תהלים פ"ה ב' – ד'
רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ (שבות) שְׁבִית יַעֲקֹב: נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה: אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ:
רש"י:
רצית ה' ארצך וגו'. אם שבת שבות יעקב ונשאת את עונם וכסית חטאתם ואספת עברתך מהם והשיבות עצמך מחרון אפך אז רצית ארצך ועולמך מתרצה וכל זמן שלא תעשה זאת אין ארצך ועולמך מתרצה.
א] צריך לי ביאור הפשט, מי מתרצה במי [או למי]?
לכא' הלשון 'רצית' ה' ארצך משמעו שהשי"ת ירצה בארצו, היינו שהיא תתרצה לפניו, תהיה רצויה לפניו, אך לא מובן מה באים הפסוקים לומר, אטו להשמיענו דבר זה? פשיטא שכל עוד יש עוונות, ועברה וחרון אף – שאין ריצוי!
ואולי [אף שכתוב בלשון עבר שמשמעו כאילו כבר נעשה] המכוון בדרך תפילה, ובאה התפילה בדרך טענה ופיוס – הרי השי"ת אבינו אוהבנו בודאי חפץ שנהיה רצויים לפניו, וזה לא יהיה בלי נשיאת עווננו וכו' – לכן עשה כל אלה כדי שנהיה רצויים לך.
[והכי חזינן ממה שרש"י בפירושו הפך את סדר הכתובים, שהרי לפי פשט וסדר הפס', משמע דהכי קאמר: כיון שרצית ה' את ארצך – לכן שבת שבות יעקב וכו', ואילו רש"י מהפך, שלא יהיה ריצוי עד שיעשו דברים אלו, והיי' משום שבא בדרך בקשה ופיוס]
וצריך בירור.
ב] ויש לדקדק עוד ברש"י, שהוסיף על 'ארצך' הכתובה בפסוק גם ל'עולמך', וצ"ב מדוע?