האיסור להתרפאות מדברי תורה

הדרך סלולה

משתמש ותיק
מחפש דברים ברורים בסוגיית איסור להתרפאות מדברי תורה

הרי ברור שללמוד איזה מסכת לסגולה ורפואה זה מותר

אבל להשתמש באופן סגולי לא 

מה בדיוק החילוק - אם בכלל יש 

עלי תמר מסכת שבת פרק ו הלכה ב
אין קורין פסוק ע"ג מכה בשבת, ומסיק דווקא משנפגע, אבל עד שלא נפגע מותר, וכ"ה בשבועות ט"ו להגן שרי. והטעם דעד דלא נפגעת קריאת הפסוקים עיקרן משום תפילה שהשם יצילו מכל פגע ומחלה. אבל כשנפגע כשקורא פסוקי רפואה של תנ"ך מתכוון הוא לשם רפואה, וכמ"ש בר"ח שבועות שם, ולפיכך אסור משום דאין מתרפאים מד"ת. שהתורה מטרתה להקנות לאדם ידיעת התורה ומצוותיה אבל איננה מין קמיע שנעשה לצרכי רפואה של האדם. וכשלא יחלה לא ישתמש ברפואה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות ס"ת הובא בטור יו"ד סמן רפ"ח וז"ל, מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבים שמות וכו' או חותמות הן בכלל מי שאין להם חלק לעוה"ב. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהוא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו היא קמיע של הנאת עצמו וכו'. וכן כתב הרא"ש, שנראה כאלו עשה לו קמיע לשמירה, אלא יעשה המצוה לקיים מצוות הבורא והוא שומרנו והוא יצילנו וכו'.
והדין דקרי על יברוחה אסור כתב הרמב"ן שהם סגולה להריון והיה מדרכן ללחוש על יברוחה ולמסור לנצרך לזה. וגם היום יש שמשתמשין בזה והו"א שאין זה מרפא מחלה אלא עוזר לטבע לעשות פעולתו ומותר, קמ"ל דאעפי"כ אסור שסוף סוף הוא מתכוון בלחישת פסוקים כאלו עי"כ היברוחה משמשת כעין קמיע. ופירש הק"ע לפי שיש סכנה למי שעוקר היברוחים והם הדודאים המוזכרים בראובן ולפיכך אסור לקרא פסוקים כדי לעוקרם. ומ"ש שיש סכנה למי שעוקר היברוחים מקורו בספר צרור המור פרשת ויצא בשם מדרש הגלוי. ועיין בתו"ש פרשת ויצא בשם ספר חמאת החמדה ופירושים אחרים כי הדודאים כעין צורת אדם להם וכו' וזכורני מימי ילדותי בפולין שהביא אדם מא"י מין דודאים כאלו ואמר שיש להם הסגולה הנ"ל.
בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת. תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שישן אסור. והטעם הוא בשבועות ט"ו שאסור להתרפאות מדברי תורה. ולשון הרמב"ם בהלכות עכו"ם פי"א הי"ב, הקורא על התינוק שלא יבעת וכו', לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שהם עושים ד"ת רפואת הגוף ואינם אל רפואת הנפשות וכו'. ובספר צפנת פענח מאמר ט' להגה"ק ר"א מגרידיץ זצ"ל, וכן הקמיעות אינם אלא תפלות שנמצאות בסידורי תפלות ובתהילים, רק משולבות יחד למען שלא יהא כמתרפא בד"ת כמבואר ביו"ד קע"ט סי"ב, והיו כדרך הרופאים המערבים כמה מיני צרי יחד והכוחות פועלים וכו'. ועיין בדרכי תשובה שם בשם שולחן גבוה סקכ"ה שההיתר דנהגו העולם לכתוב קמיעות בשמות ופסוקים הוא רק במקום סכנה עיין שם ובפ"ת. אולם לפי הנ"ל ההיתר הוא משום דאינו אלא שילוב של קטעי פסוקים.
בשביל שישן אסור. בספר חסידים סימן רל"ח: מי שיש לו בן קטן מוטל בעריסה לא ירננו לו זמירות נגונים של ישראל שהם להקב"ה כדי שלא יבכה, אבל אם יש חרוזות מפסוק ותלמוד והוא מנגנם כדי שיזכרם ולא ישכחם אעפ"י שהתינוק שותק ונהנה מותר עכ"ל. ויש סמוכין לדבריו מכאן שלא יתן עליו ספר בשביל שישן.
 
 
חלק עליון תַחתִית