ניגון בין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן

אלימלך

משתמש ותיק
היות ויש בעלי תפילה שמנגנים בימים נוראים בין "בעגלא ובזמן קריב" לבין "ואמרו אמן" ובין "דאמירן בעלמא" ל"ואמרו אמן". יש לדון האם שרי למיעבד הכי

במשנ"ב (קכד' ס"ק לה) כתב
אם שליח ציבור מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא
הרי שניגון הרבה הוי הפסק.

ואין לחלק ולומר שאם המנהג תמיד לנגן לא הוי הפסק. דעיין במג"א (שם סקי"ד) שכתב
ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ"ש סו"ס קכח' דהארכת הניגון מכלל הברכה היא. ומ"מ נראה לי דאם מאריך הרבה הוי הפסק
הרי שמדמה זאת לברכת כהנים ושם הוי המנהג תמיד לנגן וכמ"ש הרמ"א סו"ס קכח'.

ויש לדון עד כמה לא חשוב שמאריך -

והנה ברמ"א סו"ס קכח' כתב " וְאוֹמְרִים רִבּוֹן בְשָׁעָה שֶׁמַּאֲרִיכִין בְּנִגּוּן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּסוֹף הַפְּסוּקִים דְּהַיְנוּ: וְיִשְׁמְרֶךְ; וִיחֻנֶּךָּ; שָׁלוֹם " וכתב מג"א - דהיינו בשעה שמאריכים בניגון באות האחרונה [ודוקא בוישמרך ויחונך אבל בשלום שא"א להאריך בניגון באות האחרונה א"צ] אבל לא בשעת אמירת התיבה עצמה דאז צריך לשתוק ולשמוע הברכה וכמ"ש בסעיף כו'. ואחרי שסיימו לומר וישמרך הגם שמאריכים בכ' חשוב שנגמר הברכה. והקשה המג"א הרי בעי למימר בשעה שהכהנים מברכים ותי' דלענין זה (שיהיה את 'הענין' של ברכת כהנים [ולכאו' גם לענין הפסק]) לא חשיב עדיין סיום הברכה וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' באחד אע"פ שכבר גמר התיבה מיקרי קבלת עול מלכות שמים. ע"כ דברי המג"א
- ולכאו' אנו למדים (בצירוף דברי המשנ"ב למעלה) שכל זמן שהכהנים מאריכים בכ' לא חשיב שמאריכים הרבה. והכהנים מאריכים עד שיספיקו הקהל לומר כל[עיין משנ"ב סימן קל' סק"ה] הריבון.

אמנם יל"ע דאולי דוקא כשמאריכין בכ' או מאריכין בואמרו אמן אבל כשמנגנים סתם בין בעגלא ובזמן קריב לואמרו אמן שמא הוי הפסק?
אלא דעיין בביאוה"ל סו"ס קכח' (ד"ה ובשעה) שכתב
ובמקומותינו נוהגים הקהל לומר ריבון אחר קריאת המקרא והכהנים שותקים אז או מנגנים אלא דיש לפקפק בזה קצת דיש הפסק בין קריאת המקרא לאמירת הכהנים ובשלמא כשמנגנים אפשר דגם זה בהוא בכלל התחלת אמירת התיבה [עיין לעיל בסימן קכד' מג"א ס"ק יד' ויש לחלק] אבל כששותקים מאי איכא למימר וכו'
והנה במש"כ בביאוה"ל ויש לחלק נראה כונתו מצד שמנגנים סתם ולא מאריכים בתיבה וכמש"כ. ונמצא שהביאוה"ל נסתפק בזה

אמנם מ"מ מנהג העולם שאינו חושש לזה ומאריכים הכהנים בניגון קודם אמירת שלום עד שאומרים כל היהי רצון הארוך [ ויש להביא ראיה לזה שלא חוששים אע"פ שמנגן סתם מהא דהמג"א השוה זאת לד' דאחד ושם כתבו הפוסקים [עיין משנ"ב דרשו סימן סא' במשנ"ב ס"ק יא' וצל"ע בפנים] שאפשר לכוין גם אחר שמסיים הד' ואפ' ששותק?]

ולפי"ז לכאו' הוא הדין דאפשר לנגן בין בעגלא ובזמן קריב לואמרו אמן

אלא שתמוה מאוד לומר שכל אותה האריכות שמאריכים הכהנים בניגון הרבה לא מקרי מאריך הרבה ולכן צ"ל שאין העולם חושש להפסק בין המקרא לכהנים וא"כ אין כלל ראיה מהעולם לנידונינו בקדיש]
וצ"ע בכ"ז למעשה. וראיתי שבספר שיח תפילה (להגר"י טשזנר) בדיני הקדיש הזהיר שבימים נוראים יש שמנגנים בין בעגלא ובזמן קריב לואמרו אמן והוי הפסק.
אמנם מ"מ הא ודאי שגם אם לא חשיב שמאריך בניגון מ"מ צריך השליח ציבור לנגן בין בעגלא ובזמן קריב לואמרו אמן ולא ישתוק וכמש"כ הביאוה"ל

[הדברים הנ"ל נכתבו תחת דוחק זמן במוצאי ר"ה מבלי עיון בספרים (ועתה הקלדתי) ואצ"ל שהם לא הלכה למעשה]
 
חלק עליון תַחתִית