מבקש אמת אמר:
בבא קמא אמר:
מראי מקומות גם אני ידעתי, עברתי על המדברים בענין, ולצערי לא הצלחתי לצאת עם דברים ברורים המיישבים את דברי הר"ן.
אכן יש כמה יישובים באחרונים, אך כולם קשים
(יש סברא לומר שאיסור ספיה שייך רק באיסור חפצא דומיא דשרצים, וכבר כתב כן בשו"ת זכרון יוסף סי' ו. אבל צ"ע שביבמות קיד,א איתא שאסור לומר לקטן להביא מפתח בשבת דרך רה"ר משום ספיה, אף שהוא איסור גברא).
הביאור לענ"ד הוא שכל חיוב חינוך ואיסור ספיה אינם שייכים אלא באיסורים או מצוות שפטור הקטן מהם הוא רק מחמת חולשת שכלו וקוצר דעתו, דבזה מצווים אנו להרגילו כדי שאדרבה יחזק כח שכלו והכרתו לקיום המצוות ולזהירות באיסורים, ולא יתרגל לזלזל בהם. אבל במצוות ואיסורים שפטור הקטן מהם הוא מחמת חסרון מציאותי כמו חסרון גופני וכדומה, אזי לא שייך מצות חינוך ואיסור ספיה כלל, כיון שאין הוא שייך לענין המצוה או האיסור כלל.
ויש להוכיח יסוד זה מהא דפטרו קטן שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות לרגל משום שאין חיוב על גדול שאינו יכול לעלות ברגל (כמבואר ברש"י ריש חגיגה), ואף שכשיגדל יתחזק כוחו ויוכל לעלות מ"מ לא חייבוהו מדין חינוך כיון שהפטור הוא חסרון בגופו ולא בשכלו, וכן מותר להתייחד עם קטן פחות מבן ט' ולא אסרו מדין ספייה (אה"ע כב,יא), כיון שאינו ראוי לביאה ואין שייך אצלו ענין האיסור כלל, וכן ליכא איסור ספייה בקטן פחות מי"ב לעבור על נדרו משום שאין שייך אצלו מציאות נדר, וכנראה זה ביאור כוונת הראשונים בנדרים לו,א שאין איסור ספייה להאכיל קטן שלא למנויו כיון שמופקע ממציאות של מינוי, והיינו שאין הפטור מחמת חולשת שכלו אלא משום שענין המצוה לא שייך אצלו.
ולפי"ז ניחא דביוה"כ שהפטור של הקטן נובע מחולשת גופו א"כ לא שייך בזה ספייה, וגם חינוך הוא תקנה מיוחדת שתיקנו כמה שנים לפני בר מצוה להתענות לשעות שאמדו רבנן שבזה אין להם חולשה. ואולי זו כוונת ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' נב) שלא אסרו ספייה אלא באיסורים שאפשר להמנע מהם אבל ביוה"כ אף שאינה סכנה חיישינן ולא גזור, ומשמע שספייה היא גזירה דרבנן, אבל בפשטות מבואר ביבמות שהוא איסור דאורייתא. ואפשר שכוונתו כהנ"ל שלא אסרה תורה באופן שיש מניעה גופנית.
(אגב אורחיה י"ל דבר נחמד ליישב קושיית הריב"ש בסי' קכד לדעצת רבי ינאי בנדה סא,ב דיש איסור ספייה למתים היאך מותר לקבור כהן בבית הקברות, ותירץ דבין כך טמא, ויל"ע האם אין בזה משום מוסיף טומאה על טומאתו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. אמנם להנ"ל י"ל שבמציאות מופקע מאיסור טומאה מחמת שהוא עצמו טמא, והיינו דלא שייך אצלו במציאות להמנע מהאיסור, ובכה"ג בט כל עיקר איסור ספייה).
איני מבין דבריך, זה שהקטן אינו יכול לעמוד בעינוי זה בסך הכל ענין של פיקוח נפש בדיוק כמו חולה. והיות ואנו רואים שגם חולה חייב בעינוי עד כמה שאינו נוגע לפיקוח נפש אז למה שקטן יהיה אחרת כלפי הלאו של לא תאכילום? והרי לא מצאנו פטור קטן מעינוי משום חולשת גופו רק משום שהוא קטן ופטור מן המצוות, אלא שאכן יש בו פיקוח נפש אבל מעבר לזה הוא כמו גדול. הגע עצמך אם קטן היה חייב במצוות, אז גם במצוות עינוי היה חייב אלא שכמובן היה בו היתר של פיקוח נפש אבל יותר מזה לא מצאנו.
יתירה מזו, אם למשל נהיה במקום שאין בו מספיק אוכל כשר, הגדול יכול להסתפק בזה ואילו הקטן לרוב קטנותו לא יכול להסתפק בזה, אלא נצטרך להאכילו אף דברים אסורים, הרי ברור שמעבר לפיקוח נפש לא נתיר את איסור לא תאכילום, ואם כן מאי שנא ביום הכיפורים שאנו מפקיעים לגמרי איסור לא תאכילום?
ועל כן אינו דומה לכל הדוגמאות שהבאת, כמו יחוד וכדו'.