הזוהר הקדוש החמיר מאוד בעונשו של אדם שאינו משמח עניים במועד.

במבי

משתמש ותיק
 
הזוהר הקדוש החמיר מאוד בעונשו של אדם שאינו משמח עניים במועד.
"תא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (זוהר פרשת יתרו, פח:).

 תרגום: בא וראה, בכל שאר הזמנים וחגים צריך אדם לשמוח ולשמח מסכנים. ואם הוא שמח לבדו ולא דואג למסכנים עונשו גדול, שהרי שמח לבדו ולא נותן שמחה לאחרים, ועליו נאמר: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

והרמב"ם כתב על מי ששמח לבדו, ששמחתו היא קלון ולא שמחה:

"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו קלון היא. להם שנאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". (הל' יום טוב פ"ו, ה"יח).







המאמר המלא: כאן

ושמחת בחגך
14126840340-1.jpg

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶךָ" (דברים טז, יד). כיצד מקיימים את מצוות השמחה בחג הסוכות?
הרב חנניה מלכה 7.10.14

 המצווה בתורה

       אחת המצוות שהתורה מציינת בקשר לחג סוכות היא מצוות השמחה: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶךֳ" (דברים טז, יג - יד).

כלומר, יש מצווה מיוחדת לשמוח בחג הסוכות. חז"ל ביארו לנו במספר מקומות מהי מצווה זו וכיצד מקיימים אותה, ונבאר חלק מהדברים.

א. לשמח כל אחד, בדבר שישמח אותו

הגמרא במסכת פסחים מבארת שכל ראש בית אב צריך לשמח את בני ביתו בדברים המשמחים אותם.

"תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר: ושמחת בחגך. במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי?...בבגדי צבעונין" (פסחים קט.). כלומר יש מצווה לשמח את כל בני הבית בכך שקונים לכל אחד דבר שהוא אוהב ושמח בו.

גמרא זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך:

"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו" (שו"ע או"ח תקכט, ב).

ולכן על כל אב להשתדל לשמח את עצמו, רעייתו ובני ביתו בחג, ולקנות לכל אחד דבר שישמח בו.

ב. לשמח את מי שאין לו אדם שישמח אותו

בפסוק המצווה אותנו לשמוח ולשמח בחג את בני ביתנו נוסף ציווי נוסף והוא, לשמח עוד ארבעה סוגי אנשים שאינם קשורים בקשר ישיר אלינו.

בפסוק נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה...והלוי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרךֶ" (דברים טז, יג - יד).

למה דווקא ארבעה אלו?
הגר - הוא אדם שבא מעם אחר לעם ישראל, אין הוא מכיר אף אחד, קשה לו להסתדר במקום החדש, ולכן עלינו לשמחו. היתום - הוא ילד שאין לו אב ואם ועלינו לשמחו. האלמנה - זו אישה שאין לה בעל שישמח אותה ומכיוון שהיא בודדה עלינו לשמחה. הלוי - אין לו חלק ונחלה בארץ, ולכן ציוותה התורה לשמחו באופן מיוחד.

ללוי לגר ליתום ולאלמנה דאג ה' במיוחד וציווה בתורתו לשמחםיתרה מכך, במדרש מובא כי "אמר הקב"ה אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי (לוי, גר, יתום ואלמנה) ואת שלך (בנך, בתך ועבדך ואמתך) בימים טובים שנתתי לך, אם עשיתה כן, אף אני משמח את שלך ואת שלי" (פסיקתא דרב כהנא, פרשה י).

דבר זה נפסק אף הוא בשולחן ערוך:

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד...וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים"(שו"ע או"ח תקכט, ב).

חומרת הענין
הזוהר הקדוש החמיר מאוד בעונשו של אדם שאינו משמח עניים במועד.

"תא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (זוהר פרשת יתרו, פח:).

 תרגום: בא וראה, בכל שאר הזמנים וחגים צריך אדם לשמוח ולשמח מסכנים. ואם הוא שמח לבדו ולא דואג למסכנים עונשו גדול, שהרי שמח לבדו ולא נותן שמחה לאחרים, ועליו נאמר: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

והרמב"ם כתב על מי ששמח לבדו, ששמחתו היא קלון ולא שמחה:

"וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו קלון היא. להם שנאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". (הל' יום טוב פ"ו, ה"יח).

ג. שמחת בית השואבה

בתקופת המקדש היה עם ישראל מתאסף בבית המקדש בכל ערב. הם היו שואבים מים ממעיין השילוח והיו מנסכים (שופכים) אותם על המזבח. מצווה זו נקראת "ניסוך המים". וכאשר היו שואבים את המים מהשילוח ומביאים אותם לבית המקדש, היו עושים בבית המקדש שמחה גדולה שנקראת שמחת בית השואבה (על שם השאיבה של המים מהשילוח). וחז"ל ביארו כי מצוות השמחה בחג עליה נצטווינו בתורה, היא שמחת בית השואבה: "דבר אחר: ושמחת בחגך, זו שמחת בית השואבה. ולמה נקראת שמחת בין השואבה, ששם היו שואבין ברוח הקדש" (מדרש תנאים לדברים ט"ז, י"ד). בימינו עורכים מסיבות בחג וקוראים להן "שמחת בית השואבה", זכר לאותה שמחה שהיו עושים בבית המקדש.

שמחה ולא הוללות
בשולחן ערוך מובא כי למרות שיש מצווה לשמוח ברגל, אין הכוונה להגיע לקלות ראש, אלא יש לשמוח שמחה המביאה את האדם לעבודת בוראו ולקדושה בחג, וזה לשונו:

"אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש, שמחה, אלא הוללות וסכלות. ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. וכן יזהירו (בית דין) לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עברה; אלא יהיו כולם קדושים(שו"ע או"ח תקכט, ג - ד).

לסיכום
 את מצוות השמחה בחג מקיימים:
א.     על ידי שקונים לכל אחד מבני הבית דברים שהוא שמח בהם.

ב.     על ידי שמזמינים עניים או יתומים או גרים או שאר אנשים מסכנים לסוכה.

ג.      על ידי שהולכים למסיבות שמחת בית השואבה ושמחים שם.

וצריך לשים לב לא להגיע לידי הוללות, אלא לדאוג שהשמחה תביא אותנו לעבודת הבורא ולקדושה יתרה.
 
חלק עליון תַחתִית