בר נש אמר:
ספר וסופר אמר:
. כמה הפירוש נהפך להיות בשר מבשרו של הטקסט, או שמא לעולם אין זה עצם הטקסט אלא רק הפירוש שלו, ואולי 'פנים' שלו, וכענין 'מגלה פנים בתורה', ועדיין יתכן פנים אחרות.
נא באר שאלתך זו
המילים בשר מבשרו קצת מקשים, פשוט לא היה לי מילה אחרת.
זה שאלה על היחס לכל המושג הבנה בעולם, ובמיוחד כלפי 'תורה', ששם זה בולט ומופיע בצורה חדה עוד יותר.
ולהקדים - השאלה שלי היא
לא פילוסופית, אני לא בא לדון האם ההבנה שלנו מוגבלת או למעט מיעוט כלשהו מתחושת ההבנה הקיימת כאשר אני לומד משהו ומבין אותו, כי אם הבנתי אותו אז הוא מובן ואין מה לדון עוד.
אלא, שעדיין ביחס לטקסט שאותו הבנתי, האם זה נחשב שהכלתי אותו במוחי, וכמו אוכל במעיים, או שמא לעולם הוא נשאר דבר לעצמו וההבנה שלי דבר לעצמה, ואפילו שההבנה שלי היא
הבנה של הטקסט עצמו.
בהקשר הזה - 'הבנה' זה כמו פעולה בטקסט, וכמו 'העמדה' של חפץ, שההעמדה היא לא משהו שכל החפץ נכלל בו, אלא זהו פעולה בחפץ, וכמו כן 'הבנה' זה פעולה בטקסט ש'הבנתי' אותו, וכמו שציטוט והעתקה ודרישת גימטריות וצירוף אותיות זה פעולות בטקסט כך הבנה היא אחת מהפעולות הללו.
ובאמת, כלפי סתם מילים בעולם, זה קצת קרוב להיות פילוסופי, וצריך עוד הקדמות להבין מה בדיוק נכלל בשאלה הזאת, ואין כאן מקום להאריך.
אולם כלפי תורה, זה ניכר להדיא שיחס שלנו לכל פרשנות ביחס לטקסט, שזה
דבר חדש שנוסף על גבי הטקסט, וללא נגיעה בטקסט עצמו.
ולדוגמא: הן פירוש רש"י על התורה והן על הגמרא, לשניהם יש את אותו תוקף - 'דברי גדול הראשונים'. זה לא תוקף של מקרא ולא של גמרא [כמובן תמיד יש זכות להתייחס לפירוש כלשהו כמייצג מלא של הטקסט ולהשתמש בו כגמרא ומקרא, אולם לגבי הלכות
כיבוד למשל, אילו היה דין להניח ספר של כל דור על גבי הדור הקודם, אז ספרו של רש"י היה צריך להיות תחת הרי"ף ולפני הרמב"ם, ולא היה הבדל בין פירוש הגמרא והמקרא לענין זה].
וכמו כן, לעולם כאשר אחד חולק על השני, או אפילו הגמרא מתקנת את המשנה [וזה כבר נוגע לנידון שלנו], מעולם לא עלה דעת מישהו לחזור אחורה אל המשנה או אל המפרש אשר חולקים עליו
ולתקן את ספרו. המשנה נשארת בשלמותה, והגמרא מגיהה מה שהיא מגיהה, רש"י נשאר בשלמותו ונוסף לנו בארון גם תוספות.
ונראה מזה, שכאשר אני לומד תורה, כל דבר שאני לומד הרי הוא ככלי שאני ממלא מהמעיין שהכלי מלא והמעיין במקומו עומד. ובציור יותר נאמן - כענף עיקרי ועורק ראשי באילן, שכאשר אני לומד אותו אני בעצם מושך ממנו עוד ענף קטן או פרח או פרי, ולא סתם מחזיק בו ומנענע אותו. כי בטקסט עצמו אי אפשר לגעת, אפשר רק 'להבין' אותו, או 'ללמוד' אותו, דהיינו למשוך ממנו ענפים, זה התורה שהיא חלקי, וכמו פירוש רש"י שהוא חלקו בתורה, כך הבנה שלי זה בעצם כמו פירוש שלי, אבל הטקסט עצמו נשאר מעל, פתוח להבנות נוספות, ומחובר למקור גבוה ועמוק הרבה יותר ממה שאני יכול להשיג ולהכיל בהבנתי [והחידוש הוא, שעדיין זה נחשב שהבנתי אותו, כי זוהי בדיוק מקומה של ההבנה].
דבר זה הוא רקע לכל ענין של אלו ואלו דא"ח, וכן קולא מסוימת ביחס לנאמנות שאנחנו דורשים מעצמנו להיות נצמד לגמרי לגמרי לדברי הראשונים, משום שסוף סוף את דברי הראשון עצמו כפי מה שהם לא ניתן להשיג בשכלנו [כמובן צריך עוד להרחיב בזה, ובוודאי לא לקחת את דבריי בגסות]. ולכן לאורך כל הדורות, כל צד במחלוקת צריך לדחוק פרט אחר בלשונות שעליהם הוא מתווכח בפרשנותו.
ואם נרצה לכלול את כל מה שנכתב בהערה הארוכה הזאת [זה הגדרה
לגמרי לא מדויקת, אבל למי שקרא הכל זה יכול לעזור]:
כל הבנה של טקסט, זה נקרא שהבנתי
ממנו, לא שהבנתי
אותו [זה לא מדויק, כי זה בדיוק מה שנקרא להבין אותו, כי אין אופן של הבנה יותר מאשר להבין ממנו].