לבקשת רבים, עדכנו את כללי פורום הקורונה, לטובת כולנו - נא להקפיד לשמור עליהם
מעתה, בפורום קורונה הראשי יעלו נידונים תורניים בלבד, ובתת הפורום עדכונים נחוצים בלבד
נא לא לערב בין הפורומים, ונא לא להעלות כלל עדכונים שאינם נחוצים ושאר מילי דעלמא, פורומינו - פורום לתורה!
בתקווה להבנה, בברכת "והסירותי מחלה מקרבך"

בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער ההדושה פרק ז

נושאים שונים

פותח הנושא
שדה צפון
הודעות: 8
הצטרף: 10 נובמבר 2019, 13:18
סטטוס: לא מחובר

בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער ההדושה פרק ז

שליחה על ידי שדה צפון » 11 נובמבר 2019, 13:35

בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער הקדושה פרק ז
שלום וברכה האם למישהו יש טקסט של הנ"ל
תודה רבה


zxc
הודעות: 161
הצטרף: 30 אוגוסט 2019, 00:36
נתן תודה: 55 פעמים
קיבל תודה: 53 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער ההדושה פרק ז

שליחה על ידי zxc » 11 נובמבר 2019, 19:09

ב"ה
כבר ביארנו בריש הפרק הקודם שהמוח והלב כבר הם ב' אברים ראשיים שבהם תלוי המחשבה וביארנו בענין קדושת המחשבה התלויה במוח, כפי מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה. עוד מצאנו בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקון כא דף מ) בענין ברכה קדושה יחוד, שפי' שהם אריה שור נשר שהם חסד גבורה תפארת, וג' אברים באדם כנגדם מוח לבריאה וג' קטגורים כנגדם טחול מרה כבד, ועל מרכבה זו שורה פני אדם העליון שהוא סוד המחשבה העליונה, וזו היא מחשבה טובה כמבואר בריש פרק הקודם, ויש מחשבה רעה שהוא אדם בליעל איש און אדם להבל דמה. ומכאן תראה כמה פגם עושה החושב מחשבות זרות שנעקר ממקום עליון אל מקום הטומאה שהוא אדם בליעל וכו' ואמר אחר כך ז"ל על מוחא שריא ברכה, על לבא שריא קדושה, על ריאה שריא יחוד מחשבה כלילא מכלהו, ואינון יברכך ה', יאר ה', ישא ה', יברכך במותא, יאר בלבא דתמן נהורא דעיינין, ישא בריאה דאיהו שלום, הדא הוא דכתיב וישם לך שלום, עד כאן לשונו. הרי מבואר במאמר היות קדושה בלב, וטעם הדבר פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת שלח דף קסא) שהאדם הוא דוגמת עולם קטן, ויש רמז באדם מהעולם מהמקדש וקדש הקדשים, ואמר שהלב הוא כנגד קדש הקדשים, זה לשונו, תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו והא לבא אחיד ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא ועבד ליה חד גופא ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא ולבא שארי באמצעיתא וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תקופא דכלא וכלא ביה תליין וההוא לבא אתקשר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא והיא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם והאולם למזבח והמזבח אסחר להיכל וההיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי גופא ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא, הדא הוא דכתיב (שמות יד, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא לעילא וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ולקמיה ביאר במאמר כל בחינות אלו שבעולם הזה ושבמקדש היותם גם כן למעלה, ולמעלה מעלה ואינו לדרוש שלנו. ויוצא ממנו לכוונתינו היות הלב באדם כנגד בית קדש הקדשים שבו ארון וכפורת וכרובים, ונלמוד מזה שכמו שבבית המקדש היתה השכינה שורה שם מפני היות שם ארון ולוחות וכרובים וכו', כן לב האדם ראוי לעשות לו הכנה שתשרה בו שכינה ושתהיה קדש קדשים. וכן ביארו בתיקונים (דף עב ריש ע"ב וסוף דף קמח) שעל כנפי ריאה נאמר (שמות כה, ב) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואמרו ז"ל על הכפורת דא כפרת דליבא קדש קדשין דא ליבא עד כאן לשונו. ושם ביאר בחינה אחרת בלב ואמר שהארון שהיה במשכן היה כנגד הלב, זה לשונו, ארון ודאי דא לב ונר דלוק כלול ל"ב נתיבות ואיהו שבת וביה שכינתא עילאה דאיהי תורת חכם ובה לב מבין. ואמר לקמיה כפרת הלב דא פרישו דסוכת שלום, דאתמר ביה הפורש סוכת שלום, עד כאן לשונו. והכוונה שהארון הוא כנגד הלב שהיא השכינה הכלולה מל"ב נתיבות, שלב היא שכינה כדפי' בתיקונים (דף מג ע"א) דקאמר לב מבין, לב יודע, לב רואה, איהי שכינתא וכו', וכן בתיקונים כתיבת יד (תיקוני ז"ח דף כט ע"ב) בענין נעשה אדם מנו ט' אברים ואמרו שם נעשה אדם הא ליבא דיהא שלימו דכלא, הכוונה שהיא בחינה עשירית כנגד שכינה כנדרש שם לגבי שאר האברים, ואמרו הלב מבין הכוונה כי שכינה עלאה משפיע בה כח ההבנה להיות הלב מבין, ובתיקון כ"ה (תקונים דף מט) אמר שה' כנפי ריאה עם הוורדא שהם שש הם כנגד השרפים שעליהם נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ואמר שית אינון מסטרא דאת ו' דאיהו ספר תורה, ארונא דספר תורה דא כיסא דלבא ואיהו נור דליק ואי לאו כנפי ריאה דאינון נשבין עליה הוה לבא אוקיר כל גופא. וההוא נורא דאיהו דדם דערקין דלבא רוחא נשיב בערקין דדמא וכלהו מתנהגין אבתריה ודא הוא דכתיב (יחזקאל א, יט) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, עד כאן לשונו. והרוח הזה המקרר דם הדין הוא מצד התפארת שהוא בעל הרחמים, וכן ביאר לקמיה וכד ייתי רוחא לגביה לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק, וכן מבואר עוד בתיקונים (דף מה ע"ב) זה לשונו, האי רוח בכל אתר דאיהו שכינתא עילאה ותתאה אשתכח, איהו ו' דנשיב בכנפי ריאה ועל לבא דתמן נר ה' דא נשמתא במוחא. רוח בכנפי ריאה נפש בלבא, ולזמנין תלת כתלת מוחין ומחשבה רכיב עלייהו דאיהו אדם והכי תלת ללב. נ"ר נשמה רוח, דנשיב בהון נר בתרי בתי ליבא ואינון נפש רוח סי' נ"ר. והאי ו' איהו דנשיב בדרועין בשית פרקים דלהון ואיהו נשיב בתרין שוקין דאינון (שיר השירים ה, טו) שוקיו עמודי שש, ועלה אתמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', כד איברין דגופא מתנהגין בהאי רוחא בפקודין דאורייתא ספינה מתנהגא לכל סטרא דבעי בר נש, כמה דאת אמר (יחזקאל א, יט) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, דספינה איהי רישא ואיהי לבא ואיהי גופא. ואם עשרה אברין דגופא דאינון מארי ספינה דאינון עמא קדישא לא מתנהגין באורייתא דאיהי נשמתא במצוה דאיהי נפשא פרח רוחא מבינייהו בההוא זמנא (יונה א, ה) וה' הטיל רוח סערה אל הים דאיהי רוח סערה, דאיהי גזרת דינא קשיא דסערא גופיה דבר נש דאינון ישראל, וישראל אינון בסערה והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר, עד כאן לשונו לעניננו. ובריש המאמר ביאר כי נשמה רוח נפש משכנם הם נשמה במוח רוח בכנפי ריאה, נפש בלב. וכן ביאר גם כן בתיקונים (דף מג ע"א) זה לשונו, ועוד נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש אינון תרועה תקיעה שברים, נפשא בלבא ודא שברים כמה דאת אמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה. נשמתא במוחא ודא תקיעה. רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא ודא תרועה וכו', עד כאן לשונו:
והנוגע מענין זה למעשה מבואר במאמר כי והנוגע בהיות עוסקין בתורה ובמצות הרוח הזה מתפשט בכל הגוף שהרוח הזה הוא פנימיות הדעת נשמה המתפשט בתוך שש קצוות והיינו (יחזקאל א, ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, ואם לאו חס ושלום והרוח הקדוש הזה מסתלק ושולט רוח סערה שהוא דין הקשה, ואז והאניה חשבה להשבר. ועוד אמר בתיקונים (סוף דף קמח) זה לשונו, נפש רוח ונשמה, כהן לוי וישראל. כהן איהו נשמה, אם זכה נר ה' נר הוה נהיר בה מלכא כשמש זורחת ורוחא דקודשא הוה נפיק מבין גדפוי דכרובים דאינון כנפי ריאה והוא ממליל עמיה ואם לאו נורא ודא נפש הוה נפיק אשא מלבא ואוקיד ליה, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה ביארו עוד שם לעיל מזה, זה לשונם, כליות אינון יועצות, אם זכו עאל בהון נבואה דאיהי נר ה' נשמת אדם ואתעבידו נביאים ואינון יועצים לטב ואית בהון עצה ותושיה, כנפי ריאה אם זכו שריא בהון רוח קודשא ואתמר בהון (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ועלייהו אתמר (שמות כה, ב) והיו הכרובים פורשי כנפים וגו', עד כאן לשונו. והנוגע לקדושת הלב הם ב' בחינות הא' עשה והא' לא תעשה, בחינת העשה הוא כי כיון שהנפש מקומה בלב כמבואר במאמרים שהעתקנו הנפש קדושתה היא קדושת עשיית המצות כמו שביארנו לעיל בפרק ד' והעתקנו לשון הרשב"י שאמר עשיתיו דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודין. וענין זה דקדק הפסוק באומרו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', נראה שתיקון הלב בעשיית המצות ובזה מתקדש. ועוד נלמוד מדברי הרשב"י שאמר שכיס הלב הוא הארון, ונודע הוא שבתוך הארון היו הלוחות ושברי לוחות, כן ראוי שיהיה לבו מלא תורה ורוח הנושב מכנפי ריאה שהוא ו' יהיה נושב בו אור אויר התורה כראוי ויזכה אל רוח הקודש כמעלת הכהן גדול, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה, וכנגד שברי לוחות צריך שיהיה לבו לב נשבר ונדכה שיהיה מכון לשכינה, שהשכינה מושבה הם מאנין תבירין דילה כמבואר בפרשת ויקרא, והם העניים שלבם לב נשבר ונזכה, ומי שלבו מתגאה עליו דוחה השכינה מעליו שנאמר תועלת ה' כל גבה לב, וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סח ע"א) זה לשונו, וגסות לבא דהוא שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, עד כאן לשונו. ובשער היראה פרק ד' העתקנו כל לשונו ובלי ספק כי אפילו הנפש השורה בלב תסתלק מאחר שמכניס בלב קליפה הדוחה אותה, כי אין הקדושה שורה במקום שיש חצוני לא יגורך רע, והעד כי כשהכניסו צלם בהיכל נסתלקה השכינה, וכן כל פגם שיפגום האדם בלבו מקנאה שנאה כעס ותחרות, הוא כמכניס צלם בהיכל קודש הקדשים, שכבר נתבאר היות הלב קדש הקדשים, וזו היא בחינת לא תעשה שצריך ליזהר מכל אלו כדי שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה ולא תמצא השכינה ח"ו דבר פגם חצוני שידחה אותה:
וכמו שהוזהרנו ביום שבת מכעס ועצבות כמו וכמו שאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקון כד ובתקון מח) כן צריך ליזהר בששת ימי המעשה, זה לשון הרשב"י ע"ה בתיקון מח, זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה, דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו. ובודאי כי האזהרה הזו לעולם אנו צריכין אותה אם שלא לכעוס אפילו בחול שלא להדליק אשו של גיהנם, אלא שביום שבת הפגם הוא לאין תכלית, כי מאחר שאשו של גיהנם נתבטל מכל וכל וזה מדליקו מחדש, עונשו גדול מאד, וביום שבת צריך אדם להאריך אפו ולהיות עניו בתכלית וילמוד ממדות קונו שביום שבת מאריך לרשעים שבגיהנם, שאשו של גיהנם בטל, וכמו שפי' בפרשת יתרו משום דעתיקא אתגלי כל רוגזין וכל דינין וביום שבת אשתככו וכמו עובדי עבודת אלילים לפניו והוא מאריך. וממדת ענוה שיקנה ביום שבת ימשוך לכל ששת הימים, שיום שבת שורש לכל הקדושות, כמו שביארנו בפרק ב ויתבאר עוד בעזרת האל. וכן כמו שצריך לשמור עצמו מעצבות הלב כן צריך בימות החול, כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה, כדפי' בגמ' (פסחים פרק ערבי פסחים) מלבד בזמנים שצריך עצבות, כגון בד' צומות שמתענים על חרבן הבית שאפילו לפניו יש עצבות כדפי' בגמ' (חגיגה פרק קמא) דבבתי גואי איכא עציבו, וכן אמרו במסכת ברכות פרק קמא ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא וכו' כמבואר שם, בזמנים אלו העצבות הוא טוב, אם אם יתעצב על עונותיו אין כל זה פגם בלב, אבל העצבות שהוא מצד דברי העולם הזה הוא הפוגם:
וצריך שיהיה תוכו כברו, וסודו נתבאר וצריך בתיקונים (דף קכז ע"א) זה לשונו, מאן דאיהו מאילנא דחיי איהו תוכו כברו, פומא ולבא שוין, ועלייהו אתמר (בראשית ג, כב) ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, אבל אחרא דלאו פומיה ולביה שוין עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דודאי איהו ערבוביא בישא דמשקר מוניטא דמלכא דמערב כספא בעופרא וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ויתבאר עוד בסודו בענין התפלה ב"ה, וצריך שיהא דובר אמת בלבבו, כי בזה גורם יחוד מדת אמת בלב, והוא סוד (תהלים כה, יב) אמת מארץ תצמח. והכלל כי כיון שהלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף והוא כנגד בית קדש הקדשים שהוא נקודה אמצעית לעולם כל המדות הטובות שבאברים נובעות מהלב, וכן להפך, ולכן אמרו במסכת אבות (פרק ב) במשנת חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי רבי אליעזר אומר עין טובה וכו' רבי אלעזר אומר לב טוב, ואמר רואה אני את דברי אלעזר ן' ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. וכן בהפכו לב רע שורש לכל המדות המגונות:
עוד אמרו בגמרא נדרים (פרק ב) וילקוט עייודבפירוש הפסוק (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. או הלב אחר העינים אמרת והלא יש סומא שעושה את כל התועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. ואמר עוד לקמיה אמר רבי יצחק לבא ועינא תרי סרסורי דחטאין, ולא תתורו וגומר (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה. אמר הקדוש ברוך הוא הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאת לי, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות אם לטוב אם להפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך אחרי עיניכם, וכן תנה בני לבך לי ועיניך וגו', ולדעת רבותינו ז"ל שאמרו הן יהבת לי לבך ועינך צריך לומר שפשט הכתוב הוא תנה בני לבך לי ועיניך, וכאן פסיק טעמא ובזה דרכי תצרנה, והטעם שלא אמר הכתוב תנה בני לבך ועיניך לי מפני שהלב הוא העיקר כמבואר במאמר, שאמר שהעינים הולכות אחר הלב. עד כאן דברדנו במה שנוגע אל פרטי הלב האמנם אל מה שנוגע לכללות קדושת המחשבות התלויות בשנים הנאמרים במוח ובלב יש עוד פרטים שנרמזו בכתובים ובדברי הרשב"י ע"ה והם העיקר אל קדושת המחשבה. הא' מהם שיתמיד לקום בכל לילה בחצות ויעסוק בתורה עד אור היום. ובסגולת הקם בחצות לילה לעסוק בתורה מעלות גדולות אשר יתבאר ב"ה, והאחד מהם הוא הכנעת הקליפות, ודבר זה נתבאר בזוהר (פרשת ויחי דף רמג ע"א) בפסוק (בראשית מט, טו) יששכר חמור גרם, פתח ואמר (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא, ולא עוד אלא דכפית לכל פגעי דעלמא ואחית לון לעומקי דתהומא רבה, תא חזי בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא ואתייהיבת רשו לחבלא וכל בני עלמא ניימי בערסייהו ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא כד אתער רוח צפון ואתפליג לילא אתערותא קדישא אתער בעלמא ואתמר בכמה דוכתי זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא בגיני כך יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא ושוי מדוריה בין המשפתים בין זוהמי דטפסרי דעפרא, עד כאן לשונו. וכבר הארכנו לעיל שבלבול המחשבות שיבא לאדם בעת עמדו בתפלה או בעת עוסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי ליחד, והעון הוא המקטרג החצוני אשר יפסיק בינו לבין אלהיו, וכיון שהאדם הזה רגיל לקום בחצות לילה לעסוק בתורה הוא כופה לסטרא אחרא ועונותיו מתכפרים ובזה יבא לטהר משחבתו ולא יתבלבל יחודו. והטעם לזה אפשר לומר מפני כי מדת לילה היא המשפעת הדינין וממנה יונקים הדינין החיצונים, והיא נהפכת מחשך לאור, ירצה ממדת הדין למדת רחמים על ידי עסק התורה, וכיון שהיא נמתקת כל אותם התלויים בה גם כן נמתקים, ועוד כי הקליפה הקשה מכל הקליפות היא המיתה, והשינה אחד מששים במיתה, וכיון שאדם נודד שינה מעיניו נמצא הקליפה הקשה משתברת ומאליו ודאי שכל השאר יכנעו וישתברו ואור בת עין יאיר על ידי התורה אור, ולכן דוד המלך ע"ה בלילה לא היה ישן שתין נשמי מן הטעם האמור, וכן צריך כל בעל תשובה להתנודד שינה מעיניו בלילה על ידי עסק התורה והתפלה כדי להכניע הקליפות, ובודאי שיהיה לו סיוע גדול לתשובה, וכן אמרו בתיקונים (תקון כ דף פט) וכל דא כפום עובדיהון דבני נשא הרי אתפרכסת זכאה איהו דסליק לה לאתרה ולקודשא בריך הוא לאתריה, דאתמר ביה (ישעיה יט, א) הנה ידו"ד רוכב על עב קל, (שם כו, כא) הנה ידו"ד יוצא ממקומו. אמר ליה רבי אלעזר אבא וכי יכיל בר נש לאחזרא לקודשא בריך הוא לאתריה אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מה כתיב ביה, ממקומו יפן ברחמיו לעמו וכו', עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי דוד המלך ע"ה על ידי שנדד שינה מעיניו החזיר הקדוש ברוך הוא למקומו, וממנו ילמוד כל יחיד ויחיד שמאחר שבחטאו גורם גלות הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ממקומו כמו שנתבאר בשער היראה, ראוי שישוב בתשובה וידוד שינה מעיניו להחזירם למקומם. וכן כאשר יסתכל האדם שאחר מיתתו עיניו סתומות מלראות כמה יתהה אז על הראשונות ויאמר בעוד עיני פתוחות מדוע לא הסתכלתי בהם בעסק התורה ונדדתי שינה מעיני, לכן בעוד רוח חיים בקרבו יתרחק מהמיתה ויתדבק בתורה שהיא עץ חיים, על דרך שאמר בזוהר פרשת נשוא במאמר (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' שהעתקנו בשער היראה פרק יב בסוף המאמר כד אסתכל דוד באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא אקדים ואמר ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתתפת עם גופא וכו':
עוד יש הוכחה גם כן בזוהר (פרשת ויקרא דף עוד כג) שקימת חצות יועיל לטהרת המחשבות, אמר שם שמזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', נאמר על העומדים לעסוק בתורה בחצות לילה, ואמר ומאן אינון דשבחא כלא דילהון קמי מלכא הדר ואמר העומדים בבית ה' בלילות, אלין אקרון עבדי ה' אלין אתחזון לברכה למלכא וברכתא דילהון ברכתא, הדא הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה' אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא, עד כאן לשונו. וכיון שאמר שהמלך העליון מתברך על ידו ודאי שמחשבותיו נכונות ונקיות וכשהוא מבולבל ואינו במחשבתו אין ברכה שלו ברכה ואין יחודו יחוד אלא ודאי מן השמים יסייעוהו שיהיה צדיק גמור ושתהיה מחשבתו קדושה, וזה ממעלות הקם בחצות לעסוק בתורה שפי' בפרשת ויקרא דאורייתא מודעא ליה חוביה כדי שישוב, כן פירש בזוהר (פרשת ויקרא דף כג) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו, זה לשונו, ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך והוא לא אנשי ליה ותב בתיותא קמי מאריה ואי תימא דוד דהוה קם בפלגו ליליא אמאי אתערו עליה בדינא אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר ובעא דינא ובמה דעבר אתדן הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא וכו', עד כאן לשונו לעניננו:
ויש עוד הוכחה לענין זה מהמאמר שהעתקנו ויש בפרשת ויקרא (שם דף יג) שאמר לקמיה שעל עבדי ה' הנזכרים נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ופי' שם שהוא סוד חכמה עליונה שהוא עדן הנקרא קדש, ובודאי שאם אין בנשמתו אחיזה במקום הקדש לא יוכל למשוך משם ברכה לה', אלא ודאי שקודם הוא מתקדש משם ועל ידי כך יוכל למשוך אחר כך ברכה משם, וכן פירש בזוהר (שם פרשת לך לך דף צב) שהעומד לעסוק בתורה יונק מנחל קדומים, זה לשונו, אמר רבי חזקיה כל מאן דאשתדל בהאי שעתא ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי. אמר רבי יוסי מאי טעמא תדיר אמר ליה הכי אוליפנא דכל פלגות ליליא כד קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן כל אינון נטיען דגנתא אשתקיין יתיר מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים, דלא פסקין מימוי לעלמין כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתאכאלו ההוא נחלה אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן, אמר רבי יוסי הואיל וכלהו צדיקיא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה חולקא שויין ליה בההוא שקיו דנחלא אשתכח דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, עד כאן לשונו. וכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים (דף צא ע"א) בענין נחל קדומים נחל עדנים, לא יתרחק הדבר שתתקדש מחשבתו, כי הוא יונק מן ההקדש דההוא נחלה אתרק על רישיה, ולכך יוכל למשוך משם ברכה וראוי הוא שהמחשבה השורה בראשו שתתקדש. האמנם כדי שיזכה להיות קדוש קדושת המחשבה כדפי' צריך שתהיה תורתו תורה נקיה שאם הוא רשע תורתו נמאסת, כדכתיב (תהלים ב, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, ולא יאמר בו שישימו הצדיקים חלקו בההוא שקיו דנחלא שהרי הוא במעשיו נדחה משם, ועוד מה שאמר המאמר שנקרא עבד ה' (שם קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, וכוונת העומדים בבית ה' בלילות פירו' הוא שדיוקנו למעלה עומד ונחקק בשכינה, שהיא בית ה', שהיא אומרת חזי במאי ברא אתערנא לגבך שאי אפשר לומר שיהיה פירוש עומדים בבית ה' שיהיה אדם לומד בבית הכנסת שהוא בית ה' דוקא שהרי מצינו כמה מעשיות בזוהר מחברי הרשב"י ע"ה שהיו לומדים בלילה בבתיהם ובפרט כשהיו מתגרשים חוץ לבתיהם ולומדים במערות ובכפרים, בפרט בזוהר (פרשת לך לך דף צב) במעשה דכפר טרשא בבית האושפיזא היה למודם בחצות הלילה, אלא ודאי הפירוש הנכון כדפירשנו שעומד בבית ה' שזכה במעשיו שדיוקנו נחקק למעלה בבית ה', ואם הוא רשע דיוקנו נמחק מבית ה', ואף על פי שיעסוק בתורה אין תורתו עושה התעוררות, ולכן צריך הרוצה לזכות למדה זו להיות בעל תשובה גמורה ואז מן השמים יסייעוהו שתחקק דיוקנו למעלה ליקרא עבד ה' ולמשוך מן הקדש ושאר המעלות שנתבארו ושיתבארו בעזרת ה':
ומתנאי בעל תשובה שיקום בלילה ומתנאי להתודות ולבכות על עונותיו כמו שהאריך בח"ה ע"ה, וכן אמר דוד המלך ע"ה, (תהלים קיט, קמד) קדמתי בנשף ואשועה וגו', ואמר (תהלים קיט, כב) זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, והכוונה כי מפני היותו בלילה זוכר שמו יתברך בשירות ותשבחות היא סיבה שואשמרה תורתך, וכדפי' לעיל שהקם בחצות כופה לסטרא אחרא, וזהו שאמר סמוך לו (שם קיט, כו) זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי לפי הפשט יאמר המדה הזאת האמורה שהייתי זוכר בלילה שמו יתברך היא עשתה לי שפקודיך נצרתי, ועל דרך הכתוב מפני שהקם בלילה משתתף בזאת שהיא השכינה, וכיון שהוא משתתף עמה השכינה אינה מנחת אותו שידחה ממנה ושישלוט בו יצר הרע להחטיאו, כיון שהוא רוצה להיות מעבדי ה' הבא ליטהר מסייעין אותו, וזהו (תהלים עח, ב) כי פקודיך נצרתי על דרך האמור. וכן אמר גם כן (תהלים עח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך. וישועתי פי' עיקר הוא להושיעי מיד היצר הרע כדפי' בזוהר, אם כן ראוי הוא לכל בעל תשובה הקם בלילה לעסוק בתורה שקודם יתודה ויבכה על עונותיו ואחר כך יסייעוהו מן השמים:
והנה מלבד בחינת קדושת המחשבה שתלוי והנה בהשכמת חצות לילה כדפירשנו, יש בהשכמת חצות לילה בחינה קדושה כוללת לתלמיד חכם והוא נוגע לדרוש השער הזה שאנו בו, ובחינה זו פירוש בזוהר (פרשת קדושים דף כא, ע"א) זה לשונו, אמר רבי אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשת קדושים תהיו סמוכים דא לדא אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלי עריין בקדושה אתעביד ודאי, וכל שכן אי אתקדש בקדושא דמאריה והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לשתמש אלא מפלגו ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קודשא בריך הוא אשתכח בגנתא דעדן וקדושא עלאה אתער, וכדין שעתא היא לאתקדשא האי לשאר בני נשא תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דילהון למיקם למילעי באורייתא לאזדווגא בכ"י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא, בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זוגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכ"י, כמה דאתמר דכתיב (דברים יד א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואלין אקרון קדישין דכתיב (ויקרא יט, ג) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, עד כאן לשונו. הרי מבואר במאמר הזה כי שעת זווג שער העם בימי חול שהוא בחצות לילה הוא שעת התקדש התלמידי חכמים בזווג כנסת ישראל לקום לעסוק בתורה, ונמצא שהוא מתקדש בזווג רוחני וקדוש מה ששאר העם מתקדשים בזווג גשמי. אמנם בליל שבת שאז כנסת ישראל מזדווגת למעלה ואינה צריכה אל התעוררות התורה מנשמות הצדיקים, וזהו שאמר דרעותא דכלא אשתכח שמאליו נמצא רצון למעלה ואינה צריכה אלינו, אז זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל וגו'. מפני שהזווג בליל שבת הוא באצילות מה שאין כן בו' ימי חול שהזווג למטה במטטרו"ן, וכן מבואר בתיקונים (דף צג) זה לשונו, ובשבת דאיהו יומא שביעאה תמן קריבו ויחודא דשמא דידו"ד וכן ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, האי עריין אינון ודאי לתתא אבל לעילא אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום השביעי, ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורשע לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר מענין צדיק דקריב לאתתיה וכו' מוכרחים אנו לומר שצדיק זה יש לו נשמה דאצילות והוא קדש ולכך גורם שקדש אתעביד חול, אבל אם יש לו נשמה דמטטרו"ן שהוא חול, חול בחול הוא ואינו פגם, וזהו זווג שאר העם שהוא בחצות לילה בששת ימי חול, כמבואר לעיל מפני שנשמתם הוא משם:
ועוד מבואר הענין יותר בתיקונים (ריש דף סא) ועוד זה לשונו, ובגין דא עונת תלמידי חכמים בשבת, דביומין דחול דשליט מטטרו"ן (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא, וביום השבת יפתח תרעא ותפוק מניה שכינתא לאתיחדא עם בעלה, עד כאן לשונו. ובזוהר (פרשת אחרי מות דף עח ע"א) פירש פסוק (ויקרא יח, מו) ערות כלתך לא תגלה על תלמיד חכם בימי החול שלא יקרב אל כלתו שהיא אשתו. זה לשונו, כלה ברזא עלאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים למעלה דתנינן עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לבא וישתכח רעותהון שלים, ובגין דאולידו אקרון בנין דמלכא ואי אלין פגימו מלה לתתא כביכול פגימין אינון בכלה דלעילא, כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה דא בגין דאינון ידעין אורחין דאורייתא שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש ובחובא דא שכינתא אסתלקת מנייהו, עד כאן לשונו. הרי מבואר החיוב על תלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול מפני היות להם זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה ושאר העם שאינם מסתכלים לעלות במעלת התורה ולהיותם תלמידי חכמים ולהזדווג עם השכינה גורמים שהשכינה תסתלק מהם. ועוד האריכו בזוהר (פרשת יתרו דף מט ע"ב) במעלת עונת תלמידי חכמים משבת לשבת בפסוק (ישעיה נה, יח) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובעונש עמי הארץ שאינם נוהגים כך, וקרא לבני עמי הארץ בני זנונים מפני שאינם נוהגים הקדושה הראויה:
ולכן חייב כל אדם להוסיף בכל יום תורה ולכן ועבודה עד שיגיע להיות תלמיד חכם ויזכה להזדווג עם השכינה ולהיות מעבדיה הקרבים לה המתקדשים בקדושתה. ולכן תורתינו הקדושה בפרשת קדושים בתחלת הביאור פי' כיצד ענייני הקדושה, ואמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וביאר הרשב"י ע"ה בפי' הפסוק שאלו הם התלמידי חכמים המסרסים עצמם כל ששת ימי חול לעסוק בתורה, ואמר שלשון תשמורו הוא כמו ואביו שמר את הדבר, והשכל נותן כי מי שאינו קם שאינו חושק לאהבת השכינה כלל שהרי החשוק ההולך אחר חשוקתו לא ינום ולא יישן מרוב אהבתה, וכיון שתלמיד חכם זה אינו קם השכינה תתרעם עליו שאין לו אהבה בה שהרי מבטל עונתה ואינו חושש לה, והקדוש ברוך הוא גם כן יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, וכבר נמשלה התורה לבת מלך החשוקה היפה, עיין בזוהר (פרשת משפטים דף צב ע"א) וכמו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת, ואמרו ז"ל בפסחים (פרק) תני רבי חייא כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ועל הז אמרו בזוהר (פרשת ויחי דף רו) שדוד היה ישן שתין נשמי כדי שכאשר יבא חצות לילה שיקום ולא תמצאהו השכינה ישן, שהוא נקשר בסטרא אחרא, זה לשונו, ועל דא דוד מלכא הוה משער שעורא דליליא בגין דיתקיים בחיים דלא ישלוט ביה טעמא דמותא, וכד אפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה בגין דכד אתער פלגו ליליא וכתרא קדישא אתער בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר דמותא בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עילאה אתער ובר נש נאים בערסיה ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה הא איהו אתקשר ברזא דמותא ומתדביק באתר אחרא, ועל דא דוד מלכא הוה קאים לאשגחא ביקרא דמאריה תדיר חי לגבי חי ולא נאים בשינתא לטעמא דמותא, ובגין כך הוה מתנמנם כסוס שתין נשמי ולא בשלימו, עד כאן לשונו. הרי שבחצות לילה הקדושה העליונה מתעוררת והשכינה מתעוררת ושולחת הנשמות למטה כדי שיתעוררו לכבוד קונם, ומי שיתעורר ואינו קם אינו משגיח על עבוד קונו וכבוד השכינה שיתעורר אדם על ידי התורה שהיא עץ חיים, ועל ידי כך היא מזדווגת על ידי ח"י עלמין והיינו חי לגבי חי, על דרך שפירש בזוהר (פרשת אמור דף צ) צדיקים ירשו ארץ (תהלים לז, ט) שהשכינה בחצות היא בין ב' צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון. ובזוהר (פרשת במדבר דף קיט) שהקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות לישראל בחצות לילה כדי שיתעסקו בתורה, וזה לשונו, ואי תימא הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא בעוד דאילנא דמותא שליט ההוא אילנא דמותא קא עביד מאי טעמא בגין דכתיב (תהלים יב, ב) לראות היש משכיל דורש את אלהים ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש דיימא אלמלא שליטנא בנפשאי בליליא אשתדלנא באורייתא, עד כאן לשונו. הרי היות חזרת הנשמה בחצות כולל בין לעם הארץ בין לתלמיד חכם, ואם לא היה מוטל על העם הארץ שיקום לעסוק בתורה למה היה שולח הקדוש ברוך הוא נשמתו, אלא ודאי כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר הקדוש ברוך הוא נשמתי לי בשעה זו, אלא כדי שאעסוק בתורה ובכל יום ויום יוסיף, שהרי אמרו (אבות פרק א) ודלא מוסיף יסיף, והטעם שאם אינו מוסיף יבש, ונמצא שהוא כעץ שאינו עושה פירות ואין בו תועלת אלא להשרף. וכן מאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף צא ע"א) זה לשונו, ווי לון לבני נשא דלא משתדלין באורייתא דאתקריאו עצים יבשים, דאינון עתידין לאתוקדא בנורא דגיהנם, ולא למגנא אוקמוה מ"מ דאינון עמלין וירתין גיהנם, עד כאן לשונו:
עוד בעונש מי שאינו קם ובשכרו אם קם, עוד נתבאר בזוהר (פרשת ויקרא דף כג) זה לשונו, פתח רבי יוסי ואמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, תא חזי בשעתא דאתער רוח צפון ואתפלג ליליא הא אוקמוה דשלהובא חד נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא ואקיש גדפוי וקארי וההוא שלהובא בזמנא דמטי ואתער לקבליה אסתכי ביה ואזדעזע וקארי ואסתם ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה וקארי לון לבני נשא ועל דא אקרי שכוי אשגחא ואקרי גבר בגין דיתער בשלהובא דגבורה בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא, כדין אינון בני מהימנותא קיימין ויהבין חילא לכנסת ישראל וכדין אקרי רנה דאורייתא, ועל דא ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין, וכד תרנגולא קארי ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי תרנגולא קארי בתר ואמר מה דאמר והא אוקמוה לבקר בטיש בגדפוי ווי לפלניא נזיף דמאריה שבקא דמאריה דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. כד נהיר יממא כרוזא קרי עליה ואמר ולא אמר איה אלוה עושי נותן וגו' בלילה לסייעא ליה באינון תושבחן ולמהוי כלא בסיועא חדא עושי עושני מבעי ליה מהו עושי אלא בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא ואשתדל ברנה דרנה דאורייתא לא אתקרי אלא בליליא וכד איהו אשתכח באורייתא כד נהיר יממא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא ולנהרא ליה בין עילאין ותתאין, עד כאן לשונו לעניננו. ורבי אבא פירש שם בענין עושי דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, כמה דאת אמר (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו. הרי מהמאמר נראה גדול השכר למי שהוא קם בחצות לילה לעסוק בתורה וכן בעונשו אם אינו קם, שהרי אמר שהכרוז העליון קורא אותו נזיפא דמאריה וכו', דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. ואמר דלא אתער רוחיה כי הנשמה באה לאדם בחצות לילה כמבואר במאמר הקודם שבפרשת במדבר. אלא שצריך שבבוא אליו הנשמה יתעורר רוחו לקום לתת כבוד ליוצרו לעסוק בתורה ולא יתעצל באופן שיחזור לישן, כמו שנאמר (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, אלא בזריזות יקום לעבודתו יתברך, כי התעוררות הרוח מורה על הזריזות כעבדי המלך העובדים את אדוניהם בזריזות למצוא חן בעיניו ויראו לכל היות מעשיהם בזריזות גדול ובאהבה רבה כדי שידע המלך טוב לבם עמו ויגדלם וינשאם, ובערך כמה ראוי שנזדרז לעבודת מלכנו ויוצרנו למצוא חן לפניו שיכפר עונותינו ותהיה תורתינו רצויה לפניו שנקרא עבדיו, שהרי פי' בפרשת ויקרא מזמור (תהלים קלד א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' על העומדים לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך ובודאי שאין ראוי שיקרא עבד ה' אלא השלם בכל מיני העבודה ושתהיה העבודה מיוחדת לפניו יתברך בלי שום פניה כי אם תהיה שום פניה לעבודה ההיא נמצאת הסבה ההיא סבת העבודה ובהתבטל הסבה תתבטל העבודה, ואין זה נקרא עובד את ה'. ועל דרך זה אם ישכים האדם לקרוא בתורה בחצות לילה כדי להשיג מעלה מן המעלות שכתב הרשב"י ע"ה בספרו להשיג חכמה או שתזדמן לו פרנסתו כמו שפי' בפרשת אמור בפסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך ושאר מעלות רבות הכתובות בזוהר, נמצא הסבות ההם הם סבת קריאתו בתורה והוא דומה לקורא על מנת שאקרא רב ושאקרא רבי, והרשב"י ע"ה הוצרך לכתוב כל אותם המעלות על דרך שהורכה תורתנו הקדושה לכתוב שכר המצות בעולם הזה בפרשת אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וכדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה:
ועוד אפשר לומר כי כוונת תורתינו הקדושה ועוד באומרם שכר המצות הוא לומר כי בעשותינו המצות לשם שמים ושנייחד מדותיו העליונות כראוי ימשך מזה השכר על כל פנים בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כפי אשר תעורר הנשמה למעלה השפע מעליון מוכרח שיתנו לו חלקו ממה שתקן. וכן הענין גם כן לעוסק בתורה מחצות ואילך, כי כל אותם המעלות ישיג ממה שעשה ואינם מעלות חיצוניות שאין להם יחס עם המעשה חס ושלום, אלא כל אותם המעלות הם מתיחסות עם המעשה ונמשכות ממנה. ולכן המשכיל יתן אל לבו לעבוד עבודתו לשם שמים בלי שום פניה, כי תוכן לבות ומחשבות הוא יודע אם עבודתו רצויה לפניול ונקיה אם לא, כי הקדוש ברוך הוא כאשר רואה בעין השגחתו העליונה את האדם שאין עבודתו לפניו כראוי נותן מכשול לפניו שלא יתקיימו לו המעלות שכתב הרשב"י ע"ה למען ידחה מהיות נקרא מעבדי ה' ויבחן אם עבודתו תדירה לפניו אם לא, ובזה יבחן בין עובד אלהים ללא עבדו אם עובד על מנת לקבל פרס אם יתבטל הפרס תתבטל עבודתו, והעובד על מנת שלא לקבל פרס לעולם עבודתו תדירה ולא תתבטל עבודתו בשום סבה והוא נקרא עבד ה' ולא עבד הפרס. וכן ראוי שיקרא עוסק בתורה לשמה כדפי' שאינו עוסק בה אלא לעשות רצון קונו. בזה הורה רבי יוסי ע"ה במאמר שלפנינו שהעתקנו מפרשת ויקרא שאמר רשבי יוסי שאותו השלהבת הבא מלמעלה מצד הגבורה ומצד גבריאל המלאך שהוא הכרוז העליון הנותן ששה קולות שביאר הרשב"י ע"ה (פרשת שלח לך שלהי דף קעא) מכה בכנפי התרנגול והוא מזדעזע ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה וקארי לון לבני נשא ועל דא אקרי שכוי אשגחא, ופי' שכמו שהכרוז העליון הוא לנשמות העליונות שיעמדו לעבודת הבורא לעסוק בתורה שעד חצות לילה כל אחד ואחד עוסק בתורה ומתבונן בעצמו במה שעסקו ביום, כן הכרוז התחתון קורא לבני אדם התחתונים, וכן פירשו שם (דף ה נ"ל) מבתר פלגו ליליא שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר כגוונא דגבר אחרא על עילאה עליה כיון דבטש ביה האי גבר קרי ויהיב שית קלין וכלהו בסכלתנו. בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן איהו מה קרי בשעתא קדמאה קרי ואמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר, ובשעתא תנינא קרי ואמר (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא, בשעתא תליתאה קרי ואמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, בשעתא רביעאה קרי ואמר (שם כט, ח) קול ה' יחיל מדבר, בשעתא חמישאה קרי ואמר (שם כט, ג) קול ה' על המים וגו', בשעתא שתיתאה קרי ואמר (שם כט, ח) קול ה' יחולל אילות וגו', לבתר קרי ואמר (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו', ודא איהו תרנגולא דקרי ולא שכיך ולבתר קרי כמלקדמין ומאי קרי כל עובדין דבני עלמא בגין דאיהו מארי דמחמתא וקסת הסופר בחרצוי וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא ובליליא בתר דקרי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביומא, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש שהכרוז העליון קורא אותו נזוף והכרוז הזה הוא נקרא גבריאל כמו שפיר' בסוף דבריו שקסת הסופר במתניו, ופירשו רבותינו ז"ל שזה נאמר על גבריאל, ואמר בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, וכן פירש גם כן בזוהר (פרשת וישלח דף קעב ע"ב) שאמר שם בענין חצות לילה וקרוזא קאים בקיומיה קארי בחיל ואכריז כדין כמה אינון דמתקנו שירתא ופלחין פולחנא, ואמר שם אחר כך וזמרין עד דסלקא צפרא, וכן בזוהר (פרשת ויקרא שלהי דף כא) פי' שבתחלת הלילה כל השערים ננעלות וכל הקדושים יושבים ודוממים והחיצונים מתפשטים בעולם, ואמר כד אתפליג ליליא כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו וכו':
והנה כאשר יסתכל המשכיל ויתן אל לבו והנה דברים אלו ראוי שיתעורר ברוחו ויזדרזו לתת כבוד ליוצרו בשומעו קול התרנגול שהוא הכרוז התחתון הנמשך מהכרוז העליון כמו שהעליונים מתעוררים בשומעם קול הכרוז העליון לתת כבוד ליוצרם ויחשוב בדעתו אילו היה בהיכל המלך והיה שומע קול כרוז המלך הקורא לעבדיו שיעמדו לעבודת המלך כמה היה קם בזריזות שיירא פן יענישוהו ולמה לא יירא בשומעו קול התרנגול שהרי פירשו לנו יודעי הנסתרות שהוא קורא בכח הכרוז העליון וראוי שיירא פן יקראו לפניו שטרי חובותיו ויענישוהו שהרי אמר אחר שש שעות שאז שעת עלות עמוד השחר אז קורא כל המעשים שכתב ביום ואם יהיה האדם אז עוסק בתורה כדי היא התורה להעביר על פשעיו עד שישוב בתשובה. ועוד שהקם בלילה לעסוק בתורה אורייתא מודעת ליה חוביה כדי שישוב בתשובה, כדפי' בזוהר (פרשת וירא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כו) או הודע אליו חטאתו אשר חטא אבל אם יהיה אז ישן מה ישיב על עונותיו הלא ודאי ראוי לעונש, וכן פירש רבי אלעזר ע"ה בזוהר (ריש פרשת מצורע) זה לשונו, רבי אלעזר פתח (קהלת ט, יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם, האי קרא הא אתמר אבל תא חזי בני נשא לא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלין ברעותא דמאריהון וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ולית מאן דציית ליה בשעתא דרמש ליליא ותרעין סתימין אתער נוקבא דתהומא רבא וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי ואינון שאטן בעלמא ומודיעין להו לבני נשא מלין מנהון כדיבן ומנהון קשוט ובני נשא אתקטרו בשינתא כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא כרוזא נפיק וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא וכדין שלהובוי נפקי ובטשי תחות גדפוי דתרנגולא וקרי וכל בני עלמא מתערי בערסייהו ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא כד אתי צפרא כרוזא קארי וכל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין ותרעא דאברהם אתפתח ביה בכנסת ישראל לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע ולית מאן דיתער רוחיה בפולחנא דמאריה בהיך אנפין יקום קמי מלכא כד יתערון עליה בדינא ויתפשון ליה בקולרא ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא כדין כתיב וכצפרין הנאחזות בפח כהם יוקשים בני האדם, עד כאן לשונו. הרי שאדם נתבע בדין אם התעורר משנתו בחצות ולא קם לקרות בתורה והעונש הגדול כאשר האיר היום ולא קם לשבח לקונו בתפלת שחרית וכן בחופת אליהו אמר זה לשונו, רבי שמעון בן מנסיא אומר על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, עליו הכתוב אומר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם, עד כאן לשונו. וענין הבכיה הזאת על תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה הוא מפני שעיקר התורה בחכם הוא לתת כבוד למי שנתן לו התורה, ואם אינו נותן כבוד לתורה נמצאת התורה בו כמעט לבטלה, ולכן הקדוש ברוך הוא מתרעם ממנו שנתן לו התורה שהיא בתו ואינו נוהג בה כראוי כמו שיתבאר עוד. וכן מוכח בכמה מקומות בזוהר שעיקר ההשכמה לקרות בתורה הוא לקשור לילה ביום, וכן נראה בזוהר (פרשת בראשית דף ד ע"א) שקול אחד מתעורר בגן עדן ואומר מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו. ופירש מורי ע"ה שמציאות הארה זו שמאיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא הוא בעת עלות עמוד השחר כדפי' בזוהר (שם פרשת בשלח דף מו ע"א) זה לשונו, וכד אתי צפרא כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקודשא בריך הוא ואושיט לה לגבה שרביטא דחסד ולא עלה בלחודהא אלא עלה ועל אינון דמשתתפין בהדה והא אתמר דכתיב (תהלים מב) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה וגו', ושם סוף העמוד דברי הרשב"י ע"ה, זה לשונו, כד אסתליק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר כדין מלכא ומטרוניתא ברזא דחדוה ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא, עד כאן לשונו. וכן מבואר עוד שם (זוהר ריש פרשת פנחס) זה לשונו, אמר רבי שמעון כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא ולא עוד אלא דשריא ביה חסד כמה דאוקימנא, עד כאן לשונו. וכן ביארו שם (פרשת מקץ דף קצד ע"ב) פסוק (תהלים קמז יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, על הקמים בחצות לילה וממתינים עד היום לקבל חוט של חסד:
הרי מבואר מהמאמרים האלו החיוב המוטל הרי על העוסק בתורה מחצות לילה ואילך לקשר לילה ביום, וכן מבואר עוד שם (זוהר פרשת ויקרא דף כה סוף ע"א) זה לשונו, וכד אתער איילתא קדישא ברוח צפון נחתא וקם ההוא זכאה דקני לה ואתגבר כאריא תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא לקבלא חד חוטא דחסד, עד כאן לשונו. הרי מבואר יותר בבירור ואמרו וקם ההוא זכאה דקני ליה ביאר מורי ע"ה דבר גדול בדבריו אלו, שצריך שתהיה קימת חצות להתקשר בשכינה כאדם המקנא לאשתו שאינו רוצה שתפרד אהבתה ממנו ואין הנאה אלא מצד האהבה, כן הצדיק מקנא שאינו רוצה שתפרד השכינה ממנו ותעזוב אותו ותפרד אהבתה ממנו, ולכן מרוב האהבה שיש לו בה קם לעשות רצונה לעסוק בתורה שעל ידי עסק התורה הוא זווגה ובלי ספק שמי שיקום לעסוק בתורה בחשק אהבה זו הנזכרת לא יבא לו שינה. ולזה אמר הרשב"י ע"ה בדבריו ואתגבר כאריא תקיפא עד דאתי צפרא, והקם בחצות הוא דוגמת צדיק העליון לסוד הזווג, וכן פירשו בזוהר (פרשת אמור דף צ ע"א) על פסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה לשונו, מהו טרף נתן ליראיו אלא כי כתיב (משלי לא, יב) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא והאי אשתתף בהדה והאי אקרי מרי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תקוני ביתא, הדא הוא דכתיב ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, מאן ביתא דכל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה ובגין כך טרף נתן ליראיו, מהו טרף, טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עילאה, דכתיב (שם לא, יא) ממרחק תביא לחמה, ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו, מאן דאשתדל באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא ולא עוד אלא דצדיק חד עילאה אית ליה לקודשא בריך הוא והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל (תהלים לז, כט) וצדיקים ירשו ארץ, עד כאן לשונו. והטעם שיזכו לסוד הטרף הנזכר במאמר הקמים בחצות מפני שהיא מדה כנגד מדה, כמו שהם גורמים להמשכת הברכות ממקום הקדוש כדכתיב שאו ידיכם קודש, כמבואר בזוהר (פרשת ויקרא דף יג, ע"א) כן ראוי שינתן להם מזונם משם ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי מבואר המעלה הגדולה שיש לעוסק בתורה מחצות ואילך ומקשר לילה ביום. וכן ביארו עוד בזוהר (פרשת תרומה דף קלא ע"א) שיש שבח לתפלת שחרית כאשר האדם מחבר עמה תורת עסק הלילה, אמר שם שכאשר מגיע עת הבוקר כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונים אינון דמבחן למאריהון אתתקנו בשבחי דיממא, כדין אתפרשו יממא מן ליליא, זכאה חולקיה מאן דקם מגו תושבחתא דאורייתא דלעי בליליא בההוא זמנא צלותא דצפרא, עד כאן לשונו. וכן מבואר גם כן במעלתו בריש פרשת ואתחנן, עיין שם:
וכשם שהשכר גדול כך העונש גדול למי וכשם שאינו קם על דרך שפי', ופירשו ענין זה בזוהר (פרשת ויקרא סוף דף כא ודף כב) זה לשונו, כד אתפלג ליליא כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו כדין רוחא חד דבסטר צפון אתער ואקיש בכנור דדוד ומנגן מאליו ושבחת למלכא וקודשא בריך הוא משתעשע בצדיקיא בגנתא דעדן זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא וכל מאן דקאים בההוא זמנא אקרי חבריה דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל ולא עוד אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה, דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, אקרון חברים, דכתיב (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך. כד אתי יממא כרוזא קאים וכריז ופתחין דסטר דרומא אתפתחו ומתערין ככבים ומזלות ופתחין דרחמי אתפתחו ומלכא יתיב וקביל תושבחן, כדין כנסת ישראל וכל אינון חברים אחידן בגדפהא ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא כדין פקיד מלכא ובספרא כתיבו כל אינון בני הכליה וחוטא דחסד אתמשך עלייהו דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא ומניה דחלין עלאין ותתאין ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית מאן דימחי בידוי ואינון מאריהון דדינא לא דיינין עליה דינא, זכאה חולקהון דצדיקיא דמשתדלי באורייתא וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מילי דאורייתא. תא חזי רזא דמלה לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא אתקיף חילה ומלכין קדישין חזי לקבלא לון וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה כביכול תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילהא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בההיא שעתא דאצטריך בה כנסת ישראל כדין קודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה שיראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו. הרי מבואר במאמר הזה החיוב עלינו לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך כי בזה אנו נותנים כח לשכינה על ידי התעוררות התורה, שאז הקדוש ברוך הוא תאב לדברי תורה ואז השכינה אומרת חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, כמבואר בריש פרשת פנחס, ומי שאינו קם ואינו משגיח לתת כח התעוררות לשכינה מתיש חס ושלם כח עליון, כמ"ש כביכול תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילא דלעילא. וכיוצא בזה פי' בזוהר (פרשת וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה על המרפה ידיו מלעסוק בתורה, זה לשונו, מאי התרפית, מאן דאתרפו ידוי מקודשא בריך הוא דלא לאתתקפא ביה והיאך יתקף בר נש ביה בקודשא בריך הוא מאן דאתתקף באורייתא דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי כביכול יהב תוקפא לכנסת ישראל לאתתקפא ואי הוא יתרפי מאורייתא מה כתיב התרפית, אי איהו אתרפי מאורייתא ביום צרה צר כחכה ביומא דייתי ליה עאקו כביכול דחיק לה לשכינתא דאיהו חילא דעלמא. ופי' זה הוא צר כח כ"ה וכן פי' שם לקמן והטעם שכיון שסמ"אל יבא לקטרג עליו והשכינה אין לה פנים של סניגוריא להשיב בעדו עומדת בדוחק ובצער והכח שלה מתצמצם ואינה נותנת כחה לתחתונים ישראל בניה כראוי. ופירש עוד שם, דבר אחר צר כחכה תא חזי בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא ואזיל בארחא דלא כשרא כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעקו ואפילו נשמתיה דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מאריה דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה בגין דאיהו צר לגביה, עד כאן לשונו. ופירש זה הוא צר כחכה שנשמתו שהוא כחו הוא צר ואויב לו, ונראה לי כי בלי ספק שמי שיקום בחצות לילה ויהיה כוונתו וחשקו לתת כח לשכינה מאהבה בה כענין (ישעיה סב, ח) המזכירים את ה' אל דומי לכם, שפירש בפרשת וארא יושפע כח בנשמתו שיכול להתענות, שהרי אמרו בזוהר שהעתקנו לעיל דעבדי ליה בריה חדתא ובודאי שיחודש כח בנשמתו. ואני רואה כמה מבעלי התשובה קמים בחצות לילה ועוסקים בתורה עד היום ומתענים והכל הוא עזר אלהי עליהם, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ואם לאו כשם שהוא מתיש הכח העליון יותש כח נשמתו ודברים אלו הם ברורים, והארכנו בזה בשער התשובה. והטעם לזה כי הלילה ניתן לעסק התורה כמו שאמרו אין רנה של תורה אלא בלילה, הכוונה היא מחצות לילה ואילך שאז נקרא לילה שקודם חצות נקרא ליל כמבואר בתיקונים, זה לשונם שם בזוהר, רבי יוסי פתח למנצח על אילת השחר מזמור לדוד, כמה חביבא אורייתא קמי קודשא בריך הוא דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא, קודשא בריך הוא אצית ליה למלוליה לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי. ואורייתא בעי למלעי בה ביממא ובליליא אמאי בגין דיהא שכיח לגבי שמא קדישא שלים כמא דלית יומם בלא ליליא ולאו איהושלים אלא דא עם דא כך בעי באורייתא לאשתכחא עמיה דבר נש יומם וליליא למהוי שלימותא לגבי בר נש יומם ולילה, והא אתמר דעקרא דליליא מפלגותא ואילך ואף על גב דפלגו קדמיתא בכללא דליליא הוא אבל בפלגותא ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא וכדין בעי ליה לבר נש למיקם ולמלעי באורייתא והא אתמר דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא כלהו צייתין לקבליה, עד כאן לשונו לעניננו. ובתיקונים (דף ב) שמחצות ואילך נקרא לילה, זה לשונו, מארי תורה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה ואיהו שומר מה מלילה, לי"ל ה' ליל שמורים הוא לידו"ד ובגינה אתמר כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש מבואר כוונתינו וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו וכו', והכוונה על בחינתה הנקראת לילה שהוא מחצות ואילך וכן מבואר גם כן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת ויקרא ומהמאמר הזה שהעתקנו מהתיקונים נראה בפירוש שלא יקראו מארי תורה שהם כנגד מדת יעקב אלא אותם העוסקים בה מחצות לילה ואילך כמ"ש מסטרא דעמודא דאמצעיתא דביה חצות לךילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתיה. והטעם שהוצרך הרשב"י לומר ענין זה הוא לפרש מלת מארי תורה שלשונו בלשון הקדש בעל תורה. והנה בחסידים וגבורים שהם כנגד חסד וגבורה כבר פירש טעם לעיל, אבל טעם לעוסקים בתורה שיקראו בעלי תורה ולא עוסקי תורה, ותירץ מפני שהם מיחדים למדת התורה עם לילה שכך דוד היה עושה שהיה קם חצות לילה לחברא ליה בשכינתיה על ידי עסק התורה ובפרט במה שביארו בזוהר (פרשת לך לך דף צב ע"ב) בענין חצות לילה אקום להודות לך, יתיישב הענין יפה. וזהו ענין עסק תורה לשמה שפירשו בתיקונים (דף ב ע"א) שהכוונה הוא ליחד קודשא בריך הוא שם ידו"ד בשכינה והיינו לשמה לשם ה', ומכאן תראה גודל מעלת העוסק בתורה מחצות לילה שראוי שיקרא בעל תורה שהוא מזדווג עם התורה שהיא בת מלך ובלי ספק שהמתמיד במדה זו יתגלו לו סתרי תורה שאין האשה מגלה סתריה אלא לבעלה. ומדרש ואלה הדברים בפסוק (דברים ל, יא) כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך וגו' אמר רבי שמואל בר נחמן למה הדבר דומה לבת המלך שלא היה אדם מכירה והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה והיתה בתו של מלך עומדת לפניו אמר לו המלך ראה איך אני מחבב אותך שאין בריה מכיר את בתי ועומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ראו כמה אתם חביבין עלי שאין בריה בפלטין שלי מכיר התורה ולכם נתתיה, שנאמר (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי, אבל אתם לא נפלאת היא ממך אלא קרוב אליו הדבר מאד. אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים, שכן כתיב (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, עד כאן לשונו. ואחר שהתורה נמשלה לבת מלך בלי ספק כי יותר בת מלך תגלה לאהובה בלילה יותר מביום, כי בלילה הוא דרך צניעות, וכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וכפי הנראה בתיקונים (תיקוני ז"ח) נמצא אצלינו בכתיבת יד שהקורא בתורה מחצי לילה ואילך לשם יחוד נקרא עוסק בתורה לשמה, אמר שם ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא שכינתא מגלותא ולחברא לה עם בעלה דאינון אטימין עיינין סתימין לבא ובגין דא קלא נפיק בכל ליליא כד נחית קודשא בריך הוא בגנתא דעדן דסלקין וההוא קלא אמר מא אקרא זיל ואימא דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קודשא בריך הוא כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב, י) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', ואיהו הוה אשתדל באורייתא דאתמר בה (משלי פ, ח) ואל תטוש תורת אמך עם בעלה וכו', ואמר לקמיה ועל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, ושאר לשונו העתקנו בשער האהבה. וכן אמר בתיקונים (דף ב ע"א) ואלין דלא משתדלין בה לשמה אתמר בהון (דברים כו, ו) שלח תשלח את האם, את לרבות שם ידו"ד דאסתלק עמה מההוא בר נש, עד כאן לשונו:
ועיקר עסק התורה לשמה הוא לקרות בה ועיקר מאהבה שהרי כמה פעמים נצטוינו במצות אהבה וכשיהיה האדם קם לאהבת זווג העליון וידמה זווג עם הארץ באשתו בחצות כיצד הוא מאהבה כן יבער בלבו אהבת הבורא כל שכן אחר שהוא תלמיד חכם, כדפירשנו לעיל. וכן אמר בזוהר (פרשת וארא דף ל) כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא בריך הוא לא יהבי שכיכו לליבא וכו', והיינו החשוק ההולך לבו בוער בחשוקתו שלא ינום ולא יישן מרוב האהבה בה:
ועם היות שהארכנו במעלת עסק התורה ועם בלילה גם צריך לעסוק בה ביום כמבואר במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בשלח וכן פי' במדרש שיר השירים, זה לשונו, על פסוק (שיר השירים ו, יא) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב דאמר רבי עזריה אפילו דברים שאתה רואה אותם שהם קוצין בתורה תילי תילים הן במי הם מתקיימות שחורות כעורב במי שהוא משכים ומעריב. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה, מה טעם (משלי לא, יב) ותקם בעוד לילה, וכתיב (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. רבי שמעון אמר ביום ובלילה על שם שנאמר ותקם בעוד לילה, (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. אמר ריש לקיש וכן למדנו רבי יוחנן שאין רנה של תורה אלא בלילה, אמר ריש לקיש כד הוינא לעינא באורייתא ביממא הות מנהרא לי בליליא דכתיב והגית בו יומם ולילה, עד כאן לשונו. ומימרת ריש לקיש שאמר כד הוינא וכו' הוה מנהרא נראה לי שסודו הוא כאור הנר המאיר בתוך העששית וכשמש שמסתלק מלהאיר ביום ומאיר בלילה בירח ובככבים כך עסק התורה ביום הוא סוד אור השמש ולכן גורם להמשיך הארה לנשמה בלילה. ומחלוקת זה מרבי יוחנן וריש לקיש הובא באופן אחר במדרש (שמות רבה שלהי פרשת כי תשא). וכן לענין קימת חצות לילה לא יתמיד בה מי שלא יעסוק בתורה בחשק ביום ויכוון בה לסוד היחוד וכן בתפלותיו יכוון גם כן לסוד היחוד ובשכבו יחשוב באהבת השכינה ויחשוב בדעתו מתי יגיע עת דודים לעשות רצון קונו, וכן היה אומר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי וגו'. וכאשר בחצות לילה הנשמה חוזרת לגוף השכינה באה עמה כדי שתתיחד על ידי הנשמה ההיא:


zxc
הודעות: 161
הצטרף: 30 אוגוסט 2019, 00:36
נתן תודה: 55 פעמים
קיבל תודה: 53 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער ההדושה פרק ז

שליחה על ידי zxc » 11 נובמבר 2019, 19:09

ואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום ואחר והשכר כמה הוא, רצוננו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם. רבינו יונה כתב בריש ספר היראה שבבקר כאשר יתעורר האדם משנתו ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו שכמה שכבו על מטתם ולא קמו, ועל זה אנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא יסב על מטתו דרך עצלות ויחשוב אילו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אילו נפלה דליקה בחצר. ועם היות דבריו אלה לענין התפלה ראוי שנלמוד מהם לענין השכמת חצות שכבר כתבנו שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות אל הגופים כדי שיעסקו בתודה בגין דלא יהא ליה נטרא דפומא וכו. אם כן ראוי לתת אל לבו הערות אלו הנזכרות. ושתי בחינות אלו הם מפני היראה כי ראוי לתת עליו מורא שמים כמורא בשר ודם, כי העובר על מצות המלך ראוי לעונש וראוי שיחשוב שאם לא ישוב בתשובה ויקום לעסוק בתורה יפול בדליקת אשו של גיהנם שכל לילה שלא קם עתיד ליתן את הדין שפגם ימיו שהרי תיקון הלילה הוא על ידי עסק התורה וכיון שלא תיקן מדת לילה הרי ימיו חסרין ופגומים. וכבר ידעת מה שאמר בזוהר (פרשת ויחי דף רכד ע"א) ווי לההוא דגרע יומוי לעילא וכו' כמו שהעתקנו לשונו בשער היראה וכן ביארו בעונש מי שאינו קם שם (ריש פרשת לך לך) זה לשונם, תא חזי בשעתא דאתער פלגות ליליא וקודשא בריך הוא עאל לנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא כולהו אילנין דבגנתא דעדן מזמרן ומשבחן קמיה, דכתיב (תהלים צו, יב) אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו' וכרוזא קרי בחיל ואמר לכון אמרין קדישין עליונין מאן מנכון דעייל רוחא באדנוי למשמע ועינוי פקחין למחמי ולביה פתח למנדע בשעתא וכו' ווי לאינון דאינון ניימי שינתא בחוריהון לא ידעין ולא מסתכלן או יקומון בדינא בחושבן אתפקד וכו' והאריכו שם יותר, ואי חשבון אשר יתן האדם אם לא ישתדל לקיים דבר זה הא כתיב (מלאכי א, ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, הרי אנו נקראים בנים ונקראים עבדים (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, (ויקרא כה, כו) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, הרי אנו חייבים לכבד לאבינו שבשמים על ידי התורה הנקראת (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו, ומי שאינו קם לעסוק בתורה הרי אמרו דלא אשגח ליקרא דמאריה והרי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, אם כן מה תועלת בבריאתו אחר שאינו נותן כבוד לבוראו, וכן בחינת המורא שהוא אדון עלינו שהוא מושל עלינו ובידו אנו מפקידים נשמותינו ובידו לסלקם כרגע, כמ"ש (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי, ולפי הסוד שמדת היראה היא השכינה והיא מדת הלילה ואליה אנו מפקידים נשמותינו צריך לירא מדיניה, ולכן אמרו בסנהדרין (פרק י) אמר רבי אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ כז) כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שיד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא. והאש הזה לא דוקא אלא סוד הדין הניתך עליו. ומטעם זה העוסקים בתורה בלילה הם נקראים יראים ועליהם נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו וכן טרף נתן ליראיו:
גם מהדברים שצריך לתת אל לבו שהרי ב' גם פעמים אנו קורין בכל יום קריאת שעה שכתוב בה (דברים ו, ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו', ומכלל האהבה הוא הקם בחצות לילה לאהבת השכינה כדפי' בזוהר (פרשת אחרי מות דף סח ע"א) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, וכתיב (משלי ח, ח) אהי אהבי אהב ומשחרי ימצאונני, וכן אנו אומרים והייתם קדושים לאלהיכם, וקדושה שידד האדם שינה מעיניו הרי הוא מכלל הקדושות שלא ידמה עצמו לבני עולם הישנים כל הלילה אלא ידמה לבני העולם העליון הצדיקים הקדושים הקמים בחצות לילה לעסוק בתורה, והוזהרנו שלא ימשך אדם אחר עצת יצרו (דברים יא, יז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', נמצא מי שאינו קם לעסוק בתורה בלילה מבטל ממנו אהבה ויראה וקדושה, והמתענג בשינת הלילה אפשר שיטמאוהו בקרי כמו שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת בראשית שלהי דף יט) זה לשונו, תו תענוגי בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא נפקא מנייהו שדה ושדות, עד כאן לשונו, ובפ' י"ח פירש טעם לזה:
ועוד הזהירונו רבותינו ז"ל על השינה ואמרו ועוד שהתורה נקנית במיעוט שינה, ואמרו בבראשית רבה פרשה מד בפסוק ויהי השמש לבא וגו' זה לשונם, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי תחילת מפולת שינה דמיך ליה ולא לעי באורייתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא, עד כאן לשונו. ועוד בברייתא דמסכת כלה זה לשונם, למוד להיות מקבל את כל דברי התורה בצער תנינא כל המחיה עצמו בדברי תורה אין התורה מתחברת עמו, התם בתענוג נפש הכא בשינה, עד כאן לשונו. ומה שהקשה משכל המחיה עצמו בדברי תורה, פירוש שמענג עצמו בהיותו עוסק בתורה, וכן דרשו בתנחומא ריש פרשת נח ולא תמצא בארץ החיים לא תמצא במי שיבקש עונג אלא במי שממית עצמו עליה, ותירץ התם בתענוג נפש, פירוש פסוק ולא תמצא בארץ החיים הוא בתענוג נפש, דהיינו אכילה ושתיה, ומה שאמר למוד להיות מקבל דברי התורה היינו צער שידוד שינה מעיניו, וכן הזהירנו על זה שלמה המלך ע"ה באמרו (משלי כ, יג) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם. ועם היות פשט הפסוק על עוני הממון, גם פירש בתנא דבי אליהו על עוני התורה, אמר בתנא דבי אליהו וכו' על פסוק זה, ואין לחם אלא תורה שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו', ואומר (ישעיה נ, ד) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וגו', הא למדת שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא מייעף בהן, כך היתה רוח הקדש מבשרת את תלמידי חכמים ואומרת בני אף על פי שנתתי לכם טובה בעולם הזה איני צ"ל בעה"ב מפני ששכר גדשול יש לכם אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו באכילה ושתיה, עד כאן לשונו. וכוונת אומרו אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו וכו', מפני שהמאכל מביא את השינה והמרבה באכילה ושתיה מרבה בשינה, נמצא בטל מדברי תורה. וכן מובן מתוך דברי תנא דבי אליהו לעיל מזה דקאמר זה לשונו, מי מוריש את עצמו מי שהוא מרבה באכילה ושתיה, נאמר (משלי כג, כא) כי סובא וזולל יורש, ואומר אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ואין לחם אלא תורה וכו', ומה קשר לפסוק אומרו אל תאהב שינה פן תורש לפסוק כי סובא וזולל יורש, אלא כוונת אומרו מי מוריש את עצמו אין הכוונה על עניות הממון אלא על עניות התורה, ולמד מגזרה שוה שכשם שפסוק אל תאהב שינה פן תורש היא על עניות התורה והראיה מסופיה פקח עיניך, כן פסוק כי סובא וזולל יורש הוא על עניות התורה מהטעם שפי':
נמצא שמי שירצה לקום בחצות לילה צריך נמצא שלא ירבה באכילה גסה שהיא מרבה שינה, וכן יזהר מלהשתכר ביין ולא ירבה גם כן בשתיית המים, כי שתית המים הרבה מרבה שינה לפי הטבע, ובפרט מי שישתה מים בהשכמה תרבה עליו שינה, ואמרו רבותינו ז"ל על יחזקאל שנאמר לו (יחזקאל ד, יא) ומים במשורה תשתה ששית ההין מעת עד עת תשתה, כי משורה מדה קטנה אחת משלשים בלוג, ומה שאמר ששית ההין לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ההין ישתה במשורה מעט מעט שלא ישבע מהמים באחד מן הפעמים, כך כתב הרד"ק ע"ה בפירוש הפסוק. וששית ההין שיעורה י"ב ביצים, שההין י"ב לוגין והלוג ששה ביצים, זהו השיעור שישתה האדם מעת לעת וישתה במשורה מעט מעט, ואפשר שלזה כוונו רבותינו ז"ל באומרם ומים במשורה תשתה. וקרוב לזה כתב הרב יוסף יעבץ ז"ל בפירוש הפרקים, זה לשונו, ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה והמים משכחים ומושכב בפאת מטה ובדמשק ערש יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעיין בתורה והמצטער על התורה ישמרנה, עד כאן לשונו. ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה פרק ג) על פסוק (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה, אמר רבי אסי בר חנינא אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו ערום עליהם, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, עד כאן לשונו. גם ראוי שיתרצה במה שימצא מוכן ממאכל בלילה ולא יתעכב עד שיבושל לו תבשיל שנמצא מבטל עבודת קונו בעבור אהבת גופו. גם הרוצה לקיים מדה זו להיות מתלמידי חכמים המסרסים עצמם מלילי שבת ללילי שבת צריך ליזהר שלא לאכול בשר ויין בלילה בששת ימי חול פן יבא לידי חמום ויוציא זרע לבטלה אלא אם יתענה כי אז לא יבא לידי זה, כי סיגוף התענית יבטל כחו ולא יבא לידי חמום, ודבר זה תלוי כפי טבע האדם, יש מי שטבעו קר שאפילו יאכל בשר וישתה יין לא יבא לידי חמום, ויש שטבעו חם וכל אחד יבחון את טבעו וישמור עצמו שלא יצא שכרו בהפסדו:
גם ראוי לתת אל לבו שראוי לשוב בתשובה גם לתקן שאר הלילות שנשארו מימיו שלא יהא נתבע עליהם ואם ישוב כראוי אפשר שלא יזכר לו מה שפגם מכמה לילות שלא עסק בתורה שהלילה שלא עסק בתורה הלכה לה ואין לה תקנה יותר, ואין לומר שאם לא עסק בתורה בלילה יעסוק ביוםן, כי במקום שפגם צריך לתקן, כמו שאמר בזוהר (פרשת פנחס דף ריז ע"א) בפסוק (במדבר כה, ד) והוקע אותם לה' נגד השמש, דברי רבי שמעון ע"ה זה לשונו, אלא מהכא אוליפנא באתר דחב בר נש לקודשא בריך הוא לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש בגין כך דינא ותקונא איהו נגד השמש ולאו באתר אחרא מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תקונא לעלמין כדקא יאות, עד כאן לשונו. הרי שבמקום שפגם שם צריך התיקון. ונראה לי שאם פגם במדת לילה בקרי תקונו שידד שינה מעיניו בלילה בעסק תורה, והיינו בהיות הקרי מחצות לילה ואילך כדפי' לעיל בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא וכו'. וכדי שלא יראה קרי עד חצות טוב שיעסוק בתורה קודם שישכב כמ"ש במסכת ברכות (פרק ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, נג) ושבע ילין בל יפקד רע, וכבר נודע כי רע נקרא המוציא זרע לבטלה. גם ראוי לתת אל לבו מה שאמר הכתוב (מיכה ו, ג) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, הרי אנו רואים כי עבדי המלך כמה ממיני העבודה מוטלים עליהם והם עובדים בלב טוב ובשמחה, וראוי שיחשוב שאילו היה שבוי ונודע שהשבויים נותנין עליהם עול כבד כן ראוי שיקבל עליו עול תורה לקום לעבודת מלכנו, אף על פי שיהיה קשה כל שכן כי העבד אם יאמר לו אדניו בעבור אהבתי שתעשה כך וכך לתת לי נחת רוח, כמה יזדרז העבד ההוא, והרי השכינה אומרת (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני, עוד ימשול אם שליח המלך היה בא לקרוא אותו לבית המלך בפרט אם הוא שר ונכבד כמה ראוי שיזדרז לקום במהרה כך יחשוב ששליח המלך היא נשמתו השבה לקרותו שיקום לעסוק בתורה, בפרט שהשכינה עצמה היא החוזרת הנשמות בשעה זו וראוי שיקום בזריזות ששר ואדון ממתין עליו, וראוי שיקום בשמחה ואהבה כאשר יחשוב שהוא עומד לפני עלת כל העלות לפני כל הצדיקים שבגן עדן שהרי אין שום מסך בינינו לבינו שהרי מחזיר לנו נשמותינו. וראוי כל אדם לחשוב בתחיית המתים שנעשה בו כענין מה שאנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, בפרט שהחזיר נשמתו חדשה, כאומרו (איכה ג, יג) חדשים לבקרים, ולכן ראוי שיקום בשמחה ולא יחשוב בקימתו היות עול כבד עליו, כי הוא נענש דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, כי מאחר שהוא עומד לפני המלך העליון ולפני כל עבדיו ומשרתיו והמלך אומר לו רצוני שתהיה עמבדי המשוררים לפני, מי הוא העבד הרע שלא ירצה להיות מעבדי המלך ויאמר בלבו מהיכן זכיתי אני שאהיה מבני היכל המלך העומדים לפניו, ויחשוב בטובות הבורא העודפות עליו, כמו שהארכנו בשער האהבה, וראוי שלא יהיה כפוי טובה אלא שיזדרז לעבודת מלכו, וידמה עצמו לעבד שרבו הקדים לו שכרו בפנים יפות שראוי שהעבד יזדרז לעבוד תמורת מה שנהנה בפנים יפות ומאהבה, וכבר נודע מאמר רבותינו ז"ל מי הקדימני ואשלם שהעתקנו בשער האהבה. ויחשוב שאילו בקומו היה חופר ומוצא מטמון כיצד היה קם בזריזות, בערך זה יהיה עבודת הבורא, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', הרי טוב העולם הזה כלה ואבד וטוב עולם הבא עומד וקיים ולעד דברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב. ואם יעור משנתו בלילה ומפנה לבו לבטלה הרי הוא מתחייב בנפשו כי הוא חייב לקום לעסוק בתורה ואם אינו קם הוא מתלוצץ על שכר המלך כענין מה שפירש החסיד ע"ה בענין שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שפי' במקומו בפרקים. ולכן ראוי שיקום בזריזות ולא יהיה מסב על מטתו דרך עצלות לחשוב במה שחלם שיחזור לישן וכל חלום שהוא מסטרא דקדושה לא ישלוט בו שכחה. ואם תאמר הרי שאינם מתעוררים בחצות לילה, יש לומר שזה ממיעוט התעוררות מעשיהם ותורתם, והטעם שכאשר הנשמה חוזרת בלילה למקומה, השכינה מתעוררת על ידה ומתקשטת אל היחוד מהתורה והמעשים הטובים שעסק ביום, ואחר כך חוזרת למקומה, וכן ביארו בזוהר (פרשת ויקהל דף ריג) זה לשונם, בליליא ישוי רעותיה דהא אתפטר מעלמא דא ונשמתיה נפקא מניה ויהדר לה למארי דכלא בגין דכל ליליא וליליא רזא דרזין קיימא למנדע אינון חכימי לבא, רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה דקיימא כמא דאמרן ההוא רקיעא כלול מעילא ומתתא ויסוד דיליה לתתא כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתיחדא בנהורא חוורא יסודא דיליה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא אוף הכי לתתא בההיא נקודה ביממא אתכלילת מלעילא. בליליא אתכלילת מלתתא באינון נשמתין דצדיקיא. ואמר עוד לקמיה שהמלאך סורי"א ממונה להעלות נשמות הצדיקים בכל לילה קרבן להקדוש ברוך הוא והוא מריח בנשמות כענין שעתיד מלך המשיח להריח, דכתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה', והכוונה שמריח בהם ובמעשיהם אם ראויים לעלות למעלה, ואמר שם עוד רזא דא למארי מרין כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא אתהני מההיא הנאותה דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההיא אורייתא דישתדל בה ביממא ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדוה ואתכלילת מכל סטרין לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין ורזא דא (איכה ג, ח) חדשים לבקרים, חדשים ודאי כמא דאתמר, עד כאן לשונו לעניננו. ובזוהר (פרשת משפטים דף קיט ע"ב) אמר שצריך שנשמתו תעלה בכל לילה על ידי תורה ומצוה שעסק ביום, ופי' שם בתורה דאיהי עשר דברות וכו' ובמצות תפילין וכו', עיין שם. וכן ליזהר בתפלת ערבית להקדים לה תורה, כמו שאמרו (ברכות פרק א) אדם בא ממלאכתו בערב אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה, ולא יאמר אוכל קמעא ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:
וסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק וסדר במעשיו במה שעשה ביום ההוא ויכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם לקיים וחטאתי נגדי תמיד, וכן כתוב בספר חסידים, ובזוהר (פרשת קרח דף קעח ע"א) זה לשונו על פסוק (קהלת ט, י) כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו', אמר זה לשונו, מאן דאית ביה עובדא טבא או דאיהו מארי דחושבנא הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא ויתוב מנייהו ויבעי עלייהו רחמי, מאי טעמא בההיא שעתא, בגין דבההיא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא וכן בני עלמא טעמין טעמא דמותא ובעי בההיא שעתא למעבד חושבנא מעובדוי ויודי עלייהו בגין דאיהי שעתא דמותא ואלין אקרון מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן שם (זוהר פרשת וישב דף קצא). ובענין הוידוי יש עוד פרטים נתבארו בזוהר (שם פרשת צו, ברעיא מהימנא דף לג ע"א). וטוב מאד שיבכה על עונותיו בהתודותו על עונותיו שכאשר תעלה נשמתו על ידי דמעה בודאי שתעלה למעלה בקדושה שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, ואחר כך יאמר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה וכו' שבו שם מ"ב בראשי תיבות, ופירש בתיקונים שסגולת שם מ"ב הוא להעלות הנשמה למעלה ולהסתירה מכל מלאכי חבלה, ונמצא ענין זה אצלינו בכתיבת יד (תקוני ז"ח דף א ע"ג) זה לשונו, ואלין שבע תיבין אב"ג ית"ץ, קר"ע שט"ן, נג"ד יכ"ש, בט"ת צת"ג, חק"ב טנ"ע, יג"ל פז"ק, שק"ו צי"ת. עלייהו אתמר שש כנפים שש כנפים לאחד וגו', והאי שמא איהו סגולה דיליה לכסאה לנשמתא כד סליקת לעילא בכל ליליא וליליא לאסהדא על עובדין טבין דבר נש ממלאכי חבלה ומכל מזיקין ורוחין ולילין ושדין ובהון פרחת לעילא בשתים אתוון מכל שם תכסה אנפהא מנהון ובשתי אתוון תכסה רגלהא ובשתי אתוון פרחת לעילא, ואוף הכי לרוחא ואוף הכי לנפשא (ואית שם מ"ב בצורת חותמא דשעוה ואית שם מ"ב דאיהו דיוקנא דמלכא חקיק על חותמא ואית שם מ"ב דאיהו דיוקניה איהו ידו"ד יו"ד ק"א וא"ו ק"א יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף שם מ"ב דאיהו אהיה אשר אהיה ציור מ"ב בשעוה על הכתב דא אבגי"תץ) עד כאן לשונו:
ואחר שיתודה יכוון להעלות קרבן לה' ואחר ושנשמתו תעשה השכינה מיין נוקבין עד חצות ובחצות לילה השכינה תחזיר לו נשמתו, וזהו כוונת בידך אפקיד רוחי. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה שהרי מצינו רבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מוליך עמו תרנגול כדפי' בפרק הרואה (ברכות פרק בתרא). גם אמר בזוהר (פרשת לך לך דף צב ע"ב) זה לשונו, רבי אבא הוה אתי מטבריא לבי טרוניא דחמוי ורבי יעקב ברבי הוה עמיה אערעו בכפר טרשא כד בעי למשכב אמר רבי אבא למארי דביתא אית הכא תרנגולי אמר ליה מארי דביתא אמאי, אמר ליה בגין דקאימנא בפלגותא ליליא ממש וכו', הרי שהחכמים האלו לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכים סיוע כל שכן אנחנו, ולכן אני אומר שמי שאין לו תרנגול יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות כדי שיקיצנו בחצות לילה ממש וחברו יש לו שכר, כדכתיב בענין דוד עם אנשיו כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו וכן יחליפו או שיהיה בעל מלאכה שאינו מקפיד על הדבר. ואם הוא במקום שלא יש אחד מהמציאויות הקודמים ראוי שלא ישכב במטה מוצעת ולא יפשוט כל גופו. ושמעתי שהחכם כה"ר יוסף טיטצ"ק ע"ה ע' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמרו שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת וגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו:
וראוי לישבע ולידור לקיים המציאויות שהרי וראוי מצינו דוד המלך ע"ה שנשבע ונדר בכיוצא בזה, שנאמר (תהלים קלב, ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה וגו', ומכל מקום לא ישבע אלא דבר שישער בדעתו שיוכל לקיימו ובתנאי הנדרים והשבועות כתבנו לקמן בפרק יד עיין שם. וכן ראוי לישבע שלא להרבות באכילה ובשתיה אלא שיעור שידע שלא יתרבה לו ממנו שינה. ואם יזמין תרנגול ישתדל שיהיה שחור שהוא מכוין יותר מהשאר, וכן פירשו בזוהר (פרשת ויחי דף ריח ע"ב) זה לשונם, ובגין כך בפלגות ליליא ממש כד רוחא מסטרא דצפון אתער חד שלהובא נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקרי וכל שכן בתרנגולא אוכמא דאתכוון יתיר מאחרא, עד כאן לשונו. גם מי שאינו רגיל להתענות ולא לקום בחצות טוב לו שיאכל ביום קודם הלילה לפחות שעה אחת, כדי שיהיה זמן לעיכול המאכל ולא יתרבה לו השינה בקומו בחצות, ויתנהג בזה קצת זמן עד שיקבע במדה זו ובפרט בימות החמה שהלילות קצרות:
גם ראוי שיתלמד לישן במקצת מלבושיו ולא גם ישן ערום בתוך הסידינים, כי יהיה קשה לו לקום בפרט בקרירות, וזו היא מדת הזריזות שהוא זריז קודם שיבא לידי מכשול, שהרי אמרו כך היא דרכה של תורה על הארץ תישן, והטעם שיצטער ולא ימצא גופו מנוחה שיבא לישן כל הלילה. וכן פירש ה' רבי יוסף יעבץ ע"ה, ולפחות אם אין בו כח לישן בארץ לא יתענג לישן במטה מוצעת בסדינים, וכל זה ראוי לקיים מי שרוצה לשוב בתשובה ולתקן שאר לילותיו ושלא יתבעו ממנו כמה לילות איבד בשינה והיתול. ולפי דברי הזוהר לעולם חייב אדם לקום לעסוק בתורה בלילה בין בימות הגשמים בין בימות החמה שהכי אמרו מאן לא מצפת דא בכל יומא, כמו שהעתקנו לשונו לעיל. אבל בסוף מסכת תעניות (פרק בתרא) מי שאינו קם מט"ו באב ואילך דמוסיף יסיף ודלא מוסיף יאסף, ופירש רש"י מכאן ואילך מט"ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, דלא מוסיף לעסוק בתורה תקבריה אמיה, כלומר ימות בלא עתו, עד כאן לשונו. ויש שנתנו סימן לדבר משכבי עד קומי, שכבי הכוונה משבועות עד תשעה באב שכבי שהלילות קטנות ומקומי עד שכבי קומי, אבל העיקר לקיים דברי הרשב"י ע"ה בפרט מי שרוצה להתקדש בקומו בחצות ראוי שיצטער בצער השכינה ויבכה ויקונן על בית המקדש החרב ועל שמו המחולל ובסוף על עונותיו שהאריכו גלות השכינה, שהרי פי' בזוהר (פרשת ויקהל ריש דף קצ) שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא זוכר לישראל אשר בגלות ולחרבן ביתו וכו' ואז נשמות הצדיקים חוזרים לגופם והמלאכים אומרים להם הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו' ובחצות לילה הוא שעת רצון כדפי' בזוהר (שם פרשת נשוא דף קל"ו ע"ב) וראויה לתפלה שהקדוש ברוך הוא ימחול עונותיו ושיחזירהו בתשובה, אחר כך יקום לעסוק בתורה וילבש לבושיו ויכונן עצמו לקראת אלהיו, וכן אמר בזוהר (שם פרשת נח דף עב ע"א) זה לשונו, רבי יהודה קם ליליא חד למלעי בתורה בבי אושפיזא במתא מחסיא והוה תמן חד יודאי אמר לי האי מלך איך אפשר והא אבן שתיה וכו' רבי יהודה לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (דברים כו, כה) הסכת ושמע ישראל, מלין דאורייתא בעיין כוונה ומלין דאורייתא בעיין לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש ויתיב לגביה דרבי יהודה ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומי ולילי, אמר ליה רבי יהודה השתא דכוונת גרמך אימא מילך דנתחבר כחדא דהא מילי דאורייתא בעיין תיקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין אלא הא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי ולא עוד אלא דבעיין צחותא ותו דכל בר נש דקם למלעי באורייתא מפלגו ליליא כד אתער רוח צפון בפלגו דליליא קודשא בריך הוא אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן והוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין ליה וצייתין לאינון מלין דנפקין מפומיה ומה קודשא בריך הוא וכל צדיקיא מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא ואנא אהא שכיב בערסאי, עד כאן לשונו:
בקומו יעסוק בתורה שבעל פה או במשנה בקומו וכן תרגם המתרגם בפסוק (איכה ב, יח) קומי רוני בלילה, קומי שכינתא דישראל שריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה' שריא לקבליך, וכן אמר בילקוט שלהי פרשת כי תשא (סימן תי דף קיא ע"א) על פסוק ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה והלא כתיב (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שריה, (חבקוק ג, ד) ונוגה כאור תהיה, (תהלים קלט, יב) גם חשך לא יחשיך ממך, מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה בשעתא שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, עד כאן לשונו. וטוב שיקום מעומד כל מה שיוכל לסבול כדי שלא יישן שכך היה עושה דוד המלך ע"ה כדפי' בזוהר (פרשת לך לך דף פב ע"ב) זה לשונו, תא חזי דוד מלכא הוה קם בפלגות ליליא דאי תימא הוה יתיב או שכיב בערסיה והוה אמר שירין ותושבחין, לא אלא כמא דכתיב (תהלים קיט, סו) חצות לילה אקום להודות לך, אקום ודאי בעמידה לאתעסקא בשירין ותושבחן דאורייתא, עד כאן לשונו. ואפשר שלזה כיון גם כן הכתוב באומרו קומי רוני דהיינו קימה מעומד. ולפחות אם אין בו כח לעמוד מתחלת הקריאה אם יבא לו שינה יקום מעומד שהעיקר הוא לקשר לילה ביום על ידי עסק התורה כדפי' לעיל, וכן יקרא תלמודו בקול רם וירויח שלא יישן ושלא ישכח ממנו, כמו שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, ובמעלת המרים קולו בשעת לימודו, האריכו בזוהר (פרשת שמיני דף לט) בפסוק (שיר השירים ז, י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, עיין שם. וכלל הכל מי שירצה להתמיד במדה זו ישתדל במעשיו לקניית הנשמה, שהרי אמרו בזוהר (פרשת ויקרא דף כה ע"א) שמי שזוכה אל הנשמה הוא המתגבר כאריה בעסק התורה מחצות לילה עד הבקר, והטעם כי הנשמה נותנת לו כח, וכבר פי' לעיל שהנשמה נקנית על ידי עסק התורה גם על ידי טהרת המחשבות. גם פי' בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה זוכים לנשמה יתירה בכל יום ולכן לא יקשה לבעל תשובה לקום בחצות שהנשמה באה לו ממקום הנקרא כח:
גם מהדברים הצריכים לקניית מדה זו הוא גייםהתקדש האדם ביום כראוי וטהרת מחשבותיו ועוסק בתורה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום דבר מדברי העולם, ובזה מסלק נפשו מהעשיה והוא מתדבק בקדושה ובזה יזכה אל הנשמה. הנה נודע לנו כפי מה שביארנו בפרקים הקודמים על ידי מאמרי הרשב"י ע"ה שקניית הנשמה על ידי עסק התורה וטהרת המחשבות, ובזוהר (פרשת תרומה דף קמא) פירש שעל ידי הנשמה השכינה מתעוררת אל היחוד, זה לשונו בענין הנשמה, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא ואמר בדא אתכלילת מאן דאתכלילת וכו'. והנה בהיות האדם משתתף בעשיה ואינו מכוין במי שהוא לפניו שמלא כל הארץ כבודו, הרי הוא גשמי והוא בעשיה ואין לו נשמה, וכן הענין באכילתו ובברכותיו אם יברך בנחת ובמתון ויכוין לתת שבח לקונו שהוא תמיד לפניו וזהו כוונת ברוך אתה לפי הפשט ולא יזרוק ברכה מפיו במרוצה וכן באכילתו שאוכל כמי שאוכל לפני המלך ומכוין באכילתו כפי מה שנתבאר במקומו, הרי בזה מהסתלק מהגשמות ומקדש נפשו ברוחניות העליון ויזכה אל הנשמה, ואז השכינה שורה בו, וכיון שהוא במדרגת חי לא תגבר עליו השינה, אמנם מי שהוא גשמי בדרכיו הרי הוא בעשיה והשינה שהיא המיתה תתגבר עליו שהלואי שיזכה אל הרוח:
הענין הב' הגורם קדושת המחשבה הוא הענין בהתנהג האדם בששת ימי המעשה כראוי כמו שיתבאר כדי שביום שבת יקבל קדושת שבת וימצא השבת בית קבול שתשרה בו קדושתו, ועל זה צונו הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו' ופי' במה שפי' לעיל בשער זה בפרק ב שכל הימים הם יונקים מיום שבת כמו שהכרחנו שם, ושם העתקנו מאמרם ז"ל שאמרו זכור את יום השבת שתהא מוטה לשם שבת כדפי' שם והכוונה היא שקדושת שבת היא קדושה עליונה מאד, ואי אפשר לו לאדם להשיגה מפני שהוא מלובש בששת ימי חול ששולטים ל"ט מלאכות וכו' כמו שהארכנו שם, ולכן צריך שבכל יום יקדש עצמו בקדושת שבת כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל קדושתו, והוא כמשל האדם שהוא בחשך שאם יצא לאור ויקבל אור השמש בתקפו יחשיך עיניו ולא יהנה ממתיקות אורו, וכמו שאמר הפסוק (הושע ו, ד) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, שאור השחר מאיר מעט מעט כן אור קדושת שבת היא קדושה עליונה מהאצילות שמאיר עתיקא קדישא, כדפי' הרשב"י כמו שהארכנו שם, ומי ומי יוכל לקבל הקדושה הגדולה ההיא. והוא משל גם כן לבגד שנפלו בו כתמים משמן וכיוצא, שאם לא יורחץ וילובן כראוי לא יוכל לקבל שום צבע, כן הבא לקבל אור שבת מזוהם ונפשו מלוכלכת מכתמי עונותיו שאין אור הנשמה העליונה שורה בו כי אין לו מקום לנוח. ולזה צריך לזכור השבת מאחד בשבת כדי שבכל יום ויום יתקדש עד שכאשר תבא קדושת שבת כבר האדם מלומד בה ותמצא כסא מתוקן לשרות בו, וזהו שאמר זכור את יום השבת ומלת זכור הוא מקור שלעולם צריך לזכור קדושת יום השבת לקדשו, פירושו כדי שתוכל לקדשו ולקבל קדושתו באופן שכאשר יבא יום השבת יאיר בכל הימים בתוקף שכל הימים נתקנו כראוי ונכללו בנקודה האמצעית, ואם אין הימים מתוקנים שימצא ח"ו פגם בהם לא יאיר השבת בהם מצדם שאינם יכולים לקבל אורו, וכל זה מצד נשמת זה האיש הפוגם הוא לא יקבל ההארה ההיא מפני שלא תקן, ונמצא זה העני חסר בשני דברים חסר ביום שבת מקדושת שבת וחסר בששת ימים הבאים שלא קבלו ימי השבוע שעברה אור שבת כראוי כדי שיאירו בשבוע הבא כראוי, ולכן נכון הוא ביום ששי לשוב בתשובה שלימה ולהתודות מכל מה שפגם בששת ימים כדי לקבל אור שבת כראוי כדפי'. ואפשר שלכוונה זו היה רבי פלוני מתענה בכל ערב שבת. ואומרנו אור שבת הכוונה היא הנשמה יתירה שכל אחד יקבלה כפי זכות מעשיו בששת ימי המעשה, ולכן אמר הכתוב (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד וגו' פירוש כדי שתוכל לקבל קדושת שבת צריך שששת ימים תעבוד ופי' שתהיה במדרגת עבד:
ותנאים שחייב העבד לעבוד לרבו פירש ותנאים הרשב"י עליו השלום בפקודין ונדפס בסוף פרשת בהר סיני בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, ולא נעתיק כל דבריו כדי שלא להאריך אלא היוצא מכלל דבריו, אמר שבכלל עבד הם ב' בחינות, בכלל עבד היא התפלה הנקראת עבודה כמו שאמרו איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, ובכללה לעבוד להקדוש ברוך הוא בכל מיני עבודה שהם המצות כעבד העובד לרבו, מפני שהוא מצווה לעבדו, ובכלל זה אף על פי שלא כתבו רבי שמעון בן יוחאי שם כתב בחובת הלבבות (שער ג) כי מתנאי העבד הוא ליזהר שלא יעשה שום דבר הפך רצון, וזו היא בחינת לא תעשה, ובתנאי העבד האריך שם בפירושו עיין שם. והבחינה הב' בעבד הוא עסק התורה, ובכל אחד מאלו צריך לשתף בחינת בן ועבד שישראל נקראים עבדים, שנאמר (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים, ונקראים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. בענין התפילה צריך להיות עבד ובן, עבד לתקן מה שנוגע משכינה ולמטה בעולמות התחתונים וליחד באצילות שמשם נקראים בנים, והיודע מה שפירש רבי שמעון בן יוחאי עליו השלם בפרשת פקודי בענין סדר ההיכלות בברכות קריאת שמע ובתפלת י"ח יראה שהכל נעשה כאחד עבד ובן, בעסק התורה אמר שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט דרך כלל נקרא עבד, וכן פירשו בתיקונים ששש סדרי משנה הם במטטרו"ן הנקרא עבד, ומשם הוא הטמא והטהור וכו' כדפי' לעיל בפרק ב. וכאשר הוא בן הוא שיודע בסתרי התורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו נקרא בן, זהו כלל דבריו שם. וברעיא מהימנא (פרשת משפטים דף קטו) פירשו הדברים טעם היות העוסק בתורה שיקרא עבד, ואמרו זה לשונם, (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ומאי קנין דיליה אלא בסתרי תורה מטטרו"ן עבד ה' כליל שית סטרין בחושבן שית סדרי משנה ובהון אית ליה לבר נש למפלח למאריה למהוי ליה עבד נמכר קנין כספו, דכסף ימינא דאברהם חסד דרגא דיליה אורייתא מתמן אתיהיבת, ומאן דאשתדל בה בגין לזכאה לעלמא דאתי אקרי קנין כספו עלמא דכסופא, עד כאן לשונו. ואמר עוד לקמיה שני פרטים שהאדם נקרא בהם עבד, האחד בתפילין ואמר דאיהו עבד דיליה בעול תפילין על רישיה ואזן דיליה רצועא פתיחא למשמע קרית שמע, דשמע בכל לשון שאתה שומע. ובחינה ב' בתפלה, כמ"ש ז"ל שלש ראשונות דומה לעבד המסדר שבחו וכו', שלש אחרונות כעבד שקבל פרס מרבו וכו'. והנה לכל הבחינות האלו רמז הכתוב באמרו (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד, שכאשר יתוקנו הימים בבחינות אלו יהיו כסא לקבל אור שבת, ועתה ראוי לדעת היכן נרמז בכתוב בחינת בן לפי דברי הרשב"י ע"ה שאמר שצריך האדם להיות לעולם עבד ובן כאחד, אם בתפלה אם בתורה, ויש לומר שנרמז בכתוב זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים, ונודע כי יום שבת שהוא אור האצילות הוא בחינת בן, וכבר אמרנו כי זכור הוא מקור ולעולם צריך לזכור בחינת בן שהוא יום שבת אפילו בששת ימים שהוא סוד עבד מלבד יום שבת שכולו לה' אלהיך ואין תפלת יום שבת כתפלת ימי חול ואין עסק התורה ביום שבת כעסקה ביומי חול, שבימי החול יכוון בשש סדרי משנה במטטרו"ן וביום שבת יכוון אותם בשש קצוות באצילות ששם מקורם כדפי' בתיקונים (דף ה). וכל הקדושות הנהוגות ביום שבת שהם קדושת המחשבה קדושת הדבור והענוה שביארנו לעיל וביארנו בפרק ב, חייב להתנהג בהם בימי החול, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל אור הנשמה יתירה כראוי. וכן מובן מדברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בתיקונים (שם דף יח ע"ב) זה לשונו, דבזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח אלא בשבת ויומין טבין ובההוא זמנא אתיחדת עם בעלה וכמה נפשות יתירין קא נחתן עמה לדייראה בישראל, הדא הוא דכתיב (שמות לא, יו) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, עד כאן לשונו. ובודאי כי דירה נאה בלביה הוא טהרת מחשבות הלב מהרהורים רעים וכלים נאים באברים וכו' הוא שלא יהיו פגומים, והכנה זו בודאי שהיא צריכה לכל ששת ימים, כמו שהיא צריכה ליום ו', שאם אבריו פגומים ששה ימים לא יספוק מה שיתקן ביום ו' כנגד מה שפגם בכל שאר ימי השבוע. ואשה נאה בנשמתיה היינו הנשמה שהיא בששת ימי חול שלא היתה פגומה ובזה זוכה שתשרה עליו הנשמה היתירה וזה שאמר דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה שממנה תוספת נשמות יתרות, והיינו מה שפירש מענין זכור את יום השבת שהוא מקור שלעולם בששת ימי חול צריך לזכור קדושת שבת ולעשות הכנות טובות אלו. דירה נאה וכו' כדי שיוכל לקבל אור שבת שישרה עליו, וכן בששת ימים שהשכינה מזדווגת עם תלמידי חכמים העוסקים בתורה אם לא יעשו לה תיקונים אלו האמורים ודאי שלא תשרה בהם דאיהי לא שריא על נשמתא פגימא כאומרו (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב, ולכן צריך האדם לטהר מחשבותיו ולתקן מעשיו לעולם ולעשות דירה נאה בלבו לתקן הלב בכל הפרטים שדברנו לעיל בתיקון הלב בעשה ולא תעשה וכלים נאים באברים דיליה, אם שלא יהיו פגומים ויהיו בהם נוי ויופי תיקון המצוות. אשה נאה בנשמתיה עיקר תיקון הנשמה היא על ידי התורה וכוונת התפלה כי הנשמה היא מעולם המחשבה ותיקונה קשוטה ויופיה על ידי היחודים שאדם עושה על ידי מחשבתו על ידי זה היא מאירה. וירויח בזה שכאשר יבא יום שבת יהיה נקל לו טהרת המחשבה וכל הקדושות שינהוג האדם ביום שבת יהיו נקלים לו לעשותם בימות החול, מטעםן שביום שבת כל הימים קבלו כל יום ויום מקצת אותם הקדושות, ולא יהיה קשה לאדם נקלים לו לעשותם בימות החול, מטעםן שביום שבת כל הימים קבלו כל יום ויום מקצת אותם הקדושות, ולא יהיה קשה לאדם לנהוג מה שלא עשה באופן שאם לא תקן בששת ימי השבוע דבר ובא שבת והרהר תשובה ורוצה לעשות כל הקדושות הנהוגות בו יועילו לו כל הקדושות שנהג בשבת שיהיה נקל לו למשוך אותם הקדושות מהנקודה האמצעית לכל הימים, אבל אם השורש שהיא הנקודה אינה מתוקנת כראוי יהיה קשה לו תיקון כל יום ויום להאירו ולקדשו בקדושת מחשבה ודיבור וכיוצא. ולזה צריך הבא לקדש עצמו יקדש בתחלה ששת ימים מן הטעם שפי' ואם בא לשוב בשבת שלא זכר את קונו בימי המעשה יתקן השבת כהלכתו ולפחות בערב שבת יתקן דירה נאה בלביה לפחות המחשבה מהבלי העולם הזה ויחשוב במה שביארנו בפרק ב משער הזה, כי השבת הוא מעין העולם הבא כמאמרם ז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. וכן ראוי שיאמר אדם בלבו אחר שיתקן צרכי שבת מאכילה ושתיה ומה תקנתי לעולם שכלו שבת. ולכן ראוי שביום ו' יתבודד מקצת היום לפשפש במה שעשה בששת ימים כדי שישוב בתשובה, ובזה הימים יוכללו בנקודה האמצעית שהיא השבת כדפי' שם ונשמתו תהיה נאה, ועל ידי כוונת התפלה כדפי' ואבריו נאים מתוקנים על ידי הרהור תשובה לפחות ויהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת הנשמה כדי שיוכל לשוב אחר כך, הרי דברנו דרך כלל בתיקון ימי המעשה שצריך להיות עבד ובכללות יום שבת, אבל יש עוד ההכנות הראויות לעשות ביום ששי כדי לקבל השבת וההכנות הראויות לעשות בשבת עצמו ומהם נתבארו בזוהר (פרשת ויקהל דף רד):
והעיקר שצריך האדם לעשות ביום ששי והעיקר בגופו לקנות קדושת שבת ונשמה יתירה היא טבילה במ' סאה כדי לפשוט לבוש רוח חול וללבוש רוח קדושת שבת שהוא רוחא דנשיב מעתיקא שצריך טבילה, וכולי האי ואולי שישרה עליו אותו הרוח הקדוש. ומהם התשובה בהרהור ומעשה, והכלל כי זריזות ונקיות וטהרה כולם צריכים להעשות בערב שבת כדי שתשרה אחריהם הקדושה שהיא קדושת שבת ועל ידי הכנות אלו תהא דירה נאה בלבו ואבריו נאים ונשמתו ובהחסר ח"ו אלו אין תיקון כלל ואין הקדושה מוצאה מקום לנוח. וירויח מזה שכיון שתשרה עליו קדושת שבת כראוי תביאהו לידי ענוה ויראת חטא וחסידות ורוח הקדש כנזכר במאמר רבי פנחס, כי מי הוא הגורם שלא יהיה ענו וירא חטא וחסיד ויצרו גובר עליו מפני שאין לו נשמה שתהיה גוברת על יצרו, וכיון שתבא לו נשמה קדושה בודאי יגבר עליו ויהיה ענו וירא חטא וכו', ולפי דברי הזוהר בפרשת ויקהל (שם) נראה לי כי אחר שיטבול אסור לו לעסוק בעשיית מלאכה אלא בתיקון צרכי שבת. והנכון שאחר הטבילה יעסוק בתורה עד שיקבל שבת, כי הטבילה הוא כמעט הקבלת שבת, וזה לשונו שם, כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול מאי טעמא בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשריה עליה ההוא רוחא קדישא עילאה, עד כאן לשונו:
ומהדברים אשר יצטרכו לקדושת ומהדברים המחשבה עיקרם היא היראה העיקרית שביארנו בשער היראה פרק א, שהוא למדחל בר נש למאריה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, ופי' בסוף פרק א שימשך לאדם יראה גדולה מזה בחשבו בעלת כל העלות יתברך ויתעלה, שהוא שורש וקיום לכל העולמות שבלעדי שפעו אין להם קיום, ובכלל זה האדם שהוא עולם קטן הקדוש ברוך הוא מחייהו בשפעו ואם רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד, ועל עלת הכל נאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, כדפי' ז"ל ואתה מחיה ואתה מהווה וכו', וכאשר יהיה האדם עומד בתפלה או עוסק בתורה ויזכור ענין זה שהוא עומד לפני עלת כל העלות כי הוא שורש לכל השרשים ובו עומד שורש חיי נשמתו יתבושש מלחשוב בדבר אחר אלא במה שהוא מדבר לפניו, וענין זה אנו מזכירין בתפלת מוסף של ראש השנה באתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו', ופירש מורי ע"ה בפירוש התפלה בענין מה שאמר לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית שהם סוד הצחצחות העליונות הנעלמות בשורש השרשים שעל ידי השרשים האלו מצטיירים כל הנבראים כולם ברגע אחד, ועל ידי אותם השרשים הוא משגיח עליהם ולא תתחלק השגחתו בפרטים התחתונים אלא על ידי המיוחדים בו הוא משפיעם ומשגיח בהם. ומציאות השרשים נתגלו בכתר ו' והם אור קדמון אור צח אור מצוחצח, כדפי' בתיקונים (דף קלד). ופירש מורי ע"ה בספ"ר שער הצחצחות שמציאות ג' אורות אלו הם ג' יודי"ן שבשם ס"ג יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ויש רמז שם בתיקונים (שם ודף קיג), ועוד בתיקונים כתיבת יד (תיקוני ז"ח דף ט ע"ב) פי' כי מציאות ג' יודין אלו הם שורש לנפש רוח ונשמה, זה לשונו, וזכאה איהו מאן דסליק תלת צלותין לגביה בתלת נקודין דסגולתא דמנהון אתמשכו תלת טיפין דתלת מוחין עילאין דכד בר נש אתמשך זרע מניה אלין טפין דאתמשכו מניה אינון משופרי שופרי דמוחא מובחר מכלא הני. כגוונא דא כד קודשא בריך הוא אורית בבר נש תלת קטירין דאינון נשמתא ורוחא ונפשא משופרי שופרי דיליה יהיב לון דאינון מתלת דסגולתא דאתרמיזו בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, ובגין דא אמר לון (דברים יד, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, עד כאן לשונו:
וכאשר יסתכל האדם שנשמתו רוחו ונפשו וכאשר מושרשים למעלה ראוי שיטהר מחשבותיו ויתבושש מלחשוב דבר שלא יהיה עבודתו ית' כל שכן לדבר או לעשות דבר שאינו כרצונו, מפני שהכל גלוי לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, א) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק וגו' כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה, וכמו שהאריך אחר כך בענין ההשגחה, אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו'. ודע שכל הבחינות האמורות בענין עקרא ושרשא דכל עלמין, הכל נתגלה על ידי המדה האחרונה כמו שאמר הרשב"י במאמר הזה ולשואה רעותיה בההוא דרגא דאקרי יראה שכל הבחינות האלו מושגות על ידו והשגחתו יתברך אלינו הוא על ידי המדה הזו כי היא חותם כל האצילות העליון ובה ציור נשמותינו כמו שהארכנו בשער היראה פרק ט, ועל ידו מתגלה גדולת המאציל העליון וממשלתו כדפירשנו בשער היראה פרק ראשון. ובחינת היראה הרוחנית הזו הוא שרשב"י ע"ה מזהירנו כמה פעמים קול ודיבור בדחילו ורחימו מצוה בדחילו ורחימו וכיוצא הרבה שהכוונה היא שידע האדם לפני מי עומד ואת מי עובד ועושה מצוה או עוסק בתורה ולא יהא עושה המצוה מצות אנשים מלומדה. וכיוצא לענין התפלה והתורה, אלא שיהא דבק בקונו כראוי, ומצד היראה הזו ימשך לאדם הכנעה בנפשו להקטין עצמו לפני גדולת בוראו ואי אפשר לאדם שידבק נפשו באלהיו וימשיך קדושה עליו אם לא שיכניע נפשו לפניו ויעריך עצמו לאין נגד גדולתו ונגד כל טובותיו עליו, וכן פירש רשב"י ע"ה (זוהר פרשת יתרו דף סט ע"א) זה לשונו, בגין דמלה דלעילא בין דקדושה בין דסטרא אחרא לא יכיל בר נש לאמשכא רוחא דלעילא לתתא ולמקרב גביה אי לא בדחילו ויכוון לביה ורעותיה בדחילו ותבירו דלבא וכדין ימשך לתתא רוחא דלעילא ורעותא דאצטריך ואי לא ישוי לביה ורעותיה בדחילו לההוא סטרא לא יכיל לאתדבקא ביה רעותיה, עד כאן לשונו. וכאשר ירצה האדם להדבק בקונו בעוסקו בתורה או בתפלה, יחשוב בתחלה ביראה האמורה ויכנע ואז יהיה הקדוש ברוך הוא נמצא אתו ולא יוכל להפרד ממנו בנקל, כי הקדוש ברוך הוא מצד עצמו לעולם נמצא ומצוי הוא, אבל מצד האדם מצד עצמו ונשמתו והקליפות המפרידות בינו לבין אלהיו צריך זמן עד שיכנע ויפריד ממנו הקליפה וידבק בקדושה:
והנה שני בחינות אלו האמורות לקניית והנה הקדושה ביארה לנו תורתינו הקדושה בריש פרשת קדושים כאשר רצתה לבאר כיצד נדבק בו וישרה קדושתו עלינו, שאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו וגו' התחילה לבאר הדרגות קניית הקדושה, ואמר איש אמו ואביו תיראו. ונודע שאביו ואמו הם קודשא בריך הוא ושכינתיה כמבואר בזוהר כמה פעמים, והקדים האם שבה עיקר היראה כדפי' בשער היראה ואמר אמו ואביו ולא אמר האם והאב תיראו להורות שראוי שירא מאמו במה שהיא אמו ואביו במה שהוא אביו, דהיינו שהולידוהו והטיבו עמו וראוי שלא יקניטם ויעבור על רצונם ויהיה כפוי טובה חס ושלום. ואת שבתותי תשמורו כבר פי' לעיל כי בשבת הוא תיקון לימי השבוע כי ביום השבת מקבלים שפע והארה, וצריך בששת ימי חול לתקן מעשיו כדי שיוכל לקבל נשמה הבאה ביום השבת שהיא מהאצילות, נמצאים ששת ימי חול בין שני שבתותי יוצאים משבת ונכנסים בשבת וסדר זה אפילו בבריאת העולם כדפי' מורי בספ"ר. ולזה אפשר שכוונו רבותינו ז"ל באומרם אילו שמרו ישראל ב' שבתות לא שלטה בהם אומה, ולזה ואת שבתותי תשמורו, וריבוי את הוא לששת ימים שבנתים כדפי' לעיל. אני ה' אלהיכם היינו קשר הקדושה העליונה בנו ושורה עלינו על ידי התיקון הנז', כי על ידי היראה מושך השכינה עליו כי היא נקראת יראה ובה שוכן כל האצילות, וכפי מה שאדם מכין עצמו ליראה כך שוכנת הקדושה עליו, כמבואר במאמר מפרשת יתרו. וכן קניית הנשמה העליונה על ידי תיקון ששת ימים בודאי הוא תיקון להשרות השכינה בו. וכנגד בחינת היראה שפי' אמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו (דברי הימים-א כה, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות הוא דורש וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. והפסוק הזה בכללו מגלה לנו כל הבחינות שביארנו. בתחלה אמר דע את אלהי אביך, וידיעה זו הוא לדעת למי הוא עובד שהוא עלת על כל עקרא ושרשא דכל עלמין, כדפי', והיינו אלהי אביך המורה על ההשגחה, ועל דרך הכתוב אלהי אביך על ידי המדה האחרונה שם מתגלה האלהות העליון לתחתונים כדפי', ועבדהו בלב שלם הכוונה היא על דרך ואהבת את השם אלהיך בכל לבבך ביצר הטוב וביצר הרע, ששניהם שורים בלב בשני בתי הלב כדפי' בשער היראה פרק ה, ובהיות היצר הרע השורה בלב לצד שמאל נכנע תחת היצר הטוב אז הוא לב שלם, שהשני לבבות נעשו לב אחד, אבל אם היצר הטוב רוצה לכוון לקדושה והיצר הרע מקטרגו, הם שני לבבות נפרדים ואינו שלמות. ואפשר לפרשו על דרך הכתוב אבל אין רצוננו לצאת מהדרוש, ובנפש חפצה יתבאר לך במה שפי' בשער האהבה פרק ד בענין כי חפץ בבת יעקב ושם פי' ענין רעותא דלבא שהוא החשק הגמור אחר עבודת האלהית. וכל יצר מחשבות מבין פי' רבותינו ז"ל והעתקנו לשונם בשער האהבה פרק ח. אם תדרשנו ימצא לך, כאן הורה מה שביארנו מדברי הרשב"י ע"ה דמאן דבעי לאמשכא רוחא דלעילא צריך יראה ותבירו דלבא וכו' כמבואר, וזה אם תדרשנו כי צריך דרישה עד שימצא לך, והוא מענין (דברים יג, טו) ודרשת וחקרת, וכן (ויקרא י, ט) דרוש דרש משה, מדלא קאמר אם תמצא לו ימצא לך. ואפשר שפי' דרישה כפירוש הרד"ק בשרשים שהוא הזמנה, כענין (ישעיה סה, א) נדרשתי ללא שאלו, שהכוונה נמצאתי ונזדמנתי, וכן (תהלים קיא, ב) דרושים לכל חפציהם, מזומנים ונמצאים וכו', וכן בהזדמן האדם ובהכין עצמו לקבל הקדושה הקדוש ברוך הוא ימצא לו, אבל אם אינו מכין עצמו כראוי לא ימצא הקדוש ברוך הוא אליו. וממה שאמר ימצא ולא אמר ידרש לך הורה על מה שאמרו בא ליטהר מסייעין אותו כי מצוי הוא חשוב יותר מדרישה. ואומרו לך פירוש מצדך צריך הוא שימצא לך אבל הוא מעצמו הוא מצוי ואם תעזבנו יזניחך לעד והוא כענין מה שאמרו ז"ל אם יום תעזבני יומים אעזבך, משל לב' אוהבים שהיו זה אצל זה זה פנה לדרכו דרך יום כה למזרח וזה פנה גם כן לדרכו דרך יום כה למערב, נמצא ביניהם מהלך ב' ימים, והיינו יומים אעזבך והיינו יזניחך לעד. ועוד ירצה יזניחך לעד שלא יהיה מבני עלאה הנקראים עבדי ה' כדפי' בזוהר והטעם שאינם עולים שם אלא אותם שהם דבקים לעולם במחשבה כדפי' בפרק ד. ולכן צריך אדם כשיתחיל לתפוס בקדושה ולהדבק בקונו יום אחד שיסמוך לו יום אחר ביען שיהיה לו טורח כפלים למצוא הדבקות ממה שהיה לו, וכמו שאמרו ז"ל אם שכח תשכח, שכח אדם מעט משכחין אותו הרבה, והיינו אומרו תעזבנו אפילו עזיבה מועטת ולא אמר אם תזניחהו והיינו יזניחך לעד מן הטעם האמור שהוא על דרך אם יום תעזבני וכו':
עוד מהדברים הגורמים קדושת המחשבות עוד גילה לנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי טז, ג) גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, והכוונה היא כמה דברים וכולם נוגעים לקדושת המחשבה. הא' כפשוטו שהוא כענין (תהלים כה, כג) השלך על ה' יהבך, ופירשו בגמרא שיהבך פירושו משא, והכוונה משא דברי העולם כענין כלכול האדם בני ביתו ופרנסתו ומקחו ושישליכם על ה' שבידו לתקן הכל, וכל אלו דברים יבלבלו אל האדם מחשבתו, ולזה אמר גול אל ה' מעשיך ובזה יכונו מחשבותיך, וזו מעלה ממדות הבטחון כמו שהאריך בחובת הלבבות שהוא מנוחת הנפש מפגעי העולם ומללכת בדרכים וכיוצא שהוא בוטח באדונו שלא יחסר לו פרנסתו, כמו שנאמר (תהלים כג, א) ה' רועי לא אחסר, כי ידו"ד שהוא בראו הוא יודע עניינו בטוב לו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם קלא, ג) כגמול עלי נפשי, וכאשר יתחזק האדם בבטחון בו יתברך תהיה סבה גדולה לטהרת המחשבה, כי כיון שמשליך כל דבריו על ה' אין לו מחשבה אחרת אלא אותו הדבר שהוא עוסק בו, תפלה או תורה או מצוה, הכל היא לעבודה אלהית בלי שום פניה. זהו פשט הכתוב ירצה גול אל ה' מעשיך, הוא בראית אברי גופו, כענין (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, כמו שפירשו רבותינו ז"ל הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנו על כל אבר וכו', וגול אל ה' פירושו שאף על פי שאברי האדם וגופו הם גשמיים כאשר יגול אותם ויקשרם בשרשם שהוא ידו"ד יזדככו האברים ויכונו המחשבות, ודבר זה פירש הרשב"י ע"ה בכמה פנים שנמצא ידו"ד נרמז באברי האדם, אמרו בתיקונים (דף קל) זה לשונם, ידו"ד הוא אשתכח בכל אבר ואבר הוא אשתכח בד' גוונין דשערא ובד' גוונין דעינא ובד' אדרין דאודנא ובד' גווני דאנפין ובקלא ובדבורא ובקריאה ואמירה ובעשיה דידין ובכל אבר ואבר דגופא איהו ידו"ד וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ושאר לשונו העתקנו בשער היראה. עוד פירשו בתיקונים (דף נח) שימצא שם ידו"ד בגופו של אדם, י' ברישא, ה' ה' בידין, ו' בגופא. זה לשונו (שם דף קכז), תא חזי איהו רישא ואיהו מדה דעיינין דאודנין דאנפין דתרין נוקבין דחוטמא מדה בפומא, שקל הקדש דא ו' שקל דגופא, כנפי השקל ה' אצבען דימינא וה' דשמאלא, ובגין דשמא דידו"ד איהו מדה ושעור ומשקל אמר קרא (ויקרא יט) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, עד כאן לשונו. עוד פירשו בתיקונים (תיקון כב) שהשם מלא באלפין יו"ד ק"א וא"ו ק"א נמצא רמוז באברי האדם, זה לשונם, ובגין דא אתקשר שוקא ימינא דאית ביה תלת פרקין עם דרועא ימינא לשריא ביה ה"א, וכן דרועא שמאלא עם שוקא שמאלא דשריא ביה ה"א, וכן גוף וברית אינון ו"ו ושרין בהון א' דאיהי אימא ואתעבידא י"ג וא"ו. יו"ד שריא בעשר אצבען דידין ובעשר אצבען דרגלין משום דאתחלתא דשמא קדישא מחכמה שריא דאיהו באצבען כתר עילאה שריא ברישא דבר נש דתמן מחשבה סתימא וכמה דמחשבה איהי סתימא הכי איהו סתים, עד כאן לשונו. ואמר לקמיה ארבע יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד, עד כאן לשונו לעניננו. ועוד בתיקונים (תקוני ז"ח דף כט ע"א) כתיבת יד, שכל אבר ואבר שבאדם כלול מעשר, ורומז לשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ונאמר עליו (בראשית א, כו) נעשה אדם, שאדם הוא ט' במספר קטן, ושכינה דמות אדם המשלמת בחינה עשירית בכל אבר ואבר ובסוף דבריו אמר דא שכינתא תתאה איהו שלימו דעילאין ותתאין, והכי אזיל בכל אבר ואבר ובכל ספירה וספירה, ואמר נעשה אדם עד דאתכלילת שכינתא בכל ספירין ובכל אבר בההוא זמנא דאשתלימו כל אברין בה כל חד לעשר כגוונא דא יו"ד ק"א וא"ו ק"א לבתר נחית לארבע וכו' צ"ע שם, עד כאן לשונו:
ואחר הצעת ידיעת המאמרים האלו יתבאר ואחר הפסוק על ב' בחינות וכולם נוגעות למעשה, האחד גול אל ה' מעשיך, הוא כי אחר שידע שכל אבריו שהם נקראים מעשים כדפי' חתומים בשם ידו"ד צריך שלא יחטא בהם, כמו שאמר הכתוב (ויקרא ט, כד) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ופי' שארבע מדות אלו הם כנגד שם ידו"ד משפט י' מדה ה' משקל ו' משורה ה'. ואמר הרשב"י ע"ה לעיל מהמאמר שהעתקנו (תקונים דף קכז) ובגין דא לא תעשו עול במשפט במדה וכו' במדה דא מדה דשעור קומה, דכל מאן דלאו איהו בעל מדות אכחיש שיעור קומה דלעילא ולא אתנטיל מתמן דעשר ספירן דלעילא כלהו אזלין במדה מסטרא דאת י' ובמשקל מסטרא דאת ו' תרי מאזני השקל אינון ה' ה', עד כאן לשונו. ואחר היות האברים נקיים והם כסא אל ידו"ד יכונו המחשבות וכדפי' לעיל בפרק ששי שהמחשבה העליונה אינה שורה אלא בכסא שלם ומתוקן כראוי, וכן כאשר יחשוב שהמוחין שבראשו יש בהם רמז שם ידו"ד וד' מוחין כנגד שם ידו"ד והם כנגד ד' פרשיות שבתפילין שהם נקראו שם ידו"ד כדפי' בזוהר, ראוי שיטהר מחשבותיו והיינו בכלל גול אל ה' מעשיך שפי' ששם ידו"ד נרמז בכל אבר ואבר שבאדם ובפרט בד' מוחין רמוז יותר. ועוד נתבאר ענין זה יותר בארוכה ביאר שם (דף קכט) הרשב"י ע"ה ד' בחינות ראיה שמיעה ריח דבור. ואחר אחר כך לית תקונ מאלין דאתוון דלא אתכלילן בה עשר ספירן דאינון יו"ד ק"א וא"ו ק"א וארבעה אתוון דאינון ידו"ד איהו לא אשתני בכל אתר. איהו שמע לשמאלא לישראל ואסתכל בימינא עלייהו ובדרום איהו מרחף עלייהו, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ובמערב איהו ממלל עמהון שנויין אינון במאני דגופא אבל ביה לית שנויא כלל, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, י) אני ה' לא שניתי, וכל אבר ואבר דאיהו נרא דכל פקודא בעי בר נש לאמלכא לקודשא בריך הוא ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן, ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין וטנופין דאינון קליפין, וצריך ליקרא לון בכל פקודין דשריין על כל אבר ואבר דאינון נרות דכל פקודא נר אתקריאת, הדא הוא דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה (שם ב, כו) נר ה' נשמת אדם, עד כאן לשונו לעניננו. ומה שאמר איהו שמע לשמאלא וכו' ובמערב איהו ממלל וכו' נתבאר לעיל מהמאמר הזה ואינו לעניננו:
והיוצא מכלל פשט המאמר הוא כי צריך והיוצא האדם לתקן כל אבריו שיהיו כסא שישרה בהם שם ידו"ד שהוא הנשמה השורה בפנים וכל איזה פגם שיהיה באיזה אבר שם ידו"ד מסתלק, כמבואר שם לקמיה, והעתקנו כל המאמר בשער היראה פרק ט עיין שם. והיינו גול אל יי' מעשיך כדפי' ובזה יכונו מחשבותיך דהיינו שם המחשבה יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא נשמה פנימית המתפשטת באברים, ובפרט במה שנתבאר לעיל במאמר הרשב"י ע"ה מסוף תקון כ"ב ששם המחשבה יו"ד ק"א וא"ו ק"א הוא רמוז באברי האדם יאמר גול אל ידו"ד סתם, והכוונה גול אל השם הזה מעשיך האברים הרמוזים בשם הזה ויכונו מחשבותיך, כי בהטהר האברים שישרה בהם השם יכונו המחשבות, כי השם הזה הוא קשור במחשבה כמו שנתבאר:
ובזה נכלל הפרק הזה:


פותח הנושא
שדה צפון
הודעות: 8
הצטרף: 10 נובמבר 2019, 13:18
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער ההדושה פרק ז

שליחה על ידי שדה צפון » 11 נובמבר 2019, 21:55

אלפי תודות

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “בית המדרש”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Google [Bot], זוזו | 4 אורחים