למה קשה לאנשים לסלוח? (והאם יש דרך לסליחה באמת?)

חיים יפים

משתמש רגיל
מהי הסיבה שבגללה קשה לכל אדם כמעט לסלוח על דבר מהותי, היינו על פגיעה מהותית בכבודו ובשמו הטוב?

אך שימו לב לעיקר השאלה:
אני מדבר על מצב בו האדם רוצה ומעוניין לסלוח אך מחמת עומק הפגיעה קשה לו למחול ולהעביר האשמה ולסלוח. אז למה גם כשהוא רוצה, קשה לו לסלוח? למה קשה לו לסלוח הרי הוא רוצה לסלוח! אך לא יכול? שלמה - למרות רצונו - הוא לא יכול לסלוח מליבו העניין והדבר? למה?

ועוד, מהי הדרך שיכולה לעזור לסלוח, אבל בלב שלם? 

ויתרה מכך; איך ניתן לסלוח בלב שלם באופן שאפילו עוד נבוא להטיב למרע לנו - כאילו מעולם הוא לא פגע באנו?
 
 

חלק א׳ ממעל

משתמש ותיק
הוא פגוע ברגש אבל מוכן ורוצה לסלוח רק בשכל
כמובן שכמה שיותר יפנים שהכל מלמעלה והשני רק המקל כך יקל עליו לסלוח בלב שלם ואף להטיב לו
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
חלק א׳ ממעל אמר:
הוא פגוע ברגש אבל מוכן ורוצה לסלוח רק בשכל
כמובן שכמה שיותר יפנים שהכל מלמעלה והשני רק המקל כך יקל עליו לסלוח בלב שלם ואף להטיב לו
בהתאם לכך, כאשר יפעל לפי ציווי השכל ויסלח, ואף ייטיב לאשר פגע בו כנגד טבעו, יפעל בעצמו סליחה שלמה, כי האדם נפעל לפי פעולותיו.
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
אני יכול להעיד מניסיוני האישי, שכאשר ניסיתי לסלוח ולהיטיב, גם כשזה היה משיקולים אישיים לא כ"כ לשם שמים, אחרי ההטבה הסליחה היתה אמיתית ופנימית, ואפילו נהפך אויב לאוהב.
הטעם לכך הוא כפול ומשולש.

א. האדם נפעל לפי פעולותיו.
ב. טבע האדם לאהוב את נשוא טובתו כמפורסם מבעלי המוסר.(יעויין בארוכה קונטרס החסד בספר מכתב מאליהו).
ג. ייתכן להוסיף, שאחרי שאדם שבר את טבעו וטיב לשונאו, נשבר כח היצר הרע אחרי שנכשל במטרתו העיקרית לזרוע שנאה, וממילא האדם חופשי לפעול בהגיון ועפ''י רצונו הטוב האמיתי.
 

פיניפיני

משתמש ותיק
אני חלילה לא אדבר אישית על מישהו מסוים, אך נאמר שאדם סולח בכל לבו, ולאחר זמן רב עם אותו אדם שסלח לו על משהו אחר, האם בעת כעסו לא יזכור לו את מעשיו הראשונים מחדש ??????
לי ברור שכן, אא"כ מדובר באדם גדול מאד
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
חושבני שזה לא קובע שלא היתה סליחה.
לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהחוטא חוזר על חטאו ברור שזה מעורר אצל אדם סטנדרטי את מעשיו הקודמים. תלוי כמה זמן ומעשים עברו בינתיים.
ברור גם שזה תלוי ברמה הרוחנית של הנפגע.
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
פיניפיני אמר:
אז זה סליחה, בתנאי שלא יחזרו מעשים, או בלשון אחר זו סליחה לזמן...
לענ"ד זו הגדרה לא נכונה.
בדרך כלל סליחה באה עם חרטה על מה שנעשה והודאה בטעות. הישנות העוול היא עקירה של החרטה.
 

אסף

משתמש ותיק
לענ"ד הסיבה שקשה לאדם לסלוח ובעיקר כאשר הושפל כבודו, היא מפני שהוא מרגיש שבפגיעה בו נמחק חלק מהאישיות שלו. הכבוד של האדם הוא העצמיות שלו - ז"א שבערך שהוא מעריך את עצמו הוא רואה את עצמו, ואם ירד ערכו (ואם פגעו בו פגיעת אמת, שבה העמידו את דמותו כצורתה הנכונה - על אחת כמה וכמה) - מחקו ממנו חלק מעצמו.
איך אפשר לסלוח על כזאת פגיעה אנושה?

באמת אי אפשר.

העבודה המתאימה לזה פשוט לא להיפגע. ואסביר את כוונתי - כשאדם מגיע לתפיסה והכרה עצמית נכונה הוא יכול ל ב ח ו ר שלא להיפגע.
(שמעתי פעם מא' מבאי ביתו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שהגראי"ל אמר לו שמעולם - מעולם! לא נפגע מאף אחד, חוץ מפעם אחת, ובכל עת שהוא נזכר בזה הוא לא מבין מה היה לו להיפגע... ולכאו' אין כאן עבודה מיוחדת של הגראי"ל - כיון שהוא חי בעולם אחר, אדם שלא מעריך את עצמיותו לפי מה שזולתו חושב או אומר עליו ולא לפי הערך שמעריכים אותו בקהל.)
יש להבחין בין שני צורת יחס.
יש אדם שפוגע בחבירו מתוך שאינו מעריך את אישיותו - הוא עומד כמתנגד אליו (יש שיקראו לזה "הוא לא מסמפט אותו", ואם נהיה חריפים הוא לא רואה אותו כלל כמי שראוי להביע דעה או אפילו אינו רואה תועלת וצורך בקיומו), הוא נרתע ממנו עד חשיבה שאין אני והוא יכולים לעמוד בכפיפה אחת.
ויש את מי שמבקר עניינית את מעשיו דיבוריו או מחשבותיו של זולתו. מכאן אפשר ליפול מהר לכיוון הראשון אבל לא בהכרח. תלמיד חכם שאורייתא קמרתחא ביה אינו פוגע אישית בבני אדם ואינו פוסל אותם, אלא חלוק בדעות, בהבנות, ובמגוון צורות של השכלה.
ובוודאי שאזהרת התורה שלעולם לא תתפרש ביקורת עניינית כפגיעה באישיות, אכן החכם יודע לקיים "הוכח תוכיח את עמיתך" ועם זאת "ולא תישא עליו חטא".
מכאן מדריך לנפגע - מה יעשה הנפגע מצידו.
החינוך מביא דוגמא לצורת התמודדות וקיום מצות "לא תיקום ולא תיטור" מהנהגתו של דוד המלך ע"ה עם שמעי בן גרא, וז"ל "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא" ויעוין שם כל המצוה.
ובקצרה - דוד ראה את דבריו של שמעי כקול מן השמים (שבוודאי בא לבקר ע"מ לתקן ולהשיב את האדם בתשובה) וכביקורת עניינית שאין בה כדי להיפגע - ה' אמר לו קלל ולא שמעי. ומצד שני הוא עצמו אינו מעניש את שמעי שמא ואולי יש כאן נקימה אישית מתוך הפגיעה באישיותו של דוד שתתלבש בתוך העונש המגיע לשמעי.
וא"כ אפשר לשמוע בקול כל הבא לפגוע, איזושהי נקודה אמיתית שיש לתקן והוא צודק במה שהוא אומר, ויתכן שאתה לא מודע אליה וזה רק יהיה לטובתך. ומכאן עולה הזעקה הפנימית מאישיותך הפגועה - אבל למה הביקורת נאמרה בצורה מבזה כ"כ, ובוודאי שהוא לא התכוון לטובתי, ובעצם - אני נפגעתי מהיחס שלו ולאו דווקא מהביקורת.
הכל נ כ ו ן.
אבל - ה' הוא שאמר לו קלל. קח את הדברים לתועלתך.
אתה לא חייב להשיב לו טובה ולא להיות מהר חבר שלו, אבל דע לך שיותר ממה שאתה מסכן - הוא מפסיד ונגרע ע"י המאורע. כי באמת הוא ניסה לפגוע בכבודך ועבר באיסור חמור כרציחה, אבל אתה לא חייב להיפגע. תתכנס בתוך עצמך, תאהב את אישיותך, תנפה את הדברים השליליים הלא נכונים שהטיחו בך, ותן לחיים להמשיך בזרימה בריאה טבעית ומלאת שמחה.
אתה לא חייב מיידית לאהוב את הפוגע, אבל כשאתה לא תלוי בו, אתה רואה במבט אחר את הסיטואציה של הפגיעה ופתאום הוא מתגלה כדמות אחרת (בד"כ יותר קטן...) ולא מאיימת ומרושעת כמקודם.
ואולי אולי תגיע למסקנה שגם הוא לא התכוון כ"כ אליך אלא להתנהגות מסוימת שגם אתה לא מרוצה ממנה... ואז תוכלו ליצור קשר מחודש בריא ומתוקן.
שמעתי מהגרמ"מ שולזינגר זצ"ל בדרשת ט' באב, שהנה ידוע הסיפור שהניע את הגרי"ס זצ"ל להקים את תנועת המוסר - על אותו סנדלר שעלה לגדולה וזכה להשתדך עם ביתו של רב העיירה. והנה בדרכו אל החופה, עמד אחד השכנים וליבו לא נתנו לפרגן לסנדלר דנן את מעמדו החדש, חלץ את נעלו ושאל את המחותן "כמה יעלה לתקן נעל זו?"
ליבו של המחותן לא עמד בכך, והוא כרע נפל מתוך בושה נוראה זו. וכשראה הגרי"ס עד היכן מביאה השחתת בני אדם, יצא להניח יסודות חדשים של חינוך האדם בדרך המוסר.
ואמר הגרמ"מ שהוא שמע פשט נוסף בהתעוררותו של הגרי"ס לרגל מעשה זה.
הנה עומד לו אדם שחנן אותו הקב"ה בחסד מיוחד ונתקיים בו מאשפות ירים אביון, ובמקום לסנדל אנשים הוא נח על זרי התהילה ואף רב העיירה נאות להשתדך איתו - הלא דבר הוא! והנה ברגע קט, בהשיל רעהו סנדלו לפניו ומבקש לבזותו מתוך הקנאה החונקת את גרונו - הוא לא עומד בכך!
ושאל הגרמ"מ - מה אתה מת???????!!!!
אמרו לך משהו ושכחת את כל מה שקבלת את מעמדך האמיתי והגבוה כהיום?? מה אתה מת ממילה שנאמרה ע"י צר עין????
אם אדם מסוגל להגיע לשפל כזה שכבודו מצטמצם למבט של זולתו עליו, ואינו מכבד ומעריך את עצמו דיו בכדי להמשיך לחיות, אות הוא שצורת האדם זקוקה לבניה מחודשת.
עמד והקים את תנועת המוסר.

מניסיון, זאת עבודת חיים, יש מי שנוטר איבה למי שפגע בו ואף שעברו שנים מספר, אבל עם זאת הוא עסוק בבניה של התדמית האמיתית שלו בעיני עצמו ובעיני בוראו. וכך אט אט, מתמוססת הפגיעה והופכת ללא רלוונטית, אמר מי שאמר ודבריו חלפו עם הרוח...
אפשר להמשיך לקבל תגובות מאנשים כלפיך, וללמד מתוכם איך הזולת רואה אותך (והזולת זה גם קוב"ה) אבל אל תתן לאחרים לשבור ולמוסס במחי מילה או מבט או התעלמות וכיו"ב את ההכרה השלמה (ובוודאי יותר מדויקת) שלך את עצמך.
שאו ברכה.
 

שניאור

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
בדרך כלל סליחה באה עם חרטה על מה שנעשה והודאה בטעות. הישנות העוול היא עקירה של החרטה.
גם זה לענ"ד לא מדוייק, וכי אם מישהו עשה לי עוול ואני מוחל וסולח לו זה אומר שאני אמור לשכוח את מה שהוא עשה לי?
כמובן שאני לא מדבר על מי שחי באמונה שהכל מאתו ית', כי אדם כזה מלכתחילה לא נפגע ולא זוכר בכלל מי עשה לו מה.
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
שניאור אמר:
אמונת אומן אמר:
בדרך כלל סליחה באה עם חרטה על מה שנעשה והודאה בטעות. הישנות העוול היא עקירה של החרטה.
גם זה לענ"ד לא מדוייק, וכי אם מישהו עשה לי עוול ואני מוחל וסולח לו זה אומר שאני אמור לשכוח את מה שהוא עשה לי?
כמובן שאני לא מדבר על מי שחי באמונה שהכל מאתו ית', כי אדם כזה מלכתחילה לא נפגע ולא זוכר בכלל מי עשה לו מה.
מי שסולח באמת, שוכח מטבע הדברים. אדם זוכר דברים חשובים לו ושוכח דברים של מה בכך. ברגע שנמחלה הפגיעה אין סיבה שתזכור את האירוע. [אין הכוונה שתישכח מיידית, אבל תוך זמן מה].
אני גם לא בטוח שכל מי שיודע שהכל מאת ד' אינו נפגע.
אנו בני אדם, ולא תמיד הידיעה בשכל מחפה על הרגש.
אני אפילו לא בטוח שלדהע''ה לא היה שום רגש אישי כאשר קיללו שמעי בן גרא.
להיפך, אם ידע דוד שאין לו שום דבר בלב נגדו, מדוע חשש להענישו כדין?
 

אסף

משתמש ותיק
הוא אשר אמרתי, זאת עבודת חיים, ואעפ"כ לא ראה דוד המלך את עצמו כנקי מכל רגש אישי.
 

חיים יפים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יתכן גם שכחלק מבעיית הסליחה היא פגם בחשיבה, שאנו לא קוראים את המציאות נכון, לא קוראים ולא מבינים נכון את החיים.

להלן כמה כיווני מחשבה שאשתף ואשמח שתגידו לי מה אתם חושבים:

כדי לסלוח או להתקרב לכיוון הסליחה, נצטרך להבין ש

- לכל אחד יש מעלות וחסרונות,
- שלכל אחד יש רגעים של שפל,
- שיש כאלו 'שמכורים' להתנהגות זולה, (הם לא יכולים להפסיק את התנהגותם ואל לנו להאשימם, אלא לראות בהם כ-חולים ב..).
- שיש כאלו שלא יודעים ולא מבינים איך לכבד,
- שיש כאלו שלא חושבים שהם פוגעים,
- מה אנו מצפים ממי שלא עוסק במוסר ודרך חיים מתוקנת? אל לנו לצפות מהם הרבה...
- אולי הם חושבים שהם "מתקנים" אותך, כלומר יש בהם גאווה שדוחפת אותם לנסות לתקן אותך (כי הם מושלמים).
- אולי על ידי שהם פוגעים בך אזי תדמיתם משתפרת? כלומר הם חיים בתדמית נמוכה בד"כ וכשהם מוצאים דרך ואפשרות לפגוע (לא שהם מתכוונים לכך... אלא "מסיבה מוצדקת" כביכול) הם יעשו זאת כדי לחוש בשלמותם (תדמית גובה ומתוקנת). [כשאתה מוכיח אתה מרגיש טוב יותר, כי אתה מראה בזה שאתה הוא זה המושלם והם לא].

ובנוסף,

- אנו עצמנו לא תמיד "מפרשים" או "תופסים" נכון תגובות של אחרים;

- יש לנו הערכה מוגזמת איך אמור להראות אותו המצב... או מצבנו...

- יש לנו הערכה מוגזמת, תמיד, על עצמנו שאנו במצב גבוה ומושלם, ואנו לא מביטים גם על החולשות והחסרונות שלנו, ולכן כשפוגעים בנו זה פוגע בחלק החיובי שלנו,

- אנו לא מאפשרים להם את הזמן לתיקון שלהם. דהיינו אנו לא מאפשרים מקום וזמן לאחרים להודות בטעותם, כלומר אנו סוגרים לעצמנו את האפשרות שאולי הוא מתחרט/יתחרט בליבו על מה שעשה לנו (וייקח זמן עד לגלוי הסליחה, או עד לרגע שיקלטו בטעותם)?

- בסיפור פה יש שני חלקים; החלק שלי והחלק שלו, אם לא אסלח איך זה בדיוק יקדם וישפר את המצב (שלי)? לכן אוכל לסלוח, אבל למרות כן יש את החלק שלו 'שעליו' מוטלת חובה לפייסני - גם אם מחלתי לו; אין קשר בין מחילתי לבין מה שנדרש מהפוגע לבקש סליחה ומחילה.

- כמו כן חשוב לזכור, יש מתנה נפלאה שמקבלים כשסולחים: רוגע פנימי טוב יותר מכל יום. משהו שממלא אותך בהרגשה נהדרת. הרגשה שמלווה אותך הלאה.
ועוד מתנה.. ובפרט למי שרגיל בכך; שגם כן מוחלים לו משמים עוד ועוד למרות שחטא ופשע, והנה אין לך אדם שלא חטא לבורא. וכשמזדמנת לנו האפשרות לקבל מחילה בקלות רבה ללא מאמץ (מה שפעמים הוא מורכב) האם לא יהיה עדיף לקבל פריבילגיה כל כך מושלמת מהבורא?
 

מהרילניק

משתמש ותיק
רק שאלה: למה אתם קוראים לסלוח 'באמת'?
כי אני מבין את זה כמו מחילה של חוב, שאמנם היית חייב לי אבל לא אקח את זה.
גם כאן נכון שפגעת בי וכו' אך לא אגבה את 'חובי' (נטירה נקמה וכו')
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
חיים יפים אמר:
מהי הסיבה שבגללה קשה לכל אדם כמעט לסלוח על דבר מהותי, היינו על פגיעה מהותית בכבודו ובשמו הטוב?

אך שימו לב לעיקר השאלה:
אני מדבר על מצב בו האדם רוצה ומעוניין לסלוח אך מחמת עומק הפגיעה קשה לו למחול ולהעביר האשמה ולסלוח. אז למה גם כשהוא רוצה, קשה לו לסלוח? למה קשה לו לסלוח הרי הוא רוצה לסלוח! אך לא יכול? שלמה - למרות רצונו - הוא לא יכול לסלוח מליבו העניין והדבר? למה?

ועוד, מהי הדרך שיכולה לעזור לסלוח, אבל בלב שלם? 

ויתרה מכך; איך ניתן לסלוח בלב שלם באופן שאפילו עוד נבוא להטיב למרע לנו - כאילו מעולם הוא לא פגע באנו?
השאלה שנשאלה במוחי, מיד עם סיום קריאת הקטע שכתבת, היתה

מדוע הוא רוצה לסלוח בכלל? מה המניע והרצון שלו לסלוח? כשזה יהיה ברור, אולי אז נוכל לנסות להבין מדוע זה קשה לו.

אני מכיר אנשים שמאוד רוצים להנות מכל סכום המשכורת החודשית באותו החודש, ובו בזמן גם מאוד רוצים לחסוך לעתיד. ???
אני מכיר אנשים שרוצים להיות בריאים, אך גם רוצים לעשן.  ???

באמת מוזר.
 

חיים יפים

משתמש רגיל
פותח הנושא
מנסה להבהיר במקצת:

האדם "יכול" להביא את עצמו לניקיון-לבב כלפי השני עד שאפילו יצליח לאהוב אתו ??
קיימת אפשרות כזו?
איך? איך הוא יהיה יכול להגיע למצב הזה?

ומהו גורם הקושי והמונע את היכולת לסלוח? 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
שניאור אמר:
גם זה לענ"ד לא מדוייק, וכי אם מישהו עשה לי עוול ואני מוחל וסולח לו זה אומר שאני אמור לשכוח את מה שהוא עשה לי?

כמובן שאני לא מדבר על מי שחי באמונה שהכל מאתו ית', כי אדם כזה מלכתחילה לא נפגע ולא זוכר בכלל מי עשה לו מה.

משל למה הדבר דומה למי ששאל "איך יתכן שיהיה לי אפשרות לזון את בני ביתי, הרי הקורונה הרס לי את הפרנסה??" וכשמאירים לו לגבי האמונה שמזונותיו של אדם קצובים לו וכו' הוא אומר "ברור אבל אני מדבר ללא האמונה בהקב"ה, איך בכלל אני יכול לפרנסם, ומה יהיה??"

וידועין דברי חובת הלבבות ועוד שהדרך לזה הוא לזכור שהפוגע הוא רק "מקל" שמכה בו מה שהיה קורה לו גם לולא הכאתו, וא"כ גם אם הוא זוכר מה שההוא עשה לו יכול להיות שעכשיו כבר אינו כועס עליו. וגם אם בשעת מעשה לא חשב על הדברים בראי האמונה עכשיו יכול לעבוד לחשוב על זה בצורה זו, ואז כבר לא יהיה לו טענות על האדם, וגם אם יחזור ויחטא לו אז בפעם השני כבר יהיה יותר רגיל לחשוב בצורה זו ויסלח לו גם על הפעם השניה.
וברור שזה לא דבר קל, אבל אין מקום לומר "שאני לא מדבר על מי שחי באמונה..." - דאיה"נ מי שלא חי באמונה הוא צריך לעבוד על עצמו עד שכן יחיה באמונה.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
אחד הדברים הברורים כאשר מדברים על 'אדם', זה שהוא לא 'מדע מדויק'.

האדם מורכב מאוד, מרצונות סותרים, מרבדים אחד לפנים מהשני, וממידות שונות ומשונות.

ובודאי, יתכן שתהיה סליחה גמורה, שלאחר מכן תתעורר שוב על ידי פגיעה נוספת. ומה שמעורר אותה זה הזיכרון, שהוא מחייה את הפגיעה הקודמת כאילו היא 'מתרחשת שוב', ולכן זה כלל לא מורה על אי המחילה למפרע [ושוב: האדם הוא לא 'מכונה', ומחילת הלב זה לא 'דין' שכיון שהוא 'חל' הוא לא יכול 'לפקוע'].

מלבד זה, באמת יש עומק לפנים מעומק במציאות האדם, ויתכן שהיתה סליחה אמיתית בתחילה, וכאשר מתגלה עומק נוסף בנפש מתברר ששם לא היתה מחילה גמורה, כי גם המושג 'לב שלם' הוא אינסופי ומתחלק לדרגות רבות מאוד.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
חיים יפים אמר:
אך שימו לב לעיקר השאלה:
אני מדבר על מצב בו האדם רוצה ומעוניין לסלוח אך מחמת עומק הפגיעה קשה לו למחול ולהעביר האשמה ולסלוח. אז למה גם כשהוא רוצה, קשה לו לסלוח? למה קשה לו לסלוח הרי הוא רוצה לסלוח! אך לא יכול? שלמה - למרות רצונו - הוא לא יכול לסלוח מליבו העניין והדבר? למה?

אני מבין שמדובר במקרה שהרצון הוא 'לסלוח לפלוני על המקרה המסוים', כי אם זה סתם 'רצון לסלוח', זה לא שאלה בכלל.
כי יכול להיות שהאדם 'רוצה לסלוח' מסיבה אחרת. למשל: לא נעים לו שהוא 'נטרן', ולכן הוא היה מעדיף שיהיה קל לו לסלוח.
אולם הפגיעה פגעה במקום אחר, שאינו סתירה כלל לרצון המקורי.
וזה כמו שאדם היה 'מעדיף' שלא היתה מתרחשת כלל הפגיעה, האם נקרא לזה שהרצון 'סותר' את המציאות? הרי במציאות היתה פגיעה?
כך הוא דרכו של הרצון, שהוא אינו מתחשב במציאות, והוא מחפש את המטרה האחרונה בלא להיות תלוי בדרכים המביאים אליה.


השאלה היא כאשר האדם מרגיש שהוא ממש 'רוצה' לסלוח, אולם הוא 'לא מסוגל'.
ועל זה שאל השואל, היכן שתי המקומות הללו בנפש, מצד אחד רצון לסלוח, ומצד שני אי יכולת לסלוח. וזה מה שמוזר, כי היה נראה לו, שהרצון והסליחה הם היינו הך, כי מה עוד צריך כדי לסלוח מלבד 'רצון'.

ההסבר לזה הוא בשימת לב, החילוק שיש בין 'רצונות' לבין 'מידות'.

הפגיעה, היא בעולם המידות ולא בעולם הרצונות.
'אהבה', 'שמחה', 'שלוה', 'מנוחה', 'כבוד', 'יראה', 'בטחון' - כולם ענינים של חיבור עם העולם, כיצד ובאיזה אופן האדם ממוקם בעולם, איך מתייחסים אליו, מה משמעות הקיום שלו בעיני אחרים, מה הוא בשביל אחרים וכו' וכו' - כל זה שייך לסוגיא של מידות, שהם ערוצים להתחבר עם המציאות, והם תמיד הולכים בגבולות ובמידות, לפי כללים ולפי סגנון החיים והאופי תנאי החברה וכו' וכו', ושם מתרחשת הפגיעה.
אולם חוץ מזה, יש עולם של 'רצונות', שם האדם חופשי לעצמו, וכמו שרגילים לומר ש'אין דבר עומד בפני הרצון', ולא שאדם יכול להשיג כל מה שהוא רוצה [הרי כל התורה כולה 'עומדת בפני הרצון'], אלא שלרצון אין תנאים כדי לרצות, הוא יכול לרצות ככל העולם על רוחו, וזה נוגע לעצמות האדם לכשעצמו.

ולכן, יתכן שברצון, האדם ממש ירצה לסלוח, אולם בעולם המידות, האדם לא יהיה מסוגל לסלוח.
 

שניאור

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
שניאור אמר:
גם זה לענ"ד לא מדוייק, וכי אם מישהו עשה לי עוול ואני מוחל וסולח לו זה אומר שאני אמור לשכוח את מה שהוא עשה לי?

כמובן שאני לא מדבר על מי שחי באמונה שהכל מאתו ית', כי אדם כזה מלכתחילה לא נפגע ולא זוכר בכלל מי עשה לו מה.

משל למה הדבר דומה למי ששאל "איך יתכן שיהיה לי אפשרות לזון את בני ביתי, הרי הקורונה הרס לי את הפרנסה??" וכשמאירים לו לגבי האמונה שמזונותיו של אדם קצובים לו וכו' הוא אומר "ברור אבל אני מדבר ללא האמונה בהקב"ה, איך בכלל אני יכול לפרנסם, ומה יהיה??"

וידועין דברי חובת הלבבות ועוד שהדרך לזה הוא לזכור שהפוגע הוא רק "מקל" שמכה בו מה שהיה קורה לו גם לולא הכאתו, וא"כ גם אם הוא זוכר מה שההוא עשה לו יכול להיות שעכשיו כבר אינו כועס עליו. וגם אם בשעת מעשה לא חשב על הדברים בראי האמונה עכשיו יכול לעבוד לחשוב על זה בצורה זו, ואז כבר לא יהיה לו טענות על האדם, וגם אם יחזור ויחטא לו אז בפעם השני כבר יהיה יותר רגיל לחשוב בצורה זו ויסלח לו גם על הפעם השניה.
וברור שזה לא דבר קל, אבל אין מקום לומר "שאני לא מדבר על מי שחי באמונה..." - דאיה"נ מי שלא חי באמונה הוא צריך לעבוד על עצמו עד שכן יחיה באמונה.

כולם יודעים את יסודות האמונה הפשוטים הללו, אבל בין לדעת אותם ובין להרגיש אותם יש הבדל שמים וארץ, ומי שעדיין לא נמצא במדרגה של להרגיש אותם [והראיה שמלכתחילה כשפוגעים בו הוא נפגע] אי אפשר לדרוש ממנו [לענ"ד] לשכוח את מה שעשו לו.
ונכון שכל אחד צריך לעבוד על עצמו להגיע למדרגה של הרגשת האמונה בלב.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
שניאור אמר:
יושב אוהלים אמר:
שניאור אמר:
גם זה לענ"ד לא מדוייק, וכי אם מישהו עשה לי עוול ואני מוחל וסולח לו זה אומר שאני אמור לשכוח את מה שהוא עשה לי?

כמובן שאני לא מדבר על מי שחי באמונה שהכל מאתו ית', כי אדם כזה מלכתחילה לא נפגע ולא זוכר בכלל מי עשה לו מה.

משל למה הדבר דומה למי ששאל "איך יתכן שיהיה לי אפשרות לזון את בני ביתי, הרי הקורונה הרס לי את הפרנסה??" וכשמאירים לו לגבי האמונה שמזונותיו של אדם קצובים לו וכו' הוא אומר "ברור אבל אני מדבר ללא האמונה בהקב"ה, איך בכלל אני יכול לפרנסם, ומה יהיה??"

וידועין דברי חובת הלבבות ועוד שהדרך לזה הוא לזכור שהפוגע הוא רק "מקל" שמכה בו מה שהיה קורה לו גם לולא הכאתו, וא"כ גם אם הוא זוכר מה שההוא עשה לו יכול להיות שעכשיו כבר אינו כועס עליו. וגם אם בשעת מעשה לא חשב על הדברים בראי האמונה עכשיו יכול לעבוד לחשוב על זה בצורה זו, ואז כבר לא יהיה לו טענות על האדם, וגם אם יחזור ויחטא לו אז בפעם השני כבר יהיה יותר רגיל לחשוב בצורה זו ויסלח לו גם על הפעם השניה.
וברור שזה לא דבר קל, אבל אין מקום לומר "שאני לא מדבר על מי שחי באמונה..." - דאיה"נ מי שלא חי באמונה הוא צריך לעבוד על עצמו עד שכן יחיה באמונה.

שניאור כתב:
כולם יודעים את יסודות האמונה הפשוטים הללו, אבל בין לדעת אותם ובין להרגיש אותם יש הבדל שמים וארץ, ומי שעדיין לא נמצא במדרגה של להרגיש אותם [והראיה שמלכתחילה כשפוגעים בו הוא נפגע] אי אפשר לדרוש ממנו [לענ"ד] לשכוח את מה שעשו לו.
ונכון שכל אחד צריך לעבוד על עצמו להגיע למדרגה של הרגשת האמונה בלב.
הדגשתי שאין עניין שהוא ישכח מה שעשו לו, כיון שאף אם יזכור לא יכעס עליו, וכמו שגם אם זוכר שהמקל הכה אותו אינו כועס עליו, וא"כ אין ענין אף לפי ענייני מוסר לשכוח שהמקל הכהו.
 
 

חיים יפים

משתמש רגיל
פותח הנושא
א. סלחתם למישהו שפגע בכם? כן?!
   1. איך עשיתם את זה?
   2. מה הרגשתם לאחר הסליחה?
   3. האם הפגיעה נמחקה מזיכרונכם לגמרי?
   4. האם נשאר בכל זאת רושם כלשהו מהפגיעה ההיא?
   5. איך מעמדכם היה והתקבל בעיני האחרים לאחר מכן? - טוב יותר, או פחות טוב. או רגיל כמו שהיה, בלי הבדל כלל.

ב. כשאדם סולח, איך ומה הוא אמור להרגיש לאחר מכן?

ג. למה קשה לאנשים "לשכוח" את העלווה שעשו להם?

ד. האם חוסר ההסכמה לסלוח נובע גם 'משנאה' כלשהי וראייה שלילית של החיסרון בשני? 


ה. מהות הסליחה: כשאנו סולחים - האם הסליחה נובעת ומגיעה מכוח 'הבנה' מסוימת? או, כשאנו סולחים לשני זה אומר שאנו בעצם מעניקים לשני מתנה הקראת "מחילה", ברוח ודמות 'חנינה ורחמים'?
 
אני רוצה להציע זווית:
כאשר אדם נפגע יש לו חסר מסוים.
נחסר ממנו משהו עקב הפגיעה.
אם זה כבוד ואם זה חלק באישיות, ואם זה תפיסה של מי שהוא, ועוד...
וכאשר לאדם יש חסר הוא חייב למלא אותו.
אם אני רעב זה חסר, והוא מתמלא על ידי אכילה.
כל חסר המנגנון של האדם הוא למלא אותו, ווודאי בחסרים רגשיים.
בפגיעה שאדם נפגע, הוא ממלא את החסר על ידי הכעס על הפוגע, ועל ידי העמקת התלונה על הפוגע.
ככל שהוא יותר מלין על השני, כך הוא יותר ממלא את החסר.

ואז אותו מילוי נהיה חלק בלתי נפרד מאישיותו.
הוא מזוהה לגמרי עם אותו מילוי רגשי.
וכאשר הוא בא לסלוח, הוא בעצם צריך להשיל מעליו את אותו מילוי בדמות טינה על השני, הוא צריך להתנתק מאותו נקודה שנהיית כבר חלק מאישיותו.

וזה הקושי הגדול, שבסליחה חסר את אותו חלק שנעלם.

אבל הסולח באמת יידע שבסליחה עצמה הוא מילא שוב את אותו חלק חסר
 

נחמן הלוי

משתמש ותיק
חיים יפים אמר:
מהי הסיבה שבגללה קשה לכל אדם כמעט לסלוח על דבר מהותי, היינו על פגיעה מהותית בכבודו ובשמו הטוב?

אך שימו לב לעיקר השאלה:
אני מדבר על מצב בו האדם רוצה ומעוניין לסלוח אך מחמת עומק הפגיעה קשה לו למחול ולהעביר האשמה ולסלוח. אז למה גם כשהוא רוצה, קשה לו לסלוח? למה קשה לו לסלוח הרי הוא רוצה לסלוח! אך לא יכול? שלמה - למרות רצונו - הוא לא יכול לסלוח מליבו העניין והדבר? למה?

ועוד, מהי הדרך שיכולה לעזור לסלוח, אבל בלב שלם? 

ויתרה מכך; איך ניתן לסלוח בלב שלם באופן שאפילו עוד נבוא להטיב למרע לנו - כאילו מעולם הוא לא פגע באנו?

הפגיעה בבן אדם, היא בעצם אמירה על משהו בעומק התת מודע של הבן אדם שאיננו טוב, או שאין מכירים בו. ובין אדם לא יכול לוותר על הזהות שלו עצמו, אלא אם כן הוא יכנס למעמקי הזהות שלו, שזה בעצם אומר להכנס לתת מודע אל רושם באישיות ולשנות אותו. בנוסף שבאמת האדם מאמין בעצמו ובמה שיש לאישיותו לומר, והוא לא רוצה לחתוך חלק מהנשמה שלו. ובאמת אם משהו בגע בכם על תאמינו למה שהוא אומר אדרבה תחזקו את האמונה בדבר העמוק ההוא עליו אתם נלחמים.

לכן עיקר העבודה הוא לנסות להכנס לעומק הפגיעה ולבדוק מה השני בעצם ניסה לומר לי בפגיעה מה הוא בעצם טען לי, ולאחר מכן לנסות ולהתעלות מעל הפגיעה על ידי כך שנכיר בערך עצמנו בצורה אמיתית המתחברת לאמונה שלנו בה' וממילא בעצמנו.

לדוגמא, אם משהו אומר על השני דפוק, תוך כדי שהוא מפנה מבט של בוז לשני. והשני נפגע כי באמת באותה חברה הוא היה במקום נחיתי ולא טוב והוא הבין שלזה הייתה כוונת הפוגע, והפוגע בעצם ניסה לטעון שהמציאות ההיא היא מציאות אמיתית ונכונה. לכן במקרה זה על הנפגע להתעלות ולחשוב על כך שהאמת היא מהות הנשמה והמידות של הבן אדם, וודאי שמעלתו גבוהה לאין שיעור, ומה שנראה כאילו הוא נחות זהו רק מצב חיצוני (עבודה על ידי התבוננות והכרה במהות הדברים) וכדומה, ורק לאחר שלאדם תהיה תשובה ברורה והבנה במעלתו למרות נסיבות הפגיעה, יהיה בו הכוח לסלוח לשני.

בנוסף ישנו עוד צד בפגיעה, מכך שהאישיות מכירה בעצם בקיומה של ישות בעלת כוונות ורצון להריע ועם יכולת להריע.
ובמישור הזה העבודה צריכה להיות בחיזוק האמונה בכך שאין באמת לאף אחד יכולת להרע, וזה על ידי שנאמין על אותו עניין איך הוא מגיע מה' ואיך שה' הוא בעל מידות טובות וודאי שהוא רוצה בטובתי.

והן במישור, של לנסות למצא נקודה טובה בשורש של הפוגע, שהוא בעצמו עשה את הדבר מקשיים אישיים וצרות שלו.

והן במישור, של לבטל את הכוח שאנו מייחסים לפוגע. ולהאמין שה' הוא  המנהיג את העולם ואין שום מציאות של כוח רע שאני לא יכול עליו באמת.

כמובן הכל זה עבודה בהכרה הפנימית ולא מדובר כאן על דמיונות.
 
חיים יפים אמר:
מה יכול לעזור לאדם להגיע לסלוח?
אני כבר מתחיל להיות מסוקרן מה הפגיעה? 

עכ"פ לדעתי 3 נקודות. 
1. לבדוק איפה בדיוק נגעה הפגיעה. (כבוד, ערך עצמי, אמון שנשבר, געגוע לקשר של לפני הפגיעה) לעבוד קשה להבין איפה זה יושב. 
2. איך התיקון אמור להיראות בעינך. כלומר מה אתה מצפה שיקרה אחרי שתסלח. 
בדמיון הכל נראה גרנדיוזי. תוריד לשטח. 
מה למעשה יהיה אחרי הסליחה? 
השמיים יפלו? אני יובך לדבר איתו שוב? זה לא יראה מוזר אחרי 20 שנה?
כל זה דמיון... לא לתת לדמיון לשלוט. 
3. לנסות לראות את הנושא מהצד השני. 
אני מדגיש, לא לנסות להצדיק את הצד השני, כי אז שוב האגו נלחם בזה ומדליק את המריבה. 
אלא לנסות להסתכל מהצד השני, אם אני הייתי במצב הזה האם הייתי רוצה שיסלחו לי? 
האם יש דברים שגם אני הייתי רוצה שיסלחו לי? 
האם אינני רוצה שהקב"ה יקבל את סליחתי? 
אחרי כזו קבלת סליחה כנראה שהיחס לסליחה כלפיך יראה אחרת...

בהצלחה רבה 
 
חלק עליון תַחתִית