בנציון אמר:
מבקש אמת אמר:
בנציון אמר:
כבר ציין מקודם @שאר לעמו את דברי החתם סופר ששכינה שורה בא"י אף בזמן הגלות, וממילא נפל היסוד נפל הבנין.
יש שכינה בא"י אף בזמן הגלות, אבל לא באותה דרגה שהיה בזמן הבית, כמבואר בזוהר ובשאר המקורות הנ"ל. ונפק"מ לכמה וכמה דברים (כגון לענין חיוב תרו"מ בזמן הזה, עכ"פ לדעת ר"י), ביניהם לענין ההגדרה של "כמי שאין לו א-לוה".
(ולו יצוייר שהחת"ס היה סובר שאין חילוק בין בזמן הבית לזמן הזה, וכי בגלל דברי החת"ס "נפל הבנין" של דברי הזוהר ושאר רבותינו הנזכרים?)
כתוספת לדבריו של הרב @שאר לעמו אוסיף: א. הגמרא אומרת כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, ולא רק בזמן הבית וכדו'.
ב. ומכח הגמרא הנ"ל יש שכתבו, וביניהם הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ג קנח, כב), שמה שנוסף ברש"י בשמואל 'בזמן הבית' הוא מאימת הצנזור, ומאד מובן מה יש לפחד, משום שהיהודים בגלות נזהרו מאד לא להראות חוסר נאמנות למקום בו הם נמצאים, והם היו צריכים לשדר כל הזמן שטוב להם מאד בגן העדן הסובייטי או מי שזה לא יהיה.
ג. מה שאמרו בזוהר בגין דלית קרבנין, כבר ביאר הרמ"ק שהכוונה ששם התפילות אינן מועילות במקום קרבנות, ואין התקרבות בין הקב"ה לעם ישראל, והדברים מבוארים בהמשך הזוהר בפירוש שאומר שאף על פי שתפילות במקום קרבנות, מכל מקום בחו"ל זה לא שייך עי"ש מה שביאר הטעם. ויש להוסיף שהזוהר התחבר לאחר חורבן הבית, שכבר לא היו קרבנות.
מאחר והויכוח בינינו חוזר על עצמו בווריאציות שונות, חושבני כי לתועלת ליבון הענין אנסה לרדת לשורש הסוגיא ולהבהיר את נקודות המחלוקת.
יש כאן שתי נקודות השנויות במחלוקת:
א. מהי רמת השראת השכינה בא"י בזמן הגלות.
(לא האם ישנה יותר מבחו"ל, שזה כו"ע מודו שיש, אלא מה רמתה בנוגע לכנה נושאים שונים).
ב. האם עכשיו אנחנו במצב של גלות או של גאולה חלקית.
ביסודו של דבר, אין כל קשר בין שני שאלות אלו. אלא שבמציאות, רואים קשר בולט בין השקפתו הלאומית של האדם
(לאומן/ציוני או סאטמר) לדעתו על שתי השאלות הנ"ל. אך מאחר וקשה מאד להתווכח על השקפה ורגש, לאומיים או אנטי לאומיים, בהיותם נושאים יותר אינטואיטיבים/רגשיים ופחות לוגיים, ממילא נשאר רק לדון בנקודות הנ"ל כשלעצמם.
נקודת המוצא של השקפתי היא משני כיוונים:
א. הבנתי בתפיסת המושג "גלות" כפי שעולה לענ"ד ממקורותינו היא, מצב בו השראת השכינה בעם ישראל פחותה בהרבה מאשר במצב בו עם ישראל אינו בגלות. חסרונו של בית המקדש הוא הביטוי הכי חזק לזה, אבל אפילו בהיות בית המקדש על מכונו שייך מושג של גלות, כמו בזמן גלות יוון, בו היוונים השתלטו על המקדש ועל העם והיה מצב של הסתר פנים. מאידך, גם בלי משכן או מקדש שייך מצב של השראת שכינה, כמו בזמן שבין יציאת מצרים להקמת המשכן, שבו היתה השראת שכינה ברמה גבוהה על עם ישראל, עד כדי שראו בעצמם את הקב"ה, דרגה אליה שום דור אחר לא הגיע. ממילא, גם המציאות בארץ ישראל הינה בעיקר ביטוי להשראת השכינה בעם, ולכן כשאין רוב יושביה עליה אין חיוב חלה ותרו"מ ושמיטה מן התורה אף שביהמ"ק קיים, משום שכשישראל אינם מקובצים בארץ הרי השראת השכינה בארץ פוחתת, וממילא קדושת הארץ לענין מצוות התלויות בה ג"כ מסתלקת.
לענ"ד הדברים מבוארים להדיא בדברי הזוהר שהזכרתי, ואין פירושו של הרמ"ק סותר לזה כלל. וז"ל הזוהר:
קודשא בריך הוא לאו איהו בקורבנא עם שכינתא בכל ישראל דאינון אנשי מדות דאינון אברים דילה עלת העלות לא שריא תמן וכאלו לא הוה קודשא בריך הוא חד, בתר דלאו איהו עם שכינתיה בחוצה לארץ דשכינתא מרחקא מן בעלה אתמר כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, בגין דלית תמן קרבנין בחוצה לארץ, ולזמנא דקודשא בריך הוא מתקרב עם שכינתיה אתקיים ביה האי קרא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ועלת העלות שריא עלייהו, אף על גב דתקינו אבהן צלותין באתר דקרבנין, האי איהו לקרבא נפשין ורוחין ונשמתין דאינון שכליים לקודשא בריך הוא ושכינתיה כאברין לגבי גופא, אבל מסטרא דכורסיין ומלאכין דאינון גופין ואברין דלבר ממלכא ומטרוניתא לית תמן קרבנא, ובגין דא אתמר בכורסייא "ויאמר כי יד על כס יה" "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" ואברין בפרודא מן גופא, אינו לגו ואינון לבר, הה"ד הן אראלם צעקו חוצה, חוצה ודאי. יהא רעוא דילך לאחזרא לן לבי מקדשא לקיים צלותא דאוקמוה קדמאי, יה"ר מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן כל חד בסדורא דיליה, ומוספין כהלכתן. דכען לבר מארעא דישראל לית תמן קרבנין...
ביאור הדברים: הטעם שהדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה הוא משום שאין שם קרבנות, וממילא אין השכינה שלמה וכביכול נמצאת בפירוד, ובזמן שהקב"ה יתקרב עם שכינתו ויהיה איחוד שלם יתקיים הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שהוא זמן הגאולה. ומבאר הזוהר שעל אף שתיקנו תפילות במקום קרבנות, זה רק בחינה של קירוב הנפשות והרוחות והנשמות להקב"ה, אבל לא קירוב הכסאות והמלאכים שלזה צריך קרבנות ממש, וכמבואר בפסוק "כי יד על כס יה" שחסר א', משום שאין כסאו של הקב"ה שלם עד שתבוא הגאולה. ועל זה מסיים הזוהר בתפילה יה"ר שיחזור ביהמ"ק ותחזור עבודת הקרבנות, כי כל עוד אין קרבנות יש פירוד ואין הקב"ה שלם.
מבואר להדיא בדברי הזוהר שאין הענין תלוי ב
מקום כשלעצמו, כלומר חו"ל וא"י, אלא ב
מצב של השכינה - היינו גלות וגאולה, וכמבואר בפסוקים המובאים שמדברים על זמן הגאולה, וגם התפילה היא שתבוא הגאולה ויבנה ביהמ"ק. כפי שכבר הוזכר, הזוהר נכתב בא"י ואעפ"כ הכותב מדבר על פירוד השכינה ומתפלל שתחזור, משום שא"י בזמן הגלות היא בבחינת חוצה לארץ בזמן הבית. ולבד ממה שהדברים מבוארים להדיא למעיין, גם הבאתי לעיל מהרמ"ע מפאנו ויפה ללב שהבינו כן בדברי הזוהר, והרמ"ק אינו חולק ע"ז כלל.
ב. בסוגיות של סוף מסכת כתובות מובאים כמה תיאורים על ההשפעה הברורה והניכרת של קדושת הארץ על פירותיה, וגם אחרי החורבן היתה השפעה כזו אלא שהלכה והתמעטה עם הזמן, ואפילו באותה שנה ראו הבדל בין תחילתה לסופה (ע"ש קיב,א). מהגמ' עולות שתי נקודות: האחת - שקדושת הארץ משפיעה באופן גשמי ופיזי על טיב וגודל הפירות; והשניה - שקדושה זו לא נפסקה לגמרי בחורבן הבית, אלא הלכה והתמעטה במשך שנות הגלות.
לפי זה נמצא, שמאחר ואיננו רואים בצורה מוחשית ופיזית השפעה של הקדושה על טיב הפירות וגדלן, אם כן יש להסיק מזה שהקדושה התמעטה מאד עד לרמה שאינה ניכרת במוחש כלל. זה לא מכריח שהקדושה נסתלקה לחלוטין, אבל היא בודאי נתמעטה בהרבה, הרבה פחות ממה שהיה אפילו בזמן האמוראים. כנראה ככל שאנו מתרחקים מזמן בית המקדש כך הקדושה הולכת ופוחתת. לפי זה הנני מסיק שגם בנוגע לנושאים רבים אחרים, הגם שבודאי קדושת א"י עדיין קיימת ולא בטלה לחלוטין, מ"מ היא התמעטה בהרבה, לא רק ממה שהיה בזמן ביהמ"ק אלא אף מזמן התנאים והאמוראים.
(מי שמעוניין להתווכח על המציאות ולומר שכן רואים השפעה ניכרת ומוחשית, אינני יכול להשיב על דבריו, כיון שמי שמאד רוצה לראות דברים יראה אותם גם אם אינם קיימים. המבחן צריך להתבצע ע"י גורם חיצוני אובייקטיבי שאין לו אמונה כזו או אחרת, כמו שוק הפירות העולמי, והוא מעיד שלמרות שבודאי פירות הארץ מובחרים הם, מ"מ אינם עדיפים על פירות ספרד, קליפורניה ודרום אפריקה, כך שאין רואים השפעה ניכרת של קדושה, לדאבוננו).
על בסיס שני המקורות הנ"ל, עולה לענ"ד תשובה ברורה לשאלה הא': השראת השכינה בא"י פחותה ברמתה בהרבה ממה שהיתה בזמן הבית ואפילו אחריו. היא עדיין גבוהה יותר מבחו"ל, אבל ההפרש אינו גדול כמו שהיה בעבר, וממילא יש לזה השלכות רבות, הן מבחינה עקרונית/אידיאולוגית, והן מבחינה הלכתית מעשית (עליה לארץ, יציאה לחו"ל, חיוב מצוות התלויות בארץ, וכו').
כמו כן נראה שעולה תשובה הגיונית לשאלה הב', לפיה איננו נמצאים כלל במצב של גאולה, אלא של גלות. בהחלט מסתבר שהתהליך
המביא לגאולה כבר התחיל, והוא מתפתח בהדרגה עם הזמן (כמבואר בירושלמי ריש ברכות שהגאולה דומה לעמוד השחר), וכפי שעינינו רואות את הסימנים השונים - חבלי משיח קשים ונוראים (שואה, רדיפת הדת בבריה"מ, רציחות של בני ישמעאל בא"י), קיבוץ חצי עם ישראל לארצו, ירידת עול שעבוד הגויים מישראל בכל העולם, שליטת פורקי עול על עם ישראל, וכן הלאה. אבל באופן כללי אנו עדיין במצב של גלות ושל הסתר פנים, ולכן עדיין הננו מתאבלים על החורבן ועל הגלות (האבל לא נגמר עם שבירת הצום במוצאי ת"ב...).
כל הנ"ל הוא בחינה של המצב לאור דברי חז"ל, ללא קשר לענין ההתנגדות לציונות, שלענ"ד איננה מחייבת כלל לצד כזה או אחר, ואכמ"ל.