לבעלי התשובה שבינינו: על 'תשובה מאוזנת'

Practic

משתמש רגיל
חידוד המושג 'תשובה מאוזנת'
אצל חלקנו המונח 'תשובה מאוזנת' מצטייר בהנגדה ל'תשובה קיצונית'. כביכול מי שלוקח את התשובה ברצינות ללא פשרות, הוא העושה 'תשובה קיצונית', ומי שלא במהרה מתנתק מהעבר ומתקדם לאיטו הוא בעל 'התשובה המאוזנת'. כזה שנותן להוריו ומחנכיו לעכל ולהשלים עם התהליך שעובר.
דיבורים על 'תשובה מאוזנת', תענין בדרך כלל את הוריהם של בעלי התשובה, אך בעל תשובה קלאסי (בפרט זה של שנות ה70), עשוי שלא להתלהב מהמושג הזה. הרי הוא עזב את כל חייו הקודמים כדי להתקרב לבורא עולם, ומרגיש שהקרבתו הגדולה תובעת ממנו לחזור בתשובה ללא פשרות. וגם אם נאמר לו תפסת מועט תפסת, ועדיף לאט אבל בטוח, הוא ירגיש שבידו לשוב מהר וגם בטוח.
אמנם לאמיתו של דבר, לא מלבד שתשובה מאוזנת אינה קשורה עם תשובה שאינה שלמה, אלא היא תכלית התשובה השלמה. התנהלות קיצונית קוראת לרוב כאשר האדם לא נמצא במקום הבטוח, היציב והטבעי שלו. יכולה להיות התנהגות של רוממות הרוח שמנותקת מהמקום האמיתי שאדם מונח בו, וכן יכולות להיות תגובות תוקפניות הנובעות מתוך פחד ואיום על המרחב המוגן של האדם.
בעלי תשובה, בפרט בתחילת דרכם, מתכחשים לעברם ויוצרים לעצמם סוג של 'זהות חדשה' שנולדה לעולם היהדות (לעיתים אפילו משנים את שמם). בשלב זה התשובה עדיין בוסרית, רוב אשיותו של האדם, הרגליו, כשרונותיו וכחותיו הורגלו במשך שנים רבות להתבטא בהתאם לעולם החילוני שעזב.
אם ניקח לדוגמא אדם שבעבר היה נגן גיטרה מקצועי ביותר. הוביל הרכבים, הלחין והופיע. כשחזר בתשובה, ההרגל שלו לנגן בסיגנון החילוני, ושירים חילונים, לא נשכח ממנו. חלק זה שבנפשו טרם קיבל עליו לשוב בתשובה. לכן בתחילת התשובה הוא עלול להרגיש ניכור לכישרון שלו, ולעיתים ישכחנו ולא ישוב אליו עוד. אמנם כשאדם לוקח את אותו כישרון, ומתאים אותו לעולם היהדות, ומבטא אותו בקדושה, הרי שבכך החזיר מתוכו בתשובה, חלק שלא שב לפני כן.
תשובה מאוזנת היא השלב שבו אדם מרגיש שכל אישיותו, כחותיו כשרונותיו ורצונותיו, מחוברים לעולם היהדות ומרגישים שהמקום הכי אמיתי ואוטנטי, נמצא בדרך שצעדו בה מכבר אבותינו, דרכה של תורה. מדובר על תהליך מתמשך, רצוף בנסיונות ואתגרים, תחילתו יסורים אך בסופו שלוה גדולה של שמחה, סיפוק ואיזון.
יש משהו דווקא מתחמק בתשובה הסגפנית. אדם לא בטוח בטוב שבו, שבידו להשיב בתשובה את כל אישיותו שבעבר, הוא רואה בה כאויב שכל פעם צריך להשתיק, לחנוק, לנזוף ולהתנכר. לטווח הארוך האדם עלול להישחק ולאבד את השמחה בתהליך התשובה, בקשר עם ה' ובחייו.
נמצא אם כן, שתשובה מאוזנת היא התשובה השלמה שאליה יש לשאוף להגיע.
אז איך עושים את זה? כיצד נראה התהליך בפועל? אז כמובן שכל אחד עובר את התהליך במינונים שונים ובצורות שונות, אמנם בכל זאת ניתן קווי מתאר כלליים.
מובא בבעל שם טוב (בחוקותי אות ב): "וכבר ידעת שאם באה מחשבה זרה בלימודו או בתפלתו אינה מקריות, כי יש עת לכל חפץ, וכמ"ש (אסתר ב) ובהגיע תור נערה ונערה, שהוא הניצוץ שנתון בעמקי הקליפות הנקרא נערה שמנוערת מכל טוב, ורוצה להתדבק בשרשה, והגיע עת וזמן לעלות בקדושה, הנה אז צריך האדם להתעורר מאוד מאוד, כי לא לחנם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה, ואם לא עכשיו אימתי. כי אפשר שלא יהיה עוד עת ותור הנערה ההיא, כי על פי המחשבה באה מענין הדומה לענין התפלה והברכה, או מענין הלימוד שהוא עוסק".
עבודת הצדיקים שמובאת בדבריו הקדושים נוגעת אלינו, בעלי התשובה, מאוד מאוד. כל בעל תשובה בשלב מסוים צריך להתמודד עם מחשבות ורצונות שבאים אליו מן העבר.
אם נחזור לדוגמא לאותו נגן גיטרה רציני שהזניח את הכישרון הגדול שלו, נכנס לישיבה ולמד שם תורה במשך כמה שנים. לאחר זמן, הוא עבר תקופה ארוכה בה לא הרגיש חשק בלימוד ובעבודת ה', וחש רצון עז לחזור ולהשקיע בנגינה. באותה שעה היו לפניו 3 אפשרויות:
אפשרות ראשונה, להתעלם מאותו רצון, לסמן אותו כשליח של היצר הרע שמטרתו להכשילו ולהרחיקו מדרך התורה. האפשרות השניה, לסגת מעט מתהליך התשובה, ולחזור לנגן ולשמוע את מיטב השירים החילוניים שאהב, ולהתחיות מהם.
לאור דברי הבעל שם טוב, שתי האפשרויות הנ"ל אינן נכונות. מחד, אותו רצון חזק "אינה מקריות" ו"לא לחינם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה". וכן האפשרות השניה ודאי אינה נכונה, שהרי אין להתכחש לכך שאותה מחשבה היא "ניצוץ שנתון בעמקי הקליפות", ואל לו לאדם להיכנע אליו ולרדת עמו לשם.
האפשרות השלישית והנכונה היא, לחזור ולנגן. אך מתוך עמידה לפני ה'. כשהחזיק את הגיטרה, לפני שפרט על המיתרים לראשונה מזה שנים (ולפני שחש בכאב ללחוץ על המיתרים עם אצבעות רכות), אמר: "רבונו של עולם, כישרון הנגינה שקיבלתי הוא ממך ורק ממך. הרצון החזק שקורא לי לחזור ולנגן, אינו מקרי. תעזור לי לחזור ולנגן, אבל למענך. כל הכישרון שהיה לי בעולם החילוני, רצוני לקחת אותו ביתר שאת לתוך עולמה של יהדות". וכך חזר לנגן והלחין לחנים חדשים, יפים וטובים יותר ממה שהיו לו קודם חזרתו בתשובה.
בעבודה זו, הוא לקח את אותה 'נערה' שמנוערת מן המצוות, והעלה אותה אל המלך – מלכו של עולם. בכך תשובתו שלמה יותר, שמחה ועוצמתית יותר. כמובן שבכך הוא מנע מעצמו תסכול רב ותחושות של חוסר מיצוי בהמשך חייו.
חשוב להדגיש, שלא כל רצון הוא כזה שצריך לתת לו מקום, הבעל שם טוב דיבר על מחשבות זרות ולא על מחשבות טמאות שעליהן ברור שצריך להתגבר. פעמים רבות בעל תשובה צריך להתמודד מול העבר שקורא לו לחזור, ולעיתים מדובר על דברים שאין בידו לקחת אותם לקדושה.
וכפי שציינו לעיל, ברור שמדובר על הדרכה פרטנית וכל אחד עובר אותה באופנים ובמינונים שונים, ולא באנו אלא לתת קווים כלליים מאוד.
יהי רצון שנזכה כולנו, לאיזון הנכסף בתהליך התשובה.
 

כותר

משתמש ותיק
בקשר למשל מהגיטרה,
שמעתי שיוני גרשטיין מספר, שכשחזר בתשובה היה סבור ללמוד ולזנוח את הציור, הרב שך הוא זה שעוררו לחזור לציור.
כששאל אנשים איך משווקים ציור במגזר החרדי הציעו לו להיות סופר סת"ם...
אך ב"ה הוא מצא נישה טובה להתפרנס בה, והצליח, ובעקבותיו עוד רבים תפסו את הז'אנר שלו.
 
חלק עליון תַחתִית