למה משה רבינו לא מל את בנו קודם שיצא ממדין

אוריאל

משתמש ותיק
בגמרא בנדרים לא: מבואר שמשה רבינו לא מל את בנו קודם שיצא למצרים ממדין, כי אמר אמול ואצא - סכנה, אמול ואשהה - הקב"ה אמר שוב מצריימה, ולכן יצא מיד. ובאמת מבואר שצדק בטענות אלו, והתביעה עליו היתה שכאשר הגיע למלון סמוך למצרים התעסק במלון תחילה, ולכן היתה עליו תביעה ובא המלאך וכו' כמתואר שם, עד שצפורה כרתה ערלת בנה.

ומבואר שם במפרש [המיוחס לרש"י], שמתי שהגיע למלון היה זה היום השמיני. ולכאו' לפ"ז צ"ל דמ"מ היתה תביעה עליו מצד זריזין מקדימין, או שבשיהוי העסק במלון היה יכול לאחר ויגיע כבר היום התשיעי.
מכל מקום, המהר"ץ חיות שם מקשה, לפי שיטת המפרש, מהו שאמר משה רבינו "אמול ואצא - סכנה", הלא היה זה קודם היום השמיני ואינו זמן מילה כלל, ותירץ "צ"ל דרצה למהלו קודם הזמן מפני שחשש אולי כשיגיע הזמן לא יהיה לפניו מקום למול, ועין ביו"ד סי' רסב ס"א במהלו תוך ח' יצא ועיין ש"ך שם", עכ"ל.
והנה זה לא מסתבר שמשה חשש שאולי לא יוכל למולו לעולם, וכפי המשתמע הוא חשש שלא יוכל למול ביום השמיני, וא"כ צ"ע דהא מלבד מה שהש"ך שם סובר דמי שמל תוך ח' לא יצא, הרי גם להשו"ע שם דיצא, הרי השו"ע כותב שמי שנולד בין השמשות מלים אותו בספק תשיעי ולא בספק שמיני, דהיינו שעדיף אחרי ח' מאשר תוך ח', וא"כ למה חשב משה למולו כבר עתה?
ואולי חשש משה שלא יוכל למולו זמן רב, ובכה"ג כן עדיף למול תוך ח', וצריך ביאור עוד.
 

אוריאל

משתמש ותיק
פותח הנושא
עוד הערה בסוגיא.
המהרש"א שם מביא את קושיית הרא"ם, מהו שאמר משה "אמול ואצא סכנה", והלא עדיין לא נתנה התורה שכתוב בה "וחי בהם", וא"כ בדין הוא למות על קיום מצוה. וחידש המהרש"א דמה שדוחים את התורה בשביל פקוח נפש אינו מצד מה שכתבו "וחי בהם", אלא הוא סברא פשוטה, ו"וחי בהם" לא נצרך אלא לאחר שנתנה התורה ובה נאמר שלגבי נעשה המאורסה ורוצח לא נאמר הכלל של פקו"נ דוחה, וס"ד שנלמד מהם, להכי בעי וחי בהם.

והנה לכאו' יש מקום ליישוב פשוט, דהנה בפשטות מצות מילה מוטלת על האב [בודאי בעוד הבן קטן ואינו יכול למול], ולא על התינוק. והלא מי שימות לא יהא משה רבינו, אלא התינוק הנימול. וא"כ נהי נמי דבשביל לקיים מצוה צריך למות, העיקר לקיים המצוה, אבל זו לא שמענו שאדם בשביל לקיים מצוה יהא מותר לו להרוג מישהו אחר? והיאך יהיה מותר למשה רבינו לגרום למיתת התינוק בשביל שהוא יקיים המצוה? [ואין לומר דזה גופא אמרה התורה במצוות מילה, דאולי זה רק כאשר אין סכנה לתינוק].
 

דרומאי

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
עוד הערה בסוגיא.
המהרש"א שם מביא את קושיית הרא"ם, מהו שאמר משה "אמול ואצא סכנה", והלא עדיין לא נתנה התורה שכתוב בה "וחי בהם", וא"כ בדין הוא למות על קיום מצוה. וחידש המהרש"א דמה שדוחים את התורה בשביל פקוח נפש אינו מצד מה שכתבו "וחי בהם", אלא הוא סברא פשוטה, ו"וחי בהם" לא נצרך אלא לאחר שנתנה התורה ובה נאמר שלגבי נעשה המאורסה ורוצח לא נאמר הכלל של פקו"נ דוחה, וס"ד שנלמד מהם, להכי בעי וחי בהם.

והנה לכאו' יש מקום ליישוב פשוט, דהנה בפשטות מצות מילה מוטלת על האב [בודאי בעוד הבן קטן ואינו יכול למול], ולא על התינוק. והלא מי שימות לא יהא משה רבינו, אלא התינוק הנימול. וא"כ נהי נמי דבשביל לקיים מצוה צריך למות, העיקר לקיים המצוה, אבל זו לא שמענו שאדם בשביל לקיים מצוה יהא מותר לו להרוג מישהו אחר? והיאך יהיה מותר למשה רבינו לגרום למיתת התינוק בשביל שהוא יקיים המצוה? [ואין לומר דזה גופא אמרה התורה במצוות מילה, דאולי זה רק כאשר אין סכנה לתינוק].
לא הבנתי למה הדבר מוכרח אצלך שבלא דחיה של פקו''נ יהיה אסור להכניס חברו לסכנה עבור קיום מצוה. לפי דבריך אם גוי אומר עבוד עבודה זרה ואם לאו אהרוג את חברך אטו יהא מותר לעבוד ע''ז?! כי הרי לפי דבריך אף שאין ההיתר של וחי בהם מ''מ אסור לסכן מישהו אחר!
 

אוריאל

משתמש ותיק
פותח הנושא
כאן למול מצות מילה יש לו איסור אחר של רציחה, שאסור לבן נח. מי אמר שמצות מילה עדיפה?
זה לא דומה למקרה שהבאת, שהתורה התירה את הנפש מול עבודה זרה.
 

דרומאי

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
כאן למול מצות מילה יש לו איסור אחר של רציחה, שאסור לבן נח. מי אמר שמצות מילה עדיפה?
זה לא דומה למקרה שהבאת, שהתורה התירה את הנפש מול עבודה זרה.
אכן החילוק שלך הוא נכון, אך עדיין אין הכרח לעיקר סברתך שאסור לסכן את חברו בשביל קיום מצוה שלו. ומה שטענת שלמול במקום סכנה הוי רציחה ממש- איני יודע אם זה מוכרח כיון שהסכנה מאליה היא הוי כמצמצם ושמא בן נח פטור במצמצם.
 
חלק עליון תַחתִית