ידוע בשם הגרי"ז מבריסק ז"ל, בביאור מצות שמחת יו"ט. שעיקר המצוה הוא השמחה בלב לה', ואולם החיוב של בשר ויין הוא רק הפעולות המביאות את האדם לזה, אבל לא עיקר המצוה. ועפי"ז לכאו' מי שאכל בשר ושתה יין ולא הגיע לידי שמחה, לא קיים מצות שמחה. ויש גם מביאים בשם הגר"א שמצות השמחה ביו"ט היא המצוה הכי קשה לקיים.
אבל אני כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, ראיתי להעיר שאין יסוד מספיק לדברים הללו, שהרי מפשטות לשון הרמב"ם והפוסקים בנדון זה משמע להיפך, דהמצוה הוא עצם הבשר ויין, והנשים שאין זה עיקר שמחתם המצוה הוא בבגדים ותכשיטים, והתינוקות בקליות ובאגוזים. אבל לא מצאנו בדבריהם, שעיקר מצות השמחה היא בלב. ואין להוציא הדברים מפשטם.
ומה שהביאו לזה ראיה מן המדרש [שהש"ר פ"א]: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה. וביארו תלמידי רבינו יונה [ברכות דף כא ע"ב מדפי הרי"ף]: כלומר אף על פי שזה היום הוא יום טוב, ונעשה לנו בו נסים ונפלאות, ואנו שמחים בהם. אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו. עכ"ל. הנה אין ראיה מזה אלא, שהמטרה שלשמה אנו מחוייבין בעשיית פעולות של שמחה ביו"ט, היא כדי להגיע לשמחה בה' יתברך. אבל לא נתבאר כלל ששמחה בה' ביו"ט היא עצם המצוה. אלא זהו התכלית והמטרה שבמצוה. וכמו שנתינת צדקה פשוט שעיקר המצוה הוא הנתינה, ורק המטרה היא שיהיה לעני לחם לאכול ובגד ללבוש. ולא יעלה על הדעת שעיקר המצוה הוא הלחם והמלבוש שיש לעני. כמו כן הכא עיקר המצוה הוא עשיית פעולות המביאות לשמחה. וכל זה במטרה ועל מנת שנגיע לידי שמחה בה' יתברך.
ובכלל, קשה לומר שעיקר המצוה היא השמחה בלב. כי היאך אפשר לצוות על דברים שבלב. אלא ודאי שהמצוה היא על הפעולות המביאות לידי השמחה. וכולי האי ואולי ישמח בה'. ואילו השמחה היא רק המטרה.
הגם שבמצות אהבת ה' וכדו' מצינו שציותה לנו התורה על דברים שבלב, אין לנו להקיש מדעתנו ולומר שגם במצות שמחת יו"ט עיקר המצוה הוא בלב, דהבו דלא נוסיף עלה. ואכן מצינו לראשונים שנתקשו במצות האהבה כיצד אפשר לצוות על דבר התלוי בלב, ואמרו שבכלל המצוה הוא גם הדברים המביאים לאהבת ה'. ואמנם שם מבואר מדבריהם שעיקר המצוה היא אהבת ה', וכמפורש בתורה ואהבת את ה' אלקיך. ואילו הדברים המביאים לזה הם מענפי המצוה. אבל לאידך גיסא במצות השמחה במועדים הגם שבתורה כתוב ושמחת בחגך וכדומה, מכל מקום פירשוהו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר" כלומר שכאן אין המצוה אלא בפעולות המביאים לידי שמחה. ואילו השמחה בה' עצמה היא רק המטרה.
והנה כמו שאנו מצווים לעשות פעולות המביאות לידי שמחה, כך אנו מצווים גם להימנע מפעולות המפריעות אותנו מלשמוח בה'. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט הכ"ד: אסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב, ולבו דואג וכואב מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין דעתו לשמחה. עכ"ל. והיינו שיש חיוב גם להסיר המונע משמחה. אבל אין ללמוד מדבריו שיש חיוב על הלב לשמוח בה'. דזה לא נתבאר בדבריו כלל. אלא כשם שמחויבים אנו לפעולות המביאות לשמחה בה', כך מחויבים אנו גם להימנע מפעולות המפריעות לשמחה בה'.
ולפי המתבאר אין מקום כלל לומר שמי שאכל בשר ויין ולבסוף לא הגיע לידי שמחה בה', שלא קיים המצוה. שהרי על האדם אין מוטל אלא לעשות כל מה שבכוחו לעשות כדי להגיע לידי שמחה בה'. אבל עיקר השמחה אם תגיע או לא, הרי זה בידי שמים, ואינו מוטל על האדם כלל. אמנם אם עשה דברים המפריעים לשמחה ולא נמנע מהם, הרי שאז בודאי ביטל מצות השמחה. כי על הפעולות האדם מצווה, לעשות פעולות המביאות לשמחה, ולהימנע מפעולות המפריעות לשמחה.
ולפי דברינו מצות השמחה אינה קשה לקיים כלל ועיקר, כיון שהמוטל עלינו הוא לעשות פעולות המבוארים בפוסקים שהם מביאים לידי שמחה בה'. [וכמו כן גם פעולות אחרות שאינם מבוארות בפוסקים]. ולהימנע מלעשות פעולות שיפריעו אותנו מלשמוח בה'. אבל אם נשמח לבסוף או לא נשמח, אין זה בידינו כלל ועיקר. ואם יכנס אליו רוח עצבון ודאגה ללא שעשה לזה פעולה כלשהו, וללא שיכול היה להימנע ממנו, לא ביטל כלל מצות השמחה, לפי שאין זה בידו.
אבל אני כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, ראיתי להעיר שאין יסוד מספיק לדברים הללו, שהרי מפשטות לשון הרמב"ם והפוסקים בנדון זה משמע להיפך, דהמצוה הוא עצם הבשר ויין, והנשים שאין זה עיקר שמחתם המצוה הוא בבגדים ותכשיטים, והתינוקות בקליות ובאגוזים. אבל לא מצאנו בדבריהם, שעיקר מצות השמחה היא בלב. ואין להוציא הדברים מפשטם.
ומה שהביאו לזה ראיה מן המדרש [שהש"ר פ"א]: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה. וביארו תלמידי רבינו יונה [ברכות דף כא ע"ב מדפי הרי"ף]: כלומר אף על פי שזה היום הוא יום טוב, ונעשה לנו בו נסים ונפלאות, ואנו שמחים בהם. אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו. עכ"ל. הנה אין ראיה מזה אלא, שהמטרה שלשמה אנו מחוייבין בעשיית פעולות של שמחה ביו"ט, היא כדי להגיע לשמחה בה' יתברך. אבל לא נתבאר כלל ששמחה בה' ביו"ט היא עצם המצוה. אלא זהו התכלית והמטרה שבמצוה. וכמו שנתינת צדקה פשוט שעיקר המצוה הוא הנתינה, ורק המטרה היא שיהיה לעני לחם לאכול ובגד ללבוש. ולא יעלה על הדעת שעיקר המצוה הוא הלחם והמלבוש שיש לעני. כמו כן הכא עיקר המצוה הוא עשיית פעולות המביאות לשמחה. וכל זה במטרה ועל מנת שנגיע לידי שמחה בה' יתברך.
ובכלל, קשה לומר שעיקר המצוה היא השמחה בלב. כי היאך אפשר לצוות על דברים שבלב. אלא ודאי שהמצוה היא על הפעולות המביאות לידי השמחה. וכולי האי ואולי ישמח בה'. ואילו השמחה היא רק המטרה.
הגם שבמצות אהבת ה' וכדו' מצינו שציותה לנו התורה על דברים שבלב, אין לנו להקיש מדעתנו ולומר שגם במצות שמחת יו"ט עיקר המצוה הוא בלב, דהבו דלא נוסיף עלה. ואכן מצינו לראשונים שנתקשו במצות האהבה כיצד אפשר לצוות על דבר התלוי בלב, ואמרו שבכלל המצוה הוא גם הדברים המביאים לאהבת ה'. ואמנם שם מבואר מדבריהם שעיקר המצוה היא אהבת ה', וכמפורש בתורה ואהבת את ה' אלקיך. ואילו הדברים המביאים לזה הם מענפי המצוה. אבל לאידך גיסא במצות השמחה במועדים הגם שבתורה כתוב ושמחת בחגך וכדומה, מכל מקום פירשוהו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר" כלומר שכאן אין המצוה אלא בפעולות המביאים לידי שמחה. ואילו השמחה בה' עצמה היא רק המטרה.
והנה כמו שאנו מצווים לעשות פעולות המביאות לידי שמחה, כך אנו מצווים גם להימנע מפעולות המפריעות אותנו מלשמוח בה'. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט הכ"ד: אסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב, ולבו דואג וכואב מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין דעתו לשמחה. עכ"ל. והיינו שיש חיוב גם להסיר המונע משמחה. אבל אין ללמוד מדבריו שיש חיוב על הלב לשמוח בה'. דזה לא נתבאר בדבריו כלל. אלא כשם שמחויבים אנו לפעולות המביאות לשמחה בה', כך מחויבים אנו גם להימנע מפעולות המפריעות לשמחה בה'.
ולפי המתבאר אין מקום כלל לומר שמי שאכל בשר ויין ולבסוף לא הגיע לידי שמחה בה', שלא קיים המצוה. שהרי על האדם אין מוטל אלא לעשות כל מה שבכוחו לעשות כדי להגיע לידי שמחה בה'. אבל עיקר השמחה אם תגיע או לא, הרי זה בידי שמים, ואינו מוטל על האדם כלל. אמנם אם עשה דברים המפריעים לשמחה ולא נמנע מהם, הרי שאז בודאי ביטל מצות השמחה. כי על הפעולות האדם מצווה, לעשות פעולות המביאות לשמחה, ולהימנע מפעולות המפריעות לשמחה.
ולפי דברינו מצות השמחה אינה קשה לקיים כלל ועיקר, כיון שהמוטל עלינו הוא לעשות פעולות המבוארים בפוסקים שהם מביאים לידי שמחה בה'. [וכמו כן גם פעולות אחרות שאינם מבוארות בפוסקים]. ולהימנע מלעשות פעולות שיפריעו אותנו מלשמוח בה'. אבל אם נשמח לבסוף או לא נשמח, אין זה בידינו כלל ועיקר. ואם יכנס אליו רוח עצבון ודאגה ללא שעשה לזה פעולה כלשהו, וללא שיכול היה להימנע ממנו, לא ביטל כלל מצות השמחה, לפי שאין זה בידו.