא, שהיפוכו של הטוב - הנטייה אל הרע - שוב אין לו מקום בנפשו. מאמר חז"ל בתורת - כהנים - "קדשים תהיו: פרושים תהיו" - מבליט אותה בחינה שלילית של הקדושה. אף הוא מצביע על הדרך המביאה לידי קדושה; כי רבה העבודה המוטלת על כל אחד - כדי להשיג את מעלת הקדושה. קדושה נקנית על - ידי שליטה בכל הכוחות והכשרונות - ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה - להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ה'. שליטת האדם בעצמו היא האמנות העליונה המסורה בידי אדם; משמעותה איננה להזניח ולנוון, להמית ולהשמיד אף אחד מכוחותיו וכשרונותיו. כל הכוחות והכשרונות שניתנו לאדם - מן הרוחנית ועד החושנית שבהם - כשלעצמם אין בהם לא רע ולא טוב. כולם ניתנו למטרות נעלות - לעשות בהם את רצון ה' עלי אדמות. וכו'
רש"ר הירש ויקרא פרק כ
(כו) והייתם לי קדשים. "והייתם לי" זהה עם "והייתם קדושים". שהרי זו כל עצמה של קדושה: להיות מוכן ומזומן בחירות מוסרית לקיים את התורה שניתנה מידי ה'. אין אנחנו קדושים, אלא אם כן אנחנו קנויים לה' בכל נימי נפשנו; ואין אנחנו קנויים לה', אלא אם כן אנחנו קדושים בכל רחשי לבבנו:



 
 
להעיר מדברי הזהר: "כמה קדישין אינון, ולית קדוש כהוי'". ומבואר בחסידות, שהכוונה היא לדרגת סובב כל עלמין, שמחיה את העולם ובאופן מותאם לו, ואעפ"כ נשארת מובדלת ממנו ללא ערך אליו (בשונה מממלא כל עלמין, שזוהי הדרגא האלוקת שכן הצטמצמה להיות לפי ערך העולם). וא"כ יחודה של קדושת הקב"ה היא שילוב שתי הקצוות של הבדלה ושייכות. וגם אצל היהודי תתכן מציאות כזו וכו'. והדברים עמוקים ואכ"מ.
 
חלק עליון תַחתִית