בקדושין סג. מבואר דאם אמר לה על מנת שאדבר עלייך לשלטון ה"ז מקודשת אם יש בהנאה זו שוה פרוטה [אלא דלפי מי שסובר דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף בעינן שייתן לה לבסוף שו"פ, כמבואר שם בגמרא].
והנה בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב] מובא המחלוקת של חנן וחכמים אם מי שירד למדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו, דלחנן ה"ז הניח מעותיו על קרן הצבי ולחכמים ישבע ויטול, ומבואר שם בגמרא דאעפ"כ בפורע את חובו של אחר מודו חכמים דאי"צ לשלם לו לפורע, לפי שיכול לומר לו יכלתי לפייס את המלוה ולצאת ממנו בלא דמים [מה שלא שייך במפרנס אשת חבירו].
והנה בנדרים לג. מבואר במשנה שמותר למדיר הנאה לפרוע את חובו של המודר ממנו הנאה, ואיתא שם בגמרא דזה ע"כ אתיא כחנן, דאילו לחכמים כיון דסבירא להו דהמודר צריך לשלם לפורע מעיקר הדין [והוא מוחל לו], הרי נמצא שהוא נהנה ממנו, ואסור [ורבא אומר דאתיא נמי כרבנן ובכה"ג דהלוה שלא ע"מ ליפרע כיעו"ש].
וכתב שם הר"ן [בסוף הסוגיא] דע"כ גמרא דילן לא אתיא כהירושלמי, דלהירושלמי הא חכמים מודו בפורע את חובו לחנן דאין צריך להחזיר החוב כיון שאומר שיכל לפייס את המלוה, וא"כ יכלה המשנה להיות ג"כ כשיטתם.
ולכאורה צריך ביאור, הא עדיין איך תהיה המשנה כחכמים, הא נהי נמי דיכל להשתמט מהחוב ע"י שיפייס את המלוה, מ"מ זה שפרע חסך ממנו את הטרחה והיגיעה והצורך ללכת ולפייס את המלוה, והאם אין זו הנאה השווה פרוטה? והאם זה גרע מאדבר עלייך לשלטון? וא"כ אכתי אמאי לא חשיב הנאה שמהנה את חבירו המודר ממנו, ואמאי שרי לחכמים.
ובאמת גם אם נניח שהנאה זו אינה שוה פרוטה, כמדומני שמודר הנאה אסור גם בפחות משוה פרוטה, דגם זו הנאה היא, וצל"ע.
והנה בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב] מובא המחלוקת של חנן וחכמים אם מי שירד למדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו, דלחנן ה"ז הניח מעותיו על קרן הצבי ולחכמים ישבע ויטול, ומבואר שם בגמרא דאעפ"כ בפורע את חובו של אחר מודו חכמים דאי"צ לשלם לו לפורע, לפי שיכול לומר לו יכלתי לפייס את המלוה ולצאת ממנו בלא דמים [מה שלא שייך במפרנס אשת חבירו].
והנה בנדרים לג. מבואר במשנה שמותר למדיר הנאה לפרוע את חובו של המודר ממנו הנאה, ואיתא שם בגמרא דזה ע"כ אתיא כחנן, דאילו לחכמים כיון דסבירא להו דהמודר צריך לשלם לפורע מעיקר הדין [והוא מוחל לו], הרי נמצא שהוא נהנה ממנו, ואסור [ורבא אומר דאתיא נמי כרבנן ובכה"ג דהלוה שלא ע"מ ליפרע כיעו"ש].
וכתב שם הר"ן [בסוף הסוגיא] דע"כ גמרא דילן לא אתיא כהירושלמי, דלהירושלמי הא חכמים מודו בפורע את חובו לחנן דאין צריך להחזיר החוב כיון שאומר שיכל לפייס את המלוה, וא"כ יכלה המשנה להיות ג"כ כשיטתם.
ולכאורה צריך ביאור, הא עדיין איך תהיה המשנה כחכמים, הא נהי נמי דיכל להשתמט מהחוב ע"י שיפייס את המלוה, מ"מ זה שפרע חסך ממנו את הטרחה והיגיעה והצורך ללכת ולפייס את המלוה, והאם אין זו הנאה השווה פרוטה? והאם זה גרע מאדבר עלייך לשלטון? וא"כ אכתי אמאי לא חשיב הנאה שמהנה את חבירו המודר ממנו, ואמאי שרי לחכמים.
ובאמת גם אם נניח שהנאה זו אינה שוה פרוטה, כמדומני שמודר הנאה אסור גם בפחות משוה פרוטה, דגם זו הנאה היא, וצל"ע.