יברך בלי שם ומלכות - מה העניין? ולמה לא אומרים כן בכל ספק?

מצאנו לפעמים בפוסקים שהכריעו שלא יברך, ומ"מ יברך בלי שם ומלכות, ולא הבנתי מה העניין? הרי בלי שם ומלכות זה לא ברכה כלל?? ואם יש עניין, למה לא אמרו כן בכל ספק? שלא ראינו שפסקו כן בכל מקום שלא מברך מספק??
 

דרומאי

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
מצאנו לפעמים בפוסקים שהכריעו שלא יברך, ומ"מ יברך בלי שם ומלכות, ולא הבנתי מה העניין? הרי בלי שם ומלכות זה לא ברכה כלל?? ואם יש עניין, למה לא אמרו כן בכל ספק? שלא ראינו שפסקו כן בכל מקום שלא מברך מספק??
תן דוגמא בבקשה ונוכל להתייחס.
 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
אין חכמה אמר:
אם מהרהר בליבו שם שמים לפחות מרויח אי הרהור כדיבור
זה בהחלט שאלה שהרמב"ם כותב שיוצא ידי ברכות כשמברך בלבו [אמנם תוס' חולק] 
אם כן אמאי בכל הספיקות לא יברך בליבו כך הקשה הצל"ח ועוד אחרונים 
ואני חושב שאין לזה תשובה ברורה 

 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בביאור הלכה סימן סב כתב וז"ל: עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה, והפמ"ג רצה לצדד ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד ע"כ.

המשנה ברורה סימן קפה ס"ק ב כתב וז"ל: בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן עיי"ש.

ובמגן אברהם סימן קפה ס"ק א בדין ברהמ"ז כתב: "אבל אם הרהר בלבו לא יצא, ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי ע"כ. ובפרי מגדים שם בא"א כתב: עיין מ"א. עיין סימן סב במ"א א' ב'. ודעת הר"מ ז"ל פרק א' מברכות הלכה ז' כל הברכות (אף ברכת המזון) יוצא בהרהור, רק קריאת שמע פרק (ק"ב) [ב] מקריאת שמע הלכה ח' דלא יצא בהרהור. ואפשר קריאת שמע, שמע בכל לשון [ברכות יג, א], שמע מינה הרהור לא, דלא שייך בהרהור בכל לשון. אבל המחבר פסק כאן ובסימן ר"ו סעיף ג' דלא כוותיה. ועיין לבוש בסימן ס"ב [סעיף ה] הרהור כדיבור, וכאן [סעיף ב] כתב וברכת [דברים ח, י], משמע בפה. איני יודע מהיכן משמע, דאי וברכת בכל לשון שמע מינה הרהור לא, הא כתב הב"ח [ד"ה גרסינן] דלאו מיותרא קא דאיק, יע"ש. ובחדושינו [ראש יוסף] ברכות ט"ו (ב') [א] [ד"ה משנה] הארכנו בזה. וכבר כתבנו [סימן עו משבצות זהב אות א ד"ה אם] דאם נאמר דבאונס יצא, דאפשר הרהור כדיבור, אלא שחז"ל אמרו שלא באונס לא יצא, א"כ בספק ברכות אם ירצה יהרהר ויפה עושה, נראה לי דלא שייך בהרהור לא תשא, ואי"ה בפתיחה לברכות [אות ב] אבאר עוד".

הברכי יוסף סימן סב סעיף א כתב: וראיתי להרב מהר"י זיין בספר תשובותיו שערי ישועה כ"י א"ח שער א' סימן ד' שנשאל הנעור בלילה וצמא לשתות ואינו יכול לקום לרחוץ ידיו, כיצד יעשה בברכת המים. והעלה דיקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי ויברך וישתה ואין צריך לרחוץ ידיו, עכ"ד. וכן ראיתי שהעלה הררדב"ז (בח"ב) סי' ל"ח. ואולם לפי מאי דכתבינן (ד) בעניותין לעיל סי' ד' אות ח' בשם מהרח"ו ומהר"ם די לונזאנו דכפי הזוהר אסור לברך כשרוח רעה עודנו עומד על ידיו, נראה פשוט דלא מהני בנקיון כפיים במטלית וכיוצא, דלהעביר רוח רעה צריך נטילת ידים ג' פעמים. ועל כן אם הוא אנוס שאינו יכול לרחוץ העיקר שיהרהר הברכה בליבו, וכמ"ש הרב טורי זהב בדין זה (ס"ק א). ואף דאסור להרהר במקום מטונף, מכל מקום אם דוכתא דאיניש נקי יהיה, אך גברא הוא דלא חזי מפני רוח רעה, וכיוצא, יכול להרהר הברכה בליבו, כמ"ש הרב ט"ז, ודלא כמאן דאסר גם בזה. והגם דאיכא מאן דסבר דהרהור לאו כדיבור דמי אפילו באונס, אנן בתר מרן וסיעתו גרירנא, דשרו באונס. ועוד דהרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ז) והסמ"ג (עשין כז דף קי"א ע"א) ס"ל דאם בירך כל הברכות בליבו יצא, כמ"ש מרן בב"י לקמן סי' קפ"ה. וכדאי הם הרמב"ם והסמ"ג לסמוך עליהם בשעת הדחק, דהוי בדיעבד. וראיתי להרב מהר"י זיין בספר פרח שושן א"ח כלל א' סוף סימן י"ד, שרצה לומר דאיכא לא תשא אף במהרהר בליבו, וסמוכות שלו מדברי הרב של"ה דף קפ"ח, שכתב אפילו על המחשבה אמרו במכילתא לא תשא וכו' שלא יקבל וכו', ע"ש. ולבי מהסס בדבריהם. ומ"מ אין זה עניין למי שהוא חייב בברכה, וכמו שכתב הרב פרח שושן עצמו בתר הכי, ע"ש ודוק. וירא שמים יאנוס וידחוק עצמו לעמוד על עומדו וירחץ ידיו ג' פעמים ויברך ברכה שלימה כתקנה".
 
חלק עליון תַחתִית