דחוף! חבורה לחתן עדיף בענין ברכת חתנים

אקשן דקדושה

משתמש ותיק
חתן שאין ידו משגת בכדי להכין חבורה לבד, אם כי הוא בכלל מסברי להו וסברי.
ובקשני להכין לו חבורה -עדיף לו על ברכת חתנים. ומחמת שהמשפחות נכבדות מאד, הענין גובל בבושת נזק וצער.
ומחמת חובת הנפישה אשר עלי ועל צווארי לכלכל כל אחד מב"ב כדי נפישתו בימים אלו אשר היא מצוות היום והזמן גרמא. אינני מוצא עת מוכשר לזה. 
אשר על כן הנני פונה לאחינו בית ישראל לקיים בעצמם תורת חסד על לשונה. ולפתוח אוצרותיהם ולהעלות כאן חבורות או מראי מקומות. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. 
 

יכילנא למימר

משתמש רגיל
מראי מקומות על הסוגיא - 
ברכת חתנים
הגדרה[1] - ברכות שמברכים בשעת נישואין ובשבעת ימי המשתה

מקורה ודיניה
מקורה
מברכים ברכת חתנים בבית חתנים (כתובות ז ב; רמב"ם אישות י ג; טוש"ע אה"ע סב א), היינו מקום החופה (ריטב"א שם; מאירי שם) כשנכנסה הכלה לחופת נישואין (רש"י שם ד"ה בבית חתנים).

ותקנת חכמים היא, ומספר אסמכתאות נאמרו לדבר זה:

וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה (בראשית כד ס. כלה א ב, לפי כלה רבתי שם) - כחזן שהוא עומד ומברך את הכלה בחופתה, כך עמדו וברכו את רבקה (פרקי דרבי אליעזר טז).
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א כח. רבי יוחנן בכלה רבתי שם; זוהר ח"ג מד ב), ואמרו: עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם כו', מה דרכו של חזן עומד ומברך לכלה בתוך חופתה, כך הקדוש ברוך הוא עמד וברך לאדם ולעזרו, שנאמר: ויברך אותם אלהים (פרקי דרבי אליעזר יב; זוהר שם).
וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וגו' (רות ד ב. רב נחמן בשם הונא בר נתן שאמר שכך כתוב בברייתא בכתובות ז א) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן וגו' (שם יא. כלה רבתי שם ג), ומכאן שאפילו אלמן שנשא אלמנה צריך ברכה, שהרי בועז אלמן שנשא אלמנה היה (כלה רבתי שם; רב נחמן בשם רב הונא בר נתן בגמ' שם).
בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח כז), שעל עסקי מקור - נשואי אשה - צריך לברך לה' (רבי אבהו בגמ' שם, ורש"י ד"ה במקהלות).
מין הברכה
ברכת חתנים - יש אומרים שהיא מסוג ברכת-המצות (ראה ערכו. בית יוסף אה"ע סב א, לדעת הרמב"ם; פרישה שם סק"א, בדעת הטור); ויש אומרים שאינה אלא ברכת השבח (רמב"ן ור"ן פסחים ז ב).

זמן הברכה
נחלקו ראשונים בזמן הברכה:

יש אומרים שמברכים ברכת חתנים קודם הנישואין (רמב"ם אישות י ג; שו"ע שם), היינו קודם הכניסה לחופה (טור שם), כדרך שמברכים על כל המצות עובר לעשייתן (בית יוסף שם, לדעה זו), או לפי שחופה היא יחוד, וצריכה שתהיה ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (ר"ן שם, לדעה זו; בית שמואל שם סק"א).
ויש אומרים שאין מברכים אלא לאחר שתיכנס לחופה (הלכות גדולות, כתובות, עמ' שנט במהדורת מכון ירושלים; רמב"ן ור"ן שם), שאין זו אלא ברכת השבח, ולכן אין צריך עובר לעשייתן (ר"ן שם).
בימינו נוהגים לברך ברכת נישואין תחת החופה (דרכי משה שם סק"א ורמ"א שם סא א), והטעם לכך:

אם משום שאנו פוסקים להלכה שחופת נדה, שאינה ראויה לביאה, גם כן קונה (ראה ערך חופה. דרכי משה שם).
או לפי שעיקר החופה הוא היחוד, שמייחדים החתן והכלה לאחר החופה, וכשמברכים תחת מה שנקרא אצלנו בשם חופה, היינו תחת הכלונסאות והיריעה שלמעלה (ראה ערך הנ"ל), הרי זה קודם החופה העיקרית, שהיא היחוד (דרכי משה שם).
או לפי שאנו נוהגים לקדש תחת החופה (ראה ערך קדושין), ולכן אי אפשר לברך ברכת חתנים קודם החופה, שהרי עוד לא קידשה ואינו בכלל חתן, וגם ברכת הארוסין והקידושין יהיו הפסק בין ברכת הנישואין לנישואין (מקנה, קונטרס אחרון סב א ד"ה צריך לברך).
בירך הברכה קודם הקדושין
בירך ברכת חתנים קודם הקידושין, אפילו למנהגנו שעושים הארוסין והנישואין בבת אחת תחת החופה (ראה ערך ארוסין), וטעה החזן וסבר שלא באו אלא להיכנס לחופה, ובירך ברכת חתנים קודם הקידושין, נחלקו הדעות:

יש סוברים, שיברך שנית ברכת חתנים אחרי ברכת ארוסין וקידושין (שו"ת הר"א מזרחי א ד; מגן אברהם רו סק"ג, בשמו).
ויש סוברים שאין צריך לברך שנית (כן משמע מכנסת הגדולה אה"ע סב הגהות הטור ז וכב; כן משמע מזכור לאברהם (אלקלעי) אה"ע ב).
חופת נדה
לסוברים שחופת נדה אינה קונה - ואין הלכה כמותם (ראה ערך חופה) - נחלקו הדעות:

יש אומרים שאם פירסה נדה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה, פסקה לה חיבת חופה, הואיל ואינה ראויה לביאה, ולכן אחר שנטהרה וטבלה מברכים לה הברכות שנית (אוצר הגאונים כתובות, התשובות סד-סו, בשם ספר המקצועות לרבנו חננאל, ורב כהן צדק גאון ומר רב שלום גאון).
ויש אומרים שאפילו אם היתה נדה לכתחילה בשעת נישואין, שלדעת הסוברים חופת נדה אינה קונה לא תינשא עד שתטהר, ואין מברכים לה ברכת חתנים עד שתטהר, מכל מקום אם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך (רמב"ם שם ו).
בעשרה
אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה (משנה מגילה כג ב; כתובות ז ב; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ד). הטעם לכך:

שכן בבועז נאמר: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וגו' (רות ד ב. רב נחמן בשם הונא בר נתן שאמר שכך כתוב בברייתא בכתובות שם).
או לפי שנאמר: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח כז), שעל ברכת מקור צריך קהל, והיינו עשרה, שנאמר: וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה (במדבר כ ח), ועדה היא עשרה, כמו שכתוב במרגלים: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת (שם יד כז), יצאו יהושע וכלב (רבי אבהו שם, ורש"י ד"ה במקהלות, על פי ברכות כא ב).
וצריך שהעשרה יהיו גדולים ובני חורין (רמב"ם שם; טוש"ע שם), פרט לקטנים ועבדים (מגיד משנה שם). הטעם לכך:

כדין כל דבר שצריך עשרה, שאין קטנים ועבדים מצטרפים (מגיד משנה שם, על פי ברכות מז ב).
ועוד שבבועז כתוב "עשרה אנשים", ואנשים הם גדולים וזכרים, וכן כשלמדים ממקהלות אין קהל אלא עשרה גדולים וזכרים (ריטב"א כתובות ז ב).
החתן עצמו הוא מן המנין (כתובות ח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[2], שאף החתן שייך במצוה זו לשמח את הכלה (שאילתות טז, והעמק שאלה שם יא).
בדיעבד, כשבירך ברכת חתנים בלא עשרה, נחלקו הדעות:

יש אומרים שיצא מצד הדין - לשיטתם שבכל דבר הצריך עשרה יצא מצד הדין כשעשה בפחות מכן - אלא שכדאי שכשיזדמן זוג אחר לנישואין, שיעמדו גם הם שם ויכוונו לצאת בברכותיהם (נודע ביהודה קמא, אה"ע נו).
ויש אומרים שאף בדיעבד לא יצא בפחות מעשרה (ערוך השלחן שם יג).
מי המברך
תקנו שאחר יברך ברכת הנישואין, ולא החתן, ונחלקו בטעם הדבר:

יש אומרים הטעם, כדי שלא לבייש מי שאינו יודע לברך (מרדכי כתובות קלא, בשם רב שר שלום גאון).
ויש אומרים הטעם, לפי שהם ברכה לחתן, ואין ראוי לאדם לברך את עצמו (חידושי רבי אברהם בן הרמב"ם בקובץ תשובות הרמב"ם נב ב, בשם הרמב"ם).
ואפילו אם חפץ החתן לברך הברכה בעצמו, אל יברך אותה (מרדכי שם, בשם רב שר שלום גאון; חידושי רבי אברהם בן הרמב"ם שם, בשם אביו), אלא אם כן אין שם מי שבקי אלא הוא, לטעם הראשון מפני שנראה כיוהרה (מרדכי שם, בשם רב שר שלום גאון), ולטעם השני, שאין ראוי לאדם לברך את עצמו (חידושי רבי אברהם בן הרמב"ם שם, בשם אביו).

על כוס
מתקנת רב יהודאי גאון (ספר הישר, חלק התשובות, מה) לברך ברכת חתנים על כוס יין (סופרים יט יא; כלה רבתי א א; רמב"ם אישות י ד; טוש"ע אה"ע סב א)[3], ואם אין שם יין מברך על שכר שהכל (כלה רבתי שם; רא"ש כתובות א טז, בשם רבנו נסים), ומברך מקודם על היין, ואחר כך מסדר את כל הברכות על הכוס (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[4].

לא היה שם לא יין ולא שכר, נחלקו הדעות:

יש אומרים שמברכים על מים או על לחם (כלה רבתי שם).
יש אומרים שיברך בלא כוס (רמב"ם שם, ומגיד משנה שם).
ויש אומרים שהכוס מעכב, ואינו יכול לברך ברכת חתנים (רא"ש שם, בשם רבנו נסים).
לאחר ברכת חתנים נחלקו הגאונים מי שותה מהיין:

יש אומרים שאין חיוב בדבר, אבל פשט המנהג שהמברך שותה, ואז שותים ממנו החתן והכלה (תשובות הגאונים (אסף) תרפ"ז לט, בשם מר רב שלום גאון; מחזור ויטרי (הורוויץ) תעו; חידושי רבי אברהם בן הרמב"ם שם).
יש אומרים שהמברך צריך שיטעום הוא עצמו דוקא, ואם לא טעם הוא עצמו הרי זו ברכה לבטלה (תשובות הגאונים שם, בשם רב צדוק גאון).
ויש אומרים שאם שתו החתן והכלה בלבד ולא טעם המברך כלל יצאו ידי חובתם, ואין זו ברכה לבטלה (תשובות הגאונים שם, בשם רב כהן צדק גאון; רי"ץ גיאת, הלכות קידוש עמ' ח, בשמו ובשם מר רב מתתיה), וכן נוהגים בימינו שהחתן והכלה בלבד שותים מהכוס, והמברך אינו שותה (פני יהושע, כתובות, קונטרס אחרון כא).
אחרי ברכת היין יש מקומות שנהגו לברך על ההדס (סדור רס"ג עמ' קח; רמב"ם שם).

מספר הברכות בנישואים רבים הנעשים ביום אחד
יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכולן כאחד (רמב"ם אישות ה יג; שו"ת הרשב"א א תנא, על פי תוספתא ברכות (ליברמן) ו טו; טוש"ע שם ב), וכן אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים פעם אחת לשניהם (שו"ת הרא"ש כו ד; טוש"ע שם ג), ואפילו לא היו החתנים ביחד, אלא שהיתה דעתו על שניהם (רמ"א שם)[5]. ומכל-מקום מפני עין-הרע (ראה ערכו) כתבו שאין לברך לשני חתנים ביחד (הגהות מימוניות שם; רמ"א שם), וכן המנהג (רמ"א שם).

בשעת האירוסין
במקום שנוהגים שהחתן מתייחד עם הכלה אחר הארוסין, יש מהתנאים הסובר שמברכים ברכת חתנים מיד בשעת הארוסין (רבי יהודה בכתובות ז ב), ונחלקו ראשונים:

יש אומרים שחבריו חלוקים עליו, ולדעתם לעולם אין מברכים ברכת חתנים עד הנישואין, והלכה כמותם (תשובות רש"י (אלפנביין) קצא; תשובת רש"י במחזור ויטרי (הורוויץ) תסח; שיטה מקובצת שם, לדעת רב האי גאון ולדעת התוספות).
ויש אומרים שחבריו אינם חולקים עליו, והלכה כמותו (הגהות אש"רי שם א יב, ומרדכי שם קלא, בשם רבינו אפרים מבונ"א; מרדכי שם, בשם הראב"ן; מאירי שם; טור אה"ע סב; רמ"א אה"ע נה א).
ואם בירך בשעת האירוסין, אף אם נתייחדו, צריך לחזור ולברך בשעת הנישואין (תוספות רי"ד שם, בפירוש השני; ריטב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם יש אומרים), שעיקר החיתונים הם הנישואין, שמה שבירך בשעת אירוסין לא בירך אלא להתיר היחוד (תוספות רי"ד שם), ועוד שלא יתמהו אותם שלא היו בארוסין כיצד כלה נכנסת לחופה בלא ברכה, ועוד שהרי לא גרוע זה מפנים חדשות שמברכים כל שבעה (ריטב"א שם)[6].

מספר הכוסות
בזמן הזה, שאין נוהגים לארס אלא בשעת חופה, מברך ברכת ארוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה, ונחלקו ראשונים במנין הכוסות:

יש אומרים שצריך כוס לכל אחת ואחת, לפי שאין-עושין-מצות-חבילות-חבילות (ראה ערכו), שהם שני דברים הרגילים לבוא זה בלא זה, ועוד שמפסיקים בקריאה הכתובה ביניהם (תשובות רש"י (אלפנביין) קצה; תשובת רש"י במחזור ויטרי (הורוויץ) תסט; תוספות פסחים קב ב ד"ה שאין; שו"ת הרמב"ם (פריימן) ו; ספר הישר, חלק התשובות, מה ה), ומברכים בורא פרי הגפן על כל כוס בפני עצמו (תשובות רש"י שם קצד; תשובת רש"י במחזור ויטרי שם; הפרדס (עהרנרייך) עמ' ק)[7], וכן הלכה (טוש"ע אה"ע סב ט). ומכל מקום בדיעבד, אם בירכו על כוס אחת, אין בכך כלום (שו"ת הרמב"ם שם), וכן כשאין יין מצוי, מברכים על כוס אחת (תשובת רב נטרונאי גאון באשכול (אלבק) ב עמ' 195, ובכלבו עה).
יש אומרים שיש לאומרן מלכתחילה על כוס אחת (תשובת רב נטרונאי גאון באשכול שם, ובכלבו שם, שכן מנהג רוב המקומות; ספר הישר שם ומז ז, שכן המנהג), שתקנתם היא ענין אחד, ודומה ליקנה"ז (ראה ערך הבדלה) הנאמר על כוס אחת, ועוד, שאם מברך על כל כוס צריך לחזור ולומר בורא פרי הגפן, והיא ברכה שאינה צריכה (תשובת רבנו משולם בספר הישר שם מז ז).
ויש שחילקו: אם מפסיקים בין האירוסין לנישואין בקריאת הכתובה מברכים על שתי כוסות, ואם לא, מברכים על כוס אחת, שאין נכון בזה אחר זה לברך ולשתות ולברך (תשובת רבנו משולם שם).
אם הכלה אסורה לו כשלא בירך
כלה בלא ברכה - ברכת חתנים (כלה רבתי א א) - אסורה לבעלה כנדה בלא טבילה (כלה שם), ונחלקו הדעות:

יש אומרים שבלא ברכה הכוונה בלא חופה, אלא לפי שמברכים ברכה בשעת נישואין אמרו בלא ברכה, אבל משכנסה לחופה מותרת לו אפילו בלא ברכה, שלא מצינו ברכות המעכבות את המצות (תשובות מימוניות אישות יח; הגהות מרדכי קידושין תקמה; תרומת הדשן, פסקים וכתבים קמ).
ויש אומרים שבלא ברכה הכוונה ברכה ממש, שחכמים אסרו לבוא עליה בלי ברכות כנדה (שו"ת הרדב"ז ו שני אלפים שכו; בית שמואל נה סק"א, לדעת רש"י והתוספות והמרדכי; העמק שאלה טז יא, לדעת הרמב"ם והשו"ע)[8].
ולדברי הכל אין הברכות מעכבות החופה, שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים (רמב"ם אישות י ו; טור אה"ע סב; שו"ע אה"ע נה ג; רמ"א אה"ע סא א).

עיר שאין בה עשרה
עיר שאין בה עשרה ואי אפשר להביא לשם אנשים ממקום אחר, אסור לעשות שם נישואין, אלא ילכו החתן והכלה למקום אחר, ואם אין במדינה עשרה, ואי אפשר לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול, הרי זה כדיעבד, ומכיון שברכות אינן מעכבות החופה, יכניסוה לחופה בלא ברכה, ויברך כשיזדמנו לו אחר זמן עשרה (חלקת מחוקק סב סק"ג, על פי תשובות מימוניות שם, ותרומת הדשן שם). ואפילו לסוברים שהאיסור כנדה הוא בלא ברכה ממש, מכל מקום משום ברכה של תקנת חכמים אי אפשר שלא תינשא אשה, ותתבטל מצות עשה דאורייתא של פריה ורביה (ב"ח שם)[9].

קדושי טעות
היו קדושי טעות ונשואי טעות, אין צריך לחזור ולברך שנית, אלא יקדשה שנית בלא ברכה (תשובות מימוניות שם; הגהות מרדכי שם; תרומת הדשן שם; רמ"א אה"ע סא א), ודוקא שהיו קידושין כל שהם ונישואין כל שהם, אבל כשלא היו כלל קידושין, אף על פי שבירך, צריך לחזור ולברך בשעת קידושין ונישואין (ב"ח אה"ע סב ה).

המחזיר גרושתו
המחזיר גרושתו - יש מהגאונים שכתב שאין מברכים לו ברכת חתנים, שאין בהם שמחה (ראה ערך אין מערבין שמחה בשמחה), ואין לומר בהם אשר ברא ששון ושמחה ומשמח חתן וכלה, אלא אם כן היה מחזיר גרושתו מן הארוסין, שעדיין היא בתולה (תשובת רב האי גאון, בשו"ת הרדב"ז ג תתקצז; ארחות חיים ב (מקיצי נרדמים) עמ' סה, בשם תשובה לגאון); אבל נחלקו עליו ופסקו שאף מחזיר גרושתו מן הנישואין מברך ברכת חתנים (שו"ת הרי"ף לה; העיטור ח"ב ברכת חתנים, דף סה טור ב במהדורת רמ"י; ארחות חיים שם; אבודרהם, ברכת אירוסין ונישואין; שו"ת הרדב"ז שם).

חרש שנשא חרשת
אחרונים כתבו שבין לדעה שמברכים ברכת הארוסין בנשואי חרש וחרשת, ובין שאין מברכים (ראה ערך ברכת ארוסין), ברכת חתנים ודאי מברכים בחרש שנשא פקחת, ובפיקח שנשא חרש, ואף בחרש שנשא חרשת, שהחיוב איננו מוטל על החתן ועל הכלה אלא על כל המסובים שם (נטע שורק יב; אגרות משה אה"ע א פז).

גוי וגויה נשואים שהתגיירו
גוי וגויה נשואים שהתגיירו, וכן יהודים מומרים שנישאו בלא חופה וקידושין וחזרו בתשובה, צריכים לערוך עבורם חופה וקידושין ולברך ברכת חתנים (ים של שלמה כתובות א טו; חיים ושלום ב ל)[10].

בשבעת ימי המשתה
מברכים ברכת חתנים, היינו כל שבע הברכות בבית חתנים, כל שבעת ימי המשתה, והוא שבאו פנים חדשות (רבי יהודה בתוספתא מגילה (ליברמן) ג יד, ובגמ' כתובות ז ב, לגירסתנו; רמב"ם ברכות ב ט-י; טוש"ע אה"ע סב ה-ז), וכתבו קדמונים שנהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ובפנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה (סופרים יט יא), וכתבו ראשונים שיש מי שאומר שטעות היא, שאין לברך אלא אחר ברכת המזון, ומקצת חכמים מיחו בידם, אבל אין ראוי למחות בידם שמנהגם תורה, ומכל-מקום בימינו לא נהגו לברך אלא בשעת סעודה, לפי שאין מתכנסים לשמח אלא באותה שעה (רמב"ן שם), ומברכים אחר ברכת המזון של כל סעודה וסעודה שאוכלים (רמב"ם שם; טוש"ע שם ה).

פנים חדשות
בפירושו של פנים חדשות נחלקו ראשונים:

יש אומרים שהם האוכלים בסעודה שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין (רמב"ם שם י; שו"ע שם ז, בסתם).
יש אומרים שפנים חדשות הם שלא אכלו עד עתה, אפילו שהיו שם בשעת החופה (כן משמע ברש"י שם ד"ה פנים חדשות; רא"ש שם א יג; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן פשט המנהג (שו"ע שם).
ויש אומרים שאם היו שם פנים חדשות, אפילו שלא אכלו שם, רק שעומדים שם בשעת הברכה, מברכים בשבילם (ר"ן שם, בשם הרמב"ן; ריטב"א שם, בשם רבותיו; רמ"א שם, בשם יש אומרים, וחלקת מחוקק שם ס"ק יא).
מי נקרא פנים חדשות
נחלקו ראשונים מי נקרא פנים חדשות:

יש אומרים שכל שלא היה שם בשעת החופה נקרא פנים חדשות (רמב"ם שם), ואפילו אם אינו חשוב (ערוך השלחן שם כו, בדעת הרמב"ם).
ויש אומרים שאינן נקראים פנים חדשות אלא אם כן הם בני אדם שמרבים בשבילם בשמחה יותר (תוספות שם ד"ה והוא, בשם ר"י; רא"ש שם; ר"ן שם, בשם רבנו תם; טוש"ע שם ח, שם יש אומרים), ולאו דוקא שעכשיו הרבו בשבילם בשמחה ובמנות, אלא כל שהדרך להרבות בשבילם הרי אלו פנים חדשות (ב"ח שם, על פי מרדכי כתובות קלג).
מספר הפנים החדשות
נחלקו ראשונים אם לצורך פנים חדשות יש צורך בשנים, שכן מורה הלשון פנים חדשות בלשון רבים (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (מקיצי נרדמים) פו וקי, בשם הרמב"ם; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם יש מי שאמר); או שדי באדם אחד בלבד (ערוך, פן ג, לפי שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם; שיטה מקובצת שם, בסתם; ב"ח אה"ע סב ט; בית שמואל שם סק"ז), ואף המנהגים בימינו חלוקים בזה: יש הנוהגים כדעה הראשונה (נטעי גבריאל, נשואין פד ג, בסתם - שכן מנהג האשכנזים); ויש הנוהגים כדעה השניה (נטעי גבריאל שם, שכן מנהג הספרדים).

לכל סעודה או לכל היום
פנים חדשות, נחלקו ראשונים מתי צריכים אותם:

יש אומרים שצריכים לכל סעודה וסעודה, ואפילו ביום הראשון אם כבר אכלו סעודה אחת באותו יום, אין מברכים בסעודה שניה בלא פנים חדשות, אלא שאם לא אכלו כלל ביום, מברכים בלילה, שהרי זה לא גרוע מפנים חדשות, כיון שלא אכלו עד עתה (רא"ש שם, לפי חלקת מחוקק שם ס"ק יב ובית שמואל שם סק"ה; ריטב"א שם, בשם תוספות אחרונות), וכן הלכה (בית שמואל שם סק"ט, בשם רוב הפוסקים).
יש אומרים שבכל הסעודות שאוכלים באותו היום - היינו לילה ויום, שהיום נמשך אחר הלילה - מברכים שבע ברכות בשביל הפנים החדשות שהיו בתחילה (רמב"ן שם; ר"ן שם, בשם התוספות; פסקי תוספות שם ל; רמ"א שם ז), ואפילו כשכבר הלכו ואינם שם עמהם (ריטב"א שם, בשם תוספות ראשונות).
ויש אומרים שאם לא הלכו מברכים כל היום בשבילם, ואם הלכו להם אין מברך (ריטב"א שם, בשם הרמב"ן).
אשה
אשה, אף על פי שהיא חשובה, אינה כפנים חדשות, לפי שאינה ממנין העשרה של ברכת חתנים (שיטה מקובצת שם).

שבת
בשבת - דהיינו בשתי הסעודות הראשונות של השבת - מברכים ברכת חתנים אף בלא פנים חדשות, ושני טעמים לדבר:

שבת עצמה נקראה פנים חדשות, וסומכים על מה שאמרו באגדה: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א) - אמר הקדוש ברוך הוא פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה (תוספות כתובות ז ב ד"ה והוא, בשם ר"י; מאירי שם; שיטה מקובצת שם; טוש"ע שם ח), ולמרות שאין פנים חדשות אלא כשמרבים בשמחה בשבילו (ראה לעיל), גם בשבת מרבים לכבוד השבת בשמחה בסעודה (תוספות שם; רא"ש שם).
או שבשבת אי אפשר שלא יהיו שם פנים חדשות (שיטה מקובצת שם).
סעודה שלישית
בסעודה שלישית, שאינה עיקר כל כך, ויוצאים בה במיני תרגימא (ראה ערך שלש סעודות), אינה נחשבת כפנים חדשות (ארחות חיים א, ברכת המזון נט, בשם יש אומרים; טור ובית יוסף שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים)[11]; ועכשיו נהגו לברך שבע ברכות בסעודה זו (ארחות חיים שם; רמ"א שם), ונחלקו הדעות:

יש אומרים שמפני שבשבת חייבים בשלש סעודות, סעודה שלישית נחשבת גם היא כאילו יש בה פנים חדשות (ארחות חיים שם).
יש אומרים שאינה נחשבת כפנים חדשות, ומכל מקום מברכים בה ברכת חתנים לפי שרגילים לדרוש אז, והדרשה היא כפנים חדשות (המנהגים (טירנא), דיני יוצרות והפטרות, הגהות המנהגים יג, שכך שמע אומרים; רמ"א שם, בשם יש אומרים).
ויש אומרים שאינה נחשבת כפנים חדשות, ולא מברכים בה אלא מפני שרגילים לבוא בה פנים חדשות (רמ"א שם, בסתם)
כשסועדים סעודות נוספות בשבת
כשסועדים סעודות נוספות בשבת לאחר סעודה שלישית, אין לברך בהן ברכת חתנים, אלא אם כן יש שם פנים חדשות (שובע שמחות א טו).

יום טוב
ביום טוב נחלקו הדעות:

יש אומרים שאף הוא פנים חדשות כשבת (ארחות חיים ב (מקיצי נרדמים) עמ' 65, בשם מנהג נרבונא; רא"ש שם), בסעודת הלילה וסעודת הבוקר, וכן הלכה (טוש"ע שם).
ויש אומרים שיום טוב אינו בכלל, כיון שאף בשבת אינו אלא סמך בעלמא (ארחות חיים שם, בשם חכמי מונפשלייר; כן משמע משו"ת הרשב"א ז ט; מאירי שם).
יום טוב שני של גלויות
להלכה שיום טוב נחשב כפנים חדשות, אף יום-טוב-שני-של-גליות (ראה ערכו) נחשב כפנים חדשות בסעודת הלילה וסעודת הבוקר (מאירי שם; טוש"ע שם)[12].

נתארכה הסעודה למוצאי שבת ויום טוב
אם נתארכה הסעודה למוצאי שבת ויום טוב, נחלקו אחרונים אם יש צורך בה בפנים חדשות (זקן אהרן (הלוי) קפא; פעולת צדיק ב פא; הרב שלמה קלוגר בשנות חיים קה, והאלף לך שלמה קח; שובע שמחות א טז); או לא (התעוררות תשובה ב צט וקכ; קנין תורה ב מד).

חול המועד
חול המועד אינו נחשב כפנים חדשות (זכור לאברהם ב ב; בצל החכמה ב א; שובע שמחות א טו)[13].

חנוכה, ראש חדש וערב יום הכפורים
אף חנוכה, ראש חדש וערב יום הכפורים, אינם נחשבים כפנים חדשות (שובע שמחות א טו; התעוררות תשובה ב קכ).

פורים
אם פורים נחשב כפנים חדשות, נחלקו אחרונים:

יש אומרים שהן י"ד אדר והן ט"ו נחשבים כפנים חדשות, הן לענין סעודת הלילה והן לענין סעודת הבוקר, הן בפרזים והן במוקפים (גופי הלכות (אלגאזי) קיז ב).
יש אומרים שי"ד אדר בפרזים וט"ו אדר במוקפים נחשבים כפנים חדשות, הן לענין סעודת הלילה, והן לענין סעודת הבוקר (שלחן גבוה או"ח תרצו; שם משמואל (בן הרוש) עמ' צה).
יש אומרים שי"ד אדר בפרזים וט"ו אדר במוקפים נחשבים כפנים חדשות, אך ורק בסעודת היום, ודוקא אם סיימו הסעודה מבעוד יום (שובע שמחות א יג,טו).
ויש אומרים שפורים כלל אינו נחשב כפנים חדשות (טהרת המים, שיורי טהרה פ כה; התעוררות תשובה ב קכ), וכן יש לנהוג, שספק ברכות להקל, אלא אם כן יש מנהג קבוע באותו המקום להחשיבו כפנים חדשות (בצל החכמה ב א ז).
כשאין פנים חדשות
אין שם פנים חדשות, לא יברכו כל שבעה אלא הברכה האחרונה של שבע ברכות הנישואין, והיא ברכת אשר ברא (ראה להלן. גמ' שם ח א; רמב"ם ברכות ט י; טוש"ע שם ז), ונחלקו ראשונים:

יש אומרים שאף היא צריכה עשרה אנשים, שאף היא מכלל ברכת חתנים, ואין הפרש בינה לכל הברכות אלא לפנים חדשות בלבד (שו"ת הרשב"א א תרמו ואלף קסז; ר"ן שם, בדעת רמב"ן; תוספות רי"ד שם, בשם ר"י הלוי; ריטב"א שם, בשם רבותינו).
ויש אומרים שמברכים אותה אפילו בלא עשרה (כן משמע מהרמב"ם שם; רא"ש שם א יג; ר"ן שם; תוספות רי"ד שם; ריטב"א שם, בשם התוספות), שלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכים כל ברכות הזיווג, דומה למה שלמדנו מבועז ומהפסוק ממקור ישראל (ראה לעיל. רא"ש שם), ועוד שברכת אשר ברא בפני עצמה אינה נקראת ברכת חתנים כלל, וכל הברכות יחד הן שנקראות ברכת חתנים, והרי לא אמרו אלא שברכת חתנים בעשרה (ריטב"א שם; ר"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם ד), ומכל מקום צריך שיהיו שם שלשה אנשים, כדי שתהא ביניהם ברכת-הזמון (ראה ערכו. ר"ן שם; רמ"א שם).
ויש אומרים שאף שלשה אין צריך, והחתן שאכל ביחיד חייב לאמרה (תוספות רי"ד שם).
ונהגו שאין מברכים אשר ברא כל שבעה אלא כשאחרים קרואים לסעודה, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכים (ר"ן שם; רמ"א שם ז).

כמה מהעשרה יאכלו
ברכת חתנים שאינה אלא בעשרה (ראה לעיל), נחלקו אחרונים כמה מהם צריכים לאכול על מנת לחייב בברכה:

יש אומרים שלא נתקנה ברכה זו אלא כשמזמנים בשם, ואין מברכים ברכת חתנים אלא אם כן שבעה אכלו פת והשאר סעדו בסעודה (ברכת הבית סב יט; יביע אומר ג יא ו).
יש אומרים שששה מהעשרה צריכים לאכול בסעודה על מנת לחייב בברכה (זכור לאברהם (אלקלעי) ב ב, בשם חכם אחד; חינא וחסדא א קיב ג).
ויש אומרים שנתקנה הברכה בכל זמון, ודי ששלשה מהעשרה יאכלו פת על מנת להתחייב בה (האלף לך שלמה או"ח צג; הסבא קדישא א כח
כשהחתן והכלה אינם אוכלים פת
כשהחתן - והוא הדין הכלה (יביע אומר ו ט) - אינם אוכלים פת, אין לברך ברכת חתנים (האלף לך שלמה שם; הלל אומר סג; ציץ אליעזר יג צט ד).

תחילת שבעת הימים
שבעה ימים אלו מתחילים מיד לאחר שבירכו שבע הברכות בפעם ראשונה תחת החופה, ולא מאכילה הראשונה (שו"ת הרא"ש כו ב; רמ"א שם ו).

אחר שבעת הימים
אחר שבעה ימים, אפילו מרבים בשמחה ויושבים בסעודה עם החתן והכלה ובאו פנים חדשות, אין מברכים שבע ברכות, שאין חובה לחתן להיות דר בחופה כי אם שבעה ימי המשתה ולא יותר (פרדס (עהרנרייך) עמ' עד).

אלמן שנשא אלמנה
וכל זה בבחור שנשא בתולה או אלמנה, או באלמון שנשא בתולה, אבל אלמון שנשא אלמנה - אין מברכים ברכת חתנים אלא יום ראשון בלבד (גמ' שם ז א-ב; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ו), ואין זמן הברכה וזמן השמחה שוים, שבחור שנשא אלמנה הברכה שבעה ימים ובשמחה יש סוברים שלשה ימים (ראה ערך חתן), ולהיפך אלמון שנשא אלמנה הברכה יום אחד והשמחה שלשה ימים (ראה ערך הנ"ל), שהברכה היא על שמחת הלב של החתן, ולפיכך בחור שלא נשא עדיין, אפילו היא אלמנה, או אלמון שנשא בתולה ששמחתו מרובה, מברך כל שבעה, ואלמון שנשא אלמנה שאין שמחתו מרובה אינו מברך אלא יום אחד, אבל שמחה משום תקנת האשה היא, ותיקנו לה חכמים לאלמנה שלשה ימים בין שהוא בחור ובין שהוא אלמון (ר"ן שם).

יום ראשון זה נחלקו בו:

יש אומרים שאינו אלא בסעודה ראשונה של אותו יום, אבל בסעודה שניה, אפילו בו ביום, אין מברכים (רא"ש שם; טור שם), ולדעה זו אם לא אכלו ביום ראשון עד הלילה יש סוברים שאין מברכים, שהרי בסעודת הלילה כבר צריכים בבתולה פנים חדשות (ראה לעיל), ובאלמנה אין פנים חדשות מועילות לחיוב ברכה (רבנו ירוחם כב ב).
יש אומרים שלענין סעודה ראשונה אין הבדל בין בתולה לאלמנה, וכשהיתה סעודה ראשונה בלילה מברכים אף לאלמנה (בדק הבית שם; בית שמואל שם סק"ה, בדעת האגודה).
ויש אומרים שביום הראשון אפילו כשאכלו כמה סעודות מברכים בכולן שבע ברכות גם לאלמנה (בית שמואל שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם).
ולהלכה ספק ברכות להקל (בית שמואל שם).

ברכת אשר ברא לאלמן שנשא אלמנה
אף ברכת אשר ברא אין מברכים לאלמן שנשא אלמנה אלא ביום הראשון בלבד (רמב"ם שם ט; שו"ע שם ו-ז; ים של שלמה כתובות א יב)[14].

חתן וכלה בבית אחר
אם החתן יצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין מברכים שם ברכת חתנים, שאין שמחה אלא בחופה היינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה (תוספות סוכה כה ב ד"ה אין שמחה, על פי הגמ' שם; רא"ש שם ב ח; ר"ן שם; טוש"ע שם י). ודוקא כשדעתו לחזור אחר כך לביתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו הבית עיקר ונקרא גם שם חופה, ומברכים שם ברכת חתנים (רא"ש שם, לפי הבית יוסף שם; טוש"ע שם); ויש מחלקים בענין אחר: כל שעשו שם סעודה בדרך שמחת נישואין, אפילו דעתו לחזור, הרי זה בגדר חופה ומברך שם ברכת חתנים, ואם אכלו שם לשם סעודה הכרחית כדרך כל אדם, שלא לשם שמחת נישואין, אינם מברכים (כן משמע מהמאירי כתובות ז ב, בשם יש אומרים; ט"ז שם סק"ז).

ואפילו לדעה הראשונה, כתבו אחרונים שכל עיקר דין זה נתייסד כשיש מקום חופה קבוע לחתן ולכלה עם השושבינים על כל שבעת ימי המשתה, ולכן כשסרים משם באקראי אין שם שמחה, אבל אצלנו שהחופה היא ברחוב, ואחר כך אין מקום קבוע לשבעת ימי המשתה, הדבר פשוט שבכל מקום שמתאספים החתן והכלה והחבורה ואוכלים ושמחים שם, הוא כמקום החופה, כמו בהולך לגמרי לבית אחר ואין דעתו לחזור, שנעשה שם כמקום החופה (ערוך השלחן שם לו).

חתן וכלה בעיר אחרת
כשהולכים החתן והכלה לעיר אחרת, צריכים לברך שם ברכת חתנים כל שבעה מיום החופה (רא"ש שם, לפי הבית יוסף שם; טוש"ע שם), ודוקא כשדעתם לדור שם, אבל אם הולכים לעיר אחרת לטייל ודעתם לחזור לביתם - אין מברכים שם (פסקי תוספות כתובות לא, לפי הבית יוסף שם); ויש שמחלקים בענין אחר: אם הלכו לעיר אחרת מיד אחר החופה, קודם שעשו שום סעודה במקום הנישואין, אז מברכים ברכת חתנים בעיר האחרת, ומתחילים למנות שבעה הימים מיום שעשו הסעודה הראשונה של נישואין בעיר האחרת, אפילו שנשתהה זמן מרובה מיום הנישואין[15], ואם כבר עשו סעודת נישואין במקום החופה והלכו לעיר אחרת, נעקרה שמחת הנישואין, ואין מברכים שם ברכת חתנים (ט"ז שם סק"ח).

בני החופה שנחלקו לחבורות
בני החופה שנתחלקו לחבורות, ואוכלים בשנים או בשלשה בתים:

יש אומרים שאם הבתים פתוחים לבית החתן, ויש שמש שמשמש בכל הבתים הוא מצרפם, וחייבים בכל בית לברך ברכת חתנים (הגהות מימוניות ברכות ב י, והגהות אש"רי סוכה ב ח, בשם ריצב"א).
יש אומרים שצירוף שמש בלבד מועיל לחייבם בברכות (רא"ש סוכה שם; טור שם).
ויש אומרים שאפילו אין שמש המצרפם, כיון שהתחילו אותם שבשאר בתים לאכול כשהתחילו אותם של בני החופה, כולם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים, שהרי אוכלים מסעודה שהתקינו לחופה (רא"ש שם וטור שם, בשם ה"ר יחיאל), וכן הלכה (שו"ע שם יא).
שמשים
השמשים האוכלים אחר סעודת נישואין:

יש אומרים שאין מברכים שבע ברכות (כלבו כה, בשם השר; שו"ע שם יב, בשם יש אומרים, הראשון; ט"ז שם סק"ט), שאין חיוב ברכת החתנים על כל האוכל בסעודה, אלא על האדם השמח בשמחת חתן וכלה (ט"ז שם).
ויש אומרים שמברכים (כלבו שם, בשם ה"ר טוביה; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני, ושכן הדעת נוטה).
על איזה כוס מברכים
נחלקו הדעות על איזה כוס מברכים ברכת חתנים:

יש אומרים שמברכים אותו על כוס אחר מאותו הכוס שאומרים עליו ברכת המזון (ראה ערך כוס של ברכה), לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד (סופרים יט ח; תוספות פסחים קב ב ד"ה שאין, שיש נוהגין כן; רא"ש שם, שכן נהגו), אלא מביאים כוס אחר ואומר עליו שש ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן (רא"ש שם; שו"ע שם ט, בשם יש אומרים, הראשון).
ויש אומרים שאין צריך אלא כוס אחד, ואומר עליו ברכת המזון ואחר כך שבע הברכות, (תוספות שם, בשם ה"ר משולם; ריטב"א כתובות ז ב), ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד, שברכת המזון היא הגורמת לברכת הנישואין וחשובים כענין אחד (תוספות שם, בשם ה"ר משולם), או שהסעודה היא הגורמת לשתי הברכות, לברכת המזון ולברכת חתנים, ולכן חשובים כדבר אחד (ריטב"א שם).
וכתבו ראשונים ואחרונים שהדבר תלוי במנהגי המקומות: יש הנוהגים כדעה הראשונה (טור שם, שכן מנהג אשכנז וצרפת; רמ"א שם, שכן מנהג מדינות אלו; חיים שאל א מד, בשם מנהג ארץ ישראל ומצרים); ויש הנוהגים כדעה השניה (טור שם, שכן מנהג ספרד; שו"ע שם, שכן פשט המנהג).

ולנוהגים כדעה הראשונה, לפני ההטעמה לחתן ולכלה מערבים שתי הכוסות יחד ומטעימים (שדי חמד ברכות לא, בשם האדר"ת; שובע שמחות ד מז).

כשמברכים רק אשר ברא
לנוהגים לברך על שתי כוסות, נחלקו הדעות כשמברכים רק אשר ברא:

יש אומרים שאף בזה צריכים שתי כוסות (מנהגים (טירנא) דיני יוצרות והפטרות; דרכי משה שם ס"ק יג, בשם מנהגים ישנים; רמ"א שם ט, בשם יש אומרים), וראוי לנהוג כן (דרכי משה שם ס"ק יג; ב"ח שם; בית שמואל שם ס"ק יב).
ויש אומרים שאין צורך אלא באחד (מנהגים (טירנא) שם, בהג"ה, בשם הרא"ש; דרכי משה שם, שכן המנהג).
זמן ברכת הכוס
הנוהגים לברך על שתי כוסות, מברכים בורא פרי הגפן לאחר ברכת חתנים (רא"ש פסחים י ח; טוש"ע שם; דרכי משה שם סק"ב)[16], ואם טעה ובירך בורא פרי הגפן בתחילה - אינו חוזר (בירך את אברהם עא ט).

ולנוהגים לברך על כוס אחד נחלקו הדעות:

יש אומרים שאין לומר בורא פרי הגפן אלא אחר ברכת חתנים, שבכל ברכת המזון בורא פרי הגפן בסופה (ריטב"א שם, בשם יש מרבותינו בעלי התוספות).
ויש אומרים שסמוך לברכת המזון יש לומר בורא פרי הגפן, ואחר כך ברכת חתנים, ובורא פרי הגפן עולה לו לכאן ולכאן, ואין ברכת חתנים חשובה הפסק לברכת הנהנין, כיון שכולן מעין הכוס (ריטב"א שם, בשם אחרים שכתבו, והסכים עמם), וכן כתבו האחרונים (חיים שאל שם).
כשמברכים אשר ברא לחוד, הדבר תלוי במנהגים השונים בזמן ברכת הכוס כשמברכים כל ברכת החתנים (כן משמע בחיים שאל שם).

אם מי שלא סעד יכול לברך
מי שלא אכל בסעודה, נחלקו אחרונים אם יכול לברך ברכת חתנים (שרגא המאיר א נח; באר משה (שטרן) ב קיח; ישכיל עבדי ח כ כה), כיון שאין חיוב הברכה תלוי באכילת המברך, וכל שנתחייבו בברכה יכול לברך אף מי שאינו בכלל החיוב (ישכיל עבדי שם)[17]; או שאינו יכול לברך הברכה, שכל חיוב ברכת חתנים בא מחמת הסעודה, ויכול לברך רק האוכל פת בלבד (חינא וחסדא א קיב ג; פני יצחק (אבולעפיא) א, הברכות קא; יביע אומר ב יא ז).

הסדר והנוסח

ברכת חתנים כוללת שש ברכות, מלבד ברכת בורא פרי הגפן שעל הכוס (ראה לעיל), ויחד עם ברכת היין הן שבע ברכות (רמב"ם אישות י ד; אשכול (אלבק) ב עמ' 193; כלבו עה; שו"ע אה"ע סב א)[18], וזה סדרן[19]:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר האדם.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם.
שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה[20].
שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה ודיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים[21] קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה[22] (רב יהודה בכתובות ח א; רמב"ם ברכות ב יא, ואישות י ג; טור אה"ע סב).
ויש מהאמוראים הסובר שמברכים חמש ברכות, שלדעתו אין מברכים ברכת יוצר האדם (לוי בגמ' שם)[23], ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם א)[24].

שהכל ברא לכבודו
ברכת שהכל ברא לכבודו, נחלקו ראשונים לשם מה נתקנה:

לשם אספת העם בחתונה לגמול חסד עם החתן והכלה, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו (ראה עירובין יח ב), ואספה זו כבוד המקום הוא, ולכן אומרים שהכל ברא לכבודו (רש"י כתובות שם ד"ה שמח תשמח).
לשם אספת זקנים שבאים לברכת חתנים, כמו שכתוב בבעז: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר (רות ד ב), ונאמר: וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כד כג. ראב"ן שם).
לשם אספת עשרה אנשים הנצרכים לברכת חתנים (ראה לעיל), ונאמר: בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (משלי יד כח), ואספה זו היא לכבודו לברכו ברבים, לפיכך מתחיל ומברך שהכל ברא לכבודו (תוספות רי"ד שם).
להזכיר סיבת הזיווג, שהוא עיקר יצירת העולם התחתון, שלא נברא אלא לפריה ורביה, שנאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה יח), וזהו כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו (אבודרהם, ברכת נשואין, ושיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה; מאירי שם).
יוצר האדם, ואשר יצר את האדם
בחילוק שבין ברכת יוצר האדם לברכת אשר יצר נחלקו ראשונים:

יש אומרים שברכת יוצר האדם נתקנה כנגד יצירה ראשונה של אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע, וברכת אשר יצר את האדם נתקנה כנגד יצירה שניה, של אדם וחוה, ואשר יצר את האדם הוא אדם הראשון, והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא חוה, שנקראת בנין על שם הכתוב: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב כב. רש"י כתובות שם).
ויש אומרים ששתי הברכות של יוצר האדם, הראשונה היא כנגד אדם, והשניה כנגד חוה, ו"האדם" שבחתימת ברכה שניה הכוונה אשה, כמו שכתוב: וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים (במדבר לא לה), וכן: כְּתִפְאֶרֶת אָדָם (ישעיהו מד יג), שתרגומו: כתושבחת איתתא (תרגום יונתן שם. שיטה מקובצת שם בשם שיטה ישנה; מאירי שם).
שוש תשיש
ברכת שוש תשיש נתקנה לפי שאנו צריכים להעלות את זכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנאמר: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז ו. רש"י כתובות שם ד"ה שוש תשיש); ועוד, ששמחת ירושלים העתידה נמשלה לזיווג חתן וכלה, כמו שנאמר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו סב ה), והקדימו ברכה זו קודם ברכת הזיווג, משום הכתוב: תדבק וגו' על ראש שמחתי (מאירי שם; אבודרהם, ברכת נשואין).

שמח תשמח
שמח תשמח היא ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב, וחותם בה: "משמח חתן וכלה", ולא: "משמח חתן עם הכלה" - כמו בברכת אשר ברא - שמשמעו שמחת איש באשתו, שכאן הברכה היא שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם, ואומרים ברוך ה' המשמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב (רש"י שם ד"ה משמח).

אשר ברא
אשר ברא היא ברכה לשם כל ישראל, שמשבחים לה' שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה, ולפיכך חותמים בה: משמח חתן עם הכלה, שהוא לשון שמחת איש באשה, כלומר: משמח את החתן בכלה, כמו שכתוב: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה (ישעיהו שם. רש"י כתובות שם; מאירי שם; אבודרהם שם).

בברכה זו חוזרים על ענין ירושלים ועל ענין שאר הברכות, לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות (כלבו עה).

פתיחה וחתימה בברוך בשתי הברכות הראשונות
שתי הברכות הראשונות - שהכל ברא ויוצר האדם - פותח בהן בברוך, ואינו חותם בברוך (רב יהודה בגמ' שם); ויש מהאמוראים שהיה מאריך בברכת חתנים (רב תחליפא בר מערבא בכתובות ח א), דהיינו שהיה מאריך בברכה הראשונה והשניה (רש"י שם ד"ה שית אריכתא), שלא סיים אותם במטבע הקצר, אלא הוסיף בהם דברי שבח[25] (העיטור, ב, ברכת חתנים, דף סה טור א במהדורת רמ"י, בשם רבינו שרירא), ופתח בהם בברוך וחתם בהם בברוך (עיטור שם; רש"י שם)[26], ואין הלכה כמותו (גמ' שם).

הטעם שהברכות אינן חותמות בברוך, לפי שאינן מעיקר הסדר של ברכת הזוג, שהברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינן אלא מאשר יצר את האדם ואילך, שאותה ברכה מתחילה לדבר בשניהם, אבל ברכת שהכל ברא אינה מן הסדר, שלא נתקנה אלא לאספת העם (ראה לעיל), והיה ראוי לברך אותה משעת אספה, אלא שמכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו, כמו שמסדרים ברכת בשמים וברכת הנר במוצאי שבת על הכוס (ראה ערך הבדלה), ולפי שאינה מסדר שאר הברכות וכולה הודאה אחת היא לא חתמו בה בברוך, כמו ברכת הפירות וברכת המצות (ראה ערך ברכות), וכן ברכת יוצר האדם אינה מסדר ברכת הזוג, שהרי ביצירה ראשונה עדיין לא היתה נקבה, אלא שמתוך שמברכים על היצירה השניה תיקנו ברכה אף על הראשונה, שהיא עיקר ותחילתה (רש"י שם ד"ה שמח תשמח).

פתיחה וחתימה בברוך בשאר הברכות
ברכת אשר יצר פותחת בברוך, לפי שהיא הראשונה מסדר ברכות של הזוג, אבל ברכות שוש תשיש ושמח תשמח אינן פותחות בברוך, לפי שהן ברכות הסמוכות לחברתן (ראה ערך ברכות), וברכת אשר ברא, אף על פי שבסדר הברכות היא ברכה הסמוכה לחברתה, פותחת בברוך, לפי שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות (רש"י שם)[27].

שכח וחיסר אחת הברכות
מי ששכח וחיסר אחת משבע הברכות מברך אותה כשזוכרה, ואין להן סדר (שו"ת הרמב"ם (פריימן) ו; באר היטב אה"ע סב סק"א).

אלמן שנשא אלמנה
ברכת חתנים לאלמן שנשא אלמנה היא דומה לברכת בחור ובתולה, ואומרים להם כל שבע הברכות, ואין הבדל ביניהם אלא במספר הימים שמברכים (ראה לעיל. שו"ת הרשב"א א ריו, ואלף קעה)[28].

שהשמחה במעונו
בברכת הזימון של סעודה שעושים בבית חתנים, אומר המברך: נברך שהשמחה במעונו שאכלנו[29] משלו, והם עונים: ברוך שהשמחה במעונו וכו', ואם הם עשרה אומר: נברך אלהינו שהשמחה במעונו וכו' (רמב"ם ברכות ה ה, על פי כתובות ח א; טוש"ע אה"ע סב יג)[30].

פירוש האמירה: נברך לבורא שהשמחה שלמה במעון שלו, שאין לו לא עצב ולא דאגה (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבנו יונה); או שכל השמחה היא רק מהמעון שלו (ים של שלמה כתובות א יט). ונקט "מעון" לפי שמדור המלאכים נקרא "מעון" (ראה רש"י חגיגה יב ב ד"ה מעון), ומעון הוא מקום השיר (ראה חגיגה יב ב), והשירה היא השמחה לפני המקום (עיטור ב, ברכת חתנים, דף סד טור ג במהדורת רמ"י); או שמלאכי השרת שמקום מגוריהם שם הביאו לאדם הראשון סעודתו כשנשא חוה (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם פירושי הגאונים).

בפחות מעשרה
אין צריך עשרה לברכת שהשמחה במעונו (רמב"ן רא"ש ור"ן כתובות שם; טוש"ע שם), ומכל מקום כתבו ראשונים שאין אומרים שהשמחה במעונו אלא אם יש שם קרואים אחרים לסעודה, ששמחים עמהם, אבל כשהחתן אוכל עם בני ביתו בלבד ואין שם קרואים אינו מברך שהשמחה במעונו (רמב"ן שם; ר"ן שם, בשמו; מאירי שם ז ב); ויש שמחלקים בין תוך שבעה ימים שאומרים אותו אפילו כשאוכל בלא קרואים אחרים, לאחר שבעה שאינו אומרו אלא אם יש שם קרואים (הר"ן שם).

ונחלקו המנהגים: יש הנוהגים לאומרו רק כשיש קרואים אחרים (שובע שמחות ד יג, שכן מנהג האשכנזים), שמכיון שנהגו שאין אומרים אשר ברא בלא קרואים אחרים (ראה לעיל), ודאי שאין אומרים שהשמחה במעונו (חלקת מחוקק שם סק"ח); ויש הנוהגים לאומרו אפילו כשסועד רק עם בני ביתו (שובע שמחות שם, שכן מנהג הספרדים).

תחילת זמן האמירה
בגמרא מבואר שאומרים שהשמחה במעונו אף קודם הנישואין, משהתחילו להתעסק בצרכי סעודת הנישואין (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי כתובות ח א), ולא נהגו כן (ארחות חיים א, ברכת המזון יג; כלבו כה; מאירי שם; שו"ע שם ג; דרכי משה שם ס"ק יז; בית שמואל שם ס"ק טז), שדוקא בימיהם שהיו מקדשים קודם וכבר התחילה השמחה יש לומר שהשמחה במעונו, אבל לא אצלנו שנוהגים שאין מקדשים קודם יום הנישואין אין לאומרו (ארחות חיים שם; כלבו שם, דרכי משה שם, בשמו; מאירי שם)[31].

סוף זמן האמירה
בגמרא מבואר שאחר הנישואין אומרים שהשמחה במעונו כל שלשים יום, בין שאמר לקרואים שמזמינם לסעודה מחמת הנישואין ובין שלא אמר להם; משלשים יום ועד שנים עשר חודש - אם מזמינם לאכול בשביל החופה אומרים שהשמחה במעונו, ואם מזמינם סתם אין אומרים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ובטעם הזמן של שנים עשר חודש כתבו ראשונים לפי שעד אז נמשך זמן שמחת חתן, שנאמר: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח (דברים כד ה. ריטב"א שם).

וכתבו ראשונים שבזמן הזה ערבה - חשכה (תנחומא (בובר) פקודי ח) - כל שמחה, ואין לומר אותו כלל אחר שבעת ימי המשתה (סמ"ג עשין מח; כלבו כה; טוש"ע שם), וכן המנהג (שו"ע שם).

אלמן שנשא אלמנה
לאלמן שנשא אלמנה אומרים שהשמחה במעונו כל שלשה ימים הראשונים שהם ימי משתה שלהם (ראה ערך נשואין. טור שם; בדק הבית שם; שו"ע שם).

המחזיר גרושתו
המחזיר גרושתו, אין אומרים בנישואיהם שהשמחה במעונו, שאין בנישואין אלו שמחה (בית שמואל שם ס"ק יז).

שיר המעלות
לנוהגים לומר בימות חול לפני ברכת המזון: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו' (תהלים קלז), ובשבת ויום טוב: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' וגו' (תהלים קכו), מכל מקום נוהגים בכל סעודת מצוה - וסעודה הנערכת לכבוד חתן וכלה בכלל זה (נטעי גבריאל, נשואין צג א) - לומר שיר המעלות (התעוררות תשובה או"ח פח).

דוי הסר
יש נוהגים לומר לפני ברכת הזימון פיוט קצר המתחיל "דוי הסר" (מנהגים דבי מהר"ם, נישואין; מהרי"ל, נישואין ז; נטעי גבריאל, נישואין צג ג, בסתם, ובהערה ז שם, שכן מנהג רוב האשכנזים, אבל הספרדים וחלק מהחסידים אינם נוהגים בו), לפי שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכלי זמר, והתירו רק לצורך שמחת חתן וכלה, לכן אחר שאכלו ושמחו מזכירים חורבן בית המקדש, ומתפללים שיבנה ויוסר החרון ויוכלו לשיר אז (נטעי גבריאל שם הערה ו, בשם מטה יהודה).

כשלא מברכים כל שבע הברכות, אלא אשר ברא לבד, נחלקו ראשונים:

יש אומרים שנהגו לומר פיוט זה (מהרי"ל שם, שכן ראה רבותיו נוהגים, והסכים עמם).
ויש אומרים שלא נהגו לאומרו (מנהגים דבי מהר"ם שם; מהרי"ל שם, שכן מנהג מדינת ריינוס), מפני שנזכר בו "שעה ברכת בני ישורון", והיינו ברכת חתנים, שיש שם ברכות על העתיד, על החתן והכלה וכל המתעסקים באותה המצוה, וב"אשר ברא" אין אלא הודאה בלבד (ט"ז אה"ע סב סק"ז), וכן כתבו האחרונים (ט"ז שם; בית שמואל שם ס"ק יא), וכן המנהג (שלחן העזר ט ד, שמלה לצבי סק"ז; נטעי גבריאל שם ה).
והוסיפו האחרונים שהמנהג לומר במקומו את הפיוט "נודה לשמך" שיש הנוהגים לאומרו לפני ברכת הזימון של סעודת ברית מילה (ט"ז שם; בית שמואל שם; חכמת אדם בית הנשים קכט ז; קיצור שלחן ערוך קכט ג; ערוך השלחן שם יב), מפני שבו נזכרה אך ורק הודאה, ומתאים הדבר ל"אשר ברא" (ט"ז שם), ויש שנהגו כן (שלחן העזר, בהערות, קלד ב, שכן מנהג גאלין שפולין); אך הרוב נוהגים שלא לומר כלל פיוט כשמברכים רק "אשר ברא" (שלחן העזר ט ד, שמלה לצבי סק"ז; נטעי גבריאל שם).

בשבת, כתבו ראשונים שאומרים "דוי הסר" (מנהגים דבי מהר"ם שם; מנהגי מהרי"ל שם), ויש שנהגו כן (נטעי גבריאל שם ג, הערה י, בשם מנהג כמה חסידויות); אך יש שנהגו שלא לאומרו (נטעי גבריאל שם, הערה ט, בשם מנהג כמה חסידויות, ושכן עמא דבר), מפני שנתקן להזכיר חורבן בית המקדש, ובשבת אין להזכירו (נטעי גבריאל שם).

למנהג לברך ברכת המזון וברכת חתנים על שתי כוסות (ראה לעיל), נחלקו אחרונים על איזה כוס אומרים פיוט זה:

יש אומרים שאומרו על כוס של ברכת חתנים ומניח אותו, ומברך ברכת המזון על כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן (ט"ז שם).
ויש אומרים שאומרים הפיוט על כוס של ברכת המזון (ב"ש שם), וכן המנהג (ערוך השלחן שם; שלחן העזר ט ד; נטעי גבריאל שם ד).
הרחמן
בכל יום, נהגו להאריך בברכת המזון בברכת הטוב והמטיב, ולומר הרחמן בכמה אופנים (ראה ערך ברכת המזון), וגאונים וראשונים כתבו נוסחאות מיוחדות לאומרם בברכת הזימון של סעודה שעושים בבית חתנים (מחזור ויטרי (הורוויץ) פג; כלבו כה; ארחות חיים א, ברכת המזון נו), ובימינו יש שלא נהגו להוסיף כלל ברכה לחתן ולכלה (כן הוא בסידורי האשכנזים והתימנים); ויש שנהגו להוסיף ברכה בנוסח שונה מהנזכר בראשונים: הרחמן הוא יברך את החתן והכלה בבנים זכרים לעבודתו יתברך (כן הוא בסדורי הספרדים)[32].

ברכת האורח
ויש מהראשונים שכתבו להזכיר בסעודה שעושים בבית חתנים, בברכת האורח (ראה ערך אורח) שלאחר ברכת המזון, ביחוד את החתן והכלה (סדור רס"ג עמ' קז'; מחזור ויטרי שם), גם אם אינם בעלי הבית (כן משמע במחזור ויטרי שם).

מגדול ישועות מלכו
לאחר ברכת המזון, נהגו לחתום בענין המשיח (ראה ערך ברכת המזון), ולומר בו הפסוק: מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וגו' (שמואל ב כב נא), אלא שבחול אומרים: מַגְדִּיל - כלשון הכתוב בתהלים (יח נא) - ובשבת: מִגְדּוֹל - כלשון הכתוב בשמואל (שם. ראה ערך ברכת המזון), ובסעודה בבית חתנים יש שכתב לומר "מגדול", כיון שיש בסעודה הארה של מצוה (כף החיים או"ח קפט ס"ק יא); ולא נהגו כן (צלותא דאברהם ב עמ' תקנו).
 

במבי

משתמש ותיק
בברכות איתא: ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון [פתח החצר והבית] כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות (דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר (ברכות לה:)

ומכנגד בירושלמי שביעית כתוב: אמר ריב"ל כתיב (שופטים יא) ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סיסיתא ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות. (פ"ו ה"א)

וא"כ להפטר מהמצוות זה טוב או לא ?

במבי אמר:
במבי אמר:
א"ל שהכוונה על דרך השלילה, שמצאנו שיהושע וכלב אמרו "טובה הארץ מאד מאד" וכאן כתוב רק "ארץ טוב" וזאת השאלה מדוע היא נקראת רק כך ולא יותר? והתשובה מפני שפטורה ממעשרות, כי אם הייתה חייבת היתה טובה מאד.



ועפ"ז הוספתי שניתן להסביר את השאלה ששאלו בני הישיבה את החתן לאחר החתונה, מצא או מוצא -

שמצא זה הצד השלילי שמצא "טוב" ובעוד שמצאנו ציונים יותר חיוביים מ"טוב", שהרי אצל המוות נאמר והנה טוב מאד זה המוות, אך כמובן המוות מצלצל לא באופן הכי חיובי, אז אמרו "מוצא מר ממוות" שיצא המר מהמוות (שהרי מר זוהי טפה כ"מר מדלי" וכאן הוא ללא הטיפה של מה"מ) ומצאנו שהאהבה מכונה מוות "כי עזה כמוות אהבה"

וא"כ החתן המאושר א"ל שאמר דווקא "מוצא" שמת על אשתו, וכך גם מובן מדוע זהו לשון הווה שכעת שמח, ולא "מצא" על משהו שהיה בעבר ! 

 אבל אם המשפחות מדי חשובות נראה לי שהסיום יפיל אותם על הרצפה וחשש פיקו"נ ועדיף להמנע.
 

אביגדור אהרן

משתמש רגיל
נושא זה בוא בענין נישאין מצד אחד מצד שני לא מה שכולם יודעים אולי יוכל לעזור (אשמח לקבל הערות)
ימי הברכה והשמחה
בגמ' (כתובות ז.)"אמר רבי חלבו אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה לא קשיא כאן בבחור שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה ואלמון שנשא אלמנה לא וכו' מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה" ע"כ
נחלקו הראשונים אי שני האב"א חולקים דעת הר"י מיגש והרא"ש דלא נחלקו והשמחה באלמנה תמיד ג' בין שנשאת לבחור ובין שנשאת לאלמן וכדאמר בגמ' וכפשטות הברייתא שלא חילקה ובתולה שנשאת בין לבחור בין לאלמן ז' לשמחה ומקור הדין כתב הר"י מיגש מהא דתניא (ד.) "ונוהג שבעת ימי המשתה" ולענין ברכה בגמ' דידן כתוב שבחור לעולם ז' וכן בתולה ורק אלמן שנשא אלמנה מברכים יום אחד ובתוס' הסביר כיון ששניהם אלמנים ומדבריו נשמע דהברכה תלויה הן בחתן והן בכלה (ועיין בשיטמ"ק ) וכן כתב הריטב"א ולפי"ז הסביר הא דבברייתא נקטו ולאלמנה יום אחד על אף שכשנשאת לבחור מברכים ז' כיון שהברכה שתלויה בה הוי רק יום אחד וא"כ הדין דין אמת שמצד האלמנה מברכים יום אחד וכן לפי"ז מתורץ קושיית הרש"ש למה לא כתבו בחור ואלמן כי רצו להשמיע לנו דין הברכה מצדה ושאינה תלויה בו יותר מבה (ועיין רבנו מנוח שכתב שדומה לעולה עמו ואינה יורדת עמו)
אמנם הרשב"א בביאור שיטה זו כתב דהא דלפעמים ימי הברכה נפישי על ימי שמחה ולפעמים להיפך דהברכה באה על שמחת ליבו של חתן ולכן תלוי בו משא"כ השמחה שבאה בשבילה ותלה כל הברכה בו וביאר דנושא בתולה שמח טפי ולכן מברכים ז' ימים בין בבחור בין באלמן וכן בחור שנושא אלמנה ג"כ שמחת ליבו נפישא הרבה ולפי"ז קשה למה בברייתא לא תלו הברכה בו דהרי בא על שמחת ליבו (ודוחק לתרץ שהשמחה תלויה במה היא שהרי בבחור אין השמחה תלויה במה היא ומאי אולמיה האי מהאי) וביאר הר"י מיגש בהא שכתב שימי שמחה ז' לבתולה כיון שלא נזכר ג' ימים אלא באלמנה צריך לימוד לגרעה ועוד מהא דתלו בה בברייתא משמע שרצו להשמיע לנו דין נוסף שבבתולה ימי הברכה והשמחה שווים ובבחור יש חילוק ולכן לא תלו בו מבואר שנחלקו הראשונים האם הברכה תלויה רק בחתן או גם בכלה ונפק"מ בסעודה רק לכבוד החתן דביש"ש (סימן כ') פסק עפ"י ביאור הרשב"א שיברכו ולפי"ז לכאו רק לכבוד הכלה לא יברכו ולפי תוס' והריטב"א בפשטות אפשר לברך ולא מסתבר שצריך את שניהם דהרי בברייתא משמע שלכל אחד יש דין ברכה בנפרד (ואולי זה המקור ששתי חתנים מברכים להם ברכה אחת) והריטב"א (ח.) כתב שצריך את שניהם
ובהסבר ז' לשמחה באלמן שנשא בתולה ברמב"ן כתב הסברא כיון שבבתולה יש פעולות מיוחדת של שמחה ובעי למחדי בהדה טפי לכן יש דין של שמחה יותר זמן {משא"כ אלמנה דלא בעי פיתוי (רשב"א)} והיינו שכל השמחה הוא לשמח אותה ובבתולה צריך לשמח אותה יותר ולפי"ז בכל בעולה ולכאו' אפי' בדרך זנות גמור שלא שייך אצלה כל הנ"ל אינו מחיוב לשמחה ז' ימים וא"כ הא דכתבו תוס' "לאו דווקא אלמנה דכשנשאת למחלון וכו'" לאו דווקא נשאת אלא אפי' נבעלה וכמשמעות לשון אלמנה שמקבלת רק מנה (ועיין בשיטמ"ק שכתב טעם זה בקושיא ולכאו' לפי"ז יותר מובן דגיורת יש לה רק מנה וצ"ע) וכן לשון הרמב"ם והטור והשו"ע בעולה ודייק מזה הב"ח שאפי' רק נבעלה אע"פ שלא נשאת
ולגבי אלמן זה ודאי דלא בעי שיהיה אלמן דווקא ומספיק שיהיה נשאוי וכדיוק השיטה מהא דרש"י הביא רק שהיה לו כבר ל' בנים ולא הביא ראיה שהיה אלמן ואע"פ שכתוב גם באותה גמ' (בב"ב צ"א.) שמתה אשתו ע"פ הפסוק ותהום כל העיר ובירושלמי כאן (מובא במאירי) כתוב פסו' זה ולכאו' לא צריך פסו' מפורש שלא צריך שיהיה אלמן שהרי זה סברא שאין שמחת ליבו כבחור ולכן לא דייקי להביא הפסו' של רש"י וכן לא קשה מה דהקשו על רש"י שהגמ' בב"ב (שם) שואלת למאי נפק"מ דעיקרו נלמד מסברא אבל יש לדון בכבר בעל בלי נשואין האם נחשביה כנשאוי ומהא שאלמן שנשא בתולה ז' לברכה משמע שהברכה משום חיבת ביאה ולא על חיבת נשואין וא"כ יהיה ברכה רק יום אחד וכן פסק בן הנוב"י (נוב"י אבהע"ז תנינא פ"ב) (ואפשר שלכן תלו בה להשמיע לנו שהוא משום חיבת הביאה ואולי א"כ היה כתוב בעולה) אמנם החת"ס (אבהע"ז ח"א קכ"ג) כתב דתלוי גם בחיבת ביאה וגם בחיבת נשואין (והוכיח מנשא כמה נשים דכתב הרמב"ם דז' ימי ברכה ואז שמחה עם כל אחת בנפרד כשמחתה ויש לעיין דדין שמחתה שונה מדין הברכה ושפיר אפשר דצריך לשמוח עם כל אחת בנפרד ) ובנכנסה לחופה ולא נבעלה על אף שהיא מקבלת רק מנה כתב החת"ס שריצוי בעי ואע"פ שהרמב"ן כתב שצריך לעשות כל מיני פעולות לכאו' זה סימן ולא סיבה אבל ברכה א"א לברך דמחזיקנן אותה בחזקת בעולה ולגבי דידיה אפשר שצריך לברך דלא היה חיבת ביאה ונשואין
(ברא"ש כתב וז"ל "ואלמון שנשא בתולה ז' לברכה וז' לשמחה דליכא בתולה דבצרי מז' לברכה וליכא אלמנה דבצרי מיום אחד" וצריך להבין מה בא להכיח מליכא בתולה ואולי כוונתו כהר"י מיגש שמברייתא זו משמע גם כמה ימי שמחה ודחוק)
דעת הרשב"א והעיטור ששתי האב"א נחלקו וגורסים להיפך בגמ' אב"א בבחור ואב"א באלמן ונחלקו שתי האב"א האם שייך ימי ברכה נפישי על ימי שמחה ופוסקים כלישנא בתרא שלא שייך ימי ברכה נפישי על ימי שמחה ומה שבברייתא כתוב שלשה בנשאת לאלמן וליכא דבצירא קאמר (וצ"ע הלשון ) (ובהו"א הבינה הגמ' כששאלה מהברייתא דלא מסתבר שיהיו מפולגים) וכן פסק המאירי והביא כן בשם חכמי האחרונים של ספרד אלא שכתב על לישנא של בחור שינויא דחיקא ונראה דגריס כגירסא דידן ואמר שלא פוסקים כלישנא בתרא כיון שזה שינויא דחיקא וכתב העיטור הטעם שימי הברכה כימי השמחה כיון שהברכה בשבילה כמו שכתוב בבועז יתן ה' את האשה וכן ויברכו את רבקה (וכן מובאים הפסוקים בכלה רבתי) ולכאו' לפי"ז אם יעשו סעודה רק לכבוד הכלה יברכו ולאידך גיסא אם יעשו סעודה רק לכבוד החתן לא יברכו (וכן אם יש חיוב לשמוע יהיה רק על הכלה) ולפי"ז לא צריך להגיע לסברות דלעיל לגבי שבעה לאלמן שנשא בתולה דתניא בברייתא להדיא ז' לבתולה וזה הסיבה שבברייתא תלו בה אבל הרשב"א כתב שהסברא שז' לברכה הוי גם ז' לשמחה "דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים והא אין חתן יוצא מחדרו זכר לדבר (יואל ב טז) יצא חתן מחדרו" משמע שהברכה והשמחה בשביל החתן (וכן מה שהוכיח מפרדר"א יובא לקמן ושם נראה שזה דין בחתן וכדלקמן) ולפי"ז השקדו שאת שמחתו יעשה איתה (ואע"פ שמילא יתבטל אפשר שגם את זה תיקנו שיהיה עימה ודחוק ) ולפי"ז אפשר שאינו כדי לפתותה אלא משום כבודן וכן כתב המאירי במשנה אבל הרשב"א כתב כדי לפתותה ובל"ק בבחור שנשא אלמנה ימי הברכה נפישי על ימי שמחה וצל"ע האם סיבת הדבר כי הברכה תלויה בו או שאע"פ שהברכה תלויה בה לא תלוי בשמחתה ואפשר שכיון שהשמחה היינו שהוא משמחה וזה אין חיוב ע"י ברכה (וצ"ע האיך משכים לאומנותו) ובאלמן שנשא בתולה העיטור כתב שפליג וז' לברכה וג' לשמחה וצ"ע הטעם למה לא צריך לשמחה ובתורא"ש כתב דלא מסתבר שיהיו מפולגין (וכדכתב הרשב"א בהו"א) ולכן כתב דלל"ק ימי הברכה והשמחה באלמן שנשא אלמנה הוא יום אחד (ולל"ב ימי הברכה והשמחה לבחור ז') (שלא יהיו מפולגין וקצת צ"ע דהא חזינן דמפולגין) וצ"ע אמאי אין שקדו ואפשר דס"ל שתלוי בו וכמו שכתבנו לעיל שכיון שיש כבר שמחה תקנו שיהא עמה (ולא מטעם הרשב"א שהאיך משכים כי גם אם לא יכול להשכים מברכים כל ימי השמחה) (עוד אפשר להרא"ש שאין הכרח שגם הברכה וגם השמחה לאותו אחד ומאיזה סיבה תלו אחד בשני או שהכל תלוי בשניהם וכעין תוס' בדעה הראשונה) ומ"מ מסתבר לפי דבריו שבחור שנשא אלמנה ז' לברכה ולשמחה לל"ב ובביאור על המהר"ם שיף כתב דלכו"ע יום אחד לברכה וג' לשמחה באלמן ואלמנה וזה אפשר רק לדעת הרשב"א ולכאו' אין הכרח
בשיטמ"ק כתב "וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל דליכא בתולה דבצירא משבעה לברכה ואפילו בתולה הנשאת לאלמון ובכאן לא פירש לנו חיוב המשתה ונראה למורי הרב נר"ו שהמשתה תלוי בימי הברכה בין באלמנה שהשמחה שהזכירו שיהא שמח עמה שלשה ימים לא אמרינן אלא למניעת המשתה כדי שלא יהא משכים לאומנתו והולך אבל המשתה תלוי הוא בימי הברכה ע"כ ודבריהם צריכין עיון ומה שכתב הר"י מיגש ז"ל הוא נכון וכן הסכימו רוב הפוסקים ז"ל" עכ"ל ובמגיה על המאירי כתב לומר דהיינו כשיטת חכמי האחרונים של ספרד ואם קבלה היא נקבל אבל אם לדין יש עליו תשובה דבשיטה מביא דבר זה בשיטות דסבירא להו שלא נחלקו שני התירוצים ועוד משמע מדברי ר"י שבא לדון נידון חדש לגבי חיוב משתה שכתב שלא פירש (ודחוק לומר שלא פירש כוונתו בברייתא) ולא בסוגיא ויותר נראה שבא לדון על הא דתניא נוהג ז' ימי המשתה האם הם מדין הברכה או מדין השמחה וע"ז כתב שהמשתה הוא מדין הברכה (וכעין מה שהגרי"ז (סימן ק') לומד ברמב"ם שהברכה רק אחרי המשתה וכן משמע מדברי ר"י בשיטה לקמן) ואינו מדין השמחה ודין השמחה היינו שיהא בטל ממלאכתו וע"ז כתב השיטה דדבריהם צ"ע ואפשר כוונתו דכיון שנוהג ז' ימי המשתה א"כ מה שייך שקדו כיון שיש ז' ימי המשתה וכדכתב תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה אשה דלכן אין בבתולה שקדו ולכן כתב דנראה כהר"י מיגש דז' ימי המשתה היינו מדין שמחה דידה ולפי"ז אין פעולה מיוחדת בשביל החתן חוץ מברכות ושייך שקדו עוד מובן מה שהקשה המהרש"א אמאי יש שמחה באלמן שנשא בתולה יותר מבחור שנשא אלמנה אע"ג דבברכות הם שוים דכיון דהוי בשבילה שייך שמחה יותר באלמן שנשא בתולה מבחור שנשא אלמנה וכדכתב הר"ן דכ"ש הוא שצריך לשמחה יותר וכן איכא עוד טעמים שנכתבו לעיל ובדברי ר"י בתוך דבריו נשמע ששמח עמה היינו ביטול מלאכה וכדפירשו הראשונים בדף ה' והרא"ה כאן דתקנת שקדו היינו שאסרו במלאכה בשבילה ולכן תקנו שיהא בימים שמילא בטל דתקנת שקדו הגיע עם התקנה של ביטול מלאכה וברטב"א ביאר שחששו שיתבטל התקנה של איסור מלאכה (וכן השמחה שלא ישא ויתן בשוק וכדכתב הרמב"ם ) אבל רש"י שם פירש שכיון שאין משתה לאלמנה אלא יום אחד לכן תקנו שקדו (ולכאו' הייינו כהרשב"א דפליגי וכתירוץ דאלמן) ומשמע מדבריו שמותר במלאכה וע"ז תקנו שקדו ודייק זה מהברייתא ולכאו' קשה על דבריו מה קשיא לגמ' דידן הרי משמע מהברייתא יום אחד לאלמן לברכה וכן אם הברייתא מדברת בבחור שיש ז' לשמחה (ועיין ריטב"א מה שביאר בדבריו ועדיין צ"ע כנ"ל) ועיין בחידושי רבנו קרשקש שהקשה מהיכי תיתי לחלק בין בחור לאלמן דלא נזכר חילוק ולפי דיוק רש"י אתי שפיר שוב ראיתי במאירי על המשנה שכתב דמותר במלאכה אחר יום ראשון וזה בפשטות רש"י אבל אפשר דהמאירי לשיטותו דפליגי שני האב"א
והנה כל הראשונים שהביאו דין איסור מלאכה כתבו גם כן שכן כתב הפרדר"א (פרק ט"ז) וז"ל הילקוט שמעוני (הובאו דברי הפרדר"א אם תוספת) שופטים רמז ע' "שבעת ימי המשתה אנו למדין מיעקב ומשמשון כשירד לארץ פלשתים ולקח לו אשה ועשה משתה ושמחה שבעת ימים שנאמר ויהי כראותם אותו וגו' מה היו עושים היו אוכלים ושותים עמו שנאמר ויאמר להם שמשון אחודה לכם חידה וגו' החתן דומה למלך מה המלך הכל מקלסין אותו אף החתן כן כל שבעת ימי המשתה מה מלך לובש בגדי כבוד אף החתן כן מה מלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים אף החתן כל שבעת ימי המשתה מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן כן מה מלך פניו מאירות כאור החמה אף החתן כן שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו" ע"כ ולכאו' הדין הזה שדומה למלך אינו דין שתלוי בשמחה וודאי שאינו תלוי בה ואיכא כמה נפק"מ א) לגבי מחילה דאם מצד שמחתה בפשטות מועיל מחילה שיכולה להגיד אי אפשי בתקנת חכמים (אמנם הרשב"א כתב שמשמחה כדי לחבבה על בעלה) וברמ"א הביא בשם רבנו ירוחם שיכולה למחול וביארו הנו"כ שכיון שהוי שמחתה יכולה למחול והקשו שסותר למה שכתב בסעיף א' שאסור ולכאו' מה שבא להוסיף על המחבר שהוי איסור עצמי וא"כ מה מהני מחילתה והמקנה בקו"א ביאר שאפי' בחור שנשא אלמנה אין שמחה עצמית של דומה למלך וצ"ע מנ"ל ואדרבה ברש"י לעיל ה' א' (הובא לעיל ועייי"ש) משמע שלאלמן יש יום אחד ב) לגבי איזה מלאכה אסורה דלכאו' בשביל שמחתה מלאכות קלות שלא מסיחות משמחתה יהיה מותר (וכן משמעות המאירי שכתב שלא לדחוק במלאכתו) ואם מדין מלך מלאכות שמותר למלך יהיה מותר גם לו ובחזו"א ס"ד כתב דיותר קל מחוה"מ ומטו משמיה שכתיבה אסור כחוה"מ ולכאו' אינו ענין לחוה"מ אבל כיון שאסור כי נחשב אמנות אסור משני הטעמים אלא א"כ אינו נחשב מלאכה בזויה עוד התיר השו"ע (יו"ד שמ"ב א') תספורת (וראיתי בשם הגרח"ק לאסור וצ"ע) וראיתי מי שרצה להתיר עפי"ז גזירת צפרניים ולכאו' אינו ענין וכנ"ל דמה שהתירו שם הוא כביאור הפוסקים שם מדין מלך ביפיו תחזה עינך וזה שייך רק בתספורת כמו שנפסק מלך מסתפר בכל יום (ועיין בספר שמחת הלוי) ג) אם גם היא אסורה במלאכה דאם בשביל שמחתה אין סיבה שתהיה אסורה אבל מדין מלך מסתבר שגם היא בכלל ובמהרש"ל וכן מטו מהחזו"א שגם היא אסורה (ויש לעיין במקום הצורך שהיא תעשה את המלאכה שלה יש פחות סיבה לאסור אלא אם כן שבזה גופא שהוא עושה המלאכה במקומה יותר משמחה) ד) לגבי תחנון דאם הוא דין בו מובן הפטור אבל אם זה דין בה לכאו' אין סיבה לפטור (ואפשר שלשמחה גם מספיק בשביל לפטור) אבל במשנ"ב פטר אפי' אלמן שנשא אלמנה כל ג' ואפשר דהוי כשיטות דפליגי ב' התירוצים ותלוי בו ה) לגבי לילך לביהכנ"ס ביחיד דמדין מלך יש להשאר בבית וכן כתב בפ"ת (ודין לילך יחידי הוא גם מפני המזיקים כדאיתא בברכות נ"ד ב' שצריך שימור (ובערוך השולחן כתב שאפי' בבית וכן משמע בהגהות יעב"ץ שם עיי"ש) ויש לעיין משום שלוחי מצוה והאם נקרא שכיח היזקא ואכמ"ל) אבל בראשונים דימו איסור מלאכה משום דידה לאיסור מדין מלך ויל"ע אי פליגי על חילוק זה (ועיין לשון הרמב"ן שכתב אבל בפרדר"א) עוד יש לדון האם ראוי לנהוג עוד מנהגי מלך כנסיעה בנפרד וכדו' ועיין ברד"ל שביאר שאלו הה' דברים הם כנגד ה' קלות וא"כ אין להוסיף אבל מהא דהביאו האחרונים משום מלך ביופו (כדהובא לעיל) משמע שיש עוד דינים
הרמב"ם כתב על הא שמשמחה שהוא מתקנת חז"ל ובהל' אבל כתב שהוא ממשה רבנו והוא מהירושלמי כאן והקשו שסותר ואפשר שלשמח אותה הוא מתקנת חז"ל כדמשמע בסוגיא ששקדו ותיקנו ימים מסוימים אבל את שמחתו שדומה למלך תיקן משה וכדהביאו המפרשים מיעקב דשם רמזה משה וכדאיתא בפרדר"א וברש"י בחומש שם וברמב"ן הקשה איך אפשר לומר שהוי מדין ז' ימי המשתה הרי משה תיקן ותירץ שאפשר שנהגו כן גדולי הדרות וכאן משה תיקן ולכאו' קשה דהרי האבות עשו גם תקנת שלמה כ"ש תקנת משה ואפשר שהתקשה מאיפה לבן ידע א"נ לשיטתו שבחו"ל לא קימו האבות את התורה
 
חלק עליון תַחתִית