"הקדושה אינה שורה באדם האוכל הרבה", לשון החיד"א המצו"ב.
ולפו"ר צ"ב מהך דברכות מד. ופסחים פט. ומגילה ז: שהיו אמוראים קדושים אוכלים הרבה מאד [אם לא שנוציא כל אלו הגמרות מפשוטן].
ולכאו' צ"ל סברא פשוטה, דודאי מי שמכוון באכילתו לש"ש להברות גופו לעבודת השם, וכ"ש אם מכוון גם סדר הכוונות, ודאי אין מניעה לאכול הרבה, וכמו שרמז הבא"ח אין קידוש אלא במקום סעודה, וכל האכילה היא רוחנית. והמדובר על אדם מן השורה, שאוכל להנאתו וצרכי גופו בעלמא, שזה ראוי לו למעט ככל האפשר באכילתו. אלא שלא הבנתי כ"כ לפ"ז בסיפור הנ"ל של החיד"א מנין לר"י קובו שאותו אחד לא היה מכוון גם כן לש"ש וכנ"ל, וי"ל.
ולפו"ר צ"ב מהך דברכות מד. ופסחים פט. ומגילה ז: שהיו אמוראים קדושים אוכלים הרבה מאד [אם לא שנוציא כל אלו הגמרות מפשוטן].
ולכאו' צ"ל סברא פשוטה, דודאי מי שמכוון באכילתו לש"ש להברות גופו לעבודת השם, וכ"ש אם מכוון גם סדר הכוונות, ודאי אין מניעה לאכול הרבה, וכמו שרמז הבא"ח אין קידוש אלא במקום סעודה, וכל האכילה היא רוחנית. והמדובר על אדם מן השורה, שאוכל להנאתו וצרכי גופו בעלמא, שזה ראוי לו למעט ככל האפשר באכילתו. אלא שלא הבנתי כ"כ לפ"ז בסיפור הנ"ל של החיד"א מנין לר"י קובו שאותו אחד לא היה מכוון גם כן לש"ש וכנ"ל, וי"ל.