ביאורי מילים במשנת רבי שמשון רפאל הירש - הרש"ר

נדיב לב

משתמש ותיק
האם ידוע לחברים אם יש מי שטרח לקבץ את כל ביאורי המילים על פי ביאורו של רבי שמשון רפאל הירש?
אם לא בנמצא עד כה, הרי זו סיבה טובה לפתיחת אשכול זה, לקבץ כל שבוע את המילים מהפרשה שהרש"ר מבאר בדרכו היחודית.

א. ביאור מילים - פילולוגיה.
ב. פירוש של מילים במשמעות חדשנית.
ג. תמצות כל קטע בהרש"ר יועתק לכדי שורה אחת.
ד. סינון בין פירוש כללי בפרשה לפירוש מילה.
ה הוספת מילים שהושמטו בכל פרשה.

בהודעה הבאה אעלה את כל פרושי המילים שטרחתי להעתיק מדברי הרש"ר בפרשת כי תבוא.
מי שיש בכוחו לתמצת לכדי משפט אחד או לסנן תבוא עליו הברכה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
פותח הנושא
ליקוט* מפרשת כי תבוא


רש"ר הירש דברים פרק כו פסוק ה
ארמי אבד אבי. "אבד" בלשון קל הוא תמיד פועל עומד ופירושו: ללכת לאיבוד. נמצא פירוש "אֹבֵד": הולך לאיבוד, קרוב לאבדון. מכאן ש"ארמי" ו"אבד" הם שני נשואים של "אבי", והטעם המפסיק של "ארמי" מפנה את תשומת הלב ל"ארמי" תחילה ואחר כך הוא מוסיף "אבד" כנשוא שני: ארמי, קרוב לאבדון, היה אבי.


רש"ר הירש שם פסוק יז
את - ה' האמרת. "אמר" בלשון הפעיל מצוי רק כאן ובפסוק הבא ופירושו איננו אלא: לגרום, להביא לידי כך, שאחר יאמר דבר. אולם כל תוכנו של הפסוק הזה ושל הפסוקים הבאים איננו מאפשר לפרש "את - ה' האמרת" וגו': גרמת שה' יאמר, ו"ה' האמירך" וגו': ה' גרם שאתה תאמר; שהרי פסוק יז כולל את הבטחת ישראל אל ה', ואילו פסוקים יח - יט כוללים את הבטחת ה' לישראל. והנה אין זה בלתי רגיל שהחפץ, שאומרים עליו דבר, נתפס כמושא ישיר של לשון אמירה. כך: "הִוא הבאר אשר אמר ה' למשה" וגו' (במדבר כא, טז); "אל - המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם" (שם י, כט); "אִמרו צדיק כי - טוב" (ישעיה ג, י). לפי זה, אילו נאמר כאן "את ה' אמרת להיות לך לאלהים", היה פירושו: אמרת על ה' שהוא יהיה לך לאלהים; וכן אילו נאמר "ה' אמר אותך להיות לו לעם סגלה" היה פירושו: ה' אמר עליך שתהיה לו לעם סגולה. וזה הוא אפוא פירוש "האמרת" ו"האמירך": גרמת שיאמרו על ה' שהוא יהיה לך לאלהים; וה' גרם שיאמרו עליך שאתה תהיה עם סגולה לה' וכו'. הוה אומר: נדרו של ישראל אל ה' והבטחת ה' לישראל לא נשארו, כביכול, בגדר התחייבות פרטית, אלא היחס שבין ה' לישראל נודע בכל העולם והוא חרות בתודעת האנושות. מכאן ואילך מכנים את ה' "אלהי ישראל" וישראל מכונה "עם ה'".

רש"ר הירש שם פרק כז פסוק ט
הסכת ושמע וגו'. "הסכת" מצוי רק כאן. כבר הבענו את ההשערה ש"סכת", "שכת" הוא גם השורש של "אבן משכית" (ויקרא כו, א; וראה פי' שם; אך ראה פי' במדבר לג, נב). "סכת" קרוב ל"שקט": מנוחה ודומיה גמורה; והוא קרוב גם ל"שקד": להפנות את כל המחשבה למשימה מסויימת; ונראה מכאן שגם "הסכת" מורה על תשומת לב דרוכה בלא כל היסח הדעת. משה עומד לומר דבר לישראל והכהנים עומדים לצדו ומסייעים עמו, כדי שהכל יבינו את דברו, ולצורך זה הוא דורש תשומת לב דרוכה. ומאמר זה, שהבנתו היתה כה חשובה בעיני משה, כלל את המשפט הקצר: -:

רש"ר הירש שם פסוק טו
מקלה. "קלה" קרוב ל"גלה": להפסיד את משענתו החיצונית, להיות מנושל מאדמת המולדת ומהגנתה; והוא קרוב ל"כלה": לחדול מהיות, להיעלם מן המציאות; ומכאן "קלה": לגזול מדבר את כוחו ואת לֵחו, להבהב באש, לייבש; ובהשאלה לתחום הרוחני והמוסרי: לומר על אדם שהוא קיפח את ערכו המוסרי, לשלול ממנו את ההכרה בערכו המוסרי; ומכאן "קלון": חרפה (השוה "כבד", "קלל"):

מסיג גבול רעהו: באין רואים הוא מסיג את הגבול של תחום רעהו, מצמצם את התחום של קניינו או של זכויותיו:


רש"ר הירש שם פרק כח פסוק ח
באסמיך מצוי עוד רק במשלי ג, י. נראה שהוא נגזר משורש "שום", "סמם", שהוקדמה לו אל"ף. "סמם" קרוב ל"צמם": לדחוס למקום אחד (ראה פי' בראשית עמ' קלא). האסם הוא שם נרדף לאוצר, וגם "אצר" נגזר משורש "צרר" שהוקדמה לו אל"ף. האסם כולל מה שאדם כינס לצורך עצמו, את מה שהוא צבר על מנת לשומרו. בארמית ובלשון חז"ל "סימא" הוא אוצר (ראה גם פי' לעיל יא, יב - יג).

רש"ר הירש שם פסוק כ
את - המארה את - המהומה. על פי הטעמים "את - המהומה" הוא תמורה של "את - המארה": המארה, היא המהומה. עם החטא יסור השקט הנפשי הפנימי ותבוא "המהומה", חוסר השקט הפנימי, וכן המגערת, התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה'. כך "ויגער - בו אביו" (בראשית לז, י; והשוה פי' ויקרא כו, לז). חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם בכל - משלח וגו'.

רש"ר הירש שם פסוק כב
בשחפת. "שחפת" קרוב ל"שאב" ול"שאף": לשאוב רוח בלהיטות. במחלת השחפת תתעטף רוחכם ותגיעו לידי אפיסת כוחות:

ובחרחר. "חרחר" משורש "חרר": לייבש בחום:

ובחרב. מוכח מן ההקשר ש"חרב" האמור כאן איננו סייף, אלא יש לפרש אותו במשמעות "חֹרֶב": יובש. כך "נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה" (תהלים לב, ד):

ובשדפון - השוה "ושדופת קדים" (בראשית מא, ו).

רש"ר הירש שם פסוק כה
לזעוה - משורש "זעה" הזהה עם "זוע", שהוא השורש של "זועה": "והיה רק - זועה הבין שמועה" (ישעיה כח, יט); וכן כאן "זעוה". צרת המלחמה שתבוא עליך מידי אויביך תהיה כה גדולה עד שעצם המחשבה על אפשרות צרה כזאת תזעזע את כל העמים.

רש"ר הירש שם פסוק כח
ובתמהון לבב: חוסר בהירות, ערפול של הרגשות, המחשבות והדימויים (ראה פי' בראשית מג, לג).

רש"ר הירש שם פסוק לז
יחסלנו. "חסל" הוא "אזל" בהוראה מוגברת; כביכול, הדבר אזל מן העולם; אלא ש"חסל" הוא פועל יוצא: לאכול דבר עד כלותו:

תאגר. "אגר": לאסוף על מנת לשמור. "אגר בקיץ" (משלי י, ה). "אגר" הוא "גר", "גור", לתלוש מן האדמה, בתוספת אל"ף מייחדת: לתלוש לצורך עצמו, לתועלת עצמית. ומכאן "אגרת": כתב שאדם הניח בו את המחשבות שהוא אסף ביחס לנושא מסויים:
לא תשתה ולא תאגר מתפרש, כנראה, בדרך "זו ואין צריך לומר זו": בימי השלוה היה לך יין לשתות וגם אָגרת יין; עתה לא יהיה לך יין לשתות ואין צריך לומר שלא תוכל לאגור יין. או שמא "אגר" דן בבציר הכרמים: לא יהיה לך יין לשתות ואף לא יהיו לך ענבים לאסוף:

יירש - "ירש" בהוראה מוגברת: לרשת בלא שיור:

הצלצל: להקת הארבה, והוא קרוי כן על שם שהוא בא בהמון רב וצלו מכסה את עין הארץ, או משום שתצילינה האזנים השומעות את קולו. שני הדברים האלה נזכרים בתיאור להקת הארבה (יואל ב, ב וה). "צלל" - ראה פי' בראשית יט, ח):

רש"ר הירש שם פסוק סה
לא תרגיע. "רגע" קרוב ל"רקע": לרמוס ולדכא תחת רגליו (ראה פי' בראשית א, ו - ז); "רֹגע" חלש הימנו ופירושו: לשבת תחתיו, לחדול מלכת. ומכאן "רֶגַע": חלקיק של זמן שהמחשבה עצרה את תנועתו בזרם השוטף של הזמן; הרף עין (תפיסה מנוגדת לכך משתקפת בשם הלועזי Moment). מכאן "רגע הים" (ישעיה נא, טו): לשכך את הים הסוער, לעצור את המיית גליו. "מרגוע": מנוחת הנפש:
ובגוים ההם לא תרגיע: לא תגיע בהם לכלל מנוחה, וביתר דיוק: לא תאפשר לנפשך לבוא לכלל מנוחה, לא תוכל לעצור את המיית נפשך:

רש"ר הירש שם
ברוב המכריע של המקומות "רגז" איננו מורה על כעס אלא על רעדה מתוך פחד (ראה פי' בראשית יב, ה; מה, כד). גם כאן אין מדובר בלב הנוח לכעוס אלא בלב רועד ומפוחד:

וכליון - משורש "כלה" המורה על כמיהה וערגה:
ודאבון - "דאב" מציין את הצער ואת הכאב הפנימי, השוה פי' ויקרא כו, טז. "לב רגז": תמיד תירא מפני אסון חדש; "וכליון עינים": לעולם לא תראה את סיפוק משאלותיך; "ודאבון נפש": תמיד תאבל נפשך על אבידה מכאיבה. האוכלוסים שה' הביאך אל קרבם ישמרו כלפיך על עמדה של התנגדות ולפיכך תמיד תירא מפני העתיד, לא תוכל לשמוח בהווה, ורק זכרונות של צער יהיו בלבך מן העבר. שני הפסוקים הבאים רק מוסיפים קווים אחדים על התיאור הזה של מעמד ישראל בין העמים, ומעמד זה משרת את המטרה הסופית של הגלות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרק ל (פסוק א ואילך). שנאת הגויים תחזיר אותך תמיד על עצמך, וכך תשוב ותבקש את ייעודך שלא יאבד לעד ואת נכסיך הרוחניים והמוסריים שאף הם לא יאבדו לעד; בהם תמצא את הישועה הנמנעת ממך בגורלך החיצוני.

רש"ר הירש שם פסוק סו
תלאים - משורש "תלא" הזהה עם "תלה", וכעין זה "ועמי תלואים למשובתי" (הושע יא, ז): עמי יהיה תלוי ועומד, פוסח על שתי הסעיפים ביחס לתשובתו אלי. חייך יהיו תלויים ועומדים, מוטלים בספק, ולא תמצא קרקע בטוח לקיומך ולמחייתך; והם יהיו מנגד: לא תראה את עצמך כמי שכבר זכה בחיים אלא כמי שעודנו נלחם כדי לזכות בחיים; כביכול, חייך יהיו "מנגד" - רחוקים ממך. תמיד תחשוש שיינטל הבסיס לקיומך ואף יאבדו חייך. ולפיכך: ופחדת וגו'.

רש"ר הירש שם פרק כט פסוק ב
המסות: מעשי ה' שהראו לכם את כח ה'; האתת: מאורעות שה' גילה בהם את מהותו ואת הנהגתו; והמפתים: גזרות שה' גוזר על הגוף ועל הממון שלמדתם בהן את דרך ה'; כי הוא פושט יד לאנשים ולעמים הכופרים בו וממרים את פיו, ורצונו לחנך אותם להכרת ה' ולעשיית רצונו (ראה פי' שמות ד, כא).
 

נדיב לב

משתמש ותיק
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
ליקוט* מפרשת כי תבוא


רש"ר הירש שם פסוק יז
את - ה' האמרת. "אמר" בלשון הפעיל מצוי רק כאן ובפסוק הבא ופירושו איננו אלא: לגרום, להביא לידי כך, שאחר יאמר דבר. אולם כל תוכנו של הפסוק הזה ושל הפסוקים הבאים איננו מאפשר לפרש "את - ה' האמרת" וגו': גרמת שה' יאמר, ו"ה' האמירך" וגו': ה' גרם שאתה תאמר; שהרי פסוק יז כולל את הבטחת ישראל אל ה', ואילו פסוקים יח - יט כוללים את הבטחת ה' לישראל. והנה אין זה בלתי רגיל שהחפץ, שאומרים עליו דבר, נתפס כמושא ישיר של לשון אמירה. כך: "הִוא הבאר אשר אמר ה' למשה" וגו' (במדבר כא, טז); "אל - המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם" (שם י, כט); "אִמרו צדיק כי - טוב" (ישעיה ג, י). לפי זה, אילו נאמר כאן "את ה' אמרת להיות לך לאלהים", היה פירושו: אמרת על ה' שהוא יהיה לך לאלהים; וכן אילו נאמר "ה' אמר אותך להיות לו לעם סגלה" היה פירושו: ה' אמר עליך שתהיה לו לעם סגולה. וזה הוא אפוא פירוש "האמרת" ו"האמירך": גרמת שיאמרו על ה' שהוא יהיה לך לאלהים; וה' גרם שיאמרו עליך שאתה תהיה עם סגולה לה' וכו'. הוה אומר: נדרו של ישראל אל ה' והבטחת ה' לישראל לא נשארו, כביכול, בגדר התחייבות פרטית, אלא היחס שבין ה' לישראל נודע בכל העולם והוא חרות בתודעת האנושות. מכאן ואילך מכנים את ה' "אלהי ישראל" וישראל מכונה "עם ה'".


השווה עם פירוש הראשונים שהובאו כאן.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
חלקי
נדיב לב אמר:
ליקוט* מפרשת כי תבוא


1. "אבד" בלשון קל הוא תמיד פועל עומד ופירושו: ללכת לאיבוד. נמצא פירוש "אֹבֵד": הולך לאיבוד, קרוב לאבדון. 

2. "אמר" בלשון הפעיל מצוי רק כאן ובפסוק הבא ופירושו איננו אלא: לגרום, להביא לידי כך, שאחר יאמר דבר

3. "סכת" קרוב ל"שקט": מנוחה ודומיה גמורה; והוא קרוב גם ל"שקד": להפנות את כל המחשבה למשימה מסויימת; ונראה מכאן שגם "הסכת" מורה על תשומת לב דרוכה בלא כל היסח הדעת. 

4. "קלה" קרוב ל"גלה": להפסיד את משענתו החיצונית, להיות מנושל מאדמת המולדת ומהגנתה; והוא קרוב ל"כלה": לחדול מהיות, להיעלם מן המציאות; ומכאן "קלה": לגזול מדבר את כוחו ואת לֵחו, להבהב באש, לייבש; 

מסיג גבול רעהו: באין רואים הוא מסיג את הגבול של תחום רעהו, מצמצם את התחום של קניינו או של זכויותיו:


5. "סמם" קרוב ל"צמם": לדחוס למקום אחד (ראה פי' בראשית עמ' קלא). האסם הוא שם נרדף לאוצר, וגם "אצר" נגזר משורש "צרר" שהוקדמה לו אל"ף. האסם כולל מה שאדם כינס לצורך עצמו, את מה שהוא צבר על מנת לשומרו. בארמית ובלשון חז"ל "סימא" הוא אוצר (ראה גם פי' לעיל יא, יב - יג).

רש"ר הירש שם פסוק כ
את - המארה את - המהומה. על פי הטעמים "את - המהומה" הוא תמורה של "את - המארה": המארה, היא המהומה. עם החטא יסור השקט הנפשי הפנימי ותבוא "המהומה", חוסר השקט הפנימי, וכן המגערת, התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה'. כך "ויגער - בו אביו" (בראשית לז, י; והשוה פי' ויקרא כו, לז). חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם בכל - משלח וגו'.

7. "שחפת" קרוב ל"שאב" ול"שאף": לשאוב רוח בלהיטות. במחלת השחפת תתעטף רוחכם ותגיעו לידי אפיסת כוחות:

8. "חרחר" משורש "חרר": לייבש בחום:

ובחרב. מוכח מן ההקשר ש"חרב" האמור כאן איננו סייף, אלא יש לפרש אותו במשמעות "חֹרֶב": יובש. כך "נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה" (תהלים לב, ד):

ובשדפון - השוה "ושדופת קדים" (בראשית מא, ו).

רש"ר הירש שם פסוק כה
לזעוה - משורש "זעה" הזהה עם "זוע", שהוא השורש של "זועה": "והיה רק - זועה הבין שמועה" (ישעיה כח, יט); וכן כאן "זעוה". צרת המלחמה שתבוא עליך מידי אויביך תהיה כה גדולה עד שעצם המחשבה על אפשרות צרה כזאת תזעזע את כל העמים.

רש"ר הירש שם פסוק כח
ובתמהון לבב: חוסר בהירות, ערפול של הרגשות, המחשבות והדימויים (ראה פי' בראשית מג, לג).

רש"ר הירש שם פסוק לז
יחסלנו. "חסל" הוא "אזל" בהוראה מוגברת; כביכול, הדבר אזל מן העולם; אלא ש"חסל" הוא פועל יוצא: לאכול דבר עד כלותו:

תאגר. "אגר": לאסוף על מנת לשמור. "אגר בקיץ" (משלי י, ה). "אגר" הוא "גר", "גור", לתלוש מן האדמה, בתוספת אל"ף מייחדת: לתלוש לצורך עצמו, לתועלת עצמית.
ומכאן "אגרת": כתב שאדם הניח בו את המחשבות שהוא אסף ביחס לנושא מסויים:

יירש - "ירש" בהוראה מוגברת: לרשת בלא שיור:

הצלצל: להקת הארבה, והוא קרוי כן על שם שהוא בא בהמון רב וצלו מכסה את עין הארץ, או משום שתצילינה האזנים השומעות את קולו. שני הדברים האלה נזכרים בתיאור להקת הארבה (יואל ב, ב וה). "צלל" - ראה פי' בראשית יט, ח):

 "רגע" קרוב ל"רקע": לרמוס ולדכא תחת רגליו (ראה פי' בראשית א, ו - ז);
"רֹגע" חלש הימנו ופירושו: לשבת תחתיו, לחדול מלכת.
ומכאן "רֶגַע": חלקיק של זמן שהמחשבה עצרה את תנועתו בזרם השוטף של הזמן; הרף עין (תפיסה מנוגדת לכך משתקפת בשם הלועזי Moment).
מכאן "רגע הים" (ישעיה נא, טו): לשכך את הים הסוער, לעצור את המיית גליו.
מרגוע": מנוחת הנפש:

ברוב המכריע של המקומות "רגז" איננו מורה על כעס אלא על רעדה מתוך פחד (ראה פי' בראשית יב, ה; מה, כד). גם כאן אין מדובר בלב הנוח לכעוס אלא בלב רועד ומפוחד:

וכליון - משורש "כלה" המורה על כמיהה וערגה:
ודאבון - "דאב" מציין את הצער ואת הכאב הפנימי, השוה פי' ויקרא כו, טז.

תלאים - משורש "תלא" הזהה עם "תלה", וכעין זה "ועמי תלואים למשובתי" (הושע יא, ז): עמי יהיה תלוי ועומד, פוסח על שתי הסעיפים ביחס לתשובתו אלי. חייך יהיו תלויים ועומדים, מוטלים בספק, ולא תמצא קרקע בטוח לקיומך ולמחייתך; והם יהיו מנגד: לא תראה את עצמך כמי שכבר זכה בחיים אלא כמי שעודנו נלחם כדי לזכות בחיים; כביכול, חייך יהיו "מנגד" - רחוקים ממך. תמיד תחשוש שיינטל הבסיס לקיומך ואף יאבדו חייך. ולפיכך: ופחדת וגו'.

רש"ר הירש שם פרק כט פסוק ב
המסות: מעשי ה' שהראו לכם את כח ה'; האתת: מאורעות שה' גילה בהם את מהותו ואת הנהגתו; והמפתים: גזרות שה' גוזר על הגוף ועל הממון שלמדתם בהן את דרך ה'; כי הוא פושט יד לאנשים ולעמים הכופרים בו וממרים את פיו, ורצונו לחנך אותם להכרת ה' ולעשיית רצונו (ראה פי' שמות ד, כא).
 

אבר כיונה

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
האם ידוע לחברים אם יש מי שטרח לקבץ את כל ביאורי המילים על פי ביאורו של רבי שמשון רפאל הירש?
בסוף כרך דברים יש מפתח ל-1800 מילים שביאר
(לא ראיתי בפנים, אבל כך כתב הרב משה צוריאל באוצרות רש"ר הירש עמ' רנג)
 

גביהא בן פסיסא

משתמש ותיק
אבר כיונה אמר:
נדיב לב אמר:
האם ידוע לחברים אם יש מי שטרח לקבץ את כל ביאורי המילים על פי ביאורו של רבי שמשון רפאל הירש?
בסוף כרך דברים יש מפתח ל-1800 מילים שביאר
(לא ראיתי בפנים, אבל כך כתב הרב משה צוריאל באוצרות רש"ר הירש עמ' רנג)
אכן יש, ובהקדמה כתבו שאין המפתח שלם, אלא מביא רק את המקומות שימחישו את שיטתו. ומי שיאזור מתניו למלאכה זו וישלים את המפתח - שכרו רב.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
תאגר. "אגר": לאסוף על מנת לשמור. "אגר בקיץ" (משלי י, ה). "אגר" הוא "גר", "גור", לתלוש מן האדמה, בתוספת אל"ף מייחדת: לתלוש לצורך עצמו, לתועלת עצמית. ומכאן "אגרת": כתב שאדם הניח בו את המחשבות שהוא אסף ביחס לנושא מסויים:
לא תשתה ולא תאגר מתפרש, כנראה, בדרך "זו ואין צריך לומר זו": בימי השלוה היה לך יין לשתות וגם אָגרת יין; עתה לא יהיה לך יין לשתות ואין צריך לומר שלא תוכל לאגור יין. או שמא "אגר" דן בבציר הכרמים: לא יהיה לך יין לשתות ואף לא יהיו לך ענבים לאסוף:
מעניין מאוד שהככר בו היוונים היו מתאספים היה נקרא ''אגורה''.
האם ליוונית יש השפעה מלה''ק?
 

רואים שקוף

משתמש ותיק
'וימש' חושך. בפר', מל' מוש, סר. אולי הוא כפרש"י. וכעי"ז בי' ב'אמש', פר' ויצא, מה שכבר סר, יכול להתפרש על היום והלילה, תלוי מתי אומרים זאת.
 
חלק עליון תַחתִית