חילך לאורייתא
משתמש ותיק
כתוב בגמרא ביומא פו. דהשב מאהבה זדונות נעשין לו זכויות
והוא תמוה ביותר, הכיצד עבירה בנעשתה בזדון ובכוונה תחילה, נהפכת לה למצוה, היתכן??
ביאר בעל הקהילות יעקב (בקונטרס שערי תבונה בסימן א' - כמדומה שכתב בבחרותו) דהנה כתוב במסכת מכות ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ואמרינן בקדושין לט דהוא דוקא בשהיה במקום הנסיון באותה אישה ובאותה שעה ובאותו תאוה וביאורו מכיון שנתגבר על יצרו במצב הזה יש לו מצוה
והנה כתוב בגמרא ביומא פו. דהשב מאהבה נעקר כל העבירה למפרע, אבל בתשובה מיראה האו רק מכאן ולהבא והרושם נשאר
(ובטעם הדבר כ' הקה"י שם דהשב מיראה אינו מצטער על עצם המעשה רק על העונש, ולכן מכאן ולהבא נחשב לו כשוגג. אבל השב מאהבה הוא מצטער על עצם עשיית העבירה, ותחרט על שכבר על רצון הבורא יתברך)
ממילא, מחדש לנו הקה"י, כיון דהשב מאהבה נעקר העבירה למפרע, נמצא שכשיבדקו בשמים מה עשה באותו זמן העבירה, הרי שימצא שהיה יושב בטל, שהרי לא עשה לא מצוה ולא עבירה, והרי הנסיון בא אליו וכביכול נתגבר עליו, שהרי נמצא כתוב שלא עשה עבירה, וממילא מקבל על זה שכר של מצוה.
עד כאן דבריו המחודשים של הקהילות יעקב, ולענ"ד זה תמוה מאוד לומר דהתשובה מכפרת כל כך, ונחשב כאילו הזדמן לו העבירה באותו הזמן ולא עשה העבירה, דבפשטות עד כמה שנמחק העבירה למפרע, נמחק גם המצב והמציאות בה היה העבירה, ולומר שהמצב והנסיון נשאר ורק העבירה נמחקה, ומשום כך לומר שנתגבר על יצרו ומקבל על כך שכר מצוה זה וחידוש נורא שטרם נשמע כמוהו