שניאור אמר:
שאר לעמו אמר:
אני מתקן מה שלא אומרים בהוב"ש בברכה שיוצא, כיון שהוא מדין שומע כעונה, הרי שאינו עונה על ברכת עצמו.
המ"ב בתראה והוא כתב שזה רמז בלבד. וסגי לי בהכרעתו. אף שלא עיינתי בסוגיא. אני מניח שגם אתה מבין שהגרי"ז לא 'נבהל' מקו' תורה תמימה.
החזו"א לא אמר שלא סומכים על מע"ר. הוא התכוון שאין לזה משקל כשל הגר"א עצמו. אבל א"צ לפנים שיש לזה משקל ככלי שני מהגר"א, והמ"ב מביאו להלכה. ופוסקי הדורות דנים ודקים רבות בדבריו, כדוגמת החשק שלמה ואחיו הג"ר בצלאל.
כל מילה בסלע.
גם המשנ"ב כשכותב לענות בהוב"ש מציין שבמעשה רב לא כתוב כן, ונותן עצה להמלט מדברי המע"ר עיי"ש.
הדברים לא נכונים בעליל
השו"ע כותב חיוב לענות ב"ה וב"ש, והמקור הוא ראשונים מפורשים שלמדו כן שהוא חיוב גמור.
המשנ"ב כתב רמז כלומר שזה לא ממש דאורייתא, אבל בכ"ז זה חיוב גמור.
וזה שהמעש"ר כותב שהגר"א לא אמר, זה עדיין לא מיישב מה שבראשונים הוא חיוב גמור. ויישובו של השעה"צ הוא רק במנין שיש חשש שלא יוכלו לענות אמן כראוי, שאמן הוא חיוב יותר גדול מב"ה וב"ש [ועדיין מפורש בשעה"צ שב"ה וב"ש הוא חיוב] מה שלא קיים במניינים של יראים ומדקדקים.
וזה בוודאי לא יכול להיות יישוב על הגרי"ז למה הוא לא אמר, וזה עדיין תימה רבתי איך אפשר לחלוק למעשה על ראשונים מפורשים ודין ערוך שנפסק להדיא בשו"ע כחיוב גמור [אף אם הוא פחות חיוב מאמן].
ולא יועיל על זה שהגרי"ז 'גיבור גדול ולא נבהל' מקו' תורה תמימה, כי זה לא שום תירוץ לעקור דין ערוך מראשונים ושו"ע, שלדברי חלק מהראשונים והאחרונים הוא חיוב דאורייתא, ואם זה לא דאורייתא אז מה? דיינו שזה דין ערוך בשו"ע שמקורו בראשונים מפורשים, שאין זה אלא תימה רבה לעקור דין זה.