האם יש ענין לומר לפני ה' שאנו טובים מאבותינו. או להיפך. ומי פיטר את אמו השרה ועשה כנס חיזוק בשבועות למליוני חילונים

בן של רב

משתמש ותיק
ידוע הגמ' בסוף סוכה שכשהיו מגיעים לשער המזרח היו משתחוים לכיוון ביהמ"ק ואומרים:
"אבותינו שהיו במקום הזה היו משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה ועינינו ליה" או "אנו ליה וליה עינינו" (הציטוט בע"פ בתקוה שלא טעיתי).

בדידי הוה עובדא שהצטרפתי בחוה"מ פסח לסיבוב שערים סביבות שערי הר הבית. 
[נהוג אצל זקני ירושלים ע"פ הקבלה שבידם מתלמידי הגר"א
ועל פי הכתוב "סובו ציון והקיפוה".
והרב זילברשטיין בשם מרן הגרח"ק אומר שזה סגולה גדולה ועצומה ל... לא זוכר מה בדיוק, סליחה] 
וכשהגיעו להיכן שע"פ החשבון אמור להיות שער המזרחי (מול הר הזיתים) - עצרו כולם ואמרו את המילים הנ"ל. 

שאלתי ובקשתי. 
האם זהו כלל שתמיד הגישה צריכה להיות כך? 

כלומר: לו יצוייר שאנחנו כציבור כאן מלאים חטאים ומחללים שבת וכו'
אך סו"ס אנו טובים מאבותינו שעבדו עבודה זרה והכחישו לגמרי את מלכותו. 
האם מצוה עלינו להגיד ולכתוב מאמרי מערכת כמה המצב גרוע כדי שיתחזקו. 
או שיש להכריז (ולכתוב בגמ'!) את שבחנו שסו"ס אנו מאמינים יותר מהם. 

[זו שאלה גדולה שלכאורה מעולם לא נידונה ברצינות ובעניניות
ומקיפה את כל השיג ושיח החרדי במה שנקרא "הציבוריות הישראלית"] 



נ. ב. התעוררתי לזה כעת כי ראיתי בדברי הימים (ב טו) שהמלך אסא הצליח מאוד כלכלית ובטחונית מאז שעשה כנס חיזוק המוני בחג השבועות! 
ובזכות שפיטר את מעכה אמו מלהיות גבירה - בגלל שהיא היתה נבעלת כל יום למפלצת שעשתה לעצמה אלוהות (לקבל שפע כביכול) . 

ומתואר שם "ימים רבים ללא אלוקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה!!!" וכל מה שהוא נחשב כצדיק זה רק בגלל שבנה את מזבח ה' והביא לתנועת תשובה הכי מינימלית - אמונה בה'. 

וגם אחרי הכנס האדיר והמהפכה הקדושה - כל ימיו המשיכו להקריב שחוטי חוץ "רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" 

וא"כ התנאי העיקרי להצלחה כלכלית מדינית ובטחונית = אמונה שה' לבדו הוא נותן, אפילו שכולם עמי ארצות וחייבי כרת. 
האמנם? 
 
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
עוד שמתי לב שבעצם בפרשת כתיבת ס"ת מפורש היטב באריכות שעיקר המצוה היא "והיה שם בך לעד" - שאמרתי לכם שאשלח אותכם לגלות.
ואמרתי לכם מראש שתסבלו, ואמרתי לכם שכשתחזרו בתשובה אחזירכם.
וכלשון הרמב"ם בהלכות ס"ת שהוא העד הנאמן וכו'.

בקיצור: עיקר מצות כתיבת ס"ת היא בשביל "לא תשכח מפי זרעו".
אבל ממש לא מה שאנו רגילים לפרש ע"פ הכיתוב על המערה במירון...
אלא לא תשכח מפינו התורה כעד נאמן שה' הבטיח מראש שנגלה כשנעזבנו.

ומה נקרא לעזוב אותו שעל זה יקום ויפול העם? כי פנה אל אלהים אחרים!

וכאן ה@בן שואל הרי היום אין מצוי ע"ז - כיצד יתקיימו דברי הגר"א שהפרשה הזו מדברת דוקא ובעיקר על זמנינו?
אלא בהכרח כדלעיל - שגם כל התעלמות מטובו וחסדו היא מכעיסה אותו.
ולא משנה אם אומרים שהפסל נתן או שאני הפסל = כוחי ועוצם ידי
או שהרופאים (כמו אסא) או שהצבא או שטראמפ (וכאסא שנשען על ארם) .

לסיכום: כל כפיות טובה = גלות, צרות, בעיות, מצוקה.
ולהיפך כל הודאה = ברכה, שגשוג, שלווה, בטחון.

וכנראה זה מעל קיום המצוות ומבשרי אחזה שכך דרכם של נותנים שהכי מרגיז אותם זה חוסר הכרה בהם.
 

אברהם לוי

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
הרי היום אין מצוי ע"ז
למה לא מצוי, בארצות המזרח מלא מזה.
אמנם הכופר [אתאיסט, אבולציה] הוא חמור עשרת מונים מהעובד ע"ז, עיין שבת קטז, א: שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין, וכבר הובא זה גם בפוסקים.
וזה בעובד ע"ז גמור, ק"ו ובן בנו של ק"ו בישראל שלא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות [סנהדרין סג:].
 
חלק עליון תַחתִית