חובת הלבבות שער הביטחון

עניין

משתמש רגיל
מתוך 'חובת הלבבות' שער הביטחון פרק ד':

"ופרוש החלק הרביעי בעניני חובות הלבבות והאברים,‏ שהאדם מתיחד בתועלותם ונזקם,‏ וזה כצום וכתפלה וכסוכה וכלולב וכציצית ושמירת השבת והמועדים והמנע מן העברות וכל חובות הלבבות,‏ אשר‏ לא תעברנה אל זולתו ותועלותם ונזקם מיוחדים בו מבלי שאר ב״א,‏ אופני יושר הבטחון בכולם על האלהים יתברך מה שאני מבאר אותו,‏ ומאלהים אשאל להורות אותי האמת ברחמיו.‏
והוא,‏ כי מעשי העבודה והעברה לא יתכנו לאדם,‏ כי אם בהקבץ שלשה דברים:‏ האחד. הבחירה בלבו ומצפונו,‏ והשני. הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו,‏ והשלישי. שישתדל לגמר המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה.‏ ומה שאינו נעלם ממנו בהם,‏ כבחירת העבודה והעברה והכוונה וההסכמה על המעשה,‏ הבטחון על האלהים בזה טעות וסכלות,‏ כי הבורא יתברך הניח ברשותנו בחירת עבודתו והמרותו כמ״ש י:‏ ובחרת בחיים,‏ ולא הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבודה ובעברה,‏ אלא בסבות שהם חוץ לנו,‏ מזדמנות בקצת העתים ונמנעות בקצתם.‏
ואם יבטח על האלהים בבחירת עבודתו,‏ ויאמר:‏ לא אבחר ולא אכוין לעשות כלום מעבודת הבורא,‏ עד שיבחר לי הטוב ממנה,‏ כבר תעה מדרך הישרה ומעדו רגליו מאופני הנכונה כי הבורא יתברך כבר צונו לבחר במעשה העבודה ולכוין אליה בהשתדלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול,‏ והודיענו,‏ שהוא אופני הנכונה לנו בעוה״ז ובעוה״ב.‏ ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו,‏ אשר קדמה בחירתנו בה,‏ יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיר,‏ באברים הנראים.‏ ואם ימנע מן האברים גמר המעשה,‏ יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה,‏ כאשר זכרנו במה שקדם,‏ וכן העונש על העבירה.‏"

מבואר מדבריו שבעניני מצוות הביטחון הוא בחלק השלישי של עשית המצוות בפועל, שאלתי היא אם הקב"ה לא הזמינו לקיים המצווה בפועל האם עליו להאמין שזה היה לטובתו שלא עשה בפועל המצווה או שאינו יכול להיות. ואולי צריך להאמין שאינו טוב אבל יכול לצאת מזה דבר טוב?

אודה מאוד למי שיכול להאיר את עיני בזה והקב"ה ישלם שכרו.
 

יהודה1

משתמש ותיק
לא כל כך הבנתי. נראה שכוונת החובות הלבבות היא שאם יוכל או לא יוכל לעשות את המצווה זה בידי שמים אבל אם יכול לעשות ולא עושה זה בידו. ולא אמר כלום על מה צריך לחשוב אדם שנמענה ממנו עשיית מצוה.
ואכן יש לשאול האם ראוי הו אלהצטער על שנמנעה ממנו המצוה ולהתפלל שיסייעו ה' לעשות המצווה לעתיד או שצריך לומר כמו בכל דבר גם זו לטובה.
ואם גם זו לטובה נשאל הייתכן שמה שציווה עליו ה' אינו טוב בעצם, או שרק נאמר שיוצא מזה טובה.
אבל באמת נראה לי שתמיד יש שני חלקים דהיינו מה שקורה לאדם לעולם הוא טוב לו או שיצא מזה טוב. ובכל זאת רוצה ה' בתפילת הצדיקים, ופעמים מביא עליהם ייסורים כדי שיתפללו איליו להסיר מהם הייסורים. ופשוט שגם לגבי מניעה ממצוה יש לומר כן שה' רומה שהוא יתפלל איליו כדי שיוכל לקיים המצוה. ובזה יראה לפניו שרוצה הוא בקיום המצווה כמו גם שמודה שאינו יכול לקיים בלעדיו.
 

עניין

משתמש רגיל
פותח הנושא
מזה שבחלק השלישי שהוא עשית המצווה בפועל שייך ביטחון הרי שע"כ זה טוב.
[ואין מסתבר שכל הביטחון זה רק שבאמת יצליח להוציא לפועל דא"כ זה שבסוף לא יצא לפועל מוכיח שלא היה לו ביטחון בשלימות,
והאם כל הצדיקים בכל הדורות שלא הצליחו לקיים איזהשהוא מצווה כגו' ד' מינים לא בטחו?!]

לגבי תפילה באמת מבואר שם בהמשך דבריו שצריך להתפלל ע"כ, אבל מה זה נוגע לשאלה דידן.
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
ראשית כל, נהנתי מאד מן השאלה המעמיקה של מע"כ - ממש לענין.
ראה במס"י (פי"ט) שכתב, "ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו'. המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח), לפיכך נברא אדם יחידי. כדי שכל אחד יאמר, בשבילי נברא העולם. וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך, שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת. ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם, והקב"ה שמח בזה". הרי שמעורר בדבריו על המבט ה'חיובי' שקיים, גם על אופנים שנבצר מאתנו להוביל במעשינו לתוצאות המבוקשות. 
אמנם יש לי התלבטות גדולה מענין זה, שהנה מצינו הרי לגדולי עולם שכאשר נבצר מאל ידם להתעלות, הרי שנפלו ממש לדכדוך הנפש, ראה בגמ' ב"מ (פד.) על ר' יוחנן שנטרפה עליו דעתו משום שלא מצא חברותא הוגנת לו. וכיו"ב בתענית (כג.) לגבי חוני המעגל, שראה שאין אדם בעולם שמכיר אותו ועל זה אמר את מאמרו הנודע 
'או חברותא או מיתותא'. ולא הבנתי מעודי על מה ראו כך להתעצב בזה, הרי מבחן התוצאה איננו נתון להם. ושמא נאמר שגם העצבות שנכנסה בהם לא היתה נתונה לבחירתם, ואולי הוא כבחינת אונס שאני כפי שאמרו בזבחים (קב:) בענין האיסור של הרהור בד"ת במבואות המטונפים.
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
נזכרתי כעת מדברי החת"ס (חולין פז.) שעומד לבאר מה פשר החיוב של עשרה זהובים בעד חטיפת המצוה, וכי זה כל שוויה של המצוה? ועוד שהרי הראשון רצה לקיים המצוה אלא שנאנס (מחמת השני שחטפה ממנו), והרי כלפי שמים נחשב כאלו עשאה, נמצא שלא הפסיד כלום, אז על מה הוא יכול עוד לתבוע?
מיישב החת"ס תירוץ נפלא וז"ל: "הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר, או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר. כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה. וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו. נמצא אעפ"י שלענין שכר שמים אין הפרש, מ"מ דצערא בגופא איכא הפרש". ושעל כן משלם עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא עכת"ד.
לכאו' נראה מתוך דברי החת"ס, דיש לו לאדם 'להצטער' על מה שלא זכה לקיים את המצוה. ורק ע"י שמגלה את צערו אז הקב"ה נותן לו את שכרו כאלו עשאו. אך מי שנאנס ושמח בכך, נשמע שלא יקבל שכר שמים כמי שעשאה. [ואולי יש לדחות דאין כוונת החת"ס ש'צריך' להצטער, אלא שזוהי תופעה בלתי נמנעת, דהכיצד יכול האדם להתגבר על רצונו העזה לקיים מצוה והיא מתמוגגת ונגנזת לנגד עיניו, הרי זה דורש להכניסו לדכדוך. אך מי ששליט ברוחו לשמוח בכל מצב שהוא, הרי שגם ברוך יהיה. אך יותר מסתבר כהפי' הראשון, וכפי שחזינן מגדולי עולם שהצערו וכנ"ל, בהכרח שיש תכלית ומטרה לאותו צער. - ושמא י"ל שהצער הוא לא ענין בעצם, אלא רק 'גילוי מילתא', דמי שבאמת ובתמים מעוניין לקיים את המצוה, לא יתכן מעולם שלא יכנס לעצבות אם נמנע מלקיים, מקוה שאני לא מסבך..].
 

עניין

משתמש רגיל
פותח הנושא
בחובת בלבבות מפורש שאין מקבל שכר על עשיית המצווה אלא על א.רצונו ב.הסכמתו לעשותו בפועל, עי"ש בדבריו.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
ראשית כל, נהנתי מאד מן השאלה המעמיקה של מע"כ - ממש לענין.
ראה במס"י (פי"ט) שכתב, "ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו'. המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח), לפיכך נברא אדם יחידי. כדי שכל אחד יאמר, בשבילי נברא העולם. וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך, שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת. ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם, והקב"ה שמח בזה". הרי שמעורר בדבריו על המבט ה'חיובי' שקיים, גם על אופנים שנבצר מאתנו להוביל במעשינו לתוצאות המבוקשות. 
אמנם יש לי התלבטות גדולה מענין זה, שהנה מצינו הרי לגדולי עולם שכאשר נבצר מאל ידם להתעלות, הרי שנפלו ממש לדכדוך הנפש, ראה בגמ' ב"מ (פד.) על ר' יוחנן שנטרפה עליו דעתו משום שלא מצא חברותא הוגנת לו. וכיו"ב בתענית (כג.) לגבי חוני המעגל, שראה שאין אדם בעולם שמכיר אותו ועל זה אמר את מאמרו הנודע 
'או חברותא או מיתותא'. ולא הבנתי מעודי על מה ראו כך להתעצב בזה, הרי מבחן התוצאה איננו נתון להם. ושמא נאמר שגם העצבות שנכנסה בהם לא היתה נתונה לבחירתם, ואולי הוא כבחינת אונס שאני כפי שאמרו בזבחים (קב:) בענין האיסור של הרהור בד"ת במבואות המטונפים.
יש לתמוה מה שייך להצטער על אי עשיית מצוה באם מניעתה היתה ע"י הקב"ה ולא מחמת רשלנותו. הרי כל מטרת המצוה היא לקיים רצון ה', ואם עכשיו רצון ה' שלא אעשה את המצוה הרי נתקיים רצונו, ומה לי אם נתקיים רצונו בעשיית המצוה או באי עשייתה?

ומה שרבי יוחנן הצטער עד כדי טירוף הדעת מאובדן החברותא, היינו לא משום שלא נתקיים רצון ה' בכך שילמד תורה עם חברותא, אלא מאחר ונהנה מעצם הלימוד (שזה עיקר המצוה ליהנות מתלמוד תורה) הרי שעכשיו היתה חסרה לו הנאה זו, ומאחר והנאה זו היתה עיקר חייו ומשוש לבו נצטער צער רב על מניעתה. וראיה לזה, שהרי רבי יוחנן איבד עשרה בנים וקיבל זאת באהבה, וכיצד לא הצטער עד כדי טירוף הדעת על איבוד המצוה היקרה של "ושננתם לבניך"? אלא ע"כ שלא על איבוד המצוה נצטער, שהרי אם זהו רצון ה' מה יש להצטער, אלא על איבוד הנאתו מתלמוד תורה.

(חוני המעגל אינו ענין לנידון דידן דהתם הוא משום שלא נהגו בו כבוד, כמפורש בגמ' שם, ואין חברותא דהתם פירושו לגבי לימוד).
 
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
עניין אמר:
בחובת בלבבות מפורש שאין מקבל שכר על עשיית המצווה אלא על א.רצונו ב.הסכמתו לעשותו בפועל, עי"ש בדבריו.
יש"כ על חידוד הענין,
אכן אין הדיון כאן כלל על 'עשיית' המצוה בפועל, זה לא תלוי באדם וממילא שאין בזה שכר ועונש.
הנידון כאן נקודתית על ה'מבט' שאמור להיות לאדם לאחר עשיית או אי עשיית המצוה,
האם עליו לשמוח כשזכה לקיים, ולחליפין להתעצב כשלא עלתה בידו לקיים.
ובזה ציינתי לחת"ס שכמדומה נוגע בזה, ומעלה שאכן ה'מבט' של האדם תואם את מבחן התוצאה.
זכה וקיים את המצוה - יש בידו גם שמחה. לא זכה ולא קיים המצוה - יש בידו עצבות. ועל אותה עצבות צריך לשלם י' זהובים.  
 
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
מבקש אמת אמר:
יש לתמוה מה שייך להצטער על אי עשיית מצוה באם מניעתה היתה ע"י הקב"ה ולא מחמת רשלנותו. הרי כל מטרת המצוה היא לקיים רצון ה', ואם עכשיו רצון ה' שלא אעשה את המצוה הרי נתקיים רצונו, ומה לי אם נתקיים רצונו בעשיית המצוה או באי עשייתה?
אכן שאלה טובה, וכאמור במס"י (פי"ט) מבואר כדבריך,
דזה שיש מניעות שונות בעולם לקיום הדבר, אין זה מוכיח על מגרעת אישית של האדם המשתדל לקיים,
אלא סיבות רבות למקום ב"ה, ואנו צריכים לדאוג לקיים את שלנו, ואת חשבון התוצאה יש להשאיר להקב"ה.
אמנם נראה להציע בזה ב' דרכים והבוחר יבחר,
א. הצער איננו מצד 'חסרון' אישי של עצמו במה שלא קיים בפועל, דכאמור הקיום בפועל איננה בבחירתו, ולא יענש על כך כלל.
אלא הצער הוא ה'ביטוי' שקיים אצל עובד ה' האמיתי. דמי שהוא עבד נאמן, איננו עובד רק בכדי למלא את חובותיו ומטלותיו.
אלא מחזר תמיד אחר נתינת קורת רוח לאדונו. וגם במה שלא נצטווה במפורש, הרי שירוץ ויקיימו רק בשל העובדה שזה יתן קורת רוח לפניו ית'.
ומעתה, לאחר שציוה השי"ת לקיים את תרי"ג המצות, ועתה חסר בידיו לקיים חלק מהם בפועל, אז נכון שאין לו חובה לקיימם דאונס רחמנא פטריה.
אך עכ"פ מה שעוד קיים בידו, הוא לגלות את הצער העמוק שיש לו, שחבל שלא זכה לעשות קורת רוח לפניו ית' בקיום המצות.
את שלו הוא כבר עשה, אבל הוא רוצה יותר מהמחיוב. וזוהי מעלה גדולה וראויה. [דוגמא לדבר, פסח שני]
ב. עוד יתכן לחלק בין המנעות כללית לבין המנעות פרטית. המס"י דן בדבריו בענין המנעות כללית הנוגעת לכלל ישראל בזה שאין לנו ביהמ"ק.
הנה באופן זה אכן אין הכרח שיש מגרעת פרטית לכל יחיד ויחיד, אלא הציבור בכללותו אינו ראוי לזה.
אך כאשר נבצר מהאדם הפרטי מלקיים מצוה, הרי שזה כבר סוג של נקיפת אצבע כלפיו, שמראים לו מן השמים שעליו לתקן את מעשיו,
כי אחרת למה סובבו שהוא יתבטל מן המצוה. [וזה כדרך התבוננות הצדיקים על המאורעות וביטול התורה שקורה אצלם לעתים רחוקות,
שזוקפים את זה בסיבה שמשוייכת למעשה שעשו וכו'].
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
מבקש אמת אמר:
ומה שרבי יוחנן הצטער עד כדי טירוף הדעת מאובדן החברותא, היינו לא משום שלא נתקיים רצון ה' בכך שילמד תורה עם חברותא, אלא מאחר ונהנה מעצם הלימוד (שזה עיקר המצוה ליהנות מתלמוד תורה) הרי שעכשיו היתה חסרה לו הנאה זו, ומאחר והנאה זו היתה עיקר חייו ומשוש לבו נצטער צער רב על מניעתה. וראיה לזה, שהרי רבי יוחנן איבד עשרה בנים וקיבל זאת באהבה, וכיצד לא הצטער עד כדי טירוף הדעת על איבוד המצוה היקרה של "ושננתם לבניך"? אלא ע"כ שלא על איבוד המצוה נצטער, שהרי אם זהו רצון ה' מה יש להצטער, אלא על איבוד הנאתו מתלמוד תורה.

(חוני המעגל אינו ענין לנידון דידן דהתם הוא משום שלא נהגו בו כבוד, כמפורש בגמ' שם, ואין חברותא דהתם פירושו לגבי לימוד).
הערת הערה יפה, אינני יודע באמת מדוע ר' יוחנן לא הצטער על קבורת בניו.
אך אני משער שגם ההצעה שחסרון ב'הנאה' זו שגרמה לו וכו'. ולומר על תנא קדוש כחוני המעגל שהמנעות מ'כבוד' היא שסובבה לו את טירוף הדעת,
אם הדברים היו אמורים על פעוט דכוותי, היה הרבה הצדקה בדבריך. אבל על מלאכי עליון דכוותם, לא הייתי שמח לדבר בסגנון כזה.
מסתבר שלא הבנתי את כוונתך כראוי, אשמח אם תבאר בצורה יותר טובה.
 

עניין

משתמש רגיל
פותח הנושא
נושא למחשבה אמר:
עניין אמר:
בחובת בלבבות מפורש שאין מקבל שכר על עשיית המצווה אלא על א.רצונו ב.הסכמתו לעשותו בפועל, עי"ש בדבריו.
יש"כ על חידוד הענין,
אכן אין הדיון כאן כלל על 'עשיית' המצוה בפועל, זה לא תלוי באדם וממילא שאין בזה שכר ועונש.
הנידון כאן נקודתית על ה'מבט' שאמור להיות לאדם לאחר עשיית או אי עשיית המצוה,
האם עליו לשמוח כשזכה לקיים, ולחליפין להתעצב כשלא עלתה בידו לקיים.
ובזה ציינתי לחת"ס שכמדומה נוגע בזה, ומעלה שאכן ה'מבט' של האדם תואם את מבחן התוצאה.
זכה וקיים את המצוה - יש בידו גם שמחה. לא זכה ולא קיים המצוה - יש בידו עצבות. ועל אותה עצבות צריך לשלם י' זהובים.  
אני רואה ששאלתי לא הובנה כראוי, אנסה להיות יותר ברור.
בחוה"ל כתוב שבכל פעולה יש שלש חלקים א. הרצון ב. הכוונה והנכונות ג.העשיה בפועל .
מי שבעה"י הגיע עד לעשיה בפועל הרי שמקבל שכר על כל החלקים כולל החלק השלישי שהיא העשיה בפועל.
אבל מי שנאנס ולא הצליח להשלים רצונו וכוונתו לעשות המצווה הרי שמקבל שכר רק על שני החלקים הראשונים ולא על העשייה בפועל.  ע"כ מפורש בחובת הלבבות.

עכשיו השאלה היא שמבואר שהבנ"א הפסיד שכר(דביקות) אם נאנס ולא עשה וצריך להבין איך יתכן שאע"פ שבטח בה' וכ'ו וכ'ו כמו ששאלתי לעיל בהודעה הראשונה.

נ.ב. אם לא הבנתי את כוונתך בבקשה תתקן אותי, עכ"פ תודה על התשובות שלך.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
מבקש אמת אמר:
ומה שרבי יוחנן הצטער עד כדי טירוף הדעת מאובדן החברותא, היינו לא משום שלא נתקיים רצון ה' בכך שילמד תורה עם חברותא, אלא מאחר ונהנה מעצם הלימוד (שזה עיקר המצוה ליהנות מתלמוד תורה) הרי שעכשיו היתה חסרה לו הנאה זו, ומאחר והנאה זו היתה עיקר חייו ומשוש לבו נצטער צער רב על מניעתה. וראיה לזה, שהרי רבי יוחנן איבד עשרה בנים וקיבל זאת באהבה, וכיצד לא הצטער עד כדי טירוף הדעת על איבוד המצוה היקרה של "ושננתם לבניך"? אלא ע"כ שלא על איבוד המצוה נצטער, שהרי אם זהו רצון ה' מה יש להצטער, אלא על איבוד הנאתו מתלמוד תורה.

(חוני המעגל אינו ענין לנידון דידן דהתם הוא משום שלא נהגו בו כבוד, כמפורש בגמ' שם, ואין חברותא דהתם פירושו לגבי לימוד).
הערת הערה יפה, אינני יודע באמת מדוע ר' יוחנן לא הצטער על קבורת בניו.
אך אני משער שגם ההצעה שחסרון ב'הנאה' זו שגרמה לו וכו'. ולומר על תנא קדוש כחוני המעגל שהמנעות מ'כבוד' היא שסובבה לו את טירוף הדעת,
אם הדברים היו אמורים על פעוט דכוותי, היה הרבה הצדקה בדבריך. אבל על מלאכי עליון דכוותם, לא הייתי שמח לדבר בסגנון כזה.
מסתבר שלא הבנתי את כוונתך כראוי, אשמח אם תבאר בצורה יותר טובה.
לגבי רבי יוחנן - למה אי אפשר לומר שנצטער על מניעת ההנאה מלימוד התורה, וכי יש בזה חסרון?
ולגבי חוני המעגל - לא אני אומר זאת, אלא הגמ' אומרת כן "לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית", וברש"י "אם אין חביריו של אדם נוהגין בו כבוד כבתחילה נוח לו שימות".

הסיבה שהדברים גורמים לך אי נוחות היא כנראה משום טעות מסויימת שנשתרשה בציבור, לפיה זו פחיתות לשייך לצדיקים שום רגשות אנושיים, ואם נצטערו על מות ילדיהם וכד' הרי זה בודאי רק בגלל חשבונות שמימיים שהפסידו מצוות פרו ורבו, ואם הקפידו על פגיעה בהם ע"כ שזה היה מדין כבוד התורה וכיוצא בזה. אבל זה לא אמת. הצדיקים עם כל גדלותם הבלתי מושגת לנו, הם בני אדם, וככאלו יש להם רגשות אנושיים, ואין בזה פחיתות אלא אדרבה זו גדלותם, שרוממו את האדם שבהם לפסגות. אם היו מלאכים לא היה להם מה לעשות בעולם הזה. וממילא העובדה שנצטערו על דבר שאמור לפגוע ברגש האנושי אין בה פסול כלל.

ושמא תאמר, וכי חוני המעגל היה כל כך צריך כבוד, הרי זה בודאי לא יתכן לאדם גדול כמותו? התשובה היא, שצערו לא היה על העדר כבוד מהסוג של שירת "ימים" ושאר הבלים, שאינם אלא כבוד חיצוני, אלא נצטער על כך שבבית המדרש לא התייחסו לדבריו כראוי, וזה לא סתם העדר כבוד אלא ממש פגיעה, ודו"ק.
 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
מבקש אמת אמר:
יש לתמוה מה שייך להצטער על אי עשיית מצוה באם מניעתה היתה ע"י הקב"ה ולא מחמת רשלנותו. הרי כל מטרת המצוה היא לקיים רצון ה', ואם עכשיו רצון ה' שלא אעשה את המצוה הרי נתקיים רצונו, ומה לי אם נתקיים רצונו בעשיית המצוה או באי עשייתה?
אכן שאלה טובה, וכאמור במס"י (פי"ט) מבואר כדבריך,
דזה שיש מניעות שונות בעולם לקיום הדבר, אין זה מוכיח על מגרעת אישית של האדם המשתדל לקיים,
אלא סיבות רבות למקום ב"ה, ואנו צריכים לדאוג לקיים את שלנו, ואת חשבון התוצאה יש להשאיר להקב"ה.
אמנם נראה להציע בזה ב' דרכים והבוחר יבחר,
א. הצער איננו מצד 'חסרון' אישי של עצמו במה שלא קיים בפועל, דכאמור הקיום בפועל איננה בבחירתו, ולא יענש על כך כלל.
אלא הצער הוא ה'ביטוי' שקיים אצל עובד ה' האמיתי. דמי שהוא עבד נאמן, איננו עובד רק בכדי למלא את חובותיו ומטלותיו.
אלא מחזר תמיד אחר נתינת קורת רוח לאדונו. וגם במה שלא נצטווה במפורש, הרי שירוץ ויקיימו רק בשל העובדה שזה יתן קורת רוח לפניו ית'.
ומעתה, לאחר שציוה השי"ת לקיים את תרי"ג המצות, ועתה חסר בידיו לקיים חלק מהם בפועל, אז נכון שאין לו חובה לקיימם דאונס רחמנא פטריה.
אך עכ"פ מה שעוד קיים בידו, הוא לגלות את הצער העמוק שיש לו, שחבל שלא זכה לעשות קורת רוח לפניו ית' בקיום המצות.
את שלו הוא כבר עשה, אבל הוא רוצה יותר מהמחיוב. וזוהי מעלה גדולה וראויה. [דוגמא לדבר, פסח שני]
ב. עוד יתכן לחלק בין המנעות כללית לבין המנעות פרטית. המס"י דן בדבריו בענין המנעות כללית הנוגעת לכלל ישראל בזה שאין לנו ביהמ"ק.
הנה באופן זה אכן אין הכרח שיש מגרעת פרטית לכל יחיד ויחיד, אלא הציבור בכללותו אינו ראוי לזה.
אך כאשר נבצר מהאדם הפרטי מלקיים מצוה, הרי שזה כבר סוג של נקיפת אצבע כלפיו, שמראים לו מן השמים שעליו לתקן את מעשיו,
כי אחרת למה סובבו שהוא יתבטל מן המצוה. [וזה כדרך התבוננות הצדיקים על המאורעות וביטול התורה שקורה אצלם לעתים רחוקות,
שזוקפים את זה בסיבה שמשוייכת למעשה שעשו וכו'].
הדרך הב' מתיישבת על לבי, אך לא הדרך הא', משום שאין להקב"ה קורת רוח בעצם מעשה המצוה, וכי צריך הוא מצוות? קורת הרוח היא מזה שמתאמצים לקיים רצונו, ועי"ז משלים האדם נפשו ומתקרב אליו, ובשביל זה אין נפק"מ בין אם המעשה נעשה או לא.
 
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
עניין אמר:
אני רואה ששאלתי לא הובנה
הצדק עמך, לא השבתי על שאלתך, שאכן לא הבנתי אותה עד כה.
ויש מקום רב להתבונן בזה.
מה שנראה בענ"ד לעת עתה לפרש בזה, דהגם שאמת הדבר שאין העשייה תלויה ביד האדם,
אולם הרי יד הקב"ה לא תקצר לסייע לאדם בסיום העשייה, וא"כ אמאי בכל זאת לא נסתייע לסיים.
אין זה אלא משום שמחשבונות שמים נראה שלאותו אדם אין מספיק זכויות אשר יסייעו לו לסיים.
ואם כי יש גם צדיקים שלא מסיימים, אך הרי אין צדיק בארץ וגו'. וגם לצדיקים יש מה לעבוד ולתקן כאן בעולם
כל חד וחד לפום חורפיה ומעלתו. ועוד יותר שעם הצדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה.

אכן אפשר לנסח את זה בצורה יותר עדינה (וכנראה גם יותר טובה), שההצלחה ב'עשייה',
היא למעשה 'מתנת שמים' שהאדם מצד עצמו אינו אמור לקבלה, שהרי מאחר ואין העשייה תלויה בו מה שייכותו אליה.
אלא שאצל הקב"ה מדה טובה מרובה, וגם בדברים שאין לאדם שייכות ישירה אליהם, הקב"ה זוקף אותם לזכותו
[הח"ח ביאר בבקשה שבאבינו מלכינו "זוכרינו לזכויות", דלכאו' וכי יש שכחה לפניו ית'? אלא הביאור שיש
כל מיני זכויות אשר מתגלגלים ממעשיו של האדם, למרות שלא חשב ולא כיון אליהם, כגון מי שהציל נפש מישראל,
והנה מאותו נפש שהציל יצאו צדיקים וגדולי עולם, הרי שהזכויות של הלימוד והמצות וכו' הכל נזקף לזכותו
וזה שאנו מבקשים "זוכרינו לזכויות", שאנו מבקשים לקיים מצות אשר יסובבו לנו זכויות עד אין ספור]
כך שלמעשה אין מדובר אלא ב'בונוסים'. ושעל כן אין להקשות מדוע לא כולם זוכים ומקבלים בונוסים,
שאחרי הכל, זה מתנת חסד, ומתנות לא דורשים אלא רק אם נותנים מקבלים בברכה.
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
מבקש אמת אמר:
לגבי רבי יוחנן - למה אי אפשר לומר שנצטער על מניעת ההנאה מלימוד התורה, וכי יש בזה חסרון?
ולגבי חוני המעגל - לא אני אומר זאת, אלא הגמ' אומרת כן "לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית", וברש"י "אם אין חביריו של אדם נוהגין בו כבוד כבתחילה נוח לו שימות".
יש"כ הדברים נפלאים, מסכים עם כל מילה כולל לפרשנות,
בפרט מה שהוספת בסוף הדברים, ממש מוסיף, ובלעדיהם א"א היה להבין את דברי הסוגיא בתענית.

אמנם לא אוכל לעורר על אי השביעות רצון שלי ממה שהוספת אח"כ, בשביל מה נזקקת להוסיף דברים שכאלה,
לא שאני חושד בך שהתכוונת למה שמשתמע מתוכן הדברים הללו, אך בכל זאת כך כתבת,
שעל כן אנסה לתקן את המעוות, וברור לי שבישרותך תודה ותסכים עם כל מילה שאכתוב...
לדעתי לא מדובר בטעות, ואדרבה תקוותי שהיא אכן תשתרש היטב היטב בציבור.
וכפי שציינת בעצמך מהגמ' בברכות על מדת ר' יוחנן שלמרות שקבר עשרה בנים, הרי שידע היטב כיצד להתנחם מכך,
ולא רק זאת אלא שגם ניחם בזה את האחרים. נו, האם אתה רואה אותו כאדם פשוט מן השורה? האם יש לך דוגמא כזו בחיינו אנו?
ואין צורך להרחיב במקורות רבים מחז"ל שמעוררים על כך להדיא, שאין להשוות בין הדורות, וא"א לדורות האחרונים שיהיו כראשונים.
הם פשוט היו עשויים מחומר אחר, כן! הם מלאכים, ואנו כחמורים ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...
ואני חושב שהטעות היותר נוראה שמשתרבבת בתקופה האחרונה בציבור שלנו, היא הגישה להרגיש עם גדולי ישראל במעלה שווה,
כביכול כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' [מי אמר משפט כזה?... לא טלית שכולה תכלת...]
ואם נזכה להכיר שהתוכן הפנימי שלנו שונה בתכלית מזו של צדיקי עולם, הרי שנזכה גם יותר להשיג ולרכוש "אמונת חכמים"
מוצר שמאד מאד יקר ונדיר בדורנו. ועל זה צריך לעמוד ולזעוק עם כל המרץ, וכפי שאני רואה אצל כת"ר הרבה הרבה מרץ טוב.
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
מבקש אמת אמר:
הדרך הב' מתיישבת על לבי, אך לא הדרך הא', משום שאין להקב"ה קורת רוח בעצם מעשה המצוה, וכי צריך הוא מצוות? קורת הרוח היא מזה שמתאמצים לקיים רצונו, ועי"ז משלים האדם נפשו ומתקרב אליו, ובשביל זה אין נפק"מ בין אם המעשה נעשה או לא.
מצד הסברא היה נראה כדבריך.
אולם אם נלך בכל הדרך אחר הסברא, הרי שכל המושג של קורת רוח אצל הקב"ה נעדרת. דמה ניתן להוסיף לו וכי בשר ודם יכול לסייע לו במשהו.
אלא מאי, התשובה היא שאכן כן, מאחר שהקב"ה הוא כולו טוב וברצונו להטיב, הרי שהוא חפץ שנקיים את רצונו, ובכך נזכה לשכר הצפון.
והנה בלקיים את רצונו יש ג' שלבים, בחירה, הסכמה, עשייה. נמצא שכל אותם ג' שלבים משמשים כיחידה אחת של קורת רוח לפניו,
דרצונו של כו' זהו כבודו. ומאחר שהקב"ה ציוונו על המעשים, בהכרח שרצונו באותם מעשים, וממילא שהקורת רוח נכללת גם בזה.
זה שאין לנו את הכוחות 'לעשות', זה לא מוכיח שאין לפניו ית' קורת רוח מזה. שהרי גם על ה'מאמץ' הנפעל מצדנו, הייתי מבין מצד הסברא השטוחה שלי שאין לו בזה כל הנאה.
אך הקב"ה מגלה לנו שרצונו בכל אותם ג' דברים, מכאן יש לנו ללמוד שיש לו קורת רוח מהם.
וחשבתי שיש להוכיח זאת גם מענין פסח שני, מאותם טמאים שלא זכו להקריב פסח בראשונה, דמדוע היה צורך לחדש ציווי לפסח שני
די בזה שגילו בדעתם שרצו להקריבו כבר בראשון אלא שנאנסו. אולם חזינן שיש להקב"ה חפץ ורצון שגם נצליח 'לעשות'. האם אתה מסכים?
 

עניין

משתמש רגיל
פותח הנושא
נושא למחשבה אמר:
עניין אמר:
אני רואה ששאלתי לא הובנה
הצדק עמך, לא השבתי על שאלתך, שאכן לא הבנתי אותה עד כה.
ויש מקום רב להתבונן בזה.
מה שנראה בענ"ד לעת עתה לפרש בזה, דהגם שאמת הדבר שאין העשייה תלויה ביד האדם,
אולם הרי יד הקב"ה לא תקצר לסייע לאדם בסיום העשייה, וא"כ אמאי בכל זאת לא נסתייע לסיים.
אין זה אלא משום שמחשבונות שמים נראה שלאותו אדם אין מספיק זכויות אשר יסייעו לו לסיים.
ואם כי יש גם צדיקים שלא מסיימים, אך הרי אין צדיק בארץ וגו'. וגם לצדיקים יש מה לעבוד ולתקן כאן בעולם
כל חד וחד לפום חורפיה ומעלתו. ועוד יותר שעם הצדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה.

אכן אפשר לנסח את זה בצורה יותר עדינה (וכנראה גם יותר טובה), שההצלחה ב'עשייה',
היא למעשה 'מתנת שמים' שהאדם מצד עצמו אינו אמור לקבלה, שהרי מאחר ואין העשייה תלויה בו מה שייכותו אליה.
אלא שאצל הקב"ה מדה טובה מרובה, וגם בדברים שאין לאדם שייכות ישירה אליהם, הקב"ה זוקף אותם לזכותו
[הח"ח ביאר בבקשה שבאבינו מלכינו "זוכרינו לזכויות", דלכאו' וכי יש שכחה לפניו ית'? אלא הביאור שיש
כל מיני זכויות אשר מתגלגלים ממעשיו של האדם, למרות שלא חשב ולא כיון אליהם, כגון מי שהציל נפש מישראל,
והנה מאותו נפש שהציל יצאו צדיקים וגדולי עולם, הרי שהזכויות של הלימוד והמצות וכו' הכל נזקף לזכותו
וזה שאנו מבקשים "זוכרינו לזכויות", שאנו מבקשים לקיים מצות אשר יסובבו לנו זכויות עד אין ספור]
כך שלמעשה אין מדובר אלא ב'בונוסים'. ושעל כן אין להקשות מדוע לא כולם זוכים ומקבלים בונוסים,
שאחרי הכל, זה מתנת חסד, ומתנות לא דורשים אלא רק אם נותנים מקבלים בברכה.
לכאו' אין זה נכון דא"כ מה שייך לבטוח בזה, מי אמר שה' יתן לו?

 
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
עניין אמר:
לכאו' אין זה נכון דא"כ מה שייך לבטוח בזה, מי אמר שה' יתן לו?
אם הבנתיך נכון, אתה מתקשה על הדרך השניה שהצעתי.
אמנם חושבני ליישב זאת, שאם נתבונן נווכח שמדת הבטחון איננה בדוקא על מה שראויים לקבל.
דאם כך היה גדרן של דברים, אוי ואוי לנו, שלא מצאנו ידינו ורגלינו בשערי הבטחון,
דמי הוא זה אשר יעלה על דעתו ש'מגיע' לו לקבל דבר מה, הרי על עבירה אחת מוטב להתייסר שבעים שנות ייסורי איוב... [רמב"ן]
ובאמת שמפורש בדברי הילקוט [תהלים תשיט] דאפילו רשע גמור ובוטח בה' חסד יסובבנו.
כך שלא יבצר באתנו לבטוח גם על 'בונוסים', הקב"ה חפץ להטיב, וכל שעלינו הוא לבטוח ולהשען בו באמת ובתמים.
 

עניין

משתמש רגיל
פותח הנושא
בחובת הלבבות שער הביטחון פרק ב כתוב שאחד מהשבע תנאים לבטוח הוא:
"שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד, למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו, ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך, לא יכרת לא יפסק."

והאמת היא שבלא זה אין שייך כלל ביטחון שהרי
"מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה ליבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו, כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח, ואם יפקד לא ימצא הביטחון, הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר, ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבר וחסד." (שם פרק א)

בקיצור לבטוח אפשר רק על מה שודאי יהיה.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
מבקש אמת אמר:
לגבי רבי יוחנן - למה אי אפשר לומר שנצטער על מניעת ההנאה מלימוד התורה, וכי יש בזה חסרון?
ולגבי חוני המעגל - לא אני אומר זאת, אלא הגמ' אומרת כן "לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית", וברש"י "אם אין חביריו של אדם נוהגין בו כבוד כבתחילה נוח לו שימות".
יש"כ הדברים נפלאים, מסכים עם כל מילה כולל לפרשנות,
בפרט מה שהוספת בסוף הדברים, ממש מוסיף, ובלעדיהם א"א היה להבין את דברי הסוגיא בתענית.

אמנם לא אוכל לעורר על אי השביעות רצון שלי ממה שהוספת אח"כ, בשביל מה נזקקת להוסיף דברים שכאלה,
לא שאני חושד בך שהתכוונת למה שמשתמע מתוכן הדברים הללו, אך בכל זאת כך כתבת,
שעל כן אנסה לתקן את המעוות, וברור לי שבישרותך תודה ותסכים עם כל מילה שאכתוב...
לדעתי לא מדובר בטעות, ואדרבה תקוותי שהיא אכן תשתרש היטב היטב בציבור.
וכפי שציינת בעצמך מהגמ' בברכות על מדת ר' יוחנן שלמרות שקבר עשרה בנים, הרי שידע היטב כיצד להתנחם מכך,
ולא רק זאת אלא שגם ניחם בזה את האחרים. נו, האם אתה רואה אותו כאדם פשוט מן השורה? האם יש לך דוגמא כזו בחיינו אנו?
ואין צורך להרחיב במקורות רבים מחז"ל שמעוררים על כך להדיא, שאין להשוות בין הדורות, וא"א לדורות האחרונים שיהיו כראשונים.
הם פשוט היו עשויים מחומר אחר, כן! הם מלאכים, ואנו כחמורים ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...
ואני חושב שהטעות היותר נוראה שמשתרבבת בתקופה האחרונה בציבור שלנו, היא הגישה להרגיש עם גדולי ישראל במעלה שווה,
כביכול כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' [מי אמר משפט כזה?... לא טלית שכולה תכלת...]

ואם נזכה להכיר שהתוכן הפנימי שלנו שונה בתכלית מזו של צדיקי עולם, הרי שנזכה גם יותר להשיג ולרכוש "אמונת חכמים"
מוצר שמאד מאד יקר ונדיר בדורנו. ועל זה צריך לעמוד ולזעוק עם כל המרץ, וכפי שאני רואה אצל כת"ר הרבה הרבה מרץ טוב.
הצדק עמך. אבל לצערנו יש גישה דלי"ת הטוענת אחרת כפי שהעתקתי מויקפדיה על אחד מרבניהם הנחשבים

היה מהדוברים הבולטים בפולמוס "תנ"ך בגובה העיניים", שבו ביקר את גישת רבני ישיבת הר המור וסבר שיש להתייחס לגיבורי התנ"ך כדמויות בשר ודם, בדומה ללומדים כיום, ולא כאל מלאכי עליון. לטענתו רק בדרך זו ניתן לשאוב משמעות ערכית ומוסרית מסיפורי האבות.
 
חלק עליון תַחתִית