קנית מוצרים שנמכרו במכירת חמץ של העדה החרדית

א גוטא מענטש'

משתמש רשום
האם יש בעיה הלכתית אמיתית לקנות חמץ גמור כגון פסטה שנמכר לגוי בפסח??? או שזה רק חומרא בעלמא...וא"כ מה הטעם??? והרי זה נמכר כדין.
נ.ב.בל תשחית לכאו' הוי דאורייתא יותר מחומרא של אי אכילת חמץ מחור לגוי.
 

בן ראם

משתמש ותיק
הגר"א הקפיד לא לאכול חמץ מכור, ויש הרבה גוטע מענטש'ס שמחמירים אחריו. ומלבד זאת יש חשש לגבי מוכרים מסויימים שאינם מתכוונים ברצינות למכירה אלא כטקס דתי.
 

גופא דעובדא

משתמש ותיק
א גוטא מענטש' אמר:
נ.ב.בל תשחית לכאו' הוי דאורייתא יותר מחומרא של אי אכילת חמץ מחור לגוי.


1. מדוע הפוסקים דנים באיסורי דרבנן ובספקותיהם, וכן בעניני רו"ר וכדו' וכי לא קים להו שאיסור בל תשחית דאורייתא?
2. מדוע בס"ס של סכנה לא חש מר לבל תשחית (עי' מס"י פי"א "והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על - עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל"
3. אין בל תשחית בדבר שאינו אוכלו מחמת ספק איסור, כיון שאין כאן השחתה אלא הרחק מן העבירה 
4. לא הבנתי איך יש מציאות של בל תשחית. אם הכוונה על מוצרים של מישהוא אחר שמכר, אטו כשאני לא קונה מוצרים אלו שאינם שלי אני עובר על בל תשחית? מה עוד שאין כאן בל תשחית כיון שיש אחרים שיקנו את המוצרים הללו. ואם הכוונה במוצרים שלי, אז עד שאתה שואל על לאכול אותם אחרי, תשאל על למכור לפני, ובזה אם מחמירים על כמה וכמה ספיקות וחומרות בפסח איך ניתן שלא להחמיר בדבר זה?

 
 

זכרונות

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
מה עם הערבישע'ר ימ"ש? הוא כן רציני?
יש לו בכלל כסף לשלם על כל מה שקנה?
דבריך נכונים, ושייך להסביר זאת טוב יותר כדי שיובנו, 
לפי שטר המכירה יוצא שאם נגנב או נשרף או נפסד החמץ המכור, אז הגוי חייב לשלם את כל הסחורה, כי אחרי הפסח אין לגוי את הסחורה שהוא קנה בשביל להחזיר, ולכן הוא צריך לשלם על הסחורה בכסף,
האם יש מציאות שהגוי ישלם את כל הסחורה, ובאם לא נשאלת השאלה איך הוא קנה, כשהאחריות על הסחורה הוא על היהודי ולדעת רש"י המוכר עובר על בל יראה ובל ימצא, כי האחריות היא עליו
ועיין באו"ח ת"מ
 

אבי חי

משתמש ותיק
זכרונות אמר:
?
ברייתא בגמרא!

(אולי כונתך דלד' רש"י אף כשלא קיבל ע"ע אלא אחריות פשיעה עובר, אך לדבריך הכא אף אחריות אונסין על המוכר)

וכשהשכיר מקום החמץ לגוי אינו עובר אף אם קיבל עליו אחריות


והתערב כאן נידון פקדונות עם נידון הסמיכות-דעת
ושניהם נידונו בפוסקים
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
א גוטא מענטש' אמר:
האם יש בעיה הלכתית אמיתית לקנות חמץ גמור כגון פסטה שנמכר לגוי בפסח??? או שזה רק חומרא בעלמא...וא"כ מה הטעם??? והרי זה נמכר כדין.
נ.ב.בל תשחית לכאו' הוי דאורייתא יותר מחומרא של אי אכילת חמץ מחור לגוי.
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.
הרוצה להחמיר עוד יותר שיהיה גם "נטחן לאחר הפסח" שיחמיר (קמח הוא ספק חמץ וא"כ הוה ספק חמץ שחשש שמא ספק עבר עליו הפסח ברשות ישראל).

אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
ולכן אני מחמיר לברר רק שיש אישור מכירת חמץ בכשרות טובה. ושהחמץ שהה ברשותם בזמן הפסח (ולא נקנה מסוכן שלא מכר חמץ למשל).

אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
 

HaimL

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
א גוטא מענטש' אמר:
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
נראה שכוונת השואל למכירת חמץ פומבית, שיש בה את כל החסרונות שמנו כאן.

סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור. 
 

אבי חי

משתמש ותיק
HaimL אמר:
סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור.
2 הנידונים של סמיכות-דעת ושל אחריות על הישראל שייכים גם באיוון שלו, ואף שבפוסקים מבואר דשרי [בהגבלות מסויימות], יש מקום להחמיר

לסבר את האוזן - הגאונים כתבו דאסור לעשות כן בכל שנה (אולי הכוונה עם אותו נכרי), ובחי' מהריטב"א כתב שאם עשה כן אסור החמץ אחר הפסח.
 

HaimL

משתמש ותיק
אבי חי אמר:
HaimL אמר:
סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור.
2 הנידונים של סמיכות-דעת ושל אחריות על הישראל שייכים גם באיוון שלו, ואף שבפוסקים מבואר דשרי [בהגבלות מסויימות], יש מקום להחמיר

לסבר את האוזן - הגאונים כתבו דאסור לעשות כן בכל שנה (אולי הכוונה עם אותו נכרי), ובחי' מהריטב"א כתב שאם עשה כן אסור החמץ אחר הפסח.
יש הרבה נידונים (כמו הנידון הידוע של הגרש"ז בעה"ת, בנוגע לזקיפה במלווה, אשר ע"כ תיקן למכור לגוי בערב קבלן), אבל אחרי הכל, אם עושים כדין, לא ידעתי איסור בזה עד היום.
 
 

יד אבשלום

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
א גוטא מענטש' אמר:
האם יש בעיה הלכתית אמיתית לקנות חמץ גמור כגון פסטה שנמכר לגוי בפסח??? או שזה רק חומרא בעלמא...וא"כ מה הטעם??? והרי זה נמכר כדין.
נ.ב.בל תשחית לכאו' הוי דאורייתא יותר מחומרא של אי אכילת חמץ מחור לגוי.
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.
הרוצה להחמיר עוד יותר שיהיה גם "נטחן לאחר הפסח" שיחמיר (קמח הוא ספק חמץ וא"כ הוה ספק חמץ שחשש שמא ספק עבר עליו הפסח ברשות ישראל).
אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
ולכן אני מחמיר לברר רק שיש אישור מכירת חמץ בכשרות טובה. ושהחמץ שהה ברשותם בזמן הפסח (ולא נקנה מסוכן שלא מכר חמץ למשל).
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
HaimL אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
נראה שכוונת השואל למכירת חמץ פומבית, שיש בה את כל החסרונות שמנו כאן.
סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור. 
לא הבנתי איך אפשר לכתוב שאין שום ספק שמותר ומהיכ"ת להחמיר כשקצת לפני 
בן ראם אמר:
הגר"א הקפיד לא לאכול חמץ מכור, ויש הרבה גוטע מענטש'ס שמחמירים אחריו. ומלבד זאת יש חשש לגבי מוכרים מסויימים שאינם מתכוונים ברצינות למכירה אלא כטקס דתי.

 
 

HaimL

משתמש ותיק
יד אבשלום אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
HaimL אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
נראה שכוונת השואל למכירת חמץ פומבית, שיש בה את כל החסרונות שמנו כאן.
סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור. 
לא הבנתי איך אפשר לכתוב שאין שום ספק שמותר ומהיכ"ת להחמיר כשקצת לפני 
בן ראם אמר:
הגר"א הקפיד לא לאכול חמץ מכור, ויש הרבה גוטע מענטש'ס שמחמירים אחריו. ומלבד זאת יש חשש לגבי מוכרים מסויימים שאינם מתכוונים ברצינות למכירה אלא כטקס דתי.
מכיוון שלא ברור מלשון הכותב שהביא את מנהג הגר"א ז"ל, אם הוא נהג כך בתור חומרה על עצמו בלבד, או שנקט כן להלכה. והאם הוא נהג שלא לאכול בכלל חמץ מכור, גם אם הוא מכרו לגוי, או שהקפיד שלא לאכול מחמץ שמכרוהו אחרים לגוי, וחשש להערמה "ולטקס". אחרי שתתברר לי (בעזרתכם האדיבה) דעת הגר"א ז"ל במלואה, אז אוכל לנסות להבין מילתא בטעמא.
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.


אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
דין ספק חמץ שעבר עליו הפסחיש מחלוקת בין הפוסקים לגבי ספק חמץ שעבר עליו הפסח אם מותר מדין ספק דרבנן לקולא או לא:
 יש ברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח (רסח) אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
הטור (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק השלחן ערוך (תמט א) מבלי להכריע.
הבית חדש (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
כדעת הב"ח סובר גם המגן אברהם (ב) והביא ראיה מהגמרא בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו רש"י ותוספות שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש לפת נכרי, שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל (ראה עוד)
עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
גם המקור חיים (תמט א ביאורים ב) הסכים עם המגן אברהם לדינא.
אבל החק יעקב (א) כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.במשנה ברורה (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.
________________________________________________
אז זה לא בדיוק "נערווים" כמו שאתה קורא לזה.
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
יד אבשלום אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
א גוטא מענטש' אמר:
האם יש בעיה הלכתית אמיתית לקנות חמץ גמור כגון פסטה שנמכר לגוי בפסח??? או שזה רק חומרא בעלמא...וא"כ מה הטעם??? והרי זה נמכר כדין.
נ.ב.בל תשחית לכאו' הוי דאורייתא יותר מחומרא של אי אכילת חמץ מחור לגוי.
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.
הרוצה להחמיר עוד יותר שיהיה גם "נטחן לאחר הפסח" שיחמיר (קמח הוא ספק חמץ וא"כ הוה ספק חמץ שחשש שמא ספק עבר עליו הפסח ברשות ישראל).
אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
ולכן אני מחמיר לברר רק שיש אישור מכירת חמץ בכשרות טובה. ושהחמץ שהה ברשותם בזמן הפסח (ולא נקנה מסוכן שלא מכר חמץ למשל).
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
HaimL אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אגב. לא הבנתי מה הקשר בין העדה"ח לשאלה שלך.
נראה שכוונת השואל למכירת חמץ פומבית, שיש בה את כל החסרונות שמנו כאן.
סתם מכירה, כמו שהיו עושים פעם, כל אחד לאיוון שלו, 
מהיכ"ת לאסור. 
לא הבנתי איך אפשר לכתוב שאין שום ספק שמותר ומהיכ"ת להחמיר כשקצת לפני 
בן ראם אמר:
הגר"א הקפיד לא לאכול חמץ מכור, ויש הרבה גוטע מענטש'ס שמחמירים אחריו. ומלבד זאת יש חשש לגבי מוכרים מסויימים שאינם מתכוונים ברצינות למכירה אלא כטקס דתי.


א. לא כתבתי שמהכ"ת להחמיר.
ב. מה גם שזה שהגר"א שחסידין מיליה החמיר והקפיד בעצמו ולא ראיתי שמביאים שהחמיר לאחרים.
ג. אינני יודע על איזו מכירה היתה נהוגה אצל הגר"א שבה החמיר ואולי יש פרטים שונים בזה. כי במכירה בימינו יש גם כמה צדדים להידור יותר מבעבר (ברוב המקומות מקפידים על שטר מכר וקניין דאורייתא שמועיל גם ביהודי וגם בגוי ועוד ועוד)
 
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.


אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
דין ספק חמץ שעבר עליו הפסחיש מחלוקת בין הפוסקים לגבי ספק חמץ שעבר עליו הפסח אם מותר מדין ספק דרבנן לקולא או לא:
 יש ברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח (רסח) אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
הטור (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק השלחן ערוך (תמט א) מבלי להכריע.
הבית חדש (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
כדעת הב"ח סובר גם המגן אברהם (ב) והביא ראיה מהגמרא בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו רש"י ותוספות שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש לפת נכרי, שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל (ראה עוד)
עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
גם המקור חיים (תמט א ביאורים ב) הסכים עם המגן אברהם לדינא.
אבל החק יעקב (א) כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.במשנה ברורה (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.
________________________________________________
אז זה לא בדיוק "נערווים" כמו שאתה קורא לזה.
אה. פשוט כאן זה לא ספק.
כתבתי שבמקום ספק לא גזרו רבנן באופן כללי. וכש כאן שאין ספק
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
כתבתי שבמקום ספק לא גזרו רבנן באופן כללי. וכש כאן שאין ספק

דבריך אינם מובנים, דעד כמה שיש צד שאין לסמוך על המכירה, א"כ לכה"פ הוא ספק חששעה"פ, ואם על זה גופא אתה חולק שאין כזה צד כלל לא לסמוך על מכירה, א"כ מה הקשר כלל וכלל בין זה לספק דרבנן שלא גזרו?
 

בן ראם

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
כתבתי שבמקום ספק לא גזרו רבנן באופן כללי. וכש כאן שאין ספק

דבריך אינם מובנים, דעד כמה שיש צד שאין לסמוך על המכירה, א"כ לכה"פ הוא ספק חששעה"פ, ואם על זה גופא אתה חולק שאין כזה צד כלל לא לסמוך על מכירה, א"כ מה הקשר כלל וכלל בין זה לספק דרבנן שלא גזרו?
נראית כוונתו שכיוון שיש שטר מכירה, ואין לפנינו רעותא ברורה, לא חשיב ספק. ואכן רובא דרובא סומכים על זה, ומש"כ בשם הגר"א הוא אכן חומרא לעצמו עד כמה שאני יודע, אחפש בל"נ.
 
 

בן ראם

משתמש ותיק
HaimL אמר:
מכיוון שלא ברור מלשון הכותב שהביא את מנהג הגר"א ז"ל, אם הוא נהג כך בתור חומרה על עצמו בלבד, או שנקט כן להלכה. והאם הוא נהג שלא לאכול בכלל חמץ מכור, גם אם הוא מכרו לגוי, או שהקפיד שלא לאכול מחמץ שמכרוהו אחרים לגוי, וחשש להערמה "ולטקס". אחרי שתתברר לי (בעזרתכם האדיבה) דעת הגר"א ז"ל במלואה, אז אוכל לנסות להבין מילתא בטעמא.
מכל מלמדי השכלתי אמר:
א. לא כתבתי שמהכ"ת להחמיר.
ב. מה גם שזה שהגר"א שחסידין מיליה החמיר והקפיד בעצמו ולא ראיתי שמביאים שהחמיר לאחרים.
ג. אינני יודע על איזו מכירה היתה נהוגה אצל הגר"א שבה החמיר ואולי יש פרטים שונים בזה. כי במכירה בימינו יש גם כמה צדדים להידור יותר מבעבר (ברוב המקומות מקפידים על שטר מכר וקניין דאורייתא שמועיל גם ביהודי וגם בגוי ועוד ועוד)
מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לרבי חיים מוולוז'ין, אות לא. יעו"ש שלא אחז את זה לחומרה אלא לעיקר הדין לפי הבנתי, אלא שיש לעיין על איזו מכירה מדובר.
 

מענטשאלע

משתמש רגיל
זכרונות אמר:
מתאהב על ידך אמר:
מה עם הערבישע'ר ימ"ש? הוא כן רציני?
יש לו בכלל כסף לשלם על כל מה שקנה?
דבריך נכונים, ושייך להסביר זאת טוב יותר כדי שיובנו, 
לפי שטר המכירה יוצא שאם נגנב או נשרף או נפסד החמץ המכור, אז הגוי חייב לשלם את כל הסחורה, כי אחרי הפסח אין לגוי את הסחורה שהוא קנה בשביל להחזיר, ולכן הוא צריך לשלם על הסחורה בכסף,
האם יש מציאות שהגוי ישלם את כל הסחורה, ובאם לא נשאלת השאלה איך הוא קנה, כשהאחריות על הסחורה הוא על היהודי ולדעת רש"י המוכר עובר על בל יראה ובל ימצא, כי האחריות היא עליו
ועיין באו"ח ת"מ
לכן בא בעל שו"ע הרב ואומר שיעשו עם ערב קבלן, ואכן בעדה"ח יש ערב קבלן, וכשמישהו שאל להגרח"א פריינד שליט"א חבר הביד"צ מה יועיל הערב, ענה לו לערב הזה ידאגו ולא יתנו לו ליפול עם כל החוב.
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
בן ראם אמר:
יושב אוהלים אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
כתבתי שבמקום ספק לא גזרו רבנן באופן כללי. וכש כאן שאין ספק

דבריך אינם מובנים, דעד כמה שיש צד שאין לסמוך על המכירה, א"כ לכה"פ הוא ספק חששעה"פ, ואם על זה גופא אתה חולק שאין כזה צד כלל לא לסמוך על מכירה, א"כ מה הקשר כלל וכלל בין זה לספק דרבנן שלא גזרו?
נראית כוונתו שכיוון שיש שטר מכירה, ואין לפנינו רעותא ברורה, לא חשיב ספק. ואכן רובא דרובא סומכים על זה, ומש"כ בשם הגר"א הוא אכן חומרא לעצמו עד כמה שאני יודע, אחפש בל"נ.

נכון, אבל מה זה קשור לקל וחומר מספיקא דרבנן לקולא??
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
בן ראם אמר:
מעשה רב, בסידור הגר"א, סימן קפ-קפא, ובשאילתות לרבי חיים מוולוז'ין, אות לא. יעו"ש שלא אחז את זה לחומרה אלא לעיקר הדין לפי הבנתי, אלא שיש לעיין על איזו מכירה מדובר.

במעשה רב הלשון נראה שאמר גם לאחרים, אבל אם הכוונה רק לתלמידיו וכיוצ"ב א"כ ודאי חומרא בלבד.
 

בן ראם

משתמש ותיק
תלמיד נאמן אמר:
במעשה רב הלשון נראה שאמר גם לאחרים, אבל אם הכוונה רק לתלמידיו וכיוצ"ב א"כ ודאי חומרא בלבד.
אכן. נראה לי שקשה לדעת. גם צריך להבחין בין חשש איסור בל יראה שהוא דאו' לבין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא דרבנן להלכה, ומה מידת החשש כלפי כל אחד מן האיסורים.
 

זכרונות

משתמש ותיק
אבי חי אמר:
זכרונות אמר:
?
ברייתא בגמרא!

(אולי כונתך דלד' רש"י אף כשלא קיבל ע"ע אלא אחריות פשיעה עובר, אך לדבריך הכא אף אחריות אונסין על המוכר)

וכשהשכיר מקום החמץ לגוי אינו עובר אף אם קיבל עליו אחריות


והתערב כאן נידון פקדונות עם נידון הסמיכות-דעת
ושניהם נידונו בפוסקים
בגמ' דף ה: מדובר על חמצו של נכרי ברשות הישראל, ומכוון שישראל חייב באונסין, הרי הוא עובר על בל יראה, לכן אמר רבא בעירו חמירא דבני חיילא, אבל  כשמשכירים את מקום החמץ לנכרי, ולכן החמץ הוא של נכרי ונמצא ברשות הנכרי, ולפי ר"ת אינו עובר על בל יראה, גם אם האחריות על הישראל, אבל לדעת רש"י גם אם החמץ של נכרי וברשות הנכרי, אבל אם האחריות על היהודי, הרי שהוא עובר על בל יראה ובל ימצא  
 
 

זכרונות

משתמש ותיק
מענטשאלע אמר:
זכרונות אמר:
מתאהב על ידך אמר:
מה עם הערבישע'ר ימ"ש? הוא כן רציני?
יש לו בכלל כסף לשלם על כל מה שקנה?
דבריך נכונים, ושייך להסביר זאת טוב יותר כדי שיובנו, 
לפי שטר המכירה יוצא שאם נגנב או נשרף או נפסד החמץ המכור, אז הגוי חייב לשלם את כל הסחורה, כי אחרי הפסח אין לגוי את הסחורה שהוא קנה בשביל להחזיר, ולכן הוא צריך לשלם על הסחורה בכסף,
האם יש מציאות שהגוי ישלם את כל הסחורה, ובאם לא נשאלת השאלה איך הוא קנה, כשהאחריות על הסחורה הוא על היהודי ולדעת רש"י המוכר עובר על בל יראה ובל ימצא, כי האחריות היא עליו
ועיין באו"ח ת"מ
לכן בא בעל שו"ע הרב ואומר שיעשו עם ערב קבלן, ואכן בעדה"ח יש ערב קבלן, וכשמישהו שאל להגרח"א פריינד שליט"א חבר הביד"צ מה יועיל הערב, ענה לו לערב הזה ידאגו ולא יתנו לו ליפול עם כל החוב.
לא באתי ח"ו לערער על מנהג מכירת חמץ הנוהגת כבר בעם ישראל מאות שנים, אלא להסביר שהגם שלרוב הפוסקים מותר למכור, אבל יש גם מספיק מקום לאלה שלא סומכים על המכירה, 
ולדבריך שיש ערב קבלן  תסביר לי מה הועלת כשהאחריות נשארת על יהודי ומה הנ"מ מי הוא היהודי אם זה המוכר או ערב קבלן 
 
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
מכל מלמדי השכלתי אמר:
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.


אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
דין ספק חמץ שעבר עליו הפסחיש מחלוקת בין הפוסקים לגבי ספק חמץ שעבר עליו הפסח אם מותר מדין ספק דרבנן לקולא או לא:
 יש ברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח (רסח) אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
הטור (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק השלחן ערוך (תמט א) מבלי להכריע.
הבית חדש (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
כדעת הב"ח סובר גם המגן אברהם (ב) והביא ראיה מהגמרא בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו רש"י ותוספות שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש לפת נכרי, שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל (ראה עוד)
עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
גם המקור חיים (תמט א ביאורים ב) הסכים עם המגן אברהם לדינא.
אבל החק יעקב (א) כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.במשנה ברורה (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.
________________________________________________
אז זה לא בדיוק "נערווים" כמו שאתה קורא לזה.


אני רוצה להוסיף עוד נקודה.
המדובר בסוגיא שהזכרת הוא בחמץ שעבר עליו הפסח שספק אם הוא של יהודי או של גוי.
והצד להחמיר הוא שאם זה של יהודי אזי היהודי פשע שהשאיר חמץ בפסח. וצריך לקנוס אותו.

מה שאין כן במי שמכר את חמצו כדת וכדין. שבוודאי לא פשע ולא חטא. כי כל פשעו הוא שנהג כדעת ההלכה המקובלת שמותר למכור חמץ לגוי בדרך הנהוגה כיום. ולכן אין שום סיבה וטעם לקנוס אותו. ולכן. גם לו יצוייר שיקום מישהו ויאמר שיש איזו סיבה שבגללה הוא לא מוכר את חמצו הגמור לנוכרי. הנה המוכר נהג כדין וכפי שהורוהו הפוסקים. ולכן אין סיבה להטיל עליו קנס ולאסור את חמצו בהנאה.

למעשה יש כאן שתי נושאים שונים:
א. למכור חמץ לגוי בפסח
ב. לאכול אחאי פסח חמץ שנמכר לגוי ע"י מישהו אחר.

יש רבים שלא משאירים חמץ גמור בבית כי זה עניין של דאו' אבל לאחר הפסח אוכלים מה שנמכר לגוי כי זה כבר דרבנן.

ממליץ לעיין במש"כ בספר הנפלא שערי ימי הפסח בנידון

מקווה שהצלחתי להסביר.
 

אריה שאג

משתמש ותיק
האם לפי הגר"א זי"ע היתר עיסקא בריבית כן מועיל?
או במילים אחרות: האם הגיוני להחמיר בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא קנס דרבנן,
ולהקל בריבית, שהוא דאורייתא?
אני שואל כי אני לא יודע.
 
חלק עליון תַחתִית