לפני כל הראיות, יש בזה הגיון בריא שהשורשים מוכרחים להיות קשורים
הנה דוגמא ממאמר באתר הדברות - כחומר למחשבה, לא כ"מקור תורני"
עיקר ייחודה של לשון הקודש, נעוץ בכך שהיא אינה שפה הסכמית כיתר הלשונות, אלא שפה מהותית. כל שפה היא בסך הכל אמצעי תקשורת מוסכם ושרירותי בעל הברות מקריות שהומצאו לצורך העברת מידע. אין סיבה הכרחית לקרוא למשל ל"אור" בשם "אור", ול"גשם" - "גשם". שמות אלו יכולים היו להתחלף ביניהם, אילו רק יסכמו בני האדם אחרת. לשון הקודש לעומת זאת, לא הומצאה, אלא נבראה על ידי הקדוש ברוך הוא לפני בריאת האדם. היא כביכול, אוצר הביטוי והמילים של הבורא, ולכן יש לה מהות עצמית-פנימית. לכל מלה יש סיבה מדוע מרכיבות אותה דווקא האותיות הללו, על פי התוכן האמיתי של כל אות, כאשר צירוף האותיות יחדיו בסדר הזה יוצר את אותה מציאות שמילה זו מבטאת.
המבין את סודה של כל אות בעומק, יכול ליטול מילה בלתי מובנת, לפרקה ולהבינה על פי המשמעות של כל אות מאותיותיה. מילים רבות מורכבות ממילים קצרות אחרות המתחברות זו לזו ופיענוחן מבאר את מהות המלה. למשל במלה עטלף האות עי"ן מתחברת לאותיות לף – עלף, ולאותיות טף – עטף, ולאות ף – עף, הרי לנו תכונותיו של עוף זה: עף, מתעטף בכנפיו, נראה מפוחד כמכסה עצמו להתגונן (כמו "ותכס בצעיף ותתעלף"). תופעה זו אין לה אח ורע בכל השפות שאינן אלא הסכמיות. ישנם מלים בלשון הקודש שניתן לעמוד על משמעותם רק מהאזנה לצליל שהן משמיעות בקריאתן. היגוי המלה ״בקבוק״ למשל, מזכיר את הקולות שמשמיע הנוזל הנשפך ממנו ("בק בק"). גלגל, מזכיר את קול הגלגול.
המרצה החשוב הרב צבי ענבל שליט"א, מומחה לחקר לשון הקודש, מביא בסדרת קלטות מרתקת עשרות דוגמאות לכך שיש משמעות פנימית במילות לשון הקודש. הנה כמה דוגמאות משמות בעלי חיים ואבריו של האדם: הגמרא מבארת שכלב, הנאמן ביותר לבעליו, נקרא כך כי כולו-לב, חתול משום שמחתל (מכסה) צרכיו ומסתירם, גמל - מסוגל להיגמל זמן רב ביותר מצרכיו המינימליים. ובאברי האדם: עין – מלשון מעיין (ואבוא היום אל העין בראשית כד, מב), שכן כל השפע החזותי זורם אל תודעתו של האדם דרך העין, והעין היא גם מעיין הדמעות. אוזן – בתוכה מצוי מרכז האיזון והשיווי-משקל של האדם (דבר שהתגלה רק לפני כמאתיים שנה...), הלשון – לשה את האוכל הנכנס לפה.
לדבריו, הסדר המצוי בלשון הקודש גורם לכך, שכל השורשים בלשון הקודש המקורית הנבנים מאותו גרעין, שומרים על המשמעות בצורה מושלמת ומוכיחים שמקור אחיד להם. האות פ למשל מציינת תנועה כלפי חוץ, פירוק. האות צ משמעותה תוספת כח. יחדיו הן מסמלות פירוק בתוספת כח. כגון: פ.צ.ה. - פתיחת הפה בקושי. פ.צ.ח. - פיצוח גרעינים. פ.צ.ל. - שימוש במכשיר חד. פ.צ.ע. - פיצול העור. וכשיש כפילות של האות, הדבר מסמל הכפלת הכח ובמקרה שלנו - פ.צ.צ. שמשמעותו כמו פ.צ.ח. אולם לרסיסי רסיסים.
מאחר ולכל אות בלשון הקודש יש משמעות ותוכן פנימי, הרי שכאשר מצרפים אותיות, למעשה, מחברים גם את הרעיונות הטמונים באותיות, ואז המילה כוללת אוסף של רעיונות מסודרים לפי סדר האותיות שבמילה. מילה בעלת אותן אותיות, אך בסדר שונה, תביע רעיון אחר! אחת הדוגמאות שמביא הרב ענבל היא מהמילה "קבר". סדר שונה של מלה זו הוא "רקב" - אחת ממטרותיו של הקבר היא להביא לידי רקב הגוף. יש לציין, שרקב מורכב מ-רק-ב, האות ב במשמעותה הפשוטה היא מלשון בית, רקב הוא התרוקנות הבית החומרי המכסה ומלביש את הפנים - הגוף המולבש על הנשמה. אותיות "קבר", "רקב" הם גם אותיות "בֹּקר", בוקר מרמז על העולם הבא. אם כן, קבר, רקב, בקר - הם שלושה שלבים זה אחר זה, קבר מביא לרקב, המכשיר את רוח האדם לבֹּקר (לעולם הבא).
בספרו, מחשבות חרוץ, מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, שמכיוון שלשון הקודש היא לשון מהותית, רק בלשון זו אנו יכולים למצוא שאותו שורש מבטא דבר והיפוכו, על יסוד "זה כנגד זה עשה האלוקים". לכל מקבץ אותיות מהן מורכבת מלה, ישנו צירוף בעל משמעות חיובית – כמו למשל "ענג", וישנו צירוף בעל משמעות שלילית - כמו "נגע". וכן לקלס פירושו לשבח, ומנגד: לעג וקלס. לחטוא – לזהם את הנשמה, ומאידך לחטא - מלשון חיטוי וניקוי. להשריש פירושו לחבר, ולשרש זה לעקור. יתכן שאתה חלש ועל כן אתה תחת מישהו אחר, ויתכן שאתה חולש בחזקה על אחרים. יש גאה – למעלה, ויש גיא – למטה. אפשר להיות דל, ומאידך אפשר לדלות ולהרים. יש רֵע ויש רַע. יש קדושה ומנגד קדישה. וכהנה רבות.
מקור: https://www.hidabroot.org/article/1836
עוד
https://rationalbelief.org.il/האם-יתכן-כי-לשון-הקדש-שונה-משאר-השפות-ר/