פיקוח נפש באדם מת...מה דינו? -שאלה חזקה

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
"לנפש לא יטמא בעמיו"
מסופר בגמ' ב"מ קיד. על אליהו הנביא שנזדמן לפני רבה בר אבוה בבית הקברות, אחר ששאלו רב"א בעניני הלכה שאלו, "לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות". (ושאלתו למ"ד אליהו הוא פנחס הכהן עיין שם רש"י) ובתוס' שם (ד"ה אמר) העירו במה ששאלו רבה בר אבוה בזה"ל תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש:
כונת ד' תוס' להקשות ממעשה "האשה הצרפית" שאליהו החיה את בנה ככתוב בספר מלאכים (פרק יז פסוק כב "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה וגו'. ויאמר אליה תני לי את בנך וגו' וישכבהו על מטתו. ויקרא אל ה' וגו' ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו") וע"ז הקשו תוס' אחר שהיה אליהו, כהן, איך התיר לעצמו להחיות את בן הצרפית, ותירצו "שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקו"נ".
ובדברי תוס הללו מביאים להקשות, מה הוצרכו לנקוט בתירוצם "שהיה ברור לו שיחיהו" גם על צד הספק שבכוחו להחיותו, קיים היתר של פיקו"נ (הנאמר גם על הספק) וממילא ידחה איסור טומאת כהן וצ"ב.
וראיתי בשם הגרר"ק כתב לישב בזה"ל אולי אפשר לומר ויש לדון בזה שכל מה שפקוח נפש דוחה את כל התורה כלה, זה רק באדם חי, על כך נאמר "וחי בהם" אבל כאן שהוא כבר מת יתכן שלא שיך לומר "וחי בהם" ולא שימות בהם" [שהרי כבר מת זו לא היתה הנשמה, אל תחשבו שרופאים העושים הנשמה מחיים מתים, בהנשמה האדם חי אבל כאן היה מת והחיהו וצריך עיון] עכ"ל.

ונפלאתי מאד בדבריו, שכן לפי העולה מחילוקו שדין "וחי בהם" לא נאמר על מת, מה הועילו תוס' בתירוצם "שהיה ברור לו" שכן אין לו היתר להחיותו גם על צד הודאי, אחר שלא נאמר במת דין "וחיי בהם" וממילא לא שייך לדחות איסור טומאת כהנים. ומה שיחיה אח"ז אין בזה להתיר מצד הדין, להיטמא למת וצ"ע.
ועל כן לענ"ד י"ל בד' התוס' שנקטו "ברור לו" כוונתם לומר אחר שברור לו שבכוחו להחיות, נחשב (אחר שקם לתחיה) לעניני דיני התורה 'כאילו לא מת' כלל וזה על פי מה שכתבו האחרונים לחקור בעובדא דמגילה ז: רבא שחטיה לרב זירא והחייהו, ודנו בזה, האם אשתו הותרה לשוק וממילא צריכה קידושין וכתובה מחדש (ונוסיף לזה אם הוא כה"ג אסורה עליו). וכתב בספר בן יהודיע להוכיח מד' הגמ' נדה ע: בזה"ל -"ששאלו לר' יהושע בן חנינא בן השונמית אם מטמא, והשיב להם: מת מטמא, ואין חי מטמא והוא הדין הכא" עיי"ש (ובעצם ראיתו לכאו' יש חילוק וצ"ב) וכן הביא ראיה מהמדרש שפרחה נשמתם של ישראל בזמן מתן תורה והקב"ה הוריד טל תחיה והחיה אותם ועם כל זה לא הוצרכו לקדש נשותיהם מחדש עיי"ש.
ואם כך אחר שדינו של אדם שמת וקם לתחייה שעת המיתה לא נחשבת בדיני התורה ולכך האישה לא הותרה לשוק, ואי"צ קידושין וכו' כך גם לענין טומאה אחר שהחייהו, אנו מניחים -כלפי הדינים- כאילו לא מת, וזה שתי' תוס' "היה ברור לו" שאילו היה ספק, על הצד שלא היה מחייהו, עבר על איסור טומאת כהנים (שכן לדברינו אין היתר פיקו"נ נוהג במת לא ודאי ולא ספק) כך נלענ"ד.

(ובדרך אגב רבינו פרץ שם כתב ליישב קו' תוס' שלא מת ממש עיי"ש. ודבריו קשים לענ"ד מד' הגמ' נדה הנ"ל בשאלת התלמידים ובמה שהשיב ר"י בן חנינא, ולד' רבינו פרץ כך נאמר לגבי בן השונמית שלא מת ויש לדחות שם הוזכר מת בשונה מבן הצרפית שלא מוזכר. ומ"מ מה שכתב הגאון הנ"ל כדבר פשוט שאליהו החייהו ממש, מד' רבינו פרץ מבואר אחרת)
 

יצחק

משתמש ותיק
מה שכתבת שאחרי שהחיה אותו הוא נחשב למפרע "חי", עדין לא מובן מה ההיתר לעשות זאת לכתחילה, דכל זמן שלא החייהו למה שיהיה מותר לו להיטמא.

בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
מה שכתבת שאחרי שהחיה אותו הוא נחשב למפרע "חי", עדין לא מובן מה ההיתר לעשות זאת לכתחילה, דכל זמן שלא החייהו למה שיהיה מותר לו להיטמא.

בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
ייש"כ ר' @יצחק הערה יפה. ועם זאת לענ"ד אחר שיודע אליהו בבירור שיחייהו, לא שייך כאן המינוח לכתחילה ובדיעבד, שכן מה שמחייהו זה משליך על העבר כלא היה, ומימלא גם המעשה שעשה נחשב שלא עשה (שכן ממ"נ אם נקבל את ההנחה שכתבנו שנחשב "כלא מת" הווי אומר שגם לא החייהו ואם תאמר סו"ס החייהו הרי סתרת את ההנחה "שלא מת")
בדיעבד ולכתחילה שייך בדבר שלא היה צריך להעשות, שנעשה לבסוף וע"ז יש טענה שעצם המעשה, היה אסור עליו ומה שהותר לו בדיעבד לא 'מוחק' את עצם המעשה, ואילו בנידו"ד, אם מחייהו ה"ז נחשב שכלל לא עשה כך לענ"ד.
מה שכתבת ליישב בד' תוס' עפ"י הטעם המוזכר ביומא, וכי ברור לך שטעם זה לא נאמר גם על הספק? (שכן גם בזה שייך "כדי ישמור שבתות הרבה") ב"ה נבדוק את הדברים. אבל גם אם כך, זה גופא אחר שדין וחי בהם הוא טעם המוסכם והעיקרי לגבי כמה ענינים (לעבור על מצוות במקום סכנה ועוד) מה הוצרכו תוס' לתלות תי' בטעם האחר שהז' ומשום כך לתרץ "שהיה ברור לו" ולא מטעם וחי בהם הנאמר גם על הספק. זאת ועוד טעם זה הרי נאמר לגבי אדם חי במצב של סכנה אולם אחר שמת והופקע מהמצוות, שוב אין אומרים לזה ולענ"ד זה פשוט.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
מה שכתבת שאחרי שהחיה אותו הוא נחשב למפרע "חי", עדין לא מובן מה ההיתר לעשות זאת לכתחילה, דכל זמן שלא החייהו למה שיהיה מותר לו להיטמא.

בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
ייש"כ ר' @יצחק הערה יפה. ועם זאת לענ"ד אחר שיודע אליהו בבירור שיחייהו, לא שייך כאן המינוח לכתחילה ובדיעבד, שכן מה שמחייהו זה משליך על העבר כלא היה, ומימלא גם המעשה שעשה נחשב שלא עשה (שכן ממ"נ אם נקבל את ההנחה שכתבנו שנחשב "כלא מת" הווי אומר שגם לא החייהו ואם תאמר סו"ס החייהו הרי סתרת את ההנחה "שלא מת")
אם כך, הרי שטעיתי בהבנת דבריך. אתה סובר שאם המת הזה נגע בקדשים ואח"כ אליהו החיה את המת הזה, הרי שמותר לאכול את הקדשים הללו, כלומר לא רק שאליהו לא עבר על איסור בזה שהחיה אותו אלא גם הטומאה פקעה למפרע. זה לא נראה לי.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
מה שכתבת ליישב בד' תוס' עפ"י הטעם המוזכר ביומא, ברור בידך שטעם זה לא נאמר גם על הספק. (שכן גם בזה שייך "כדי ישמור שבתות הרבה") ב"ה נבדוק את הדברים. אבל גם אם כך, זה גופא אחר שדין וחי בהם הוא טעם המוסכם והעיקרי לגבי כמה ענינים (לעבור על מצוות במקום סכנה ועוד) מה הוצרכו תוס' לתלות תי' בטעם האחר שהז' ומשום כך לתרץ "שהיה ברור לו" ולא מטעם וחי בהם הנאמר גם על הספק. זאת ועוד טעם זה הרי נאמר לגבי אדם חי במצב של סכנה אולם אחר שמת והופקע מהמצוות, שוב אין אומרים לזה ולענ"ד זה פשוט.
לא שייך היתר של "וחי בהם" על מי שהוא מת. לדעתי זה פשוט.
ההיתר של חלל עליו שבת אחת וכו' שייך גם במת ומה שהקשית שכיון שהוא מופקע ממצוות לא שייך ההיתר הזה, לא ברור שמת נחשב מופקע מהמצוות כי הרי יש מחלוקת בראשונים אם יש אסור ספיה למת כמו שיש איסור ספיה לקטן, הריטב"א בסוף נדה אוסר.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
מה שכתבת הרב הפקדתי שומרים (איך מתייגים שם עם שתי מילים?) בשם הגרר"ק (?) בביאור דברי התוס' כתב גם הנצי"ב בהעמק שאלה בתוספת הביאור של ר' @יצחק. עי' גם בשו"ת יבי"א [כמדומני] ח"א יו"ד סי' י' אות א' בהג"ה והביא כן בשם עוד ספרים.
אולי מישהו יוכל להעלות?
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
מה שכתבת ליישב בד' תוס' עפ"י הטעם המוזכר ביומא, ברור בידך שטעם זה לא נאמר גם על הספק. (שכן גם בזה שייך "כדי ישמור שבתות הרבה") ב"ה נבדוק את הדברים. אבל גם אם כך, זה גופא אחר שדין וחי בהם הוא טעם המוסכם והעיקרי לגבי כמה ענינים (לעבור על מצוות במקום סכנה ועוד) מה הוצרכו תוס' לתלות תי' בטעם האחר שהז' ומשום כך לתרץ "שהיה ברור לו" ולא מטעם וחי בהם הנאמר גם על הספק. זאת ועוד טעם זה הרי נאמר לגבי אדם חי במצב של סכנה אולם אחר שמת והופקע מהמצוות, שוב אין אומרים לזה ולענ"ד זה פשוט.
לא שייך היתר של "וחי בהם" על מי שהוא מת. לדעתי זה פשוט.
ההיתר של חלל עליו שבת אחת וכו' שייך גם במת ומה שהקשית שכיון שהוא מופקע ממצוות לא שייך ההיתר הזה, לא ברור שמת נחשב מופקע מהמצוות כי הרי יש מחלוקת בראשונים אם יש אסור ספיה למת כמו שיש איסור ספיה לקטן, הריטב"א בסוף נדה אוסר.
שוב יש"כ.
א. לענ"ד בדבריך אלו תפסת את החבל משני צדדיו. שכן כשם שלדידך לא שייך טעם וחי בהם, כך גם לענין חלל עליו שבת, שכן אם אתה מניח ששיך בו דין של 'חלל' וכו' משום השבתות העתידיות אף שכרגע לא שייך בו כלל דיני שבת, כך גם לגבי וחי בהם אחר שטעמו כמש"כ רש"י יומא פב: בזה"ל טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקב"ה תבטל המצוה ויחיה זה.
ב. הדין של חלל שבת שייך גם על הספק כמו שמצאתי ואם כדבריך שוב חוזרת הקו' על תוס' במה שנקטו בדווקא על צד הוודאי. וזו פירכא לדבריך.
ג. גם אם נניח שנושא הספיה קשור לדברים, ושייך במת מצות כל דהו, מ"מ ההיתר של "חלל עליו בשביל שבתות הרבה" לא שייך גבי מת שכן דוקא אדם חי שנמצא בסכנה הותר להחזיק חיותו של אדם בשביל שישמור שאר שבתות (שכן כרגע מחוייב הוא בשמירת שבת אלא שאנוס) אולם במת שכבר הופקע ממצות שבת בזה לא שייך לחדש חיותו בשביל שמירת שבת. כך פשוט לענ"ד.
ד. לפו"ר דין זה של חלל עליו שבת, לכאורה אינו שייך ואינו טעם לטומאת כהנים. שכן מה נאמר חלל עליו דין כהונתך בשביל שיחיה ואז מה? משא"כ גבי שבת יש ענין לחלל בשביל שישמור מצות שבתות הרבה.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
גבריאל פולארד אמר:
מה שכתבת הרב הפקדתי שומרים (איך מתייגים שם עם שתי מילים?) בשם הגרר"ק (?) בביאור דברי התוס' כתב גם הנצי"ב בהעמק שאלה. בתוספת הביאור של ר' @יצחק עי' גם בשו"ת יבי"א [כמדומני] ח"א יו"ד סי' י' אות א' בהג"ה והביא כן בשם עוד ספרים.
אולי מישהו יוכל להעלות?
ייש"כ ר' גבריאל.
מה שלא הבנתי איך יסתדרו ד' הג"ר קרלנשטיין עם ד' ר' יצחק הטוען שדין וחי בהם לא שייך כלל, ובלנ"ד אעלה את הספרים שהזכרת כשאמצא.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
גבריאל פולארד אמר:
מה שכתבת הרב הפקדתי שומרים (איך מתייגים שם עם שתי מילים?) בשם הגרר"ק (?) בביאור דברי התוס' כתב גם הנצי"ב בהעמק שאלה. בתוספת הביאור של ר' @יצחק עי' גם בשו"ת יבי"א [כמדומני] ח"א יו"ד סי' י' אות א' בהג"ה והביא כן בשם עוד ספרים.
אולי מישהו יוכל להעלות?
ייש"כ ר' גבריאל.
מה שלא הבנתי איך יסתדרו ד' הג"ר קרלנשטיין עם ד' ר' יצחק הטוען שדין וחי בהם לא שייך כלל, ובלנ"ד אעלה את הספרים שהזכרת כשאמצא.
לפי מה שהבאת משמו הוא רק הסביר מה טעמא לא שייך כאן וחי בהם. אבל ההסבר למה מותר כשברור לו הוא כמו כנ"ל, מטעם ההיתר של חלל עלו שבת אחת. ע"ש בנצי"ב שכתב כמה נפק"מ בין ההיתר של וחי בהם להתיר של חלל עליו שבת אחת.

אעתיק משהו שכתבתי בזה פעם:

מחלוקת ראשונים בדין פיקוח נפש דעובר
והנה יש מהראשונים שכתבו שבאמת אין מחללים להצלת עובר, ומדברי הגמ' בערכין אין ראיה, שכן באופן שמתה אמו ונעקר הולד לצאת, כבר אין חיותו תלויה באמו, ונחשב כחי ממש, ורק דלת נעולה בפניו. וכן מדברי הגמ' ביומא אין ראיה שכן מה שהותר למעוברת לאכול ביוה"כ הוא משום סכנת האם עצמה.
אך הרבה ראשונים כתבו דלעולם מחללים שבת לצורך הצלת עובר, וכן הביאו הראשונים בשם בה"ג, ויש לחלק בין חיוב מיתה על הריגתו לבין דין הצלת נפשות. והנה בלשונות הראשונים נאמרו כמה אופנים לבאר את החילוק, ויש נפק"מ בין הביאורים השונים, ויתבאר בהמשך.
והנה להלכה מבואר בריטב"א (נדה מד.) שהכריע כדעות שמחללים שבת על הצלת עובר, וכן נראה מדברי הטור בהלכות יום הכיפורים (סי' תרי"ז) שכתב "עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד לוחשין לה וכו' ואם לא וכו' נותנין לה מן האיסור עצמו". ועי' גם בה"ל סי' ש"ל ד"ה דהביא דברי הריטב"א והכרעתו.

שני מקורות שונים להיתר פיקו"נ
הנה כמה מן הראשונים כתבו דהטעם דמחללים שבת על עובר הוא משום סברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ומקור סברא זו הוא בדברי הגמ' (יומא פה.) "וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?" ומבואר שם בגמ' כמה וכמה מקורות מדברי התנאים להיתר חילול שבת לצורך פיקו"נ. ואחד מהם הוא: "ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו: וחי בהם (ויקרא יח, ה), ולא שימות בהם".
הנצי"ב בספרו העמק שאלה (שאילתא קס"ז סקי"ז) באר בדעת הבה"ג דמחללים שבת על עובר, דמהפס' "וחי בהם" לא שייך להתיר חילול שבת עבור עובר, שכן כתיב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ועובר אינו נקרא אדם [ע"ש שהביא כמה ראיות לכך], ולכן הוצרכו הראשונים לטעם דחלל עליו שבת אחת, דמטעם זה שייך להתיר גם אם אינו אדם.
והוסיף הנצי"ב נפק"מ גדולה, דהנה לשון הבה"ג שהביאו הראשונים הוא "אשה עוברה , דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה... שפיר דמי למיתן לה". וביאר הנצי"ב דהנה הגמ' ביומא מסימת "אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא... אשכחן ודאי ספק מנא לן. ודשמואל ודאי לית ליה פירכא". כלומר דכל שאר המקורות שהובאו בגמ' אין משם מקור לכך שספק פיקוח נפש דוחה את השבת, ורק מטעם וחי בהם דוחה. וא"כ כיון דכל ההיתר לחלל שבת לצורך עובר הוא רק מטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", א"כ יש לומר דדוקא בודאי פיקוח נפש הותר כן, אבל לחלל שבת או יוה"כ מספק, אסור, שכן המקור לזה הוא רק מהטעם השני של "וחי בהם" וזה לא שייך בעובר שאינו נקרא אדם. אמנם הוסיף הנצי"ב דאמנם בדברי הבה"ג יש לפרש כן, אך בדברי שאר ראשונים מוכח דגם בספק פיקוח מחללים שבת על עובר, ע"ש.

ביאור דברי תוס' בהא דאליהו נטמא לבן הצרפית
וע"פ דרכו בביאור דעת בה"ג כתב הנצי"ב ליישב קושיא גדולה בדברי תוס'. דהנה תוס' (ב"מ קיד: ד"ה אמר) הקשו לדעות שפנחס זה אליהו, ואליהו הנביא היה כהן, א"כ "תימה לר"י, היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א', יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש" ותמהו האחרונים, אם מטעם פיקוח נפש אתינן עלה מדוע הוצרכו תוס' להוסיף דהיה ברור לו שיחייהו, מאי שנ איסור טואמת כהן מכל האיסורים שנדחים מפני ספק מפני פיקוח נפש.
וביאר הנצי"ב ע"פ דרכו, דהתם כבר היה הילד מת, ואי אפשר היתר ללעבור עבירות לצורך החייאת מת מטעם "וחי בהם", ד"וחי בהם" שייך כל עוד הוא חי, וכל ההיתר הוא רק מטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". והיתר זה מוכח מדברי הגמ' יומא פה. דשייך רק בודאי ולא בספק ולכך הוצרך תוס' לומר שברור היה לו שיחייהו. ועי' גם שו"ת יבי"א ח"א יו"ד סי' י' בהג"ה שכתב ביאור זה בדברי התוס' [וע"ש עוד ביאורים אחרים, והעולה מדבריו שיש ד' הסברים בדברי האחרונים בביאור דברי התוס'].
א"כ מבואר מדברי הנצי"ב דיש שני מקורות חלוקים להיתר פקוח נפש, ופעמים ששייך רק טעם אחד ולא השני, ועי' גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי ל"ז) שכתב יסוד זה, דיש שני טעמים לפיקוח נפש, והוכיח דשייך טעם דחלל עליו שבת אחת גם ללא טעם דוחי בהם מדברי הראשונים לגבי עובר, וכן מהא דמבואר בשו"ע (בסוף סי' ש"ו) מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה. וכתב שם המ"א דהטעם הוא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. הרי שאף כשאין היתר ד"וחי בהם" שייך להתיר מטעם זה.
ומאידך הוכיח השבט הלוי דטעם דוחי בהם שייך גם ללא טעם "חלל עליו שבת אחת". והביא דנחלקו הדבר הגאון בעל בית מאיר והגרעק"א. דנחלקו לגבי חילול שבת לצורך הצלת חיי בן המומרים, דדעת הבית מאיר היתה דלא שייך להתיר, דכיון דלא שייך אצלו טעם ד"כדי שישמור שבתות הרבה" לא שייך גם טעם ד"וחי בהם" שכן הקפדת התורה על חיי האדם היא לצורך קיום המצוות, ורעק"א פליג עליו וסובר דגם באדם כזה מחללים שבת. והוכיח כן השבה"ל מהא דאיתא באבהע"ז סי' ד' סל"ד ברמ"א דגבי תינוק המושלך בעיר שרובה גויים, דפסק הרמ"א דמותר לחלל עליו שבת, ואף שלשאר דיני התורה דינו כגוי, ולא ישמור שום מצווה מן המצוות, אפ"ה מותר לחלל שבת, וע"כ דוחי בהם אינו תלוי ב"ישמור שבתות הרבה". וכבר כתב כן בביאור הלכה (סי' שכ"ט ד"ה אלא) והביא ראיה זו, וע"ש שמטעם זה מחללים שבת על חרש ושוטה אף שלא ישמור שום מצוה [אך מדברי הבה"ל נראה קצת דאין ב' גדרים בפקו"נ, ולמסקנא לא תלוי כלל באם ישמור שבתות הרבה, והכל תלוי ב"וחי בהם", ע"ש. וא"כ נמצא ג' צדדים, דלדעת הבית מאיר הכל תלוי ב"ישמור שבתות הרבה", לדעת הבה"ל אין תלוי כלל בזה, ולדעת הנצי"ב והשבה"ל יש ב' היתרים שונים].
[לכאו' לפ"ד השבה"ל יהיה חידוש, דאם מצא תינוקת מושלכת בעיר שרובה כותים, ואח"כ גדלה ונתעברה, אין היתר לחלל שבת עבור עוברה, שכן לא שייך וחי בהם בעובר, וכן לא שייך "כדי שישמור שבתות הרבה", שכן דינו כגוי. ודו"ק. וע"ע בעיקר הענין דב' גדרים בפיקוח נפש במתיבתא ליומא מערכה כ"ח ובמה שצויין בהגהות בשולי המנחה למנ"ח מצוה ל"ב מוסך השבת, עניני פיקוח נפש אחרי מלאכה ל"ט].
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא/ב
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
נימוק הגמ' "כיון שאדם מת בטל מן המצוות" והיינו אין חילוק אם מחללין בשביל להחיות או בשביל לטלטלו.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא/ב
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
נימוק הגמ' "כיון שאדם מת בטל מן המצוות" והיינו אין חילוק אם מחללין בשביל להחיות או בשביל לטלטלו.
מנלן שאם יחיוהו ויחיה לא יהיה מחויב במצוות?
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
גבריאל פולארד אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
גבריאל פולארד אמר:
מה שכתבת הרב הפקדתי שומרים (איך מתייגים שם עם שתי מילים?) בשם הגרר"ק (?) בביאור דברי התוס' כתב גם הנצי"ב בהעמק שאלה. בתוספת הביאור של ר' @יצחק עי' גם בשו"ת יבי"א [כמדומני] ח"א יו"ד סי' י' אות א' בהג"ה והביא כן בשם עוד ספרים.
אולי מישהו יוכל להעלות?
ייש"כ ר' גבריאל.
מה שלא הבנתי איך יסתדרו ד' הג"ר קרלנשטיין עם ד' ר' יצחק הטוען שדין וחי בהם לא שייך כלל, ובלנ"ד אעלה את הספרים שהזכרת כשאמצא.
לפי מה שהבאת משמו הוא רק הסביר מה טעמא לא שייך כאן וחי בהם. אבל ההסבר למה מותר כשברור לו הוא כמו כנ"ל, מטעם ההיתר של חלל עלו שבת אחת. ע"ש בנצי"ב שכתב כמה נפק"מ בין ההיתר של וחי בהם להתיר של חלל עליו שבת אחת.
יש"כ ר' גבריאל על המאמר המקיף. כדרכך בקודש.
הגאון הנ"ל הולך אך ורק מטעם וחי בהם גם באופן שברור לו כפי העולה מכל דבריו שהעתקתי. אמנם ר' יצחק תירץ מכיון אחר וכד' הנצי"ב שהזכרת במאמרך המקיף והנפלא. הנחת היסוד שדין חלל עליו שבת וכו' אינה שייכת בספק, אינה מוסכמת לכל וזו דיוק של הנצי"ב, בקיצור שו"ע ועוד ספרים, נקטו שדין זה שייך גם בספק.

מה שכתבתי לפו"ר להעיר באות ד'-
ד. לפו"ר דין זה של חלל עליו שבת, לכאורה אינו שייך ואינו טעם לטומאת כהנים. שכן מה נאמר חלל עליו דין כהונתך בשביל שיחיה ואז מה? משא"כ גבי שבת יש ענין לחלל בשביל שישמור מצות שבתות הרבה.
באמת ד"ז בכלל המצוות. אמנם השאלה היא שאלה. אולם ראיתי לר' יוסף ענגיל בספרו לקח טוב - כלל טו אות כב כתב להעיר בסגנון דומה בזה"ל ביומא פ"ה ב' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכו' ואף דבשמירת שבתות הרבה הרי יקיים רק הרבה פעמים עשין דביום השביעי תשבות זכור ושמור ולאוין דלא תעשה כל מלאכה וא"כ ודאי דחילול שבת דבסקילה פעם אחת חמור מכל אחד מהפרטים הנ"ל עיי"ש. ותירוצו יעלה מזור גם לקושייתנו.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
גבריאל פולארד אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא/ב
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
נימוק הגמ' "כיון שאדם מת בטל מן המצוות" והיינו אין חילוק אם מחללין בשביל להחיות או בשביל לטלטלו.
מנלן שאם יחיוהו ויחיה לא יהיה מחויב במצוות?
אם יחיוהו ודאי חייב במצוות ועל כך אין ספק.
השאלה אם מותר להחיותו ועל כך נלענ"ד אחר שכרגע הוא במצב שמופקע מהמצוות אין היתר לחלל, שכן סיבת ההיתר אצל אדם חי היא בכדי להחזיק את חייו, ז"א אחר שהוא כרגע מצווה, ובכלל החובה של שמירת שבת (רק פטור משום אונסו) לכך אנו מחללים, בשביל שישמור שבתות הרבה ואילו אצל מת המופקע מהמצוות, ואין עליו כלל צווי שמירת שבת, לחדש עליו 'חיובים' של דיני שבת ומשום כך לחלל את השבת, זאת לא מצינו. ומשם בא נימוקנו.
זאת ועוד מה שהעיר ר' יצחק מד' הריטבא נדה צ"ב מלשון הגמ' "כיון שמת אדם בטל מן המצוות".
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
זאת ועוד מה שהעיר ר' יצחק מד' הריטבא נדה צ"ב מלשון הגמ' "כיון שמת אדם בטל מן המצוות".
קושיא יפה, ע' בריטב"א בנדה סא: הביא מהרשב"א שפירש שנחלקו בגמ' אם יש במתים איסור ספיה ועל זה הקשה @הפקדתי שומרים מהגמ' בשבת, וי"ל דהגמ' אתיא כמ"ד שאין איסור ספייה במת,
אולם על מה שכתבתי לפרש בדברי התוס' יש להקשות דסו"ס למ"ד בגמ' (אליבא דפירוש הרשב"א) שאין איסור ספייה במת מה יתרץ על קושית התוס' איך הותר אליהו ליטמא, וי"ל דהוא סבר אליהו לאו כהן הוה.
 

יצחק

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
והנה יש מהראשונים שכתבו שבאמת אין מחללים להצלת עובר, ומדברי הגמ' בערכין אין ראיה, שכן באופן שמתה אמו ונעקר הולד לצאת, כבר אין חיותו תלויה באמו, [highlight=yellow]ונחשב כחי ממש, ורק דלת נעולה בפניו[/highlight].
אמנם הסברא חזקה והדעת נוטה לזה אבל בראשונים זה לא ברור, אני מציין את הידוע לי, המגן אברהם סימן שכ"ט סקט"ו הביא מהרמב"ן שהוא כילוד ("דלת נעולה בפניו") אבל התוס' בנדה דף מד הסתפקו בזה, וברש"י בחולין לח: ד"ה אלא נראה שסובר שאינו כילוד, גם ברא"ש בפרק בהמה המקשה סימן ה' משמע לכאורה שאינו ילוד כי הוא דן שם על עובר שמת אחרי שהאמא מתה עיי"ש ויל"פ.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
(ובדרך אגב רבינו פרץ שם כתב ליישב קו' תוס' שלא מת ממש עיי"ש. ודבריו קשים לענ"ד מד' הגמ' נדה הנ"ל בשאלת התלמידים ובמה שהשיב ר"י בן חנינא, ולד' רבינו פרץ כך נאמר לגבי בן השונמית שלא מת ויש לדחות שם הוזכר מת בשונה מבן הצרפית שלא מוזכר. ומ"מ מה שכתב הגאון הנ"ל כדבר פשוט שאליהו החייהו ממש, מד' רבינו פרץ מבואר אחרת)
ברמב"ם במו"נ א, מב נראה שסובר ההיפך שבן הצרפית היה מת גמור ודווקא בן השונמית אפשר לפרש (לא מוכרח) שהוא היה רק מחוסר הכרה חולה מאד אבל לא מת מובן שנקרא אצלנו מת.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
לא ידעתי מיהו הגרר"ק.
ולגוף השאלה אפשר יש לדון, דהענין של תחיית המתים הלא אינו מדרכי הרפואה וההצלה אלא כח רוחני, וע"כ בכל ספק מחללין את השבת, אבל כשבא לחלל שבת מחמת כח רוחני שיש לו, בזה יתכן דאין מקום לספקות, ורק אם ברור לו מותר, ודוק.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
פרלמן משה אמר:
לא ידעתי מיהו הגרר"ק.
ולגוף השאלה אפשר יש לדון, דהענין של תחיית המתים הלא אינו מדרכי הרפואה וההצלה אלא כח רוחני, וע"כ בכל ספק מחללין את השבת, אבל כשבא לחלל שבת מחמת כח רוחני שיש לו, בזה יתכן דאין מקום לספקות, ורק אם ברור לו מותר, ודוק.
נפלא. כדבריך מתרץ בס' בירך יצחק בדרוש לפ' חוקת דפ"ח סוף ע"ג. (הובא בשו"ת הנ"ל)
ומסתבר קצת כשם שמצינו להקל לחלל שבת בתרופות סגוליות בפיקו"נ, כך גם לענין כח רוחני וי"ל.
וראה מש"כ רבינו בחיי פ' פנחס כה, יא ליישב קו' תוס' דבן הצרפית היה בן נכרית עיי"ש.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
(ובדרך אגב רבינו פרץ שם כתב ליישב קו' תוס' שלא מת ממש עיי"ש. ודבריו קשים לענ"ד מד' הגמ' נדה הנ"ל בשאלת התלמידים ובמה שהשיב ר"י בן חנינא, ולד' רבינו פרץ כך נאמר לגבי בן השונמית שלא מת ויש לדחות שם הוזכר מת בשונה מבן הצרפית שלא מוזכר. ומ"מ מה שכתב הגאון הנ"ל כדבר פשוט שאליהו החייהו ממש, מד' רבינו פרץ מבואר אחרת)
ברמב"ם במו"נ א, מב נראה שסובר ההיפך שבן הצרפית היה מת גמור ודווקא בן השונמית אפשר לפרש (לא מוכרח) שהוא היה רק מחוסר הכרה חולה מאד אבל לא מת מובן שנקרא אצלנו מת.
לא הזכרתי אבל יש כמה וכמה ראשונים -מלבד ר"פ הנ"ל- שמפרשים בבן הצרפית שלא מת ממש, אחר שכתוב פרק יז פסוק כב "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה וגו'. -לא מוזכר במפורש שמת רק "לא נותרה בו נשמה" ולכך מפרשים איבוד הכרה. אולם בבן השונמית כפי שראתי שם מוזכר כמה וכמה פעמים בפסוק "והנער מת". ואח"ז כתוב "והחייהו" מה שלא כתוב גבי בן הצרפית. ולכך דברי הרמב"ם הם חידוש גדול אפשר שיחיד בד"ז, ונשגבה ממני דב"ק של רבינו הגדול. זאת ועוד מקו' הגמ' נדה, חזינן שבן השונמית מטמא קודם שקם לתחיה (וריב"ח השיב לאחר שהחייהו אלישע) ולד' הרמב"ם שלא מת ממש מה טעם הענין. אלא"כ נאמר שדינו כגוסס שמטמא (עיין ר"פ הנ"ל ותוס' נזיר מג.) ויש לדון. וחשוב לראות ד' רבינו במקורם.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
זאת ועוד מה שהעיר ר' יצחק מד' הריטבא נדה צ"ב מלשון הגמ' "כיון שמת אדם בטל מן המצוות".
קושיא יפה, ע' בריטב"א בנדה סא: הביא מהרשב"א שפירש שנחלקו בגמ' אם יש במתים איסור ספיה ועל זה הקשה @הפקדתי שומרים מהגמ' בשבת, וי"ל דהגמ' אתיא כמ"ד שאין איסור ספייה במת,
אולם על מה שכתבתי לפרש בדברי התוס' יש להקשות דסו"ס למ"ד בגמ' (אליבא דפירוש הרשב"א) שאין איסור ספייה במת מה יתרץ על קושית התוס' איך הותר אליהו ליטמא, וי"ל דהוא סבר אליהו לאו כהן הוה.
ולענ"ד לא איפרק מחולשא, אחר שבמתים חפשי נשנה כמה וכמה פעמים בד' חז"ל. ולהעמיד כשי' אחת קשה אצלי.
ומה שהע' לפירושך, הרי אתה אוחז שדין חלל שבת וכו' נאמר בלי קשר אם מחוייב כעת במצוות או לא, רק עצם הדבר שיקיים מצוות השם בעתיד היא הסיבה לחילל עליו כעת, א"כ גם ד' הרשב"א וכמ"ד אין איסור ספיה במת, הדברים יעלו יפה.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
ומה שהע' לפירושך, [highlight=yellow]הרי אתה אוחז[/highlight] שדין חלל שבת וכו' נאמר בלי קשר אם מחוייב כעת במצוות או לא, רק עצם הדבר שיקיים מצוות השם בעתיד היא הסיבה לחילל עליו כעת.
לא כי, אני קבלתי את הטענה שלך לעיל (עכ"פ כך הבנתי את דבריך) שגם הסברא של "חלל עליו וכו'" לא אמרינן אם אין כאן כעת שום "חפצא" של בר חיובא (או בעובר שטבע העולם שהוא התחלת אדם שעתיד להיות בר חיובא ורק באופן מקרי אירע בו סכנה), דאלת"ה יהיה מותר לחלל שבת בשביל מצוות פריה ורביה וזו לא שמענו.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
(ובדרך אגב רבינו פרץ שם כתב ליישב קו' תוס' שלא מת ממש עיי"ש. ודבריו קשים לענ"ד מד' הגמ' נדה הנ"ל בשאלת התלמידים ובמה שהשיב ר"י בן חנינא, ולד' רבינו פרץ כך נאמר לגבי בן השונמית שלא מת ויש לדחות שם הוזכר מת בשונה מבן הצרפית שלא מוזכר. ומ"מ מה שכתב הגאון הנ"ל כדבר פשוט שאליהו החייהו ממש, מד' רבינו פרץ מבואר אחרת)
ברמב"ם במו"נ א, מב נראה שסובר ההיפך שבן הצרפית היה מת גמור ודווקא בן השונמית אפשר לפרש (לא מוכרח) שהוא היה רק מחוסר הכרה חולה מאד אבל לא מת מובן שנקרא אצלנו מת.
לא הזכרתי אבל יש כמה וכמה ראשונים -מלבד ר"פ הנ"ל- שמפרשים בבן הצרפית שלא מת ממש, אחר שכתוב פרק יז פסוק כב "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה וגו'. -לא מוזכר במפורש שמת רק "לא נותרה בו נשמה" ולכך מפרשים איבוד הכרה. אולם בבן השונמית כפי שראתי שם מוזכר כמה וכמה פעמים בפסוק "והנער מת". ואח"ז כתוב "והחייהו" מה שלא כתוב גבי בן הצרפית. ולכך דברי הרמב"ם הם חידוש גדול אפשר שיחיד בד"ז, ונשגבה ממני דב"ק של רבינו הגדול. זאת ועוד מקו' הגמ' נדה, חזינן שבן השונמית מטמא קודם שקם לתחיה (וריב"ח השיב לאחר שהחייהו אלישע) ולד' הרמב"ם שלא מת ממש מה טעם הענין. אלא"כ נאמר שדינו כגוסס שמטמא (עיין ר"פ הנ"ל ותוס' נזיר מג.) ויש לדון. וחשוב לראות ד' רבינו במקורם.
הר"מ מוכיח שם שמילת "מוות" נאמרת גם על כל חולשה וחסרון בכח החיות, לכן דווקא כשכתוב "לא נותרה בו נשמה" כלומר לא נותרה בו חיות אנו מבינים שמת לגמרי אבל כשכתוב וימת זה עדין לא הוכחה.
 

יצחק

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
לא ידעתי מיהו הגרר"ק.
ולגוף השאלה אפשר יש לדון, דהענין של תחיית המתים הלא אינו מדרכי הרפואה וההצלה אלא כח רוחני, וע"כ בכל ספק מחללין את השבת, אבל כשבא לחלל שבת מחמת כח רוחני שיש לו, בזה יתכן דאין מקום לספקות, ורק אם ברור לו מותר, ודוק.
סביר להניח שזה רבי ראובן קרלנשטיין

לא הבנתי מה ההבדל, למה רפואה רוחנית צריכה להיות ודאית (האם זה בגלל שאסור להשתמש ברוחניות על הספק?! א"כ זה לא נוגע לענין של חילול שבת או איסור טומאה לכהן).
 

יעבץ

משתמש ותיק
מבלי להכנס לנידון היפה שהתפתח כאן יש להעיר על סברת פותח האשכול שאם תכלית דברי התוס' שלא נחשב כמת לא היה להם לומר שזהו פיקו"נ, דהרי אין כאן טומאה כלל. ולכאו' מוכרחים לומר שלתוס' נחשב למת ממש וטומאתו עליו, אלא שהותרה מטעם פיקו"נ.
וחשבתי שבאמת קשה מאוד לומר שאם יבוא כהן ויגיד שחמישים אחוז מצליח להחיות את המת לא נתיר לו להטמא (אחרי שמבואר שהחייאת מתים נחשב לפיקו"נ) ואולי מה שכתבו תוס' שהיה ברור לו רק כדי נסבא, שהרי החייאת מתים היא דבר מופרך שרק מי שברור לו בכח נבואתו שיכול לעשות כן יש להתיר לו, ושלא יבוא כל עושה קסמים להטמא למי שכבר מת 'אם לא יועיל לא יזיק'.
ולולי דברי התוס' הייתי חושב כעין הסברא שכתבתי באשכול זה https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=24&t=1148 שאם נטמא לצורך החייאת המת לא מסתכלים על זה כטומאה, שהרי יש כאן החייאה ולא הטמאות. ואולי מהתוס' יש פרכא לסברא שכתבתי שם, יל"ע.
ובכלל כדאי להשוות האשכול שעוסק בנושא דומה, והוזכר שם ג"כ הסוג' דבן הצרפית.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
מה שהערת לפ"ד מה נצרכו לטעם ההיתר של פיקו"נ. ז"פ שכן בשעת הנגיעה קודם ההחיאה, יש כאן איסור ולולי זה שיחייהו והוי פיקו"נ לא היה היתר על שעת ההחייאה.
וממילא גם מה שתירצת דהוי החייאה ולא הטמאות, כל זה נכון להגדיר על תוצאת הפעולה, אבל עצם התוצאה והדרך להחיותו היא היטמאות ופשוט.
 

יעבץ

משתמש ותיק
אני הבנתי במה שכתבת "ועל כן לענ"ד י"ל בד' התוס' שנקטו "ברור לו" כוונתם לומר אחר שברור לו שבכוחו להחיות, נחשב (אחר שקם לתחיה) לעניני דיני התורה 'כאילו לא מת' כלל" שכוונתך שאין כאן טומאת מת כי נחשב כאילו לא מת מעולם (שהרי אחרי שקם לא צריך סברא בזה, פשוט שכעת אינו מטמא כבר, אלא הדיון על מה שהיה לפני ההחייאה).
ואם שגיתי בהבנתי כאן המקום לפרש שיחתך יותר בדיוק.
והסברא שלי הייתה לגבי טומאת איבר בדיוק כך, שכשעוסקים בחיבור, אין להתייחס שכעת הוא מנותק, וה"ה הכא. אמנם אני מסכים שמדובר בסברא מחודשת וכבר דנו על זה שם.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
הר"מ מוכיח שם שמילת "מוות" נאמרת גם על כל חולשה וחסרון בכח החיות, לכן דווקא כשכתוב "לא נותרה בו נשמה" כלומר לא נותרה בו חיות אנו מבינים שמת לגמרי אבל כשכתוב וימת זה עדין לא הוכחה.
ההגיון הפשוט אומר את ההיפך..ומשום כך מצינו אותם ראשונים שפירשו את שפירשו לגבי בן הצרפית, אבל לא פי' כך בבן השונמית ע"כ מהדברים הנז'. זאת ועוד מד' הגמ' נדה הנ"ל גבי בן השונמית מבואר דלא כהרמב"ם וצ"ע בזה.
ב. "לא נותרה בו נשמה" מתפרש על הנשימה, באיבוד הכרה, האדם לא נושם אחר שאספקת החמצן למוח פסקה.
ועם זאת אחר שרבנו הגדול הרמב"ם מפרש כך, וחלק מהראשונים נוטים בזה מדבריו, מצינו כאן ספק בפירוש הנביא, ואין לנו אלא עד שיבוא "אליהו"..
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
פרלמן משה אמר:
ולגוף השאלה אפשר יש לדון, דהענין של תחיית המתים הלא אינו מדרכי הרפואה וההצלה אלא כח רוחני, וע"כ בכל ספק מחללין את השבת, אבל כשבא לחלל שבת מחמת כח רוחני שיש לו, בזה יתכן דאין מקום לספקות, ורק אם ברור לו מותר, ודוק.
לא הבנתי מה ההבדל, למה רפואה רוחנית צריכה להיות ודאית (האם זה בגלל שאסור להשתמש ברוחניות על הספק?! א"כ זה לא נוגע לענין של חילול שבת או איסור טומאה לכהן).

כתב הרמב"ם (פירוש המשניות - מסכת יומא פרק ח משנה ו) בזה"ל-
ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה, וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול. עכ"ל.
ואם באת לחלק בין כח רוחני לסגולה, מסתבר על צד ההפוך, וכמש"כ הרמב"ם "אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק" וכ"ש לענין כח רוחני, שאין לו בסיס הגיוני כלשהו.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
מה שכתבת שאחרי שהחיה אותו הוא נחשב למפרע "חי", עדין לא מובן מה ההיתר לעשות זאת לכתחילה, דכל זמן שלא החייהו למה שיהיה מותר לו להיטמא.

בפשט דברי התוס' י"ל שבאמת אין כאן "וחי בהם" אבל יש היתר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה) ולכן צריך שיהיה ודאי שיוכל להחיות אותו ודו"ק.
ייש"כ ר' @יצחק הערה יפה. ועם זאת לענ"ד אחר שיודע אליהו בבירור שיחייהו, לא שייך כאן המינוח לכתחילה ובדיעבד, שכן מה שמחייהו זה משליך על העבר כלא היה, ומימלא גם המעשה שעשה נחשב שלא עשה (שכן ממ"נ אם נקבל את ההנחה שכתבנו שנחשב "כלא מת" הווי אומר שגם לא החייהו ואם תאמר סו"ס החייהו הרי סתרת את ההנחה "שלא מת")
אם כך, הרי שטעיתי בהבנת דבריך. אתה סובר שאם המת הזה נגע בקדשים ואח"כ אליהו החיה את המת הזה, הרי שמותר לאכול את הקדשים הללו, כלומר לא רק שאליהו לא עבר על איסור בזה שהחיה אותו אלא גם הטומאה פקעה למפרע. זה לא נראה לי.
עיין במאירי נדה ע: ע"ד הגמ' שם "בן שונמית מהו שיטמא אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא" הביא המאירי -וי"מ בבן השונמית ששאלתו היתה אם טימא במיתתו" עיין שם שדחה מטעם אחר. כך שאין הדברים פשוטים. זאת מלבד מש"כ.
 

יצחק

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
יצחק אמר:
פרלמן משה אמר:
ולגוף השאלה אפשר יש לדון, דהענין של תחיית המתים הלא אינו מדרכי הרפואה וההצלה אלא כח רוחני, וע"כ בכל ספק מחללין את השבת, אבל כשבא לחלל שבת מחמת כח רוחני שיש לו, בזה יתכן דאין מקום לספקות, ורק אם ברור לו מותר, ודוק.
לא הבנתי מה ההבדל, למה רפואה רוחנית צריכה להיות ודאית (האם זה בגלל שאסור להשתמש ברוחניות על הספק?! א"כ זה לא נוגע לענין של חילול שבת או איסור טומאה לכהן).

כתב הרמב"ם (פירוש המשניות - מסכת יומא פרק ח משנה ו) בזה"ל-
ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה, וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול. עכ"ל.
ואם באת לחלק בין כח רוחני לסגולה, מסתבר על צד ההפוך, וכמש"כ הרמב"ם "אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק" וכ"ש לענין כח רוחני, שאין לו בסיס הגיוני כלשהו.
הר"מ מתכוון שאין כאן רפואה ודאית וא"א לחלל שבת על סמך שיחת נשים ולכן צריך שמדרכי הרפואה יהיה טעם לזה אבל מי שמבין ברפואה רוחנית אין שום סיבה שלא להשתמש בזה גם אם זה לא ודאי כי רפואה רוחנית היא לא פחות "הגיונית" מרפואה גשמית.
 
חלק עליון תַחתִית