האם יש להתגאות על התמדתו בלימוד וידיעת התורה וקיום המצוות

[יושב אוהלים]

כ' רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' ל"ד) "לבלתי רום לבבו מאחיו, הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה... ואל יתהלל חכם זולתי בעבודת השי"ת וביראתו, והבטחון בו ובאהבתו, והדבקות בו, שנאמר "הוא תהלתך והוא אלקיך", ונאמר (ירמיה ט,כב) "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". עכ"ל.
וכן בפסוק (דבה"י ב, יז,ו) ויגבה לבו בדרכי ה׳. פי' במצודת דוד וז"ל ר״ל אף שהיה לו עושר וכבוד לא גבה לבו בעבורם, כי אם במה שהלך בדרכי ה׳
משמע מזה שיש ענין להתגאות בתורה ובעבודת ה'.

וצ"ע דאיתא בגמ' (ב"מ כג:) שאחד מן הדברים שת"ח משנין בדיבורייהו הוא במסכת, ופירש"י במסכת. [כששואלין אותו] יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואע''ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא: עכ"ל.

וקשה הרי אמרנו שלעיל שבתורה אין האדם אמור להיות עניו אלא להתגאות בידיעת התורה.
ועוד שמצינו בהרבה גדולים שהיו נוהגים במידת הענוה לגבי ידיעת התורה שלהם, כאילו שבקושי הם יודעים ללמוד וכו', ולכאורה זה גם סותר להנ"ל שכתוב שיתהלל המתהלל בעבודת ה' וכו'.

ובאורחות צדיקים מצאתי בזה פשרה.
וז"ל בשער הגאוה: מצד אחד הוא כותב "הגאווה במעלת החוכמה משובחת - שנאמר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" (ירמיה ט, כז). ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר: מודה אני לפניך, שנתת חלקי מיושבי בית-המדרש, ולא מיושבי קרנות. וכמו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ועל זה נאמר: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא,

אבל אחר כך הוא משנה כיוון וכותב: שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם, אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא.

ובשורה הבאה הוא כותב: וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה, אך מסיעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.

ולא זכיתי להבין דבריו דבתחילה כותב כמו שאמרנו לעיל שטוב להתגאות במעלות החכמה וכו', ואח"כ הוא כותב שימעט העניו כל מעשהו, ולכאורה זהו היפך הענוה, ולבסוף הוא כותב שוב "וזאת הגאוה אינה מזקת לענוה", דשוב משמע שכן יש בזה ענין להתגאות.

אשמח מאוד אם יואילו הת"ח דפה לעזור לי בהבנת הדברים.

[אורח]

צריך להיות שמחה פנימית
אבל לא גאוה ולא להתפאר בפני אחרים

ויגבה "לבו" - בלב, ולא כלפי חוץ

[יושב אוהלים]

צריך להיות שמחה פנימית
אבל לא גאוה ולא להתפאר בפני אחרים

ויגבה "לבו" - בלב, ולא כלפי חוץ

לשון האורחות צדיקים הוא "ימעט בעיניו כל מעשהו" משמע גם בלבו ולא רק כלפי חוץ.

[יעקב שלם]

מו"ר אמר אפשר להבין מי שמתגאה בעמל לא בתוצאות

דא עקא שאנחנו מתגאים תמיד בתוצאות לא בעמל

לא תשמע מי שאומר למדתי דף גמרא חדשיים ולא הבנתי כלום למרות ששכרו עצום

[יושב אוהלים]

מו"ר אמר אפשר להבין מי שמתגאה בעמל לא בתוצאות

דא עקא שאנחנו מתגאים תמיד בתוצאות לא בעמל

לא תשמע מי שאומר למדתי דף גמרא חדשיים ולא הבנתי כלום למרות ששכרו עצום

איפה מצא כזה חילוק?
הרי "השכל וידוע אותי" זה לכאורה תוצאה ולא רק עמל.
 

[בחור_צעיר]

גובה לב של חכמה ושמחה פנימית - היא מנסיוני מצוינת, ומהווה צד של קדושה שיעמוד מול צד הטומאה שקיים בכל מקום, שאנשים מתגאים בהבלים של העולם הזה. ואם אנשים מחשיבים הבלים למשהו שיש להתגאות בו, אז זה שוטף לאנשים את המוח שזה טוב. אבל אם יבואו אנשים שיתגאו שהם לומדים את תורתו הנשגבה של בורא העולם הכל יכול, בוודאי שזה יעורר אחרים גם להתבונן בתכלית האמיתי של הבריאה.

לדוגמא:
אבא שלומד תורה אך מסתיר זאת מפני בניו ולא מתגאה בחכמתו, אז בניו לא ידעו את מעלתה של התורה, וילמדו את "מעלתם" של הבלי העולם הזה שהם שומעים מחבריהם שמתגאים בהם.

מן הסתם שצריך קצת זהירות שזה לא יהיה גאוה שמי שמסתכל מהצד יסלוד ממנה, אלא גאוה של "איזה זכות יש לי ללמוד תורה!" "ברוך ה' שזכיתי לדעת מסכת בגמרא" "ברוך ה' זכיתי להתפלל בכוונה, איזה אור זה נתן לי, גם לכם כדאי!"

[ספרא אמר]

נדרים סב. " אמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכו' רבא רמי כתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכתיב יהללך זר ולא פיך הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה" עיי"ש

[מבקש אמת]

מו"ר אמר אפשר להבין מי שמתגאה בעמל לא בתוצאות

דא עקא שאנחנו מתגאים תמיד בתוצאות לא בעמל

לא תשמע מי שאומר למדתי דף גמרא חדשיים ולא הבנתי כלום למרות ששכרו עצום

אני חושב שיש טעם גדול לדבר, משום שקשה מאד למדוד עמל, ואילו תוצאות הרבה יותר קל למדוד. אם החתירה תהיה רק לעמל בלי תוצאות לא יהיה שום מחייב חיצוני להראות שהאדם באמת עשה משהו. 

הר"ן בקידושין לג,ב כתב סברא זו לגבי מצות והדרת פני זקן. מבואר בגמ' שם שיש לעמוד בפני בעל מעשים, ומבאר הר"ן שבעצם עיקר החיוב לעמוד הוא בפני בעל מעשים, והחיוב לקום בפני ת"ח הוא מפני שהתורה מביאה לידי מעשה, אלא שאי אפשר למדוד בדיוק מיהו בעל מעשים ולכן החיוב נאמר על ת"ח בלבד.

[כפשוטו]

בפשטות אין הכוונה לגאווה וסיפוק עצמי ואישי (כשם שלהבדיל, מתגאה בהתמדתו והצלחותיו בענינים חולין וכו'). אלא הכוונה שמרוב אהבתו לה' אזי בדיוק כשם שאדם אחר שמח מסיפוק אישי - הוא שמח וגאה שע"י לימודו מתגדל ומתקדש שמיה רבא בעלמא.

[HaimL]

נראה לי שהחילוק הוא פשוט.
המתגאה בכך שהוא עושה דבר טוב, הרי הוא משובח.
המתגאה בכך שהוא יכול לעשות יותר מאחרים, מגונה.

אמור מעתה.
תיתי לי שאני לומד תורה מהבוקר עד הערב (הלוואי), משובח
תיתי לי שמה שאני מספיק בשעה, פלוני חברי מספיק בשלוש שעות, מגונה.

[יושב אוהלים]

נראה לי שהחילוק הוא פשוט.
המתגאה בכך שהוא עושה דבר טוב, הרי הוא משובח.
המתגאה בכך שהוא יכול לעשות יותר מאחרים, מגונה.

אמור מעתה.
תיתי לי שאני לומד תורה מהבוקר עד הערב (הלוואי), משובח
תיתי לי שמה שאני מספיק בשעה, פלוני חברי מספיק בשלוש שעות, מגונה.

מה עם עירובין יג: אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה. 
ובקידושין כט דעדיפנא מחבראי דנסיבא בשיתסר.

וא"ת דשאני התם דלתועלת הלימוד אמר להם, א"כ שוב י"ל שאין ההבדל בין מתגאה בעצמו או שמתגאה שהוא יותר מאחרים,
אלא החילוק הוא אם הוא לתועלת ללמד אז אין זו גאוה ומותר.
ו
 

[HaimL]

נראה לי שהחילוק הוא פשוט.
המתגאה בכך שהוא עושה דבר טוב, הרי הוא משובח.
המתגאה בכך שהוא יכול לעשות יותר מאחרים, מגונה.

אמור מעתה.
תיתי לי שאני לומד תורה מהבוקר עד הערב (הלוואי), משובח
תיתי לי שמה שאני מספיק בשעה, פלוני חברי מספיק בשלוש שעות, מגונה.

מה עם עירובין יג: אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה. 
ובקידושין כט דעדיפנא מחבראי דנסיבא בשיתסר.

וא"ת דשאני התם דלתועלת הלימוד אמר להם, א"כ שוב י"ל שאין ההבדל בין מתגאה בעצמו או שמתגאה שהוא יותר מאחרים,
אלא החילוק הוא אם הוא לתועלת ללמד אז אין זו גאוה ומותר.
ו

דעדיפנא מחבראי ,דקידושין, אני לא מפרש על העדיפות בתורה אלא על העדיפות בזכויות לעוה"ב. ולא שהתגאה על חבריו, אלא שכוונתו לומר שלעוה"ב יהיה לי פחות דין מאשר להם, דנסיבנא בשיתסר, והיה לי פחות הרהורים.

האי דמחדדנא מחבראי הוא ההפך הגמור מגאווה שהרי רבי תלה את זאת ברבי מאיר, ולא בכשרונותיו העצמיים



 
 

[יושב אוהלים]

דעדיפנא מחבראי ,דקידושין, אני לא מפרש על העדיפות בתורה אלא על העדיפות בזכויות לעוה"ב. ולא שהתגאה על חבריו, אלא שכוונתו לומר שלעוה"ב יהיה לי פחות דין מאשר להם, דנסיבנא בשיתסר, והיה לי פחות הרהורים.

גם אם הרעיון נכון, אבל זה לא פירוש המילים.
עדיפא מחבראי היינו יותר [טוב] מהחברים, ולא פחות רע (דין) מהחברים.

האי דמחדדנא מחבראי הוא ההפך הגמור מגאווה שהרי רבי תלה את זאת ברבי מאיר, ולא בכשרונותיו העצמיים

אכן לגבי סיבת מעלתו על חבריו הוא תלה הסיבה בר"מ, אבל על עצם המעלה הוא אמר שהוא "מחדדנא מחבראי"

[HaimL]

דעדיפנא מחבראי ,דקידושין, אני לא מפרש על העדיפות בתורה אלא על העדיפות בזכויות לעוה"ב. ולא שהתגאה על חבריו, אלא שכוונתו לומר שלעוה"ב יהיה לי פחות דין מאשר להם, דנסיבנא בשיתסר, והיה לי פחות הרהורים.

גם אם הרעיון נכון, אבל זה לא פירוש המילים.
עדיפא מחבראי היינו יותר [טוב] מהחברים, ולא פחות רע (דין) מהחברים.

האי דמחדדנא מחבראי הוא ההפך הגמור מגאווה שהרי רבי תלה את זאת ברבי מאיר, ולא בכשרונותיו העצמיים

אכן לגבי סיבת מעלתו על חבריו הוא תלה הסיבה בר"מ, אבל על עצם המעלה הוא אמר שהוא "מחדדנא מחבראי"

בנוגע לעדיפנא מחבראי, המושג עדיפות הוא לאו דווקא מעלה עצמית (טוב יותר), אלא גם מעלה קניינית (יש לי, נגיד, יותר שכר לעוה"ב). 
וגם אם מדובר במעלה עצמית (נגיד, אני יותר ירא חטא מחבריי), עדיין אין זו גאווה, שאין הוא מתגאה במעלותיו מצד עצמו, אלא מתוקף הנסיבנא, היינו שמה שגרם לי הוא לא כי אני בעצם יותר טוב ואהוב לקב"ה, אלא מכיוון שזכיתי להתחתן בשיתסר. 
 

[HaimL]

דעדיפנא מחבראי ,דקידושין, אני לא מפרש על העדיפות בתורה אלא על העדיפות בזכויות לעוה"ב. ולא שהתגאה על חבריו, אלא שכוונתו לומר שלעוה"ב יהיה לי פחות דין מאשר להם, דנסיבנא בשיתסר, והיה לי פחות הרהורים.

גם אם הרעיון נכון, אבל זה לא פירוש המילים.
עדיפא מחבראי היינו יותר [טוב] מהחברים, ולא פחות רע (דין) מהחברים.

האי דמחדדנא מחבראי הוא ההפך הגמור מגאווה שהרי רבי תלה את זאת ברבי מאיר, ולא בכשרונותיו העצמיים

אכן לגבי סיבת מעלתו על חבריו הוא תלה הסיבה בר"מ, אבל על עצם המעלה הוא אמר שהוא "מחדדנא מחבראי"

בנוגע למחדדנא מחבראי, זה בדיוק הולך לשיטתי, שמה שאדם משתבח בעשיותיו, אין זו גאווה. ומה שאדם משתבח שהוא יכול מה שאין חברו יכול, זו גאווה. ורבינו הקדוש השתבח במה שראה את ר"מ מאחוריו, ומשום זה התחדד. משמע, אם חבריו היו רואים את ר"מ גם הם היו מחודדים כמוהו 
 

[יושב אוהלים]

דעדיפנא מחבראי ,דקידושין, אני לא מפרש על העדיפות בתורה אלא על העדיפות בזכויות לעוה"ב. ולא שהתגאה על חבריו, אלא שכוונתו לומר שלעוה"ב יהיה לי פחות דין מאשר להם, דנסיבנא בשיתסר, והיה לי פחות הרהורים.

גם אם הרעיון נכון, אבל זה לא פירוש המילים.
עדיפא מחבראי היינו יותר [טוב] מהחברים, ולא פחות רע (דין) מהחברים.

האי דמחדדנא מחבראי הוא ההפך הגמור מגאווה שהרי רבי תלה את זאת ברבי מאיר, ולא בכשרונותיו העצמיים

אכן לגבי סיבת מעלתו על חבריו הוא תלה הסיבה בר"מ, אבל על עצם המעלה הוא אמר שהוא "מחדדנא מחבראי"

בנוגע למחדדנא מחבראי, זה בדיוק הולך לשיטתי, שמה שאדם משתבח בעשיותיו, אין זו גאווה. ומה שאדם משתבח שהוא יכול מה שאין חברו יכול, זו גאווה. ורבינו הקדוש השתבח במה שראה את ר"מ מאחוריו, ומשום זה התחדד. משמע, אם חבריו היו רואים את ר"מ גם הם היו מחודדים.

אם מישהו מתגאה שהמלך הזמין רק אותו למסיבה פרטית בארמון, לשיטתך זה לא גאוה, כיון שאם מישהו אחר היה מוזמן על ידי המלך גם היה לו אותו מעלה רק שבמקרה רק הוא הוזמן. אתמהה.

[HaimL]

גם אם הרעיון נכון, אבל זה לא פירוש המילים.
עדיפא מחבראי היינו יותר [טוב] מהחברים, ולא פחות רע (דין) מהחברים.

אכן לגבי סיבת מעלתו על חבריו הוא תלה הסיבה בר"מ, אבל על עצם המעלה הוא אמר שהוא "מחדדנא מחבראי"

בנוגע למחדדנא מחבראי, זה בדיוק הולך לשיטתי, שמה שאדם משתבח בעשיותיו, אין זו גאווה. ומה שאדם משתבח שהוא יכול מה שאין חברו יכול, זו גאווה. ורבינו הקדוש השתבח במה שראה את ר"מ מאחוריו, ומשום זה התחדד. משמע, אם חבריו היו רואים את ר"מ גם הם היו מחודדים.

אם מישהו מתגאה שהמלך הזמין רק אותו למסיבה פרטית בארמון, לשיטתך זה לא גאוה, כיון שאם מישהו אחר היה מוזמן על ידי המלך גם היה לו אותו מעלה רק שבמקרה רק הוא הוזמן. אתמהה.

בדיוק המשל הזה יכול לבאר את מהות הגאווה. הרי זה שמתגאה על גדלותו בתורה, מן הסתם מבין בשכלו שאין לו על מה להתגאות. מן הסתם הוא למד בגמרא

דדריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש וכו'

אז במה הוא מתגאה, שהקב"ה נתן לו מנת משכל יותר מלאחרים. מאחר והוא חכם, הוא יכול למצוא לכך סיבות. הוא מן הסתם למד את המשנה בעדיות 

 הוא היה אומר, האב זוכה לבן: בנוי, ובכח, ובעושר, ובחכמה, וכו'

ואם באמת גם אביו חכם (כדרך העולם), אז הוא בכלל יתגאה גם בייחוס משפחתו וכו'

והנה, רבי, שהיה חכם ועשיר, ומיוחס, ממשפחת חכמים ונשיאים וקדושים מבטן (שמעון בנולה אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, וכו'), עם כל זה לא מצא להשתבח במשהו מאלה, אלא רק במה שראה את ר"מ מאחוריו.

משמע, הוא לא התגאה שהמלך הזמין רק אותו למסיבה אלא אדרבה התגאה במה שדחק ונכנס למסיבת המלך 
 

[יושב אוהלים]

אז במה הוא מתגאה, שהקב"ה נתן לו מנת משכל יותר מלאחרים. מאחר והוא חכם, הוא יכול למצוא לכך סיבות.

נו - אז מי שמתגאה שהמלך נתן לו מתנה מיוחדת זה לא גאוה????

[HaimL]

אז במה הוא מתגאה, שהקב"ה נתן לו מנת משכל יותר מלאחרים. מאחר והוא חכם, הוא יכול למצוא לכך סיבות.

נו - אז מי שמתגאה שהמלך נתן לו מתנה מיוחדת זה לא גאוה????

בדיוק מה שכתבתי. כל מי שמוצא סיבות שמיחדות אותו מחבריו, והוא חושב שהוא אהוב ומיוחס יותר אצל המלך זאת תכלית הגאווה.

אבל רבי לא תלה את סיבת היותו מחודד במתנת השכל שחננו הקב"ה, אלא בסיבת פעולתו, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. משמע, אם משה ויוסף ודוד היו רצים *כמוני* לראות את ר"מ, גם אם אין להם כזה ייחוס אבות וכשרון מולד, היו מחודדים כמוני.
 

[טוביה פריד]

ושאל אותו: איך יפרש לעצמו מהפסוקים, שדוד המלך, עליו השלום, משבח את עצמו, כגון: "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו), וכיוצא בזה. השיב לו: גם זה צריכין לפרש על עצמו, כי צריכין לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה זכות ונקדה טובה, אשר בבחינת הנקדה טובה הזאת הוא בחינת חסיד, וכיוצא. ואמר לו רבנו, זכרונו לברכה: הלא אצל יהושפט כתיב (דברי הימים ב יז): "ויגבה לבו בדרכי ה'", שבדרכי ה' ועבודתו יתברך הגביה לבו קצת. עוד אמר לו רבנו, זכרונו לברכה: הלא בבקר אנו אומרים בתחלה: 'מה אנו מה חיינו' וכו', ואנו מקטינים עצמנו מאד, ואחר כך אנו אומרים: 'אבל אנחנו עמך בני בריתך' וכו', שאחר כך אנו מחזקים עצמנו ומרימים את עצמנו, ואנו מספרים את גדלתנו ומתפארים, שאנחנו עמו בני בריתו זרע אברהם יצחק ויעקב וכו', כי כך צריכין להתנהג בעבודת השם כנ"ל. ועין מזה ספר הראשון בסימן רפ"ב, על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי":

.
ליקוטי מוהר''ן (תנינא קכה)

[אברהם נתנאל לוי]

זאת היתה הסיבה לחורבן לדעת הב"ח סימן מז. וכך פרושו שלא ברכו בתורה תחילה.  << | טור · אורח חיים · סימן מז (מנוקד) | >>ברכת התורה מאוד צריך ליזהר בה וכו' ונראה דלפי שעונשה כל כך גדול וגם מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילין בה אינם זהירים לברך כשפותחין בה על כן אמר מאוד צריך ליזהר בה: ומ"ש רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה פי' כיון דלא זהירין לברך בתורה תחלה לא מתקיים בהו ברכתם כדכתיב ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' לומדי תורתיך לשמה וכ"פ המפרש והא דאיתא בכל הסדורים ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל וכולי איכא למידק נימא בקיצור ונהיה אנחנו וכל עמך בית ישראל וכולי ונראה לפע"ד שניתקן ע"פ דרז"ל דכל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' ולפ"ז צריך שיאמר וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל וכולי וכן שמעתי שנוהגים כך במדינות אחרות ונכון הוא: ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו' רבינא מביא ראיה מרב יודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו ית' מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו רמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא שלמטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמ"ש רז"ל על פסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו ית' ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינה ית' והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בד"ת לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלה לה למעלה וכך היא גי' רב אלפס ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים: ונוסחא אשכנזית לעסוק בדברי תורה וכולי נראה דלפי שעיקר ההבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא היתה אלא על עסק התורה הוא העמל והטורח כמ"ש ואם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה שבע"פ על מנת לשמור ולקיים ונתתי גשמיכם בעתם וגומר לכך תקנו לברך לעסוק בדברי תורה וכן עיקר: ועוד יש ברכה אחרת וכולי ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני וכולי כראה דקשיא ליה דלא מצינו שתי ברכות מענין אחד על מצוה אחת כגון הכא שמברכין לעסוק בתורה וכו' בא"י המלמד תורה לעמו ישראל ויש חותמין ברוך אתה ה' נותן התורה וחוזרין ומברכין אשר בחר בנו וכו' בא"י נותן התורה. ומתרץ דברכה ראשונה היא כשאר ברכה שמברכין על המצוה וכן כאן מברך לעסוק בד"ת על מצות עסק התורה ומסיים והערב נא וכו' והוא לפי שהקב"ה עוזר ותומך לכל העוסק בתורה ומלמד אותו להבינה על בוריה ולכן מבקשים ממנו יתברך ואומרים והערב נא וכו' בא"י המלמד תורה לעמו ישראל אבל ברכה זו השנייה אינה כי אם ההודאה ושבח על מה שנתן לנו תורתו כלי חמדתו מתוך האש להורות על קדושת' ורוחניותה ובחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני ולפי שהזהיר אותנו בתורתו שלא נשכח מעמד הר סיני וכמ"ש בפרשת ואתחנן רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגומר יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב וגומר ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש וידבר ה' אליכם מתוך האש וגו' לפיכך צריך לכוין בברכה זו השנייה להודות לו יתעלה על מעמד הר סיני וכו' ומסיים בה בא"י נותן התורה כלומר נותן התורה כלי חמדתו מתוך האש כאמור ולפי שבאותה פרשה אמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם תורה שבע"פ חוקים ומשפטים לעשותכם בארץ וגומר היו מקצת ספרים גורסין דמסיים בה בא"י למדני חקיך וכמ"ש ללמד אתכם חוקים וגומר ורש"י והתוס' הכריעו דאין גירסא זו נכונה דאין זו ברכה והודאה לשעבר. ונראה שהנשים ג"כ מברכין ברכת התורה אע"פ דבי"ד סימן רמ"ו סעיף ז' פסק כרבי אליעזר בסוטה פ' נוטל דכל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות הלא מסיק התם דבתורה שכתב אינו כמלמדה תפלות ועוד כתב הרמב"ם דמקבלת שכר א"כ שפיר יכולה לברך וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו שמצא כך כתוב ע"ש הראב"ד וכתב עוד דהנשים שייכות בד"ת כשלומדות מצות הצריכות לה דאפי' כותי אמרי' בפ' ד' מיתות דבעוסק בשבע מצות בני נח עדיף מכ"ג כ"ש אשה וכ"כ ב"י ע"ש האגור בסוף סימן זה: ואם בא ללמוד מיד אחר ק"ש וכולי מימרא דרב יודא אמר שמואל ספ"ק דברכות (דף י"א): ומ"ש ודוקא אם לומד מיד אחריה וכו' שם כתבו התוס' בירוש' יש הא דאמרינן דכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פי' לאלתר שלמד מיד באותו מקום ונשאל ר"י כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשמתחילין ללמוד והשיב ר"י דלא קי"ל כאותו הירושלמי הואיל ותלמוד שלנו לא אמרו. ועוד אפילו לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש ניתקן ובשבילה אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת אבל ברכת בחר בנו ולעסוק בד"ת שהן עיקר לברכת התורה פוטרות כל היום וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו וכו'. והצרפתים נהגו לומר פסוקים דברכת כהנים כו' מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר אבל א"צ כמו שכתבתי כבר עכ"ל פי' דוקא אהבה רבה כששונה על אתר א"צ לחזור ולברך אף על פי שלא בירך בבקר ברכת התורה כמ"ש ה"ר יונה והטעם הוא מפני שגילה דעתו במה ששונה על אתר שלדעת כן קרא ק"ש לצאת בה ידי חובת ק"ש וידי חובת הקריאה אבל אם לא שנה על אתר גילה דעתו שמתחלה לא קרא אותה אלא לדעת חיוב ק"ש בלבד ולא לדעת חובת הקריאה אבל ברכת התורה שתקנוה לחיוב קריאת התורה כיון שבירך אותה בבקר קודם פ' התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל אע"פ שלא שנה על אתר מיד לאחר פרשת התמיד וכו' היא פוטרת כל היום ולא אמרינן הכא גילה דעתו שמתחלה לא אמר פ' התמיד אלא לצאת ידי חובת קרבן תמיד וכן משנת איזהו מקומן לצאת י"ח שאר קרבנות וכן ברייתא דרבי ישמעאל לצאת י"ח מדרש דת"כ בלבד אבל לא לדעת חובת שאר הקריאה אלא כיון דברכת התורה עיקרה ניתקנה לחיוב קריאת התורה היא פוטרת כל היום אע"פ שלא שנה על אתר וא"צ לחזור ולברך כשקורא בתורה באמצע היום אע"פ שהפסיק הרבה בין ברכת התורה שבירך בבוקר קודם פ' התמיד ובין לימודו עכשיו באמצע היום והקשו על זה דמ"ש מסוכה שצריך לחזור ולברך על כל סעודה כיון דהפסיק וכולי אח"כ כתבו דהצרפתים לא חילקו בין אהבה רבה לברכת התורה שבבקר קודם פרשת התמיד דאפילו כשבירך ברכת התורה קודם פ' התמיד אם לא שנה על אתר מיד קודם פ' התמיד וכו' אמרינן גילה דעתו שלא קרא פ' התמיד אלא לצאת י"ח קרבן התמיד וכולי ולא לצאת י"ח הקריאה ועל כן נהגו לומר פסוקים דברכת כהנים וכו' קודם פ' התמיד וכו' כדי לצאת י"ח הקריאה דהשתא ודאי אף על פי שהפסיק טובא חוזר וקורא בתורה וא"צ לברך ומסקנת התוס' אבל א"צ דכיון דברכת התורה עיקרה ניתקנה לחיוב קריאת התורה אע"פ שלא קרא פסוקים דברכת כהנים וכו' אלא פרשת התמיד לא אמרינן גילה דעתו וכו' הארכתי בפירוש דברי התוס' לפי שהב"י האריך בהבנתו מדבריהם שסוברים דכשבירך ברכת התורה אפילו לא קרא שום קריאה כלל אלא הפסיק בין ברכה לקריאה כשבא לקרות אחר כמה שעות א"צ לברך ברכת התורה לפי שנפטר בברכת התורה שבירך לפני כמה שעות ואמר שזאת היא דעת הרא"ש ורבינו גם בש"ע כתב י"א שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום ושרא ליה מאריה זה לא עלה על דעתם מעולם להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו אלא דעת התוס' היא כדאמרן וכ"כ ה"ר יונה והרא"ש והמרדכי וה"ר ירוחם עוד כתב הב"י ז"ל ע"ש הר"י אבוהב שגם הוא הבין מדברי התוספות והרא"ש כמו שהבין ב"י אלא שלא היה מפרש כך לדברי רבינו ואני אומר אין כאן שום מחלוקת בין הגדולים אלא דברי ה"ר יונה והרא"ש ורבינו והמרדכי ורבינו ירוחם כולם מודים דאין להפסיק בין הברכה לדבר המברכין עליו והכי נקטינן כדברי התוס' וכל הני רבוותא דשתו מימיהם דאף אם לא בירך ברכת התורה בבקר נפטר באהבה רבה וא"צ לברך אם שנה על אתר מיד אחר תפילת השחר ואם לא שנה על אתר צריך לברך אבל אם בירך בבקר ברכת התורה קודם פרשת התמיד אע"פ שלא שנה על אתר מיד קודם פרשת התמיד ואע"פ שלא קרא עד אמצע היום א"צ לחזור לברך ברכת התורה דמה שקרא פרשת התמיד חשבינן ליה לקריאה בתורה ושוב אין לחוש להפסק ואע"פ שפ' התמיד לא תקנו רבנן אלא משום דחשיב כהקרבת קרבן התמיד אפ"ה יוצא בה נמי ידי קריאה לענין זה דלא צריך לחזור ולברך ברכת התורה אע"פ דלא שנה על אתר קודם פרשת התמיד: ומ"ש רבינו בתחלה ואם בא ללמוד מיד אחר קריאת שמע וכו' ודוקא אם לומד מיד אחריה וכו' ואחר כך כתב ואם לומד מיד אחריה שאז היא פוטרת או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד וכו' כל דבריו אלו מיירי היכא דלא בירך בבקר ברכת התורה ואמר שאם למד מיד אחר תפלת השחר שאז היא פוטרת או שבירך אחר תפלת השחר ברכת התורה והתחיל ללמוד וכו' אבל אם בירך ברכת התורה בבקר וקרא מיד פרשת התמיד מזה לא דיבר רבינו דאין בזה ספק דפשיטא דאפילו לא למד עד חצי היום דשוב א"צ לברך ברכת התורה אע"פ שלא למד מיד אחר פ' התמיד כדקבעי' הלכה ע"פ דברי התוספות וכל הני רבוואתא ודו"ק:  

[לילה כיום יאיר]

גאוה היא מה שהאדם משייך את מעלותיו לעצמו ולא לבורא, עניו הוא שהאדם יודע היטב היטב את מעלותיו, ואת כישוריו שניתנו לו משמים, (למרות שיודע שאחרים לא ניחונו בכישורים אלה), רק אינו חושב שמגיע לו ע"ז כבוד, כי הוא יודע שזה מתנה שהקב"ה נתן לו. יש לזה כמה ראיות.
1. הגמ' הידועה 'לא תיתני ענוה דאיכא אנא', שגם אם האדם אומר לאחרים אני עניו, זה אינו גאוה, כיון שיודע הוא שאינו חושב שמגיע לו על מעשיו כבוד.
2. במס"י ובארח"צ כתבו שהתיקון לגאוה הוא ההתבוננות מאין באת ולאן אתה הולך, ולכאורה יפלא, שגם כשאדם יודע את כל זה, אם הוא יותר משובח מחבירו במעלות, מדוע לא יתגאה על חבירו, למרות שיודע הוא את אפסיותו מול הבורא. אלא ודאי שכשאדם מתבונן בזה, הוא מכיר שמעלותיו אינם קשורות לעצמו אלא רק לקב"ה.