למה קיימא לן שיש שליחות בכל התורה

מלמד להועיל

משתמש ותיק
ולומדים את זה מתרומה, והרי יש כמה וכמה מקומות שרואים שלא אומרים שם שלוחו של אדם כמותו, למשל לפי רבי יאשיה בנדרים דף עב עמוד ב' שבנדרים יש הלכה של אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא אומרים שלוחו של אדם כמותו, ואם כן למה לא נלמד משם לכל התורה שאין שלוחו של אדם כמותו
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בתרומה זו שליחות על מעשה מה שאין כן הפרה. אבל זה אינו אחר שבגמרא שם מפורש טעם רבי יאשיה משום דהוי גזה"כ מיוחדת בהפרת נדרים ומשמע בלא זה קיים דין שליחות וצריך לברר. ובשערי יושר שער ז זכורני שמאריך לחלק בין שליחות הנוגעת לענינים של חלות ובין מעשי מצוה. ואיך שלא יהיה לא מובן הערתך הלא ר"י לומד במפורש ששאני הפרת נדרים דהוי גזה"כ מיוחדת של אישה יקימנו ואישה יפירנו. וראה גם תוס ב"מ צו. על דברי רבי יאשיה - "אי נמי משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו".
 

מלמד להועיל

משתמש ותיק
פותח הנושא
זה גופא אני לא מבין למה לא נאמר את הסברא שלך ששאני תרומה שיש שם ריבוי מיוחד שאפשר על ידי שליח
ואם בתרומה אתה לא אומר ככה אלא שלומדים משם לכל התורה אז גם מנדרים תלמד לכל התורה
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מלמד להועיל אמר:
זה גופא אני לא מבין למה לא נאמר את הסברא שלך ששאני תרומה שיש שם ריבוי מיוחד שאפשר על ידי שליח
ואם בתרומה אתה לא אומר ככה אלא שלומדים משם לכל התורה אז גם מנדרים תלמד לכל התורה
אסביר בדרך פשוטה הנה מצד אחד מפורש שיש מצוה שנעשית גם בדרך שליחות ומצד שני בנדרים מפורש שאין ענין של שליחות. והתשובה הפשוטה שבנדרים יש גזירת הכתוב מפורשת המפקיעה בדרך של שליחות
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מלמד להועיל אמר:
הרי יש כמה וכמה מקומות שרואים שלא אומרים שם שלוחו של אדם כמותו, ואם כן למה לא נלמד משם לכל התורה שאין שלוחו של אדם כמותו?
שאלה גדולה שאלת, והיא שאלת התוספות בפרק מצות חליצה. דעל הא דתניא התם: 'וְקָרְאוּ לוֹ' - הֵן וְלֹא שְׁלוּחָם, כתבו התוספות וזה לשונם:
תֵּמַהּ, אַדְּיָלְפִינַן בְּפֶרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין מִקְּרָאֵי דִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אַדְּרַבָּה נֵילַף מֵהָכָא דְּאֵין שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּיֵשׁ כַּמָּה כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד. דְּגַבֵּי עֶגְלָה עֲרוּפָה נַמֵּי דָרְשִׁינַן 'וְיָצְאוּ' הֵן וְלֹא שְׁלוּחָן, וּבִמְנָחוֹת בְּפֶרֶק שְׁתֵּי מִדּוֹת דָּרְשִׁינַן 'וְסָמַךְ יָדוֹ' וְלֹא שְׁלוּחוֹ, וּבִנְדָרִים מְמַעֵט שָׁלִיחַ מֵהֲפָרַת נְדָרִים לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
 

מלמד להועיל

משתמש ותיק
פותח הנושא
@משה נפתלי תודה רבה
מה שיש לי עוד לשאול, שהרי לכאורה גם בקדושין יש עוד פסוק חוץ מתרומה שלמדו ממנו שיש שליח בכל התורה, והוא מ"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" ע"ש
וא"כ לכאורה גם תרומה ופסח זה ב' כתובין,
אלא מאי אית לך למימר דשאני פסח שזה קדשים ורוב מעשיהן על ידי שליח כמו שכתוב שם בגמרא
אם כן מהו שהביאו תוספות ממנחות וסמך ידו, הרי שם זה גם קדשים ואי אפשר ללמוד
 

אוריאל

משתמש ותיק
@משה נפתלי @מלמד להועיל
זה אינו כ"כ פשוט שסמיכה היא דין בבעלים ולא בקרבן, אבל קושיא לכאו' מעיקרא ליתא, דבקדושין מבואר דשאני קדשים שרוב מעשיהם ע"י שליח, וא"כ זו סיבה מיוחדת שבקדשים יש שליחות, ולכן זה שמצינו שגם בפסח יש שליח א"א ללמוד ממנו לכל התורה, כיון שקדשים שאני וכנ"ל. אבל מה שהביאו תוס' דמצינו וסמך ידו ולא שלוחו, א"א להקשות דשאני קדשים, דאדרבה, אי מצד שהוא קדשים היה יותר סיבה שיהיה שליח, דרוב מעשיהם ע"י שליח וכנ"ל, ולכן שפיר קרא דוסמך ידו יכול ללמדנו דאין שליח, וכשמצטרפים אליו עוד פסוקים שאין בהם שליח הוו כב' כתובין דאין מלמדין.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
סמיכה היא דין בבעלים ולא דין בקרבן.

התוס' בתמורה ב,א כתבו דהיה מקום לומר שאף שעכו"ם אינו יכול לסמוך על קרבנו מ"מ ישראל יסמוך על הקרבן, והוכיח מזה העמק ברכה שסמיכה הוא דין בקרבן.
והתוס' בזבחים עה,א הקשו שכל קרבן שא"א לסמוך עליו כקרבן ערל וטמא לא יקרב מדין כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וטענה זו שייכת רק אם סמיכה הוא דין בקרבן, דאם הוא דין בבעלים לא שייך בזה אינו ראוי לבילה כיון שהקרבן ראוי להקרבה לגמרי ורק הבעלים לא קיים מצוותו (כן הוכיח במנחת אברהם זבחים ו,ב. וכן משמעות דברי הגמ' שם דמי שלא סמך כיפר גברא על כל עשה שבידו אך לא כיפר כלפי שמיא לעשות מצוה מן המובחר).

אמנם מהא דפסק הרמב"ם דקרבן שותפין כולם חייבין לסמוך הוכיח בחי' הגרי"ז ריש תמורה שיש גם דין על הבעלים. וכן מוכח בתוס' קידושין לו,א שהקשו שנשים יפטרו מסמיכה כיון דהוי מ"ע שהזמן גרמא, ולא שייך לומר כן אלא אם הוא דין בבעלים.
 

שלום ואמת

משתמש רגיל
משה נפתלי אמר:
מלמד להועיל אמר:
הרי יש כמה וכמה מקומות שרואים שלא אומרים שם שלוחו של אדם כמותו, ואם כן למה לא נלמד משם לכל התורה שאין שלוחו של אדם כמותו?
שאלה גדולה שאלת, והיא שאלת התוספות בפרק מצות חליצה. דעל הא דתניא התם: 'וְקָרְאוּ לוֹ' - הֵן וְלֹא שְׁלוּחָם, כתבו התוספות וזה לשונם:
תֵּמַהּ, אַדְּיָלְפִינַן בְּפֶרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין מִקְּרָאֵי דִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אַדְּרַבָּה נֵילַף מֵהָכָא דְּאֵין שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּיֵשׁ כַּמָּה כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד. דְּגַבֵּי עֶגְלָה עֲרוּפָה נַמֵּי דָרְשִׁינַן 'וְיָצְאוּ' הֵן וְלֹא שְׁלוּחָן, וּבִמְנָחוֹת בְּפֶרֶק שְׁתֵּי מִדּוֹת דָּרְשִׁינַן 'וְסָמַךְ יָדוֹ' וְלֹא שְׁלוּחוֹ, וּבִנְדָרִים מְמַעֵט שָׁלִיחַ מֵהֲפָרַת נְדָרִים לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
יש לציין דברי התוס' בקידושין (ג, ב) לגבי היקש וג"ש, דגמרי' לרבות ולא למעט.
ואולי ה"ה לבניין אב. וצ"ע.
 
 
חלק עליון תַחתִית