אין שבועה חלה על שבועה

[הערשל]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.
ויש להקשות דאף אילו נימא שבועה חלה על שבועה אין לו להתחייב יותר מא', עפ"י מה שנח' סומכוס וחכמים בשוחט בהמה ובת בתה ואח"כ שחט הבת שהיא אם ובת ועובר פעמיים על אותו ואת בנו ולחכמים לוקה א' מפני שעבר במעשה אחד, ולסומכוס לוקה ב' משום גופים מוחלקים, וכאן לכו"ע ילקה א' שזה מעשה א' ואין גופים מוחלקים.

[HaimL]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.
ויש להקשות דאף אילו נימא שבועה חלה על שבועה אין לו להתחייב יותר מא', עפ"י מה שנח' סומכוס וחכמים בשוחט בהמה ובת בתה ואח"כ שחט הבת שהיא אם ובת ועובר פעמיים על אותו ואת בנו ולחכמים לוקה א' מפני שעבר במעשה אחד, ולסומכוס לוקה ב' משום גופים מוחלקים, וכאן לכו"ע ילקה א' שזה מעשה א' ואין גופים מוחלקים.

בפשטות, מפני בשבועה האיסור הוא לא יחל דברו, והרי חילל כל דיבור ודיבור, אם לא שהתורה חידשה שאין שבועה חלה על שבועה. ולא דמי לאיסור תורה דרחמנא אמר לא תעביד, והוא עבד במעשה אחד (או לסומכוס, שהאיסור רבוץ מן התורה על כל גוף וגוף, והוא עבר על האיסור בכל גוף בנפרד).
 

[הערשל]

והוא

פשטות, מפני בשבועה האיסור הוא לא יחל דברו, והרי חילל כל דיבור ודיבור, אם לא שהתורה חידשה שאין שבועה חלה על שבועה. ולא דמי לאיסור תורה דרחמנא אמר לא תעביד, והוא עבד במעשה אחד (או לסומכוס, שהאיסור רבוץ מן התורה על כל גוף וגוף, והוא עבר על האיסור בכל גוף בנפרד).

אבל ס"ס הי' במעשה אחד שעבר על אותו לאו, וכן אין כאן גופים מחלקים או התראות מחלקות.

[HaimL]

והוא

פשטות, מפני בשבועה האיסור הוא לא יחל דברו, והרי חילל כל דיבור ודיבור, אם לא שהתורה חידשה שאין שבועה חלה על שבועה. ולא דמי לאיסור תורה דרחמנא אמר לא תעביד, והוא עבד במעשה אחד (או לסומכוס, שהאיסור רבוץ מן התורה על כל גוף וגוף, והוא עבר על האיסור בכל גוף בנפרד).

אבל ס"ס הי' במעשה אחד שעבר על אותו לאו, וכן אין כאן גופים מחלקים או התראות מחלקות.

נכון, אבל זאת היא בדיוק טענתי. בשבועה, זהו גדר חדש של איסור, ואינו דומה לאף איסור אחר. כי, בכל איסורים שבתורה, רחמנא אמר לא תעביד, ומכאן מחלוקת רבנן וסומכוס, שהבאת. אבל בשבועה, הרי מצד הדין החפצא הוא היתר גמור, רק דאיהו אסר נפשיה מן חפצא, וכאילו מוליד איסור חדש לגמרי, על כל שבועה ושבועה.

אנסה להסביר באופן קצת יותר ברור. באותו ואת בנו, הרי איסור האם תלוי באיסור הבת, וגם איסור בת הבת תלוי באיסור הבת, שכ"ז הוא איסור אחד, במעשה אחד של שחיטה. ולסומכוס, איסור האם עם הבת עומד בפני עצמו מאיסור הבת עם בת הבת, ולכן דנים אותם כשני איסורים נפרדים. 
אבל בשבועה, הרי האיסור הוא לא עצם אכילת הכיכר, שהוא היתר גמור מצד עצמו. אלא זה שבאכילתו הוא עובר על שבועתו. ומכיוון שהשבועות לא תלויות זו בזו בכלל, הרי לא דנים מצד אכילת הכיכר, אלא מצד חילול שבועתו, והרי חילל כל שבועה ושבועה בפני עצמה, רק שמה שעשה את החילול הוא אכילת הכיכר שעליו נשבע
 

[משה נפתלי]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.

היינו טעמא דאין שבועה חלה על שבועה והיינו טעמא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה אינו לוקה אלא אחת: אין חייבין על שם אחד שתים (ואין כאן דין מיוחד בשבועה).

ועד כאן לא פליג סומכוס התם אלא משום דגופין מחולקין, אבל שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, דגוף אחד הוא, אף סומכוס מודה דאינו חייב אלא אחת.
 

[קדמא ואזלא]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.

היינו טעמא דאין שבועה חלה על שבועה והיינו טעמא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה אינו לוקה אלא אחת: אין חייבין על שם אחד שתים (ואין כאן דין מיוחד בשבועה)

אין הדברים פשוטים כ"כ. בשו"ת אבני מילואים סי' יב נסתפק בדבר, אי הא דאין שבועה חע"ש הוא רק מצד אין איסור חע"א לענין קרבן ומלקות, או מצד שמושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה עליו כלל. ואצטט חלק מלשונו, עי"ש באריכות.

שו"ת אבני מילואים סימן יב
"ואמנם נראה לענ"ד דהא דפריך והא מושבע ועומד הוא, היינו לומר דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד והיינו דאיכא בין הך טעמא דאין אחע"א ובין טעמא דמושבע ועומד, דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות, אבל איסורא מיהו רכיב עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה כלל".

וע"ע בחי' רע"א שבועות כז,ב ובשער המלך פי"ז מאיסו"ב.

[משה נפתלי]

על כל פנים, לפי דרכם של 'שער המלך' ו'אבני מלואים' ניחא בפשיטות טפי, ד'אין שבועה חלה על שבועה' אתי למימר דאין השבועה השניה חלה כלל, ועדיפא משני בנים ואותה, דעבר על ב' איסורים אלא דאינו לוקה אלא אחת.
ולהעיר: אמרנו 'אין חייבין על שם אחד שתים', ולא 'אין איסור חל על איסור'.

[קדמא ואזלא]

על כל פנים, לפי דרכם של 'שער המלך' ו'אבני מלואים' ניחא בפשיטות טפי, ד'אין שבועה חלה על שבועה' אתי למימר דאין השבועה השניה חלה כלל, ועדיפא משני בנים ואותה, דעבר על ב' איסורים אלא דאינו לוקה אלא אחת.

צודק לכאורה.

ולהעיר: אמרנו 'אין חייבין על שם אחד שתים', ולא 'אין איסור חל על איסור'.

התייחסתי למה שהשתמע ש'אין שבועה חלה על שבועה' היינו רק לענין חיוב קרבן [ומלקות].

[איש אל רעהו]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.
ויש להקשות דאף אילו נימא שבועה חלה על שבועה אין לו להתחייב יותר מא', עפ"י מה שנח' סומכוס וחכמים בשוחט בהמה ובת בתה ואח"כ שחט הבת שהיא אם ובת ועובר פעמיים על אותו ואת בנו ולחכמים לוקה א' מפני שעבר במעשה אחד, ולסומכוס לוקה ב' משום גופים מוחלקים, וכאן לכו"ע ילקה א' שזה מעשה א' ואין גופים מוחלקים.

למה אינך שואל אף לפי האמת? אם השבועה השניה חלה בכולל, כגון שבתחילה נשבע שלא יאכל ענבים ושוב נשבע שלא יאכל ענבים ותאנים שחלה השבועה בכולל, ועכשיו יאכל ענבים הרי הוא חייב שתים.
 

[משבט הכהונא]

והוא

פשטות, מפני בשבועה האיסור הוא לא יחל דברו, והרי חילל כל דיבור ודיבור, אם לא שהתורה חידשה שאין שבועה חלה על שבועה. ולא דמי לאיסור תורה דרחמנא אמר לא תעביד, והוא עבד במעשה אחד (או לסומכוס, שהאיסור רבוץ מן התורה על כל גוף וגוף, והוא עבר על האיסור בכל גוף בנפרד).

אבל ס"ס הי' במעשה אחד שעבר על אותו לאו, וכן אין כאן גופים מחלקים או התראות מחלקות.

נכון, אבל זאת היא בדיוק טענתי. בשבועה, זהו גדר חדש של איסור, ואינו דומה לאף איסור אחר. כי, בכל איסורים שבתורה, רחמנא אמר לא תעביד, ומכאן מחלוקת רבנן וסומכוס, שהבאת. אבל בשבועה, הרי מצד הדין החפצא הוא היתר גמור, רק דאיהו אסר נפשיה מן חפצא, וכאילו מוליד איסור חדש לגמרי, על כל שבועה ושבועה.

אנסה להסביר באופן קצת יותר ברור. באותו ואת בנו, הרי איסור האם תלוי באיסור הבת, וגם איסור בת הבת תלוי באיסור הבת, שכ"ז הוא איסור אחד, במעשה אחד של שחיטה. ולסומכוס, איסור האם עם הבת עומד בפני עצמו מאיסור הבת עם בת הבת, ולכן דנים אותם כשני איסורים נפרדים. 
אבל בשבועה, הרי האיסור הוא לא עצם אכילת הכיכר, שהוא היתר גמור מצד עצמו. אלא זה שבאכילתו הוא עובר על שבועתו. ומכיוון שהשבועות לא תלויות זו בזו בכלל, הרי לא דנים מצד אכילת הכיכר, אלא מצד חילול שבועתו, והרי חילל כל שבועה ושבועה בפני עצמה, רק שמה שעשה את החילול הוא אכילת הכיכר שעליו נשבע

חזק וברוך רק רציתי להוסיף שמוכרח הוא ג"כ דאל"כ באופן דמהני שבועה על שבועה כגון באיסור מוסיף א"כ היכי לוקה שניים והא הוי בהעלם אחד וצריך למצוא הגדרה  מכוונת בזה

[הערשל]

והרי חילל כל שבועה ושבועה בפני עצמה,

אבל סו"ס הלאו הוא אחד 'בל יחל' וגם מי שאכל נבילה וחזר ואכל אף שעבר פעמיים על האיסור אינו חייב שתים לולי שיהי' התראות מחלקות.

[הערשל]

היינו דאיכא בין הך טעמא דאין אחע"א ובין טעמא דמושבע ועומד, דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות, אבל איסורא מיהו רכיב עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה כלל.

מה שכתבת שאיסורא הוא דרכיב עלי' זה חידוש של הפמ"ג והאחרונים האריכו לסתור חידושו.

[הערשל]

ידוע הדין שאין שבועה חלה על שבועה, ולכן הנשבע שלא אוכל כיכר זו וחזר ונשבע שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת.

היינו טעמא דאין שבועה חלה על שבועה והיינו טעמא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה אינו לוקה אלא אחת: אין חייבין על שם אחד שתים (ואין כאן דין מיוחד בשבועה).

ועד כאן לא פליג סומכוס התם אלא משום דגופין מחולקין, אבל שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, דגוף אחד הוא, אף סומכוס מודה דאינו חייב אלא אחת.

יש נפ"מ אם הטעם הוא כמו שכתבת או דין אחר שאין שבועה חלה על שבועה, לענין התרו בו משום שבועה שניה.
 

[קדמא ואזלא]

היינו דאיכא בין הך טעמא דאין אחע"א ובין טעמא דמושבע ועומד, דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות, אבל איסורא מיהו רכיב עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה כלל.

מה שכתבת שאיסורא הוא דרכיב עלי' זה חידוש של הפמ"ג והאחרונים האריכו לסתור חידושו.

הציטוט שהבאת ממני הוא מלשונו של האבני מילואים.
 

[HaimL]

והרי חילל כל שבועה ושבועה בפני עצמה,

אבל סו"ס הלאו הוא אחד 'בל יחל' וגם מי שאכל נבילה וחזר ואכל אף שעבר פעמיים על האיסור אינו חייב שתים לולי שיהי' התראות מחלקות.

זאת בדיוק טענתי. כאשר הוא נשבע, וחזר ונשבע, הוא הוליד איסור חדש, ובלתי תלוי, על כל שבועה ושבועה. ולכן, אם התרו בו שלא לאכול את הכיכר, הרי זה כאילו התרו בו אל תעבור על שבועתך מעכשיו, ועל שבועתך מלפני שעה, ושעתיים ושלוש, ובאכילה אחת עבר על כל השבועות. 
 

[הערשל]

עיינתי ברמב"ם פ"ו משבועות הי"ז שכתב שם נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה וכו' ומפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת. עכ"ל.
ויתכן שאפשר לדייק מדבריו שאם התרו בו משום שניה חייב, מזה שכתב חייב משום ראשונה ושניה, וצ"ע דאין איסור חל על איסור, ואולי י"ל דאימת אמרינן אאחע"א באופן שבאים לחייבו משום איסור חדש, אבל כשבאים לחייבו משום אותו איסור יכולים אנו לומר שהאיסור הראשון עדיין קיים והסיבה האוסרת תהי' השבועה השניה.
וצ"ע בזה שזה סברא מחודשת, ואולי זה בגדר דבר שלא שמע מרבו.

[משה נפתלי]

אם השבועה השניה חלה בכולל, הכיצד הוא חייב שתים?

שאלה כבדה!

קַרְיָנָא דְאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא.

[איש אל רעהו]

אם השבועה השניה חלה בכולל, הכיצד הוא חייב שתים?

שאלה כבדה!

קַרְיָנָא דְאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא.

לא שאלתי כזאת שאלה.
 

[הערשל]

וצ"ע בזה שזה סברא מחודשת,

בס"ד נראה שאפשר להביא סימוכין לסברא הנ"ל. דעי' בתוס' רא"ש פסחים לו. דאיסור נבילה חל על אינו זבוח כיון שזה מין איסור אחד [ושמעתי שיש בענין זה באחיעזר סי'ו' או ז' לענין נבילה וטריפה ואינו תחת ידי, ואשמח אם יוכל מישהו להעלות את דבריו שם]
ועפי"ז נראה ליישב ג"כ מש"כ התוס' בנזיר יג: דיש היכ"ת שאחר שיש עליו נזירות אחת תחול עליו נזירות אחרת ונחשב שמקיים שני נזיריות, ותמוה לכא' דמאחר שאין אחע"א מה שייך לומר שחלה נזירות שני' הרי אינו נאסר מחמתה בכלום, ולהנ"ל א"ש דבמין איסור אחד אמנם איו לוקה שתים אך נחשב דהאיסור קיים גם מחמת הסיבה האוסרת השניה, והתרו בו משום נזירות שניה ילקה מחמתה.

[משה נפתלי]

לא שאלתי כזאת שאלה.

מה אפוא היתה שאלת מר?
 

[איש אל רעהו]

לא שאלתי כזאת שאלה.

מה אפוא היתה שאלת מר?

עיין למעלה.