איפה רמוז בתורה שומע כעונה?

נתנאל 300

משתמש חדש
האם ידוע לכם היכן רמוז דין זה בתורה (מצאתי באחרונים שלוש מקומות)
אני בכוונה שואל שמא יש עד מקומות שאינם ידועים לי
 

נבשר

משתמש ותיק
אולי וענתה האשה אמן אמן, וחשיב שבועה, א"כ שומע כעונה, לא? אמנם לא דין שומע כעונה ממש, עכ"פ חזינן שאם מישהו מסכים לדברי השני נחשב כאילו אמר, וחשיב לו שבועה.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
נבשר אמר:
אולי וענתה האשה אמן אמן, וחשיב שבועה, א"כ שומע כעונה, לא? אמנם לא דין שומע כעונה ממש, עכ"פ חזינן שאם מישהו מסכים לדברי השני נחשב כאילו אמר, וחשיב לו שבועה.
שם איתא בגמ' כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו, ואי"ז דין שומע כעונה, אלא שבועה דידיה ממש, עי' בזה
 

נתנאל 300

משתמש חדש
פותח הנושא
אכן חלוק דין אמן מדין שומע כעונה
בכל אופן אלו המקומות שרמוז בהם, אם יש עוד אשמח לדעת (לא שזה לא בסדר או לא מספיק או משהו כזה פשוט אם יש עוד אז ,,,)
א. "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור"בהכרח שמי שם פה הולך גם על חרש ואלם וחרש הם ההפך ממי שם פה ממה שלא כתוב בפסוק גם או מי ישום אוזן או חרש וכו. וכן בהכרח דמיירי בחרש שמדבר ולא שומע כי אם הוא אינו מדבר ואינו שומע למה לי אלם?! אך קשה דא"כ אין זה דבר והפוכו ממי שם פה דמייר במדבר אלא שומע כעונה ושמיעה כדיבור וא"כ כמו שהפה קרוי פה כי גורם הדיבור כך גם האוזן קרויה פה שגרומת השמיעה שחשובה כדיבור.(חידושי הרשב"ץ בגיטין ע"א ע"א בשם ר' ברוך במסכת חגיגה ב' ע"ב)
ב'. "והאזת למצותיו" מצוות" מצוות שמקיימים על ידי שמיעה כגון שופר ומגילה שומע כעונה (נהר שלום בשלח)
ג'. "כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לשמור מצותיו" כי תשמע רמז לומר שאף אם לא ידע או לא יוכל ללמוד שומע כעונה ("באור החיים")
 

נתנאל 300

משתמש חדש
פותח הנושא
יש עוד מקומות בתורה שמתפרשים על פי דין זה איך אני לא יודע אם זה גם נקרא רמז
שירת הים יש דעה בגמרא שבנ"י יצאו מפי משה מדין שומע כעונה
ספירת העומר יש אומרים שוספרתם לכם בא לאפוקי שומע כעונה ומשמע דבכל התורה שומע כעונה (טוב זה כבר שייך יותר למקור הדין)
ברכת יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם" הוציא את עמ"H ידי חובת ברכת הגומל מדין שומע כעונה (תורת אהרון)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
נתנאל 300 אמר:
מצוות שמקיימים על ידי שמיעה, כגון שופר ומגילה, שומע כעונה.
דין שומע כעונה נאמר במצוות שבאמירה: ברכת המזון, קריאת ההלל וכיוצא בהן;
לעומתן, שופר, זכירת מעשה עמלק וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה: לשמוע קול שופר, לשמוע קריאת פרשת 'זכור' ולשמוע קריאת המגילה, ואין להן נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
נתנאל 300 אמר:
שירת הים יש דעה בגמרא שבנ"י יצאו מפי משה מדין שומע כעונה.
כך היא דעתו של רבי עקיבא בפרק חמישי דסוטה:
כֵּיצַד אָמְרוּ שִׁירָה, כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְּרָקִים, משֶׁה אָמַר 'אָשִׁירָה לַּייָ' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ', משֶׁה אָמַר 'כִּי גָאֹה גָּאָה' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ'.
כלומר, השירה נאמרה בסגנון של אמירה וענייה, והעונה הרי הוא כמוציא את האמירה מפיו (כמו העונה אמן אחר שבועה), ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
 

נתנאל 300

משתמש חדש
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
נתנאל 300 אמר:
מצוות שמקיימים על ידי שמיעה, כגון שופר ומגילה, שומע כעונה.
דין שומע כעונה נאמר במצוות שבאמירה: ברכת המזון, קריאת ההלל וכיוצא בהן;
לעומתן, שופר, זכירת מעשה עמלק וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה: לשמוע קול שופר, לשמוע קריאת פרשת 'זכור' ולשמוע קריאת המגילה, ואין להן נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
זה וודאי שזה מצוות שבדיבור אבל סוף סוף מקיימים אותם על ידי שמיעה ויש דעה שלא צריך בכלל דיבור ומספיק שמיעה וזה שומע כעונה
 

נתנאל 300

משתמש חדש
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
נתנאל 300 אמר:
שירת הים יש דעה בגמרא שבנ"י יצאו מפי משה מדין שומע כעונה.
כך היא דעתו של רבי עקיבא בפרק חמישי דסוטה:
כֵּיצַד אָמְרוּ שִׁירָה, כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְּרָקִים, משֶׁה אָמַר 'אָשִׁירָה לַּייָ' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ', משֶׁה אָמַר 'כִּי גָאֹה גָּאָה' וְהֵן אוֹמְרִים 'אָשִׁירָה לַּייָ'.
כלומר, השירה נאמרה בסגנון של אמירה וענייה, והעונה הרי הוא כמוציא את האמירה מפיו (כמו העונה אמן אחר שבועה), ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
העיון יעקב כותב שפליגי הני תנאי אי שומע כעונה או לא שלר' עקיבא שומע כעונה וכמו שאומר רש"י שם "כגדול המקרא את ההלל ומוציא את האחרין ידי חובתן" ע"ש.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
וקריאת מגילת אסתר – היא מצווה שבשמיעה: לשמוע קריאת המגילה, ואין לה נגיעה לדין 'שומע כעונה'.
ירושלמי מגילה פ"ד ה"א
מה נתנה לאחר ומברך עליה זה קורא וזה מברך ,רבי הונא בשם רבי ירמיה מכאן ששומע כקורא, כתיב אשר קרא מלך יהודה ולא שפן קרייה, אלא מכאן ששומע כקורא.
והרי אנו מברכים על מקרא מגילה זולת בנשים ,וכמו שכתב המרדכי פ"א דמגילה רמז תשעט.
ועתה לא תקשה לריב"ל מן התוספתא, דהא נשים חייבות בשמיעה ולא בקריאה, ומשום הכי אין אינן מוציאות אנשים.
ונראה לראבי"ה, דנשים מברכות על משמע מגילה.

ובדרך אגב , מהירושלמי חזינן שלומדים מהפסוק ששומע כקורא ,ולא שומע כעונה, והיינו שילפינן מקרא ששומע ועונה תרוויהו כקורא, דון מינה ואוקי באתרא.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
שופר וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה.
כן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דפסחים, שכשופר כמגילה המצוה היא השמיעה. שכתב וז"ל:
אִיכָּא לְמֵידַק, מִפְּנֵי מָה אָנוּ מְבָרְכִין בִּמְגִלָּה עַל קְרִיאָתָהּ, וּבְשׁוֹפָר תִּקְּנוּ הַבְּרָכָה עַל שְׁמִיעָתוֹ, נַעֲבֵד אִפְּכָא שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת מְגִלָּה עַל הַשְּׁמִיעָה וּבִרְכַּת שׁוֹפָר עַל הַתְּקִיעָה. יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁלְּפִי שֶׁבִּמְגִלָּה יֵשׁ פִּסּוּק אוֹתִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתָן, תִּקְּנוּ בִּרְכָתָהּ עַל קְרִיאָתָהּ לְלַמֵּד שֶׁלֹּא בְּקוֹל בִּלְבַד הוּא יוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת קְרִיאָתָהּ, אֲבָל בְּשׁוֹפָר אֵין לְשׁוֹן תְּקִיעָה מוֹכִיחַ פִּסּוּק קוֹלוֹת יוֹתֵר מִשְּׁמִיעָה.
ותדע שכן הוא, דהא רבנן דבעו מיניה דרבי חייא בר אבא 'שמע ולא ענה מהו', תפשוט להו מקריאת המגילה דלית בה אלא שמיעה בלבד? אלא לאו ש"מ דבמגילה בלאו טעמא דשומע כעונה יוצא ידי חובה.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
משה נפתלי אמר:
שופר וקריאת מגילת אסתר – הן מצוות שבשמיעה.
כן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דפסחים, שכשופר כמגילה המצוה היא השמיעה. שכתב וז"ל:
אִיכָּא לְמֵידַק, מִפְּנֵי מָה אָנוּ מְבָרְכִין בִּמְגִלָּה עַל קְרִיאָתָהּ, וּבְשׁוֹפָר תִּקְּנוּ הַבְּרָכָה עַל שְׁמִיעָתוֹ, נַעֲבֵד אִפְּכָא שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת מְגִלָּה עַל הַשְּׁמִיעָה וּבִרְכַּת שׁוֹפָר עַל הַתְּקִיעָה. יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁלְּפִי שֶׁבִּמְגִלָּה יֵשׁ פִּסּוּק אוֹתִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתָן, תִּקְּנוּ בִּרְכָתָהּ עַל קְרִיאָתָהּ לְלַמֵּד שֶׁלֹּא בְּקוֹל בִּלְבַד הוּא יוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת קְרִיאָתָהּ, אֲבָל בְּשׁוֹפָר אֵין לְשׁוֹן תְּקִיעָה מוֹכִיחַ פִּסּוּק קוֹלוֹת יוֹתֵר מִשְּׁמִיעָה.
והלא כך כתב הר"ן גופיה מגילה ד .
וכן פרש"י וה"ג כתבו, שהנשים אינם חייבות אלא בשמיעה, אבל קריאתן לא תוציא את הרבים ידי חובתן שחייבין בקריאה.
אבל דעת הר"ן, דבין שופר ובין מגילה המצווה היא הן בהשמעת ודיבור הקול ,ובין בשמיעה, וכדעת המנ"ח מצווה קה.
דשניהם ,הן השמיעה והן התקיעה היא המצווה ,ואחד בלא חבירו לא מהני.
וכן במגילה ,האנשים חייבים בשניהם ,והנשים רק בשמיעה ,וכלשון הר"ן אינם חייבות אלא בשמיעה.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
תדע שכן הוא, דהא רבנן דבעו מיניה דרבי חייא בר אבא 'שמע ולא ענה מהו', תפשוט להו מקריאת המגילה דלית בה אלא שמיעה בלבד? אלא לאו ש"מ דבמגילה בלאו טעמא דשומע כעונה יוצא ידי חובה.
איך נדע את הדבר אשר כל רבותינו הראשונים לא ידעהו, ונשתוו כולם בדבר שמגילה מצוותה(לפחות גם) בקריאתה .
וטעמא דלא פשט להו ממגילה, יתכן משום שבקריאה פשיטא להו ששומע כקורא וכי מספקא להו באמירה, או שדווקא במקום ששייך בה עניה ולא ענו הוא דמספקא להו.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
בין שופר ובין מגילה המצווה היא הן בהשמעת ודיבור הקול והן בשמיעה, וכדעת המנ"ח מצווה תה: דשניהם, הן השמיעה והן התקיעה, היא המצוה, ואחד בלא חבירו לא מהני.
וגדר הדברים נראה, כי עיקר מצות שופר היא שמיעת הקול היוצא מן השופר, אלא שתנאי המצוה הוא שהקול יבוא מכח תקיעה; לאפוקי שמע קול תקיעת קוף, שאף על פי ששמע קול שופר, מכל מקום אינו יוצא ידי חובה משום שקול השופר לא בא מכח תקיעה.
והיינו נמי גדרה של קריאת המגילה: שמיעת דברים הנקראים מתוך ספר.
נמצא, דשמיעת קול שופר מפי התוקע ושמיעת קריאת המגילה מפי הקורא זו היא צורת המצוה, ואין היציאה ידי חובה מדין שומע כעונה.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
וגדר הדברים נראה, כי עיקר מצות שופר היא שמיעת הקול היוצא מן השופר, אלא שתנאי המצוה הוא שהקול יבוא מכח תקיעה; לאפוקי שמע קול תקיעת קוף, שאף על פי ששמע קול שופר, מכל מקום אינו יוצא ידי חובה משום שקול השופר לא בא מכח תקיעה.
והיינו נמי גדרה של קריאת המגילה: שמיעת דברים הנקראים מתוך ספר.
הא דבעינן שלא ישמע מקוף ,אין לו שייכות כלל להא דהתקיעה חלק מהמצווה, אלא שבלאו הכי לאו שם שמיעת מגילה עליה, ותדע לך דאטו נשים יוצאות ידי חובתן
בשמיעת המגילה, בשמיעת קול קוף ?
והלא אפילו משמיעת קול קריאת אישה אחרת, כתב הר"ן שהיה ס"ד שלא יצאו, והיינו שהו"א שאין בכח קריאת אישה לתת בקריאתה, שם שמיעת קריאת מגילה, ואע"פ ששאין האישה השומעת חייבת אלא בשמיעה.
אלא גדר הדברים (לדעת המנ"ח והר"ן) דבעינן תרווויהו לעצם המצווה, ובתקיעה יוצאים מדין שומע כעונה, ובשמיעה מכח ששמעו, ולאפוקי מדעת הרמב"ם ורוב ראשונים דס"ל דהמצווה בשמיעה לחוד ,(ואף לדבריהם אינו יוצא משמיעת תקיעת קוף), ולאפוקי מדעת השאילתות ודעת ר"ת שיוצאים בתקיעה לחודיה, ואף אם יסתום התוקע את אזניו יצא ידי חובה.

ושמיעת קריאת המגילה מפי הקורא זו היא צורת המצוה, ואין היציאה ידי חובה מדין שומע כעונה
וז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן י
ולקרוא את ההלל , אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצווה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכא
ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע
.
ועוד באו הדברים בהרבה מרבותינו הראשונים, ונלאיתי להעתיק הכל.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
ירושלמי מגילה פ"ד ה"א: מה נתנה לאחר ומברך עליה, זה קורא וזה מברך? רבי הונא בשם רבי ירמיה, מכאן ששומע כקורא.
זה האיש לא ידענו מה היה לו! וכי המקשן לא ידע שיוצאים ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד עד שרבי הונא בשם רבי ירמיה גילה לו את הסוד כי שומע כעונה?
אלא כי קשיא ליה הכי קשיא ליה: והרי אין מברכין אלא על קיום מצוה שיש בה מעשה, ואם כן איך מברך זה שאינו קורא אלא שומע בלבד?
ועל כך באה התשובה: שמיעה נחשבת מעשה כי שומע כקורא.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
ז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן י: ולקרוא את ההלל, אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצוה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכא: ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע.
ביאור דברי הרא"ש:
מפני מה בברכת ההלל מברכים בנוסח 'לקרא', והלוא נקיטינן שגם מי שאינו עונה ראשי פרקים יוצא ידי חובת קריאת ההלל בשמיעה בלבד מטעם דשומע כעונה, ואם כן הוה לן לברך בנוסח 'על מקרא' כמו שאנו מברכים 'על מקרא מגלה'?
הקורא את דברי הרא"ש קריאה שטחית בלבד אכן נדמה לו שאמור בהם כי את קריאת המגלה יוצאים מדין שומע כעונה, אך לא כן הקורא את דברי הרא"ש קריאה עיונית.
ביאור דברי המרדכי:
בירך על השופר ותקע מקצת התקיעות, ושלח השופר לאחר לסיים התקיעות – האם התוקע השני צריך לחזור ולברך? כלומר, האם מקצת התקיעות שתקע הראשון נחשבות לגבי השני הפסק בין הברכה למעשה המצוה שהוא עושה עכשו, שהרי את המעשה של התקיעות הראשונות לא עשה הוא.
ועל כך הביא רשב"ט ראיה מן הירושלמי שאין כאן הפסק, שכן השני ששמע את התקיעות הראשונות הרי הוא כמי שהוא בעצמו עשה את מעשה התקיעות.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
ירושלמי מגילה פ"ד ה"א: מה נתנה לאחר ומברך עליה, זה קורא וזה מברך? רבי הונא בשם רבי ירמיה, מכאן ששומע כקורא.
זה האיש לא ידענו מה היה לו! וכי המקשן לא ידע שיוצאים ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד עד שרבי הונא בשם רבי ירמיה גילה לו את הסוד כי שומע כעונה?
אלא כי קשיא ליה הכי קשיא ליה: והרי אין מברכין אלא על קיום מצוה שיש בה מעשה, ואם כן איך מברך זה שאינו קורא אלא שומע בלבד?
ועל כך באה התשובה: שמיעה נחשבת מעשה כי שומע כקורא.
כמה מתעקש המתעקש לקיים דעתו, ובעקבות כך מעוות עלינו את דברי הירשלמי הברורים.
מה לנו כן מעשה או לא מעשה, אילו מצווה בשמיעה בלבד, אין כאן שום משמעות באמירה ששומע כקורא, ולא נשתנתה המצווה ע"י מילים בעלמא .
מעולם לא נחלק אדם ,שהירושלמי לא בא להוכיח שאפשר לצאת בשמיעה בלבד, אבל דן הירושלמי דהן אמנם שקיי"ל שיוצא השומע ע"י שנחשב קורא בדינא דשומע כעונה אבל בשביל שיוכל לברך בעינן שיחשב כקורא ממש, וע"כ הביאו הפסוק שקראו קורא .
אבל אי יוצא בשמיעה בעלמא, ומשום מה היה סיבה שאי אפשר לברך בלא מעשה, לא יעזור שנקראנו קורא, בשביל להגדיר שהשתנה אופן קיום מצוותו , והרי ס"ס מצוותו בשמיעה ועליה מברך, וכל זה ברור למי שלא יתעקש לשנות באיוולתו.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
ז"ל הרא"ש פ"ק דפסחים סימן י: ולקרוא את ההלל, אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה, מ"מ מצוה לענות בראשי פרקים, אע"פ דשומע כעונה.
לשון המרדכי פ"ד דר"ה רמז תשכא: ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה, מעשה בר"מ שקרא מגילה מיושב בביהכנ"ס של טיבעון ונתנה לאחר ובירך עליה, ופריך עליה בירושלמי זה קורא וזה מברך, אמר רבי ירמיה, מכאן שהשומע כקורא, וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע.
ביאור דברי הרא"ש:
מפני מה בברכת ההלל מברכים בנוסח 'לקרא', והלוא נקיטינן שגם מי שאינו עונה ראשי פרקים יוצא ידי חובת קריאת ההלל בשמיעה בלבד מטעם דשומע כעונה, ואם כן הוה לן לברך בנוסח 'על מקרא' כמו שאנו מברכים 'על מקרא מגלה'?
הקורא את דברי הרא"ש קריאה שטחית בלבד אכן נדמה לו שאמור בהם כי את קריאת המגלה יוצאים מדין שומע כעונה, אך לא כן הקורא את דברי הרא"ש קריאה עיונית.
ביאור דברי המרדכי:
בירך על השופר ותקע מקצת התקיעות, ושלח השופר לאחר לסיים התקיעות – האם התוקע השני צריך לחזור ולברך? כלומר, האם מקצת התקיעות שתקע הראשון נחשבות לגבי השני הפסק בין הברכה למעשה המצוה שהוא עושה עכשו, שהרי את המעשה של התקיעות הראשונות לא עשה הוא.
ועל כך הביא רשב"ט ראיה מן הירושלמי שאין כאן הפסק, שכן השני ששמע את התקיעות הראשונות הרי הוא כמי שהוא בעצמו עשה את מעשה התקיעות.
רק הקורא את הרא"ש קריאה עם נגיעות מוקדמות, יוכל לעות את הדברים בצורה כה בולטת, ועוד להאשים את הקורא בצורה ישרה ,בקריאה שטחית.

הרא"ש כתב את דבריו " כמו גבי מקרא מגילה" , לא בלבד בהקשר למה לא יברך בצורה מסוימת או אחרת, (ולא כתב, ולקרוא את ההלל אע"פ דשומע כעונה, והיה לו לברך ,כמו גבי מקרא מגילה). כל זה עיוות של דברי הרא"ש ,אלא דבריו ברורים שכתב ששומע כעונה על הצורה שיוצא בה, ששווה קריאת המגילה לקריאת הלל ששניהם יוצאים בהם בשומע כעונה, וע"ז הקשה כמו שבמגילה זה שאפשר לצאת ע"י קריאה של אחר בדינא דשומע כעונה, מהווה סיבה שיברכו בלא למ"ד, (וכמו שהאריך לפני כן),א"כ מ"ש הלל ,וע"ז תירץ שמ"מ מצווה שיענה השומע בפיו ולכן הברכה בלמ"ד .
אבל אילו כשיבושי הכותב, מה ענין מצוות שמיעה אצל מצוות ענייה, ממ"נ אם שמיעה נחשבת כמצווה בגופו של השומע בעצמו, ואין בזה שייכות לקורא שהוא משמיע (ולא שומע), הרי קשה על מגילה עצמה למה מברכים בלמ"ד ואין בזה קשר להלל, ואם שכיון שע"י קריאת האחד יוצא חבירו בשמיעה בעלמא, לכן אין זה נחשב כלל שעושה בגופו,מה ענין זה אצל שומע כעונה שצריך לענות בעצמו רק שנחשב כעונה ע"י שמיעה ,והרי הוא מקיים בגופו .

עוד שב ועירבב את דברי ה"מרדכי"
וכי הנידון היה במרדכי מה בא להוכיח ??
הראיה היתה מלשונו הברורה של המרדכי " וכי היכי דשומע כעונה (היינו אף כלפי מה שלמדנו מדברי הירושלמי גבי מגילה, שיכול השומע לברך). ה"נ שומע כתוקע (כלפי ענינא דידן.)
ואוסיף עוד את לשונו של ה"אור זרוע" הלכות מגילה שעט
וכן הדין בברכה ראשונה דהואיל והכל עוסקין במצווה אחת במגילה לצאת בה ושומע כעונה שפיר דמי שראובן יברך מנ"ח ושמעון יקרא

ובכל כירכורים שכירכר, עדיין לא ביאר לנו, מהי קריאה דמגילה ומהי שמיעה דמגילה,ומהו שלימדונו הראשונים שנתחייבו אנשים בקריאה, ונשים בשמיעה בלבד.(או אף נשים בקריאה למאן דאית ליה).
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
מהי קריאה דמגילה ומהי שמיעה דמגילה, ומהו שלימדונו הראשונים שנתחייבו אנשים בקריאה, ונשים בשמיעה בלבד.
א. מצות עשה מדברי סופרים שיהיו ימי הפורים נזכרים בכל שנה ושנה לדור דור. ותיקנוה שתהא הזכירה בפה ובספר.
זכירה זו מתקיימת באחד משני אופנים: האופן האחד - קריאת המגילה מתוך הספר (ואז אע"פ שלא השמיע לאזניו יצא); והאופן השני – שמיעת המגילה מפי הקורא מתוך הספר.
ב. לא יתכן לחייב נשים בשום מצות קריאה אלא בדבר שמצותו קריאה על פה, כגון קריאת ההלל, אבל לא בדבר שמצותו קריאה מתוך הספר, שהרי אין הנשים יודעות לקרוא מתוך הכתב.
מטעם זה סוברים מקצת מרבותינו הראשונים, שחיובה של האשה במגילה אינה אלא חיוב שמיעה, ומאחר שכן, לענין קריאה היא נחשבת כאינה מחויבת בדבר, והשומע את הקריאה מפיה הרי הוא כמי ששמע מפי קורא שאינו מחויב בדבר.
ג. לכשתמצא לומר, קרובים דברי לדברי מר, דאמר 'טעמא דלא פשט להו ממגילה, יתכן משום שבקריאה פשיטא להו ששומע כקורא וכי מספקא להו באמירה', אלא שאני אומר דלא פשט להו ממגילה, משום שבמגילה די בשמיעה לבד.
ד. הבחנתי הבחנה בין מצות שופר למצות מגילה: התוקע בשופר ולא השמיע לאזניו קיימא לן דלא יצא, והקורא את המגילה ולא השמיע לאזניו יצא.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
מהי קריאה דמגילה ומהי שמיעה דמגילה, ומהו שלימדונו הראשונים שנתחייבו אנשים בקריאה, ונשים בשמיעה בלבד.
א. מצות עשה מדברי סופרים שיהיו ימי הפורים נזכרים בכל שנה ושנה לדור דור. ותיקנוה שתהא הזכירה בפה ובספר.
זכירה זו מתקיימת באחד משני אופנים: האופן האחד - קריאת המגילה מתוך הספר (ואז אע"פ שלא השמיע לאזניו יצא); והאופן השני – שמיעת המגילה מפי הקורא מתוך הספר.
כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה, אבל רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שני צורות בקיום המצווה .
מטעם זה סוברים מקצת מרבותינו הראשונים, שחיובה של האשה במגילה אינה אלא חיוב שמיעה, ומאחר שכן, לענין קריאה היא נחשבת כאינה מחויבת בדבר, והשומע את הקריאה מפיה הרי הוא כמי ששמע מפי קורא שאינו מחויב בדבר. בקיום המצווה
לא כתבו הראשונים שאישה לא יכולה להוציא איש בגלל שאיש יכול לצאת בקריאה והאישה לא, אלא שהאיש חייב בקריאה ואישה אינה יכולה להוציאו במה שחייב,
מלבד שעצם הדבר לא נכון כלל, שלדברך בהכרח הפירוש הוא, היא שאישה לא יכולה כלל לצאת בקריאה, שאם הכוונה היא שיכולה גם וגם, א"כ הרי היא כאיש ממש שהרי אתה אומר שגם איש לא חייב דווקא בקריאה, ולא שמענו מעולם שאישה חמורה מאיש.
כשתמצא לומר, קרובים דברי לדברי מר, דאמר 'טעמא דלא פשט להו ממגילה, יתכן משום שבקריאה פשיטא להו ששומע כקורא וכי מספקא להו באמירה', אלא שאני אומר דלא פשט להו ממגילה, משום שבמגילה די בשמיעה לבד
אינו דומה כלל, לדברי השומע יוצא ע"י שמייחסים אליו הדיבור וכדברי הירושלמי וכל הראשונים, רק שבדבר שאופן הקריאה של המוציא היא ע"י קריאה מתוך הכתוב, שייך לייחס את השמיעה של השומעים אל הקריאה מהספר ,משא"כ במילים שנאמרות בע"פ הוא ס"ד דלא, אבל לדברך יוצאים בשמיעה בעלמא .
הבחנתי הבחנה בין מצות שופר למצות מגילה: התוקע בשופר ולא השמיע לאזניו קיימא לן דלא יצא, והקורא את המגילה ולא השמיע לאזניו יצא.
דבר זה אינו מוסכם אצל רבותינו, עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא, ובכל אופן גם לסוברים שבמגילה סגי בקריאה היינו משום דהא דבעינן שמיעה אצל הקורא, הוא משום שרק בכך מתקיים כאן קריאה הנשמעת (שהוא ענין הדיבור ), ואף אם בפועל אינו שומע הרי נקראו כאן הדברים ויצאו מכלל הרהור, אבל בתקיעה שאינו אלא קול בעלמא, אי אינו שומע אין בזה כלום.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
א. כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה.
ב. רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שתי צורות בקיום המצווה.
ג. לדבריך בהכרח הפירוש הוא, שאישה אינה יכולה כלל לצאת בקריאה, ולא שמענו מעולם שאישה חמורה מאיש.
ד. עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא.
א. דברי טעם הם ליישב בשופי את העולה מסוגיא דלולב הגזול, שאין אנו נזקקים לדין שומע כעונה בשביל לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד.
ב. לדבריך, כיצד זה תורה חדשה תצא מאת בה"ג: מצות שמיעת המגילה. אתמהה.
ג. ז"ל המרדכי:
ובה"ג פירש דאין הנשים מוציאות אנשים, וראיה מתוספתא דמגילה 'נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה'. ומהשתא הוו להו שאינם מחויבות בדבר ואין מוציאין אחרים ידי חובתן.
ולכאורה, אם נשים פטורות מקריאת המגילה, אין האשה יוצאה ידי חובתה בקריאה בלא שמיעה, ואם קראה ולא השמיעה לאזניה – לא יצאה. וצ"ע.
ד. שפיל לסיפא דמילי: ומכל מקום הדבר דחוק, כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם, מנין לנו לחלק ביניהן.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
א. כותב הדברים כמתנבא מפי הגבורה.
ב. רבותינו לא אמרו, אלא שאדם חייב בקריאת המגילה ותו לא מידי, ולא הזכירו שתי צורות בקיום המצווה.
ג. לדבריך בהכרח הפירוש הוא, שאישה אינה יכולה כלל לצאת בקריאה, ולא שמענו מעולם שאישה חמורה מאיש.
ד. עיין ב"י סימן תרפט שמצדד שבעינן אף להשמיע באוזניו לעיכובא משום פירסומי ניסא.
א. דברי טעם הם ליישב בשופי את העולה מסוגיא דלולב הגזול, שאין אנו נזקקים לדין שומע כעונה בשביל לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעה בלבד.
ב. לדבריך, כיצד זה תורה חדשה תצא מאת בה"ג: מצות שמיעת המגילה. אתמהה.
ג. ז"ל המרדכי:
ובה"ג פירש דאין הנשים מוציאות אנשים, וראיה מתוספתא דמגילה 'נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה'. ומהשתא הוו להו שאינם מחויבות בדבר ואין מוציאין אחרים ידי חובתן.
ולכאורה, אם נשים פטורות מקריאת המגילה, אין האשה יוצאה ידי חובתה בקריאה בלא שמיעה, ואם קראה ולא השמיעה לאזניה – לא יצאה. וצ"ע.
א. אין ממציאים על סמך קושיות אשר אפשר ליישבם בהרבה אופנים אחרים, גדרי מצוות אשר לא שיערום רבותינו ולא עלתה על ליבם, ואשר נסתרים מדבריהם.

ב. כבר ביארתי בפשטות לרוצה לשמוע, אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה, ונשים רק בשמיעה, אין כאן שום תורה חדשה .

ג. שוב שב על שיבושו, ביאור המרדכי בפשטות שאנשים חייבים גם בשמיעה וגם בקריאה ,ונשים חייבות רק בשמיעה, מעולם לא אמרו רבתינו הראשונים בסגנון הזר הזה ,שגברים יכולים לצאת בשני אופנים, ונשים רק באופן אחד, לא באו הראשונים להגביל צורת קיום מצוות הנשים, אלא לפוטרם מחלק הקריאה שנתחייבו בו האנשים, (ומעתה אין שום צורך לעיין בשום דבר אשר לא מזקיק עיון).וכבר כתבתי לעיל לשון הר"ן ,שתלה הענין במה שחייבים גברים בקריאה, ולא במה שיכולים אנשים לצאת בקריאה ונשים לא.
שפיל לסיפא דמילי: ומכל מקום הדבר דחוק, כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם, מנין לנו לחלק ביניהן.
מה בא זה אם לא לקנטר אטו אנא לא אמינא דספק הוא?
ואם כוונתו לומר שפשט הב"י ספיקו הא לך לשון המשנ"ב תרפט ס"ק ה
ואע"ג דבעלמא קיי"ל דאם לא השמיע באוזניו יצא כדלעיל בסימן "סב" וסימן "קפה" ,הכא לענין מגילה דהוא משום פירסומי ניסא, החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא.
ובשעה"צ שם ס"ק ז
ב"י ,ולפ"ז מי שקורא המגילה לעצמו ,צריך להיזהר מאוד שישמיע לאזנו דאל"ה אפילו בדיעבד לא יצא .
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
כבר ביארתי בפשטות לרוצה לשמוע, אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.
א. טרם הבהרת ועדיין לא הגדרת, ולוּ במשפט אחד, את גדרו של החיוב הכפול: חיוב קריאה וחיוב שמיעה.
ב. לטעמך, מה טעם קרא ולא השמיע לאזנו יצא? חיוב שמיעה היכא אזל?
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
האחד בא לגור אמר:
כבר ביארתי בפשטות לרוצה לשמוע, אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.
א. טרם הבהרת ועדיין לא הגדרת, ולוּ במשפט אחד, את גדרו של החיוב הכפול: חיוב קריאה וחיוב שמיעה.
ב. לטעמך, מה טעם קרא ולא השמיע לאזנו יצא? חיוב שמיעה היכא אזל?
א.צורת קריאה מושלמת היא ע"י דבר הראוי לשמיעה, שאל"כ הרי זה הרהור בעלמא .
ב. כבר הסברתי לעיל, שאף אם אין כאן שמיעה בפועל ,יש כאן דיבור שיש בו שמיעה דהיינו הוצאת המילים, שזהו צורת דיבור אבל באינו קורא, אם לא ישמע אין לו לא דיבור ולא שמיעה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
שאלתי כענין, ונעניתי שלא כהלכה.
שאלתי: חיוב שמיעה מוסף על חיוב קריאה מה טיבו? ואם יש חיוב שמיעה, כיצד יוצאים ידי חובה בקריאה בלא שמיעה?
ונעניתי: צורת הקריאה היא כך וכך; כך וכך היא צורת הדיבור. נשיאים ורוח – וגשם אין.
 

נתנאל 300

משתמש חדש
פותח הנושא
במקרא מגילה יש מחלוקת האם המצווה היא בשמיעה או בקריאה
יעויין בראשונים בפסחים דף ז' לגבי נוסח ברכת המצוות "על" ו"ל" שמבואר דהמצווה היא בקריאה (ראה בקה"י ברכות סימן יג' או פסחים מה')
ויעויין בהר צבי או"ח סימן נז' וכתב שם בתוך דבריו דנוסח הברכה "על מקרא מגילה" יוכיח שהמצווה היא בקראיה ולא בשמיעה בשונה משופר שמברכים "לשמוע קול שופר"
ויעויין בספר שומע ומשמיע של הרב מיכאל שילוני שליט"א בסימן כו' שמרחיב שם את דהברים בצורה נפלאה ומסודרת וכן בספר שערי שמיעה שער ו' ע"ש ודוק היטב.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
שאלתי כענין, ונעניתי שלא כהלכה.
שאלתי: חיוב שמיעה מוסף על חיוב קריאה מה טיבו? ואם יש חיוב שמיעה, כיצד יוצאים ידי חובה בקריאה בלא שמיעה?
ונעניתי: צורת הקריאה היא כך וכך; כך וכך היא צורת הדיבור. נשיאים ורוח – וגשם אין.
כאשר אדם סוגר פיו, לא יועילו כל ממטרים שבעולם.
לא אמרתי מעולם שמוסף על חיוב קריאה גם כן חיוב שמיעה ושאפשר לחלק בפועל את הקריאה מהשמיעה, כל זה ראית בעיני רוחך חסרת הגשם, מה שאמרתי הוא: שצורת קריאה כוללת בתוכה גם שמיעה והיינו הוצאת הדיבור שזה פירוש שמיעה למאן דס"ל דסגי בהוצאה בפיו, אבל כששומע מפי אחר הדיבור, אין השמיעה קיימת ביחס אליו אלא כשישמע בפועל.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
האחד בא לגור אמר:
לא אמרתי מעולם שמוסף על חיוב קריאה גם כן חיוב שמיעה ושאפשר לחלק בפועל את הקריאה מהשמיעה.
אמרת: אנשים חייבים גם בקריאה וגם בשמיעה.
אמרת: נשים חייבות רק בשמיעה.
תשובה כהלכה, במטותא! כמדת החכם ולא כמדת הגולם.
 
חלק עליון תַחתִית