מכל מלמדי השכלתי אמר:
אין שום ספק שזה מותר גמור לכתחילה. בפרט שכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גזירה מדרבנן. ואם במקום ספק לא גזרו רבנן כ"ש כאן.
הרוצה להחמיר יחמיר.
אני משתדל לשמור את ה"נערווים" שלי לדברים אחרים.
דין ספק חמץ שעבר עליו הפסח
יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי ספק חמץ שעבר עליו הפסח אם מותר מדין ספק דרבנן לקולא או לא:
יש ברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח
(רסח) אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
ה
רי"ף וה
רמב"ם השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
ה
טור (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה
שלחן ערוך (תמט א) מבלי להכריע.
ה
בית חדש (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
כדעת הב"ח סובר גם ה
מגן אברהם (ב) והביא ראיה מה
גמרא בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו
רש"י ו
תוספות שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל
פת נכרי, שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל
(ראה עוד)
עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
גם ה
מקור חיים (תמט א ביאורים ב) הסכים עם המגן אברהם לדינא.
אבל ה
חק יעקב (א) כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
במשנה ברורה (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.
________________________________________________
אז זה לא בדיוק "נערווים" כמו שאתה קורא לזה.