האם אסור להאכיל קטנים בידיים ביום הכיפורים?

בבא קמא

משתמש ותיק
במנחת חינוך מצווה שי"ג כתב בפשיטות דכיון דיש איסור של לא תאכילום א"כ אסור להאכיל קטנים בידיים מעבר למה שהם צריכים לאכול משום פיקוח נפשם.
אבל האחרונים חולקים על זה, וגם מנהג העולם לא כן.
אשמח לשמוע הסבר למה יהא מותר להאכיל. ובעיקר יקשה לפי דברי הר"ן בתחילת פרק יום הכפורים שהוכיח ממה שמותר להרחיץ קטנים ולסוכם ששאר העינויים הם דרבנן, אבל אם היו אסורים מן התורה היה באמת אסור להרחיץ קטנים משום לא תאכילום, ואם כן לענין אכילה שאסורה מן התורה למה באמת לא יהא איסור להאכילם מעבר לכדי צורכם.
לע"ע לא מצאתי בענין ישוב המניח את הדעת.
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מראי מקומות גם אני ידעתי, עברתי על המדברים בענין, ולצערי לא הצלחתי לצאת עם דברים ברורים המיישבים את דברי הר"ן.
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
יתכן ליישב בדעת הר"ן על פי האחרונים שנסתפקו לומר שאם אדם כבר אכל שיעור ככותבת, שוב אין לו איסור מדאורייתא להמשיך לאכול,
ואם כן מיושב שבקטנים שכבר אכלו כדי צרכם שוב לא שייך איסור לא תאכילום מן התורה. ואמנם מסתבר שיש איסור מדרבנן להמשיך לאכול אלא שבזה כבר לא גזרו כמו שלא גזרו על רחיצה וסיכה.
 

ayedavid

משתמש ותיק
אולי אפשר שכל מה שהר"ן דן הוא דווקא בדברים שהם לתענוג (כך קצת נראה גם מלשונו), ועליהם כתב אם היו אסורים מדאורייתא היה אסור לתת לקטן בידיים (כגון סיכה וכדו') , אבל בדברים שאינם תענוג כדוגמת אכילה לא התכוון לאסור כלל, גם כשאין באותה אכילה פיקוח נפש. ומה שמביא מ'לא תאכילום' זו ראיה לכך שאסור לתת בידיים לקטן איסור דאורייתא אבל לא מוסב על אכילה ביוה"כ.
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ayedavid אמר:
אולי אפשר שכל מה שהר"ן דן הוא דווקא בדברים שהם לתענוג (כך קצת נראה גם מלשונו), ועליהם כתב אם היו אסורים מדאורייתא היה אסור לתת לקטן בידיים (כגון סיכה וכדו') , אבל בדברים שאינם תענוג כדוגמת אכילה לא התכוון לאסור כלל, גם כשאין באותה אכילה פיקוח נפש. ומה שמביא מ'לא תאכילום' זו ראיה לכך שאסור לתת בידיים לקטן איסור דאורייתא אבל לא מוסב על אכילה ביוה"כ.
אבל בכל איסורי אכילה יש לא תאכילום, אז למה שעל אכילה ביום כיפור לא יהיה?
 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בבא קמא אמר:
מראי מקומות גם אני ידעתי, עברתי על המדברים בענין, ולצערי לא הצלחתי לצאת עם דברים ברורים המיישבים את דברי הר"ן.

אכן יש כמה יישובים באחרונים, אך כולם קשים (יש סברא לומר שאיסור ספיה שייך רק באיסור חפצא דומיא דשרצים, וכבר כתב כן בשו"ת זכרון יוסף סי' ו. אבל צ"ע שביבמות קיד,א איתא שאסור לומר לקטן להביא מפתח בשבת דרך רה"ר משום ספיה, אף שהוא איסור גברא).

הביאור לענ"ד הוא שכל חיוב חינוך ואיסור ספיה אינם שייכים אלא באיסורים או מצוות שפטור הקטן מהם הוא רק מחמת חולשת שכלו וקוצר דעתו, דבזה מצווים אנו להרגילו כדי שאדרבה יחזק כח שכלו והכרתו לקיום המצוות ולזהירות באיסורים, ולא יתרגל לזלזל בהם. אבל במצוות ואיסורים שפטור הקטן מהם הוא מחמת חסרון מציאותי כמו חסרון גופני וכדומה,  אזי לא שייך מצות חינוך ואיסור ספיה כלל, כיון שאין הוא שייך לענין המצוה או האיסור כלל.
ויש להוכיח יסוד זה מהא דפטרו קטן שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות לרגל משום שאין חיוב על גדול שאינו יכול לעלות ברגל (כמבואר ברש"י ריש חגיגה), ואף שכשיגדל יתחזק כוחו ויוכל לעלות מ"מ לא חייבוהו מדין חינוך כיון שהפטור הוא חסרון בגופו ולא בשכלו, וכן מותר להתייחד עם קטן פחות מבן ט' ולא אסרו מדין ספייה (אה"ע כב,יא), כיון שאינו ראוי לביאה ואין שייך אצלו ענין האיסור כלל, וכן ליכא איסור ספייה בקטן פחות מי"ב לעבור על נדרו משום שאין שייך אצלו מציאות נדר, וכנראה זה ביאור כוונת הראשונים בנדרים לו,א שאין איסור ספייה להאכיל קטן שלא למנויו כיון שמופקע ממציאות של מינוי, והיינו שאין הפטור מחמת חולשת שכלו אלא משום שענין המצוה לא שייך אצלו.

ולפי"ז ניחא דביוה"כ שהפטור של הקטן נובע מחולשת גופו א"כ לא שייך בזה ספייה, וגם חינוך הוא תקנה מיוחדת שתיקנו כמה שנים לפני בר מצוה להתענות לשעות שאמדו רבנן שבזה אין להם חולשה. ואולי זו כוונת ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' נב) שלא אסרו ספייה אלא באיסורים שאפשר להמנע מהם אבל ביוה"כ אף שאינה סכנה חיישינן ולא גזור, ומשמע שספייה היא גזירה דרבנן, אבל בפשטות מבואר ביבמות שהוא איסור דאורייתא. ואפשר שכוונתו כהנ"ל שלא אסרה תורה באופן שיש מניעה גופנית.

(אגב אורחיה י"ל דבר נחמד ליישב קושיית הריב"ש בסי' קכד לדעצת רבי ינאי בנדה סא,ב דיש איסור ספייה למתים היאך מותר לקבור כהן בבית הקברות, ותירץ דבין כך טמא, ויל"ע האם אין בזה משום מוסיף טומאה על טומאתו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. אמנם להנ"ל י"ל שבמציאות מופקע מאיסור טומאה מחמת שהוא עצמו טמא, והיינו דלא שייך אצלו במציאות להמנע מהאיסור, ובכה"ג בט כל עיקר איסור ספייה).
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מבקש אמת אמר:
בבא קמא אמר:
מראי מקומות גם אני ידעתי, עברתי על המדברים בענין, ולצערי לא הצלחתי לצאת עם דברים ברורים המיישבים את דברי הר"ן.

אכן יש כמה יישובים באחרונים, אך כולם קשים (יש סברא לומר שאיסור ספיה שייך רק באיסור חפצא דומיא דשרצים, וכבר כתב כן בשו"ת זכרון יוסף סי' ו. אבל צ"ע שביבמות קיד,א איתא שאסור לומר לקטן להביא מפתח בשבת דרך רה"ר משום ספיה, אף שהוא איסור גברא).

הביאור לענ"ד הוא שכל חיוב חינוך ואיסור ספיה אינם שייכים אלא באיסורים או מצוות שפטור הקטן מהם הוא רק מחמת חולשת שכלו וקוצר דעתו, דבזה מצווים אנו להרגילו כדי שאדרבה יחזק כח שכלו והכרתו לקיום המצוות ולזהירות באיסורים, ולא יתרגל לזלזל בהם. אבל במצוות ואיסורים שפטור הקטן מהם הוא מחמת חסרון מציאותי כמו חסרון גופני וכדומה,  אזי לא שייך מצות חינוך ואיסור ספיה כלל, כיון שאין הוא שייך לענין המצוה או האיסור כלל.
ויש להוכיח יסוד זה מהא דפטרו קטן שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות לרגל משום שאין חיוב על גדול שאינו יכול לעלות ברגל (כמבואר ברש"י ריש חגיגה), ואף שכשיגדל יתחזק כוחו ויוכל לעלות מ"מ לא חייבוהו מדין חינוך כיון שהפטור הוא חסרון בגופו ולא בשכלו, וכן מותר להתייחד עם קטן פחות מבן ט' ולא אסרו מדין ספייה (אה"ע כב,יא), כיון שאינו ראוי לביאה ואין שייך אצלו ענין האיסור כלל, וכן ליכא איסור ספייה בקטן פחות מי"ב לעבור על נדרו משום שאין שייך אצלו מציאות נדר, וכנראה זה ביאור כוונת הראשונים בנדרים לו,א שאין איסור ספייה להאכיל קטן שלא למנויו כיון שמופקע ממציאות של מינוי, והיינו שאין הפטור מחמת חולשת שכלו אלא משום שענין המצוה לא שייך אצלו.

ולפי"ז ניחא דביוה"כ שהפטור של הקטן נובע מחולשת גופו א"כ לא שייך בזה ספייה, וגם חינוך הוא תקנה מיוחדת שתיקנו כמה שנים לפני בר מצוה להתענות לשעות שאמדו רבנן שבזה אין להם חולשה. ואולי זו כוונת ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' נב) שלא אסרו ספייה אלא באיסורים שאפשר להמנע מהם אבל ביוה"כ אף שאינה סכנה חיישינן ולא גזור, ומשמע שספייה היא גזירה דרבנן, אבל בפשטות מבואר ביבמות שהוא איסור דאורייתא. ואפשר שכוונתו כהנ"ל שלא אסרה תורה באופן שיש מניעה גופנית.

(אגב אורחיה י"ל דבר נחמד ליישב קושיית הריב"ש בסי' קכד לדעצת רבי ינאי בנדה סא,ב דיש איסור ספייה למתים היאך מותר לקבור כהן בבית הקברות, ותירץ דבין כך טמא, ויל"ע האם אין בזה משום מוסיף טומאה על טומאתו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. אמנם להנ"ל י"ל שבמציאות מופקע מאיסור טומאה מחמת שהוא עצמו טמא, והיינו דלא שייך אצלו במציאות להמנע מהאיסור, ובכה"ג בט כל עיקר איסור ספייה).
איני מבין דבריך, זה שהקטן אינו יכול לעמוד בעינוי זה בסך הכל ענין של פיקוח נפש בדיוק כמו חולה. והיות ואנו רואים שגם חולה חייב בעינוי עד כמה שאינו נוגע לפיקוח נפש אז למה שקטן יהיה אחרת כלפי הלאו של לא תאכילום? והרי לא מצאנו פטור קטן מעינוי משום חולשת גופו רק משום שהוא קטן ופטור מן המצוות, אלא שאכן יש בו פיקוח נפש אבל מעבר לזה הוא כמו גדול. הגע עצמך אם קטן היה חייב במצוות, אז גם במצוות עינוי היה חייב אלא שכמובן היה בו היתר של פיקוח נפש אבל יותר מזה לא מצאנו.
יתירה מזו, אם למשל נהיה במקום שאין בו מספיק אוכל כשר, הגדול יכול להסתפק בזה ואילו הקטן לרוב קטנותו לא יכול להסתפק בזה, אלא נצטרך להאכילו אף דברים אסורים, הרי ברור שמעבר לפיקוח נפש לא נתיר את איסור לא תאכילום, ואם כן מאי שנא ביום הכיפורים שאנו מפקיעים לגמרי איסור לא תאכילום?
ועל כן אינו דומה לכל הדוגמאות שהבאת, כמו יחוד וכדו'.
 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בבא קמא אמר:
מבקש אמת אמר:
בבא קמא אמר:
מראי מקומות גם אני ידעתי, עברתי על המדברים בענין, ולצערי לא הצלחתי לצאת עם דברים ברורים המיישבים את דברי הר"ן.

אכן יש כמה יישובים באחרונים, אך כולם קשים (יש סברא לומר שאיסור ספיה שייך רק באיסור חפצא דומיא דשרצים, וכבר כתב כן בשו"ת זכרון יוסף סי' ו. אבל צ"ע שביבמות קיד,א איתא שאסור לומר לקטן להביא מפתח בשבת דרך רה"ר משום ספיה, אף שהוא איסור גברא).

הביאור לענ"ד הוא שכל חיוב חינוך ואיסור ספיה אינם שייכים אלא באיסורים או מצוות שפטור הקטן מהם הוא רק מחמת חולשת שכלו וקוצר דעתו, דבזה מצווים אנו להרגילו כדי שאדרבה יחזק כח שכלו והכרתו לקיום המצוות ולזהירות באיסורים, ולא יתרגל לזלזל בהם. אבל במצוות ואיסורים שפטור הקטן מהם הוא מחמת חסרון מציאותי כמו חסרון גופני וכדומה,  אזי לא שייך מצות חינוך ואיסור ספיה כלל, כיון שאין הוא שייך לענין המצוה או האיסור כלל.
ויש להוכיח יסוד זה מהא דפטרו קטן שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות לרגל משום שאין חיוב על גדול שאינו יכול לעלות ברגל (כמבואר ברש"י ריש חגיגה), ואף שכשיגדל יתחזק כוחו ויוכל לעלות מ"מ לא חייבוהו מדין חינוך כיון שהפטור הוא חסרון בגופו ולא בשכלו, וכן מותר להתייחד עם קטן פחות מבן ט' ולא אסרו מדין ספייה (אה"ע כב,יא), כיון שאינו ראוי לביאה ואין שייך אצלו ענין האיסור כלל, וכן ליכא איסור ספייה בקטן פחות מי"ב לעבור על נדרו משום שאין שייך אצלו מציאות נדר, וכנראה זה ביאור כוונת הראשונים בנדרים לו,א שאין איסור ספייה להאכיל קטן שלא למנויו כיון שמופקע ממציאות של מינוי, והיינו שאין הפטור מחמת חולשת שכלו אלא משום שענין המצוה לא שייך אצלו.

ולפי"ז ניחא דביוה"כ שהפטור של הקטן נובע מחולשת גופו א"כ לא שייך בזה ספייה, וגם חינוך הוא תקנה מיוחדת שתיקנו כמה שנים לפני בר מצוה להתענות לשעות שאמדו רבנן שבזה אין להם חולשה. ואולי זו כוונת ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' נב) שלא אסרו ספייה אלא באיסורים שאפשר להמנע מהם אבל ביוה"כ אף שאינה סכנה חיישינן ולא גזור, ומשמע שספייה היא גזירה דרבנן, אבל בפשטות מבואר ביבמות שהוא איסור דאורייתא. ואפשר שכוונתו כהנ"ל שלא אסרה תורה באופן שיש מניעה גופנית.

(אגב אורחיה י"ל דבר נחמד ליישב קושיית הריב"ש בסי' קכד לדעצת רבי ינאי בנדה סא,ב דיש איסור ספייה למתים היאך מותר לקבור כהן בבית הקברות, ותירץ דבין כך טמא, ויל"ע האם אין בזה משום מוסיף טומאה על טומאתו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. אמנם להנ"ל י"ל שבמציאות מופקע מאיסור טומאה מחמת שהוא עצמו טמא, והיינו דלא שייך אצלו במציאות להמנע מהאיסור, ובכה"ג בט כל עיקר איסור ספייה).
איני מבין דבריך, זה שהקטן אינו יכול לעמוד בעינוי זה בסך הכל ענין של פיקוח נפש בדיוק כמו חולה. והיות ואנו רואים שגם חולה חייב בעינוי עד כמה שאינו נוגע לפיקוח נפש אז למה שקטן יהיה אחרת כלפי הלאו של לא תאכילום? והרי לא מצאנו פטור קטן מעינוי משום חולשת גופו רק משום שהוא קטן ופטור מן המצוות, אלא שאכן יש בו פיקוח נפש אבל מעבר לזה הוא כמו גדול. הגע עצמך אם קטן היה חייב במצוות, אז גם במצוות עינוי היה חייב אלא שכמובן היה בו היתר של פיקוח נפש אבל יותר מזה לא מצאנו.
יתירה מזו, אם למשל נהיה במקום שאין בו מספיק אוכל כשר, הגדול יכול להסתפק בזה ואילו הקטן לרוב קטנותו לא יכול להסתפק בזה, אלא נצטרך להאכילו אף דברים אסורים, הרי ברור שמעבר לפיקוח נפש לא נתיר את איסור לא תאכילום, ואם כן מאי שנא ביום הכיפורים שאנו מפקיעים לגמרי איסור לא תאכילום?
ועל כן אינו דומה לכל הדוגמאות שהבאת, כמו יחוד וכדו'.

כוונתי לא לפוטרו מדין פיקוח נפש, הרי זו גופא היתה השאלה היאך מותר גם יותר מכדי פיקו"נ. אלא הכוונה שמאחר והסיבה ששונה מגדול במצווה זו אינה בגלל חולשת שכלו אלא מחמת חולשת גופו, א"כ לא נאמר במצווה זו איסור ספייה כלל, דאיסור ספייה שייך רק היכא שהקטן בעצם איתיה בכלל המצוה כגדול ממש, וכל פטורו אינו אלא מחמת חולשת שכלו והכרתו.

אינו דומה למצב שאין אוכל כשר, שזהו מצב מקרי שגדר פיקוח נפש אצל הקטן שונה מאצל הגדול, אבל במצוות עינוי ביוה"כ הרי ביסודה ובשורשה יכולת חיוב הקטן בה חסרה וחלשה, וע"כ אינו מתחייב כלל.
ודוגמא לדבר יש להביא מסוגיא דריש ערכין שמבואר בגמ' שיש סברא לפטור כהנים מכמה מצוות משום שיש להם חסרון מסויים בקיום המצוה (כגון מצוות סוכה וכלאים ותפילין ושופר מחמת עבודת המקדש), והיינו משום שכיון שביסודם מופקעים מקיום המצוה כצורתה הרי הם פטורים לגמרי גם היכא שאין סיבה להפקעה (והסיבה שלהלכה לא אמרינן כן היא משום שאינם מופקעים בשורשם מהמצווה אלא שיש להם פטור זמני, כמבואר בגמ' שם).
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מבקש אמת אמר:
בבא קמא אמר:

כוונתי לא לפוטרו מדין פיקוח נפש, הרי זו גופא היתה השאלה היאך מותר גם יותר מכדי פיקו"נ. אלא הכוונה שמאחר והסיבה ששונה מגדול במצווה זו אינה בגלל חולשת שכלו אלא מחמת חולשת גופו, א"כ לא נאמר במצווה זו איסור ספייה כלל, דאיסור ספייה שייך רק היכא שהקטן בעצם איתיה בכלל המצוה כגדול ממש, וכל פטורו אינו אלא מחמת חולשת שכלו והכרתו.

אינו דומה למצב שאין אוכל כשר, שזהו מצב מקרי שגדר פיקוח נפש אצל הקטן שונה מאצל הגדול, אבל במצוות עינוי ביוה"כ הרי ביסודה ובשורשה יכולת חיוב הקטן בה חסרה וחלשה, וע"כ אינו מתחייב כלל.
ודוגמא לדבר יש להביא מסוגיא דריש ערכין שמבואר בגמ' שיש סברא לפטור כהנים מכמה מצוות משום שיש להם חסרון מסויים בקיום המצוה (כגון מצוות סוכה וכלאים ותפילין ושופר מחמת עבודת המקדש), והיינו משום שכיון שביסודם מופקעים מקיום המצוה כצורתה הרי הם פטורים לגמרי גם היכא שאין סיבה להפקעה (והסיבה שלהלכה לא אמרינן כן היא משום שאינם מופקעים בשורשם מהמצווה אלא שיש להם פטור זמני, כמבואר בגמ' שם).
אבל למה שנאמר כך? למה חולה אתה לא מגדיר כאדם שכבר אינו מצווה כלל במצוות עינוי? למה חולה עדיין מחוייב במצוות עינוי אלא שכמה שנצרך לפיקוח נפש מותר, כך גם הקטן מבחינת הלאו של לא תאכילום הוא בדיוק כמו באיסורים אחרים אלא שלצורך פיקוח נפשו מותר? מסכים שיש חילוק בין חולה שזה מקרה חריג אצלו לבין קטן שכך הוא סדר בריאתו הטבעי. אבל צריך הכרח לחדש כן.
וגם אם אתה צודק, לכאורה בזה השיעור של קטן לא יהיה שייך לשיעור קטן במצוות, זה יהיה תלוי בכל קטן וקטן, ואם יש כבר קטן שיכול להתענות, ואין פטורו אלא משום שלא נתחייב במצוות, וכי השיעור לקטן שאינו יכול לעמוד בתענית הוא בדיוק בגיל י"ג ויום אחד?
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
בבא קמא אמר:
מבקש אמת אמר:
בבא קמא אמר:

כוונתי לא לפוטרו מדין פיקוח נפש, הרי זו גופא היתה השאלה היאך מותר גם יותר מכדי פיקו"נ. אלא הכוונה שמאחר והסיבה ששונה מגדול במצווה זו אינה בגלל חולשת שכלו אלא מחמת חולשת גופו, א"כ לא נאמר במצווה זו איסור ספייה כלל, דאיסור ספייה שייך רק היכא שהקטן בעצם איתיה בכלל המצוה כגדול ממש, וכל פטורו אינו אלא מחמת חולשת שכלו והכרתו.

אינו דומה למצב שאין אוכל כשר, שזהו מצב מקרי שגדר פיקוח נפש אצל הקטן שונה מאצל הגדול, אבל במצוות עינוי ביוה"כ הרי ביסודה ובשורשה יכולת חיוב הקטן בה חסרה וחלשה, וע"כ אינו מתחייב כלל.
ודוגמא לדבר יש להביא מסוגיא דריש ערכין שמבואר בגמ' שיש סברא לפטור כהנים מכמה מצוות משום שיש להם חסרון מסויים בקיום המצוה (כגון מצוות סוכה וכלאים ותפילין ושופר מחמת עבודת המקדש), והיינו משום שכיון שביסודם מופקעים מקיום המצוה כצורתה הרי הם פטורים לגמרי גם היכא שאין סיבה להפקעה (והסיבה שלהלכה לא אמרינן כן היא משום שאינם מופקעים בשורשם מהמצווה אלא שיש להם פטור זמני, כמבואר בגמ' שם).
אבל למה שנאמר כך? למה חולה אתה לא מגדיר כאדם שכבר אינו מצווה כלל במצוות עינוי? למה חולה עדיין מחוייב במצוות עינוי אלא שכמה שנצרך לפיקוח נפש מותר, כך גם הקטן מבחינת הלאו של לא תאכילום הוא בדיוק כמו באיסורים אחרים אלא שלצורך פיקוח נפשו מותר? מסכים שיש חילוק בין חולה שזה מקרה חריג אצלו לבין קטן שכך הוא סדר בריאתו הטבעי. אבל צריך הכרח לחדש כן.
וגם אם אתה צודק, לכאורה בזה השיעור של קטן לא יהיה שייך לשיעור קטן במצוות, זה יהיה תלוי בכל קטן וקטן, ואם יש כבר קטן שיכול להתענות, ואין פטורו אלא משום שלא נתחייב במצוות, וכי השיעור לקטן שאינו יכול לעמוד בתענית הוא בדיוק בגיל י"ג ויום אחד?

זהו בדיוק החילוק שאני מחלק, שחולה הוא מצב מקרי, וקטן הוא מצב מהותי. מאחר וקטן עדיין לא הגיע לכלל חיוב במצוות, הרי לא חייבתו התורה להזהר (ברמה של ספייה וחינוך) אלא במה ששייך אליו כמו גדול, ורק שאין חיובו שווה לגדול מחמת חולשת שכלו. אך בדבר שמהותית יש לו חסרון בו, אין החיוב חל עליו מלכתחילה.
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ועדיין אני חושב שזה נסתר מדברי הר"ן, כי אם נאמר שמעינוי של אכילה הוא לא מצווה כלל ואף אין שייך בו לא תאכילום, אם כך מסתבר שאף בשאר עינויים פטור הוא מהם, ואם כן אף אם שאר העינויים הם מדאורייתא אבל אם מעינוי דאכילה ושתיה הוא פטור לגמרי א"כ מסתבר שאין זה מתחלק לחצאין ויהא פטור מכל העינויים וא"כ נפלה ראיית הר"ן. ושוב ראיתי מה שכתב הבית יוסף סימן תרי"א ליישב את קושיית הר"ן על הרמב"ם ויש לפרש כן בכוונתו.
 

בר נש

משתמש ותיק
בבא קמא אמר:
ועדיין אני חושב שזה נסתר מדברי הר"ן, כי אם נאמר שמעינוי של אכילה הוא לא מצווה כלל ואף אין שייך בו לא תאכילום, אם כך מסתבר שאף בשאר עינויים פטור הוא מהם, ואם כן אף אם שאר העינויים הם מדאורייתא אבל אם מעינוי דאכילה ושתיה הוא פטור לגמרי א"כ מסתבר שאין זה מתחלק לחצאין ויהא פטור מכל העינויים וא"כ נפלה ראיית הר"ן. ושוב ראיתי מה שכתב הבית יוסף סימן תרי"א ליישב את קושיית הר"ן על הרמב"ם ויש לפרש כן בכוונתו.
לפי הסברא של הרב @מבקש אמת אין סיבה לפטור קטן משאר עינוים היות והגוף שלו מסוגל לעמוד בהם
 

בבא קמא

משתמש ותיק
פותח הנושא
בר נש אמר:
בבא קמא אמר:
ועדיין אני חושב שזה נסתר מדברי הר"ן, כי אם נאמר שמעינוי של אכילה הוא לא מצווה כלל ואף אין שייך בו לא תאכילום, אם כך מסתבר שאף בשאר עינויים פטור הוא מהם, ואם כן אף אם שאר העינויים הם מדאורייתא אבל אם מעינוי דאכילה ושתיה הוא פטור לגמרי א"כ מסתבר שאין זה מתחלק לחצאין ויהא פטור מכל העינויים וא"כ נפלה ראיית הר"ן. ושוב ראיתי מה שכתב הבית יוסף סימן תרי"א ליישב את קושיית הר"ן על הרמב"ם ויש לפרש כן בכוונתו.
לפי הסברא של הרב @מבקש אמת אין סיבה לפטור קטן משאר עינוים היות והגוף שלו מסוגל לעמוד בהם
אבל מסתבר שמי שלא מצווה בעינוי אחד אינו מצווה בשאר עינויים, בפרט שזהו העינוי העיקרי עליו חייבים כרת.
 
 

בר נש

משתמש ותיק
בבא קמא אמר:
אבל מסתבר שמי שלא מצווה בעינוי אחד אינו מצווה בשאר עינויים, בפרט שזהו העינוי העיקרי עליו חייבים כרת.
למה?
 
חלק עליון תַחתִית