האם להיות דוגרי?

[במבי]

מהיכן יודעים שהסכים המקום עם שבירת הלוחות?
כותב רש"י - ..."אשר שברת" ולא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה הסכימה עימו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה (מנחות צט:)

ואנו צריכים כידוע לנהוג במידות ה' מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' וא"כ צ"ב האם גם אנו אם משהו מפריע לנו צריך לומר אותו?
או שא"א בכל מקום לדרוש זאת, שהרי לא נאמר מה ה' מעניש את הרשעים אף אנו נענישם.
וא"כ מה הגדר?

[יאיר]

"'ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' - אמר רבי אלעזר: מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו"
(ברכות לא)

[שאר לעמו]

א-מצווה צו זיין א-קלוגער - היה אומר הרב שך שוב ושוב.

[במבי]

א-מצווה צו זיין א-קלוגער - היה אומר הרב שך שוב ושוב.

אשמח אם תתרגם לי "קלוגער" בבקשה

[יהודה1]

הכוונה שיש מצווה להיות "פיקח" ובזה כלולה התשובה לשאלה. אם כשתאמר לו דבר זה יועיל אמור לו ואם זה יזיק אל תאמר.
אשר שיברת אינו עניין לכאן שהרי דרשוהו מלשון יישר כוחך, וזה מסתמא בגלל הייתור שהרי לא היה צריך לכתוב כלל אלא וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. למה הוצרך להזכיר ששיברם.

[במבי]

אשר שיברת אינו עניין לכאן שהרי דרשוהו מלשון יישר כוחך

כך גם אני חשבתי, אך הבט ברש"י במנחות  שהבאתי שאינו מביא כך ושורש הלימוד הוא מזה שה' לא כעס על משה לאחר ששבר, אלא אמר לו "... אשר שברת" בניחותא ומשמע שרק לאחר דיוק זה דורשים יישר כחך ששברת.

[ברסלבר (ליטאי לשעבר)]

בדרך כלל אסור להיות דוגרי.
ובפרט כשרוצים לקיים מצוות תוכחה, שאז צריך לעשות את זה באהבה ע"י מציאת הנקודות טובות.

(ןמלבד שכך הוא מבחינה רוחנית, וכפי שנביא להלן, גם מבחינה גשמית - אדם שרואה שמי שמדבר אליו מעריך ומכבד אותו ואוהב אותו ומייקר את הנקודות טובות שלו - מקבל ברצון את דבריו. ומי שלהיפך - רואה שהדובר אליו מזלזל בו וחושב עליו רעות - הוא רק נפגע ואינו מקבל את התוכחה אלא נוטה דווקא להמשיך בדרכו ביתר שאת.)

בליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' ח' ("תקעו - תוכחה") מבאר שמי שאינו יודע להוכיח ומוכיח - הוא מבאיש ריח הנשמות. לעומת מי שכן יודע להוכיח -שהוא נותן ריח טוב בנשמות.
http://rabenubook.com/%D7%9C%D7%99%D7%A ... 90-%D7%97/

ומפני אורך הדברים שם, אביא כאן רק את הקיצור בליקוטי עצות, תוכחה אות כ' וז"ל:

אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אַף עַל פִּי כֵן לַאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כִּי עַל־יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ, וְעַל־יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת נִשְׁמָתָם וּמַפְסִיק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, כִּי אִם מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹסִיף וְלִתֵּן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל־יְדֵי שֶׁהוּא מוֹכִיחָם, שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינַת הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגַּן עֵדֶן, שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת וְכָל הַיִּרְאוֹת שֶׁהוּא קוֹל הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד וְכוּ' (עַיֵּן בִּפְנִים בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ח'): (לק"ת סי' ח' אות א')

אַתָּה הַמְעַיֵּן, אַל יְבַהֲלוּךָ רַעְיוֹנֶיךָ, כִּי לְמַעְלָה הִזְהִיר הַרְבֵּה, שֶׁיְּדַבֵּר כָּל אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וּבֵאֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲסֹק בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בְּאוֹת י"ז, וְכָאן אָמַר שֶׁאֵין כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. אַךְ הָעִנְיָן מְבֹאָר הֵיטֵב לְמִי שֶׁמֵּבִין הֵיטֵב פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים בִּפְשִׁיטוּת. כִּי לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, לְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּכָל יוֹם מֵהַתַּכְלִית וּמַה יִּהְיֶה הַסּוֹף מֵאִתָּנוּ וְכוּ' זֶה צָרִיךְ בְּוַדַּאי כָּל אָדָם לְקַיֵּם, אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי כַּנַּ"ל. אֲבָל תּוֹכָחָה שֶׁהִזְהִיר כָּאן הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי, כִּי הוּא כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶת הָאָדָם וּמַזְכִּיר לוֹ עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁאוֹמֵר לוֹ: "לָמָה עָשִׂיתָ עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אוֹ מַעֲשֶׂה הָרָעָה הַזֹּאת חַ"ו", וְזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁלָּהֶם, כִּי יָכוֹל לְהַחֲלִישׁ נִשְׁמָתָם עַל־יְדֵי זֶה, עַל־יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע עַל־יְדֵי שֶׁמַּזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם. וְזֶה עִקַּר הַפֵּרוּשׁ שֶׁל תּוֹכָחָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרַשִׁ"י עַל פָּסוּק "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת" שֶׁכָּתַב: "כָּל מָקוֹם שֶׁמָּצִינוּ דְּבָרִים אֵינוֹ אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹכָחָה" וְכוּ' גַּם כָּתַב בְּפָרָשַׁת דְּבָרִים שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּכַמָּה צַדִּיקִים שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה וְכוּ' וְכֵן מֹשֶׁה וְכוּ'. וְהִנֵּה, לִכְאוֹרָה, הַדָּבָר תָּמוּהַּ, כִּי הֲלֹא מֹשֶׁה בְּוַדַּאי הוֹכִיחַ וְאָמַר מוּסָר לְיִשְׂרָאֵל הַרְבֵּה מִקֹּדֶם, שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם מְאֹד לִשְׁמֹר אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. אַךְ עִקַּר פֵּרוּשׁ תּוֹכָחָה הִיא, מַה שֶּׁהִזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם "בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהֵם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ וְכוּ'. וְזֶהוּ עִקַּר שֵׁם תּוֹכָחָה, וְתוֹכָחָה כָּזֹאת לֹא הוֹכִיחָם כִּי אִם סָמוּךְ לַמִּיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הָיָה מוֹכִיחָם בִּבְחִינַת הַקּוֹל הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הָיָה מְעוֹרֵר רֵיחַ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְנִים, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹכִיחָם לְהַזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם כִּי אִם אָז. וְעַיֵּן עוֹד מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר:

[הנופל]

רש''י במדבר י''ד, כ'''ד:
רוח אחרת – שתי רוחות: אחת בפה, ואחת בלב.
למרגלים אמר אני עמכם בעצה ובלבו היה אומר האמת, ועל ידי כן היה בו כח להשתיקן,
כמו שנאמר: ויהס כלב וגו׳, שיהיו סבורין, שיאמר כמותן,
וזהו שנאמר בספר יהושע: ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי (יהושע י״ד:ז׳), ולא כאשר עם פי.