ידוע הגמ' בסוף סוכה שכשהיו מגיעים לשער המזרח היו משתחוים לכיוון ביהמ"ק ואומרים:
"אבותינו שהיו במקום הזה היו משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה ועינינו ליה" או "אנו ליה וליה עינינו" (הציטוט בע"פ בתקוה שלא טעיתי).
בדידי הוה עובדא שהצטרפתי בחוה"מ פסח לסיבוב שערים סביבות שערי הר הבית.
[נהוג אצל זקני ירושלים ע"פ הקבלה שבידם מתלמידי הגר"א
ועל פי הכתוב "סובו ציון והקיפוה".
והרב זילברשטיין בשם מרן הגרח"ק אומר שזה סגולה גדולה ועצומה ל... לא זוכר מה בדיוק, סליחה]
וכשהגיעו להיכן שע"פ החשבון אמור להיות שער המזרחי (מול הר הזיתים) - עצרו כולם ואמרו את המילים הנ"ל.
שאלתי ובקשתי.
האם זהו כלל שתמיד הגישה צריכה להיות כך?
כלומר: לו יצוייר שאנחנו כציבור כאן מלאים חטאים ומחללים שבת וכו'
אך סו"ס אנו טובים מאבותינו שעבדו עבודה זרה והכחישו לגמרי את מלכותו.
האם מצוה עלינו להגיד ולכתוב מאמרי מערכת כמה המצב גרוע כדי שיתחזקו.
או שיש להכריז (ולכתוב בגמ'!) את שבחנו שסו"ס אנו מאמינים יותר מהם.
[זו שאלה גדולה שלכאורה מעולם לא נידונה ברצינות ובעניניות
ומקיפה את כל השיג ושיח החרדי במה שנקרא "הציבוריות הישראלית"]
נ. ב. התעוררתי לזה כעת כי ראיתי בדברי הימים (ב טו) שהמלך אסא הצליח מאוד כלכלית ובטחונית מאז שעשה כנס חיזוק המוני בחג השבועות!
ובזכות שפיטר את מעכה אמו מלהיות גבירה - בגלל שהיא היתה נבעלת כל יום למפלצת שעשתה לעצמה אלוהות (לקבל שפע כביכול) .
ומתואר שם "ימים רבים ללא אלוקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה!!!" וכל מה שהוא נחשב כצדיק זה רק בגלל שבנה את מזבח ה' והביא לתנועת תשובה הכי מינימלית - אמונה בה'.
וגם אחרי הכנס האדיר והמהפכה הקדושה - כל ימיו המשיכו להקריב שחוטי חוץ "רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות"
וא"כ התנאי העיקרי להצלחה כלכלית מדינית ובטחונית = אמונה שה' לבדו הוא נותן, אפילו שכולם עמי ארצות וחייבי כרת.
האמנם?
"אבותינו שהיו במקום הזה היו משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה ועינינו ליה" או "אנו ליה וליה עינינו" (הציטוט בע"פ בתקוה שלא טעיתי).
בדידי הוה עובדא שהצטרפתי בחוה"מ פסח לסיבוב שערים סביבות שערי הר הבית.
[נהוג אצל זקני ירושלים ע"פ הקבלה שבידם מתלמידי הגר"א
ועל פי הכתוב "סובו ציון והקיפוה".
והרב זילברשטיין בשם מרן הגרח"ק אומר שזה סגולה גדולה ועצומה ל... לא זוכר מה בדיוק, סליחה]
וכשהגיעו להיכן שע"פ החשבון אמור להיות שער המזרחי (מול הר הזיתים) - עצרו כולם ואמרו את המילים הנ"ל.
שאלתי ובקשתי.
האם זהו כלל שתמיד הגישה צריכה להיות כך?
כלומר: לו יצוייר שאנחנו כציבור כאן מלאים חטאים ומחללים שבת וכו'
אך סו"ס אנו טובים מאבותינו שעבדו עבודה זרה והכחישו לגמרי את מלכותו.
האם מצוה עלינו להגיד ולכתוב מאמרי מערכת כמה המצב גרוע כדי שיתחזקו.
או שיש להכריז (ולכתוב בגמ'!) את שבחנו שסו"ס אנו מאמינים יותר מהם.
[זו שאלה גדולה שלכאורה מעולם לא נידונה ברצינות ובעניניות
ומקיפה את כל השיג ושיח החרדי במה שנקרא "הציבוריות הישראלית"]
נ. ב. התעוררתי לזה כעת כי ראיתי בדברי הימים (ב טו) שהמלך אסא הצליח מאוד כלכלית ובטחונית מאז שעשה כנס חיזוק המוני בחג השבועות!
ובזכות שפיטר את מעכה אמו מלהיות גבירה - בגלל שהיא היתה נבעלת כל יום למפלצת שעשתה לעצמה אלוהות (לקבל שפע כביכול) .
ומתואר שם "ימים רבים ללא אלוקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה!!!" וכל מה שהוא נחשב כצדיק זה רק בגלל שבנה את מזבח ה' והביא לתנועת תשובה הכי מינימלית - אמונה בה'.
וגם אחרי הכנס האדיר והמהפכה הקדושה - כל ימיו המשיכו להקריב שחוטי חוץ "רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות"
וא"כ התנאי העיקרי להצלחה כלכלית מדינית ובטחונית = אמונה שה' לבדו הוא נותן, אפילו שכולם עמי ארצות וחייבי כרת.
האמנם?