איתא בשו"ע או"ח סי' תרעג ס"א: אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד באלף לא בטיל דהוי דבר שבמנין, אלא ידליק מן התערובות כל כך שבודאי נר של היתר דולק עם נר של איסור ואז מותר להשתמש אצלן".
והנה, כל זה אם באים להלכה של "ביטול ברוב", דאז יש כלל דאין דבר שבמנין בטל אפילו באלף. אבל לא הבנתי למה אין כאן את ההיתר של ספק דרבנן לקולא, שהרי בודאי איסור הנאה ליהנות מנר חנוכה הוא איסור דרבנן, וכל נרות חנוכה עצמן הוא מדרבנן, וא"כ יקח נר אחד לבד מהנרות המעורבין, וידליק ויהנה, דהוי ספק דרבנן לקולא.
וחשבתי דהנה בטעם האיסור להשתמש לאור הנרות, כתב רש"י "שיהא ניכר שהוא נר מצוה". ובר"ן כתב "דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל", אבל בתוס' משמע (ד"ה ומותר להתמש כמו שכתב ראמ"ה בדעתם בהגו"ח) שהוא מפני שהשימוש במצוה הוי ביזוי למצוה. ואולי לפ"ז י"ל דהגם שכל התקנה להדליק נרות חנוכה הוא דין דרבנן, מ"מ האיסור להשתמש לאורה הוא חמור כמו איסור תורה, כיון שיש כאן נושא של ביזוי מצוה. ולכן לא אומרים בזה סד"ר לקולא [והוא חידוש גדול].
ולעצמי יישבתי בדוחק עוד דאולי זה נחשב כמכניס עצמו לספק דרבנן לקולא, וצ"ב.
כיו"ב אמרתי מכבר ליישב תמיהת הדברי חמודות במה דאיתא ברכות ח. בין פסוקא לפסוקא מהו, תיקו. וכתבו תר"י דאזלינן בזה לחומרא, והקשה בדברי חמודות דהא כל הקריאת התורה אינה אלא תקנה מדרבנן וא"כ למה לא אזלי' בספיקא לקולא, וכתב שם דאולי כיון שזה היה תקנת נביאים כמשה ועזרא ראוי להחמיר בספיקן. ולולי דבריו אמינא דנהי נמי דקריאת התורה מדרבנן, ס"ס דרשו על מי שיוצא ומניח ס"ת פתוח "ועוזבי ה' יכלו", וזהו ודאי לא דרבנן.. והיינו דגם בזה יש בחינה של זלזול בתורה, וכבר אמרו בפ"ק דמגילה, דכבוד תורה חמור יותר מתורה עצמה, ולכן אזלי' בספיקא לחומרא.
והנה, כל זה אם באים להלכה של "ביטול ברוב", דאז יש כלל דאין דבר שבמנין בטל אפילו באלף. אבל לא הבנתי למה אין כאן את ההיתר של ספק דרבנן לקולא, שהרי בודאי איסור הנאה ליהנות מנר חנוכה הוא איסור דרבנן, וכל נרות חנוכה עצמן הוא מדרבנן, וא"כ יקח נר אחד לבד מהנרות המעורבין, וידליק ויהנה, דהוי ספק דרבנן לקולא.
וחשבתי דהנה בטעם האיסור להשתמש לאור הנרות, כתב רש"י "שיהא ניכר שהוא נר מצוה". ובר"ן כתב "דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל", אבל בתוס' משמע (ד"ה ומותר להתמש כמו שכתב ראמ"ה בדעתם בהגו"ח) שהוא מפני שהשימוש במצוה הוי ביזוי למצוה. ואולי לפ"ז י"ל דהגם שכל התקנה להדליק נרות חנוכה הוא דין דרבנן, מ"מ האיסור להשתמש לאורה הוא חמור כמו איסור תורה, כיון שיש כאן נושא של ביזוי מצוה. ולכן לא אומרים בזה סד"ר לקולא [והוא חידוש גדול].
ולעצמי יישבתי בדוחק עוד דאולי זה נחשב כמכניס עצמו לספק דרבנן לקולא, וצ"ב.
כיו"ב אמרתי מכבר ליישב תמיהת הדברי חמודות במה דאיתא ברכות ח. בין פסוקא לפסוקא מהו, תיקו. וכתבו תר"י דאזלינן בזה לחומרא, והקשה בדברי חמודות דהא כל הקריאת התורה אינה אלא תקנה מדרבנן וא"כ למה לא אזלי' בספיקא לקולא, וכתב שם דאולי כיון שזה היה תקנת נביאים כמשה ועזרא ראוי להחמיר בספיקן. ולולי דבריו אמינא דנהי נמי דקריאת התורה מדרבנן, ס"ס דרשו על מי שיוצא ומניח ס"ת פתוח "ועוזבי ה' יכלו", וזהו ודאי לא דרבנן.. והיינו דגם בזה יש בחינה של זלזול בתורה, וכבר אמרו בפ"ק דמגילה, דכבוד תורה חמור יותר מתורה עצמה, ולכן אזלי' בספיקא לחומרא.