מה שלכאורה הרבה יותר עיקרי בחנוכה מאשר ההדלקה.

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 


נ. ב. ליבי מלא הבנה והכלה לכל אלו שלא יאהבו את זה.
כנראה מהסיבה הפשוטה שהלל זה כביכול משעמם ונפוץ ומוכר ונדוש מכל שאר החגים, ואילו החנוכיה היא לגמרי חידוש מרענן 'חד שנתי' . 
 

אבר כיונה

משתמש ותיק
יש חכמת שלמה שמי שיכול לקיים רק א' מהם (הלל או הדל"נ) יאמר הלל
אבל אני לא זוכר אם מהטעם שכתבת או מטעם אחר
 

מבקש השם

משתמש ותיק
מסכים בכל פה, ואני הקטן מעורר על זה רבות בקרב חברי האברכים כל שנה
אף שכל מועד כואב הזלזול בהלל, בחנוכה שזה "עיצומו של יום" הכאב יותר מורגש

ואולי אתרום העמקה מעט לעיקרי הדברים
בכל "מועד" יש שני עניינים, יש את "מהות" היום, ויש את "מצוות" היום
למשל ראש השנה, מהותו "יום הזיכרון" (יום הדין), ומצוותו - שופר
יום כיפור, מהותו יום כפרה, ומצוותו עינוי ווידוי ועבודת היום
שלשה רגלים, עניינם "מועדים", ראיית פנים, מקרא קדש (גם ראש השנה ויו"כ בכלל), ובכל אחד מהם יש גם קצת מהות פרטית, של אביב קציר אסיף, גאולה תורה ושכינה, וכדו', וגם מצוות פרטיות בפסח וסוכות, מצה הגדה סוכה ולולב
שבת גם היא יום לעצמו, ועניינה "שביתה", "קדושה", "עונג" וכו'

גם במצוות עצמם, יש דברים שהם מצוות שעצמותו של היום, כמו שמחה ברגלים, עינוי ביו"כ, שביתה בשבת, סיפור יצ"מ ואיסור חמץ בפסח, סוכה בסוכות (יש להתווכח על החילוקים, אבל עיקר מגמתי הוא לרעיון), ויש מצוות נקודתיות, אף שהם קשורים בעצמותם ומהותם ליום, הם מתקיימים כמצוה מעשית זמנית, כמו שופר ואכילת מצה ולולב (אולי המדד בזה, ממה נשים נפטרות מכח זמ"ג, שהרי בעצם המועד הם מחויבות, רק לו במצוות הבאות מחמתו, אבל זה לא חילוק טוב, רק לשבר את האוזן).

וממילא, בחנוכה, צריך לשים לב, שיש את עצם קביעתו להיות "מועד", ויש את המצוה הפרטית שתקנו לנו בו
את המועד תקנו, כימי "הלל והודאה", וכמו שכתוב בחז"ל, "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", כלומר הם יו"ט לענין זה שהם ימי הלל והודאה. והמצוה, היא פרסום הנס, שהוא כמובן חלק מתקנת עצם המועד, אבל זה מצוה פרטית שמהותו של היום מתנקזת אליו, אבל אמירת ההלל עצמו, הוא הוא עצם תקנתו של היום עצמו.
 

מבקש השם

משתמש ותיק
התגובה הקודמת היתה מהפן הרעיוני

אבל מהפן המעשי,
לפני כמה שנים ניסינו לעשות באזורינו מנין מיוחד לתפילת שחרית בחנוכה בהשקעה בהלל
אבל זה לא כל כך החזיק מעמד, כי מעטה הייתה ההיענות, וגם היוזמה המלאכותית להאריך ולמתוח את ההלל בנגונים, לא הייתה כל כך מוצלחת (ונוסף גם הוא, שכל המנינים "הרגילים" התעוררו גם הם לנגן בעקבות הפרסומת שעשינו, וכך יצא, שאנחנו היינו מנין קטן בפאתי בית הכנסת, ועל ידינו המנין המרכזי, גם מרובה באיכלוסין, וגם השירה בקעה שם בצורה יותר ספפונטנית ושובת לב, וכידוע הדשא של השני וכו'.., שם אותנו במצב קצת מביך), וכך תוכך כמה שנים התבטלה היוזמה הנפלאה.

מה שלדעתי חשוב בהחלט, זה ללמוד את ההלל, להבין בו איזה מהלך, ולדעת לתרגם אותו לשפת הלב, אני חושב שאם יהיה לנו מהלך טוב בהלל, ממילא החיבור יהיה יותר חזק, וזה יעצב ממילא את צורת אמירתו

ומכאן הקריאה
למי שיודע לציין לאיזה פירוש טוב, או מהלך יפה בהלל, שיעלה את זה כאן, או שיציין את שם הספר, ויעשה חסד עם הציבור כולו, ונזכה להודות ולהלל לשמו הגדול.
 

דרומאי

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 
העקרון נכון, שראוי להשקיע בהלל שהוא עיצומו של יום...
אך מוזיקה איננה שבח להלל, ולא הידור.
ההידור הוא לקרות ההלל בדקדוק [כמו בקריאת שמע], ובכוונת פירוש המלות.
בודאי שאפשר וראוי בניגונים לעורר הכוונה- אך זהו אמצעי ולא מטרה.
 

אברהם משה

משתמש ותיק
הרמב"ם בהל חנוכה פ"ג ה"ה-ו כתב שהלל הוא מדברי סופרים.
ובפ"ד הי"ב כתב שמצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו.
כלומר, הן ההלל והן ההדלקה הם מגדר 'דברי סופרים'.
ועי' בלשון הגמ' לגבי מגילה (מגילה יד., ערכין י:) 'קריאתה זו הלילא' (עיי"ש שלדעת ר"נ עצם קריאת המגילה זה ההלל של פורים), ולכאורה גם בחנוכה 'הדלקתה זו הלילא' (ויל"ע, שהרי הגמ' בערכין שואלת תחילה לגבי חנוכה ואח"כ לגבי פורים, ומתרצת כן דווקא לגבי פורים, ומשמע שרק על קריאה 'בפה' שייך לומר שזה במקום הלל, ולא על פעולה של מצוה כחנוכה, ועי' בשע"ת או"ח סי' תרצג בשם המאירי שאדם שאין לו מגילה חייב לומר הלל בפורים, ואכמ"ל).
אין הכוונה במצות חנוכה להמעיט חלילה מחשיבות ההלל, שדבר זה פשיטא, והצורך והחידוש היה להגדיל את ענין ההדלקה, שלא יחשבו שזה איזה טכס בעלמא. 
 
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
דרומאי אמר:
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 
העקרון נכון, שראוי להשקיע בהלל שהוא עיצומו של יום...
אך מוזיקה איננה שבח להלל, ולא הידור.
ההידור הוא לקרות ההלל בדקדוק [כמו בקריאת שמע], ובכוונת פירוש המלות.
בודאי שאפשר וראוי בניגונים לעורר הכוונה- אך זהו אמצעי ולא מטרה.
הפירוש המילולי של הידור הוא כמו לומר חיזור, והמהדרין הם המחזרין ומדקדקין ומחפשין בחורין ובסדקין כיצד לעשות נחת רוח לבוראם ע"י השבחת נוי פאר מצוותיו (ואנוהו - אתנאה לפניו) וכמובן גם ע"י שלמות פרטיהן הטכניים, וכל שכן ע"י חיבור הלב והשימוש בכח הניגון כמו שעשו הלוויים וכמו כל שירה. 
 
 

ירמיה

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 
העקרון נכון, שראוי להשקיע בהלל שהוא עיצומו של יום...
אך מוזיקה איננה שבח להלל, ולא הידור.
ההידור הוא לקרות ההלל בדקדוק [כמו בקריאת שמע], ובכוונת פירוש המלות.
בודאי שאפשר וראוי בניגונים לעורר הכוונה- אך זהו אמצעי ולא מטרה.
לענ"ד העיקר בהלל הוא רגשות ההלל, ולא אמירתו. (כמובן שאין יוצאים יד"ח בלא אמירה)
ולכן המנגינה חשובה הרבה יותר מהדקדוק באמירתה.
[בכל המצוות יש ב' חלקים, גוף המצוה, ופנימיותה. בהלל לענ"ד גוף המצוה הוא חיבור הלב]
 
 

מ אלישע

משתמש ותיק
ומסופר על תלמיד חכם גדול, שחיפש רב אמיתי,
והיה אצל רב אחד, ושמע שאומר הלל של ראש חודש והלל של (חנוכה ) באןתה צורה,
והלך לחפש רב יותר "פנימי"
 

מ אלישע

משתמש ותיק
(בקיצור, מקומות בהלל שרומזים לחנוכה)

הללו עבדי ד'
מעתה ועד עולם (המשיכה העבודה בביהמק)
ממזרח שמש -רמז להדלקת אור המנורה בערב
רם על כל גוים
המשפילי לראות - בעת צרתם ושלותם ובנסיונות
להושיבי עם נדיבים - להאיר בנרות (רמבן בהעלותך שקול כקרבנות נשיאים)

מעם לועז
יהודה לקדשו. ישראל ממשלותיו - מסירות נפש
הים ראה וינוס - ניסי המלחמה

כי לשמך תן כבוד - במנורה.
(אגב מבואר בפסחים שזו תפילת חנניה מישאל ועזריה שלא להשרף, לא לנו כי לשמך)
למה יאמרו הגוים - איה - (חכמת יון) הרי רואים בחוש שאין חוש לע"ז.
עזרם ומגינם הוא - בית אהרן

יוסף ה' עליכם - תחילה היו מעטים יראי ה'
לא המתים - עוסקי חכמת יון

כי הטה אזנו לי - אפפוני חבלי מות - דלותי ולי יהושיע - גמל עליכי
אתהלך לפני ה' בארצות החיים - גלות יון היתה בארץ ישראל, וזכו לגאולה שלימה משעבוד זה (יל"ע)
כוס ישועות (אולי רמז לפך שמן) בחצרות בית ה'

הללוהו כל גוים

יאמרו נא בית אהרן
ענני במרחב
(כאן רמוזים ד' מלכויות) יון -סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם
אבן מאסו הבונים (אולי רמז לפך שמן)
אסרו חג בעבותים
 

נדיב לב

משתמש ותיק
סנגורן של ישראל אמר:
דרומאי אמר:
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 
העקרון נכון, שראוי להשקיע בהלל שהוא עיצומו של יום...
אך מוזיקה איננה שבח להלל, ולא הידור.
ההידור הוא לקרות ההלל בדקדוק [כמו בקריאת שמע], ובכוונת פירוש המלות.
בודאי שאפשר וראוי בניגונים לעורר הכוונה- אך זהו אמצעי ולא מטרה.
לענ"ד העיקר בהלל הוא רגשות ההלל, ולא אמירתו. (כמובן שאין יוצאים יד"ח בלא אמירה)
ולכן המנגינה חשובה הרבה יותר מהדקדוק באמירתה.
[בכל המצוות יש ב' חלקים, גוף המצוה, ופנימיותה. בהלל לענ"ד גוף המצוה הוא חיבור הלב]
 

הפער ביניכם סובב סביב נקודה אחת מרכזית, איך להגדיר את המצווה על מרכביה. תגובתך, כתורת החסידות, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצווה - הכוללת רגשות וחיבור הלב, קודמך המתנגד, צועד בדרכי אבותיו - בהגדרת מרכיבי המצווה, ולדידו, מעשה המצוה לכשעצמו הוא עיקר התכלית, ותכלית הכוונה כדי לשרת את גוף המצווה, לא כאמצעי או חיבור בין האדם -מקיים המצווה- לבוראו, אלא מעשה המצווה הוא החיבור בעצם, כמובן שגישה זו לא רואה בפנימיות או ברגשות [למשל מוזיקה כפלטפורמה להתעוררות ריגשית] כצורך ממשי בעבודת ה', ועיקר החיבור בין האדם לבוראו בא לדידי ביטוי בקיום המצווה בדקדוקה. ממילא גם תבין שבדרך הזו, העדפה של רגש ופנימיות על פני איכות המעשה, נשללת לחלוטין.
כעת גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו אות עבודה שבלב -בשונה ממעשה מצווה- אבל יש חלוקה ברורה בין כוונה בתפילה לרגשות פנימיים. בנוסף ובעיקר, חז"ל שמו דגש על גוף התפילה, ז"א על נוסח התפילה, כמו שלא לשנות, שלא לכפול, שלא למלמל או הרהור, ובאלו האופנים לא יועיל מה שהתפילה נעשית מתוך כוונה אפילו לא כזו שעמוסה בכוונות וברגש זך.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
טעיתי.
כעת ראיתי במגיד משנה חנוכה ג ו שרק ההלל בשעת מעשה כשניצולים מאיזו צרה רק אז זהו אכן מתקנת נביאים. 
אבל הקביעה לדורות בתאריך של הישועה - זו כבר תקנת חכמים הן בחנוכה והן בכל המקומות. 

כנראה יש שם עוד דעות ולא הספקתי לעיין, עכ"פ כך המ"מ מבאר בדעת הרמב"ם. 
 

ירמיה

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
דרומאי אמר:
העקרון נכון, שראוי להשקיע בהלל שהוא עיצומו של יום...
אך מוזיקה איננה שבח להלל, ולא הידור.
ההידור הוא לקרות ההלל בדקדוק [כמו בקריאת שמע], ובכוונת פירוש המלות.
בודאי שאפשר וראוי בניגונים לעורר הכוונה- אך זהו אמצעי ולא מטרה.
לענ"ד העיקר בהלל הוא רגשות ההלל, ולא אמירתו. (כמובן שאין יוצאים יד"ח בלא אמירה)
ולכן המנגינה חשובה הרבה יותר מהדקדוק באמירתה.
[בכל המצוות יש ב' חלקים, גוף המצוה, ופנימיותה. בהלל לענ"ד גוף המצוה הוא חיבור הלב]
 
הפערים ביניכם סובבים סביב נקודה אחת אבל מרכזית, איך להגדיר את המצווה על מרכביה. תגובתך, כתורת החסידות, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצווה - הכוללת רגשות וחיבור הלב, קודמך המתנגד, צועד בדרכי אבותיו - בהגדרת מרכיבי המצווה, ולדידו, מעשה המצוה לכשעצמו הוא עיקר התכלית, ותכלית הכוונה כדי לשרת את גוף המצווה, לא כאמצעי או חיבור בין האדם -מקיים המצווה- לבוראו, אלא מעשה המצווה הוא החיבור בעצם, כמובן שגישה זו לא רואה בפנימיות או ברגשות [למשל מוזיקה כפלטפורמה להתעוררות ריגשית] כצורך ממשי בעבודת ה', ועיקר החיבור בין האדם לבוראו בא לדידי ביטוי בקיום המצווה בדקדוקה. ממילא גם תבין שבדרך הזו, העדפה של רגש ופנימיות על פני איכות המעשה, נשללת לחלוטין.
כעת גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירוה עבודת הלב, ובשונה ממעשה מצווה, יש חלוקה ברורה בין כוונה בתפילה לרגשות פנימיים, כמו כן חז"ל שמו דגש על גוף התפילה, ז"א על נוסח התפילה שלא לשנות, שלא לכפול, שלא למלמל או הרהור, ובאלו האופנים לא יועיל שהתפילה נעשתה מתוך כוונה אפילו לא כזו שעמוסה בכוונות וברגש זך.
לגבי כל המצוות - כלל לא נכנסתי לנקודה של מה העיקר, ולדעתי מבחינות מסוימות אדרבה, בתורת החסידות המושתתת על תורת הקבלה יש דגש על חשיבות קיום המצוות כמו שהם, מצד פעולתם בעולמות העליונים, לעומת תורת המוסר שאפשר למצוא בה דעות שמחשיבות יותר את הפנימיות. ושני צדדים למטבע, מכאן ומכאן.

לעומת זאת לגבי תפילה, וביותר לגבי הלל, בשאלה במה עדיף להדר, בחיבור הלב, [וכגורם לזה גם מוזיקה, וזו ממש לא המצאה חסידית] או להדר בדקדוק המילות וכדומה, אני סבור שללא ספק ההידור בחיבור הלב מהותי יותר. ועד כמה שאני יכול להעיד על עצמי, דעתי זו אינה נובעת מהחלק החסידי שבי.
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
סנגורן של ישראל אמר:
נדיב לב אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
לענ"ד העיקר בהלל הוא רגשות ההלל, ולא אמירתו. (כמובן שאין יוצאים יד"ח בלא אמירה)
ולכן המנגינה חשובה הרבה יותר מהדקדוק באמירתה.
[בכל המצוות יש ב' חלקים, גוף המצוה, ופנימיותה. בהלל לענ"ד גוף המצוה הוא חיבור הלב]
 
הפער ביניכם סובב סביב נקודה אחת מרכזית, איך להגדיר את המצווה על מרכביה. תגובתך, כתורת החסידות, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצווה - הכוללת רגשות וחיבור הלב, קודמך המתנגד, צועד בדרכי אבותיו - בהגדרת מרכיבי המצווה, ולדידו, מעשה המצוה לכשעצמו הוא עיקר התכלית, ותכלית הכוונה כדי לשרת את גוף המצווה, לא כאמצעי או חיבור בין האדם -מקיים המצווה- לבוראו, אלא מעשה המצווה הוא החיבור בעצם, כמובן שגישה זו לא רואה בפנימיות או ברגשות [למשל מוזיקה כפלטפורמה להתעוררות ריגשית] כצורך ממשי בעבודת ה', ועיקר החיבור בין האדם לבוראו בא לדידי ביטוי בקיום המצווה בדקדוקה. ממילא גם תבין שבדרך הזו, העדפה של רגש ופנימיות על פני איכות המעשה, נשללת לחלוטין.
כעת גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירו אות עבודה שבלב -בשונה ממעשה מצווה- אבל יש חלוקה ברורה בין כוונה בתפילה לרגשות פנימיים. בנוסף ובעיקר, חז"ל שמו דגש על גוף התפילה, ז"א על נוסח התפילה, כמו שלא לשנות, שלא לכפול, שלא למלמל או הרהור, ובאלו האופנים לא יועיל מה שהתפילה נעשית מתוך כוונה אפילו לא כזו שעמוסה בכוונות וברגש זך.
לגבי כל המצוות - כלל לא נכנסתי לנקודה של מה העיקר, ואדרבה לדעתי בתורת החסידות המושתתת על תורת הקבלה יש דגש על חשיבות קיום המצוות כמו שהם, מצד פעולתם בעולמות העליונים, לעומת תורת המוסר שאפשר למצוא בה דעות שמחשיבות יותר את הפנימיות. ושני צדדים למטבע, מכאן ומכאן.

לעומת זאת לגבי תפילה, וביותר לגבי הלל, בשאלה במה עדיף להדר, בחיבור הלב, [וכגורם לזה גם מוזיקה, וזו ממש לא המצאה חסידית] או להדר בדקדוק המילות וכדומה, אני סבור שללא ספק ההידור בחיבור הלב מהותי יותר.
 



נו מי שרוצה להפוך את היוצרות, שירווח לו.
לקורא הממוצע אסביר מה כתבתי ומה קבלתי בתמורה.. באשכול כאן הוצגו שתי גישות בנוגע למעשה המצוה. קודמי, הציג שלא מדעת או מדעת, את הגישה המקובלת בעולם החסידות, ושלפניו, הציג את הגישה המקובלת בעולם התורה. כך, שמראש הויכוח ביניהם נועד לכשלון. תעיד על כך תגובת הנ"ל שהתחנך על ברכי החסידות, *שעל פי רגשותיו שלו החליט מה עדיף על פני מה, בלי צורך לנמק. וזה מה שכתבתי בהודעה לעיל בארוכה, שאכן בתורת החסידות זו הגישה* ומנגד הגישה האחרת, ותו לא.

לא חלילה שמחליטה מה שמחליטה בלי לנמק, וכבר כתבתי בהודעה לעיל את נימוקה, אלא שתגובת סנגורן של ישראל יכולה ללמד עד כמה מושרשת הגישה בעולם החסידי המפואר שאני עפר לרגליו.
 

ירמיה

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
נדיב לב אמר:
 
הפערים ביניכם סובבים סביב נקודה אחת אבל מרכזית, איך להגדיר את המצווה על מרכביה. תגובתך, כתורת החסידות, עושה חלוקה ברורה בין גוף המצוה לפנימיות המצווה - הכוללת רגשות וחיבור הלב, קודמך המתנגד, צועד בדרכי אבותיו - בהגדרת מרכיבי המצווה, ולדידו, מעשה המצוה לכשעצמו הוא עיקר התכלית, ותכלית הכוונה כדי לשרת את גוף המצווה, לא כאמצעי או חיבור בין האדם -מקיים המצווה- לבוראו, אלא מעשה המצווה הוא החיבור בעצם, כמובן שגישה זו לא רואה בפנימיות או ברגשות [למשל מוזיקה כפלטפורמה להתעוררות ריגשית] כצורך ממשי בעבודת ה', ועיקר החיבור בין האדם לבוראו בא לדידי ביטוי בקיום המצווה בדקדוקה. ממילא גם תבין שבדרך הזו, העדפה של רגש ופנימיות על פני איכות המעשה, נשללת לחלוטין.
כעת גם בעבודת התפילה שחז"ל הגדירוה עבודת הלב, ובשונה ממעשה מצווה, יש חלוקה ברורה בין כוונה בתפילה לרגשות פנימיים, כמו כן חז"ל שמו דגש על גוף התפילה, ז"א על נוסח התפילה שלא לשנות, שלא לכפול, שלא למלמל או הרהור, ובאלו האופנים לא יועיל שהתפילה נעשתה מתוך כוונה אפילו לא כזו שעמוסה בכוונות וברגש זך.
לגבי כל המצוות - כלל לא נכנסתי לנקודה של מה העיקר, ואדרבה לדעתי בתורת החסידות המושתתת על תורת הקבלה יש דגש על חשיבות קיום המצוות כמו שהם, מצד פעולתם בעולמות העליונים, לעומת תורת המוסר שאפשר למצוא בה דעות שמחשיבות יותר את הפנימיות. ושני צדדים למטבע, מכאן ומכאן.

לעומת זאת לגבי תפילה, וביותר לגבי הלל, בשאלה במה עדיף להדר, בחיבור הלב, [וכגורם לזה גם מוזיקה, וזו ממש לא המצאה חסידית] או להדר בדקדוק המילות וכדומה, אני סבור שללא ספק ההידור בחיבור הלב מהותי יותר.
 

נו מי שרוצה להפוך את היוצרות ולהגחיך עצמו לדעת, שירווח לו.
לקורא הממוצע אסביר מה כתבתי ומה קבלתי בתמורה.. באשכול כאן הוצגו שתי גישות בנוגע למעשה המצוה. קודמי, הציג שלא מדעת או מדעת, את הגישה המקובלת בעולם החסידות, ושלפניו, הציג את הגישה המקובלת בעולם התורה. כך, שכל הויכוח נועד מראש לכשלון. תעיד על כך תגובת הנ"ל הצועד בדרך החסידות, *שהחליט ע"פ רגשותיו בלי לנמק, מה עדיף על פני מה עדיף. וזה מה שכתבתי בהודעה לעיל בארוכה, שאכן בתורת החסידות זו הגישה* ומנגד הגישה האחרת, ותו לא.

לא חלילה שמחליטה מה שמחליטה בלי לנמק, וכבר כתבתי בהודעה לעיל את נימוקה, אלא שתגובת סנגורן של ישראל יכולה ללמד עד כמה מושרשת הגישה בעולם החסידי המפואר שאני עפר לרגליו.
אני חילקתי במפורש בהודעתי הראשונה בין כל המצוות לבין אמירת הלל.
בא מישהו ופירשן את דעתי כלפי הלל כהבנתו הפופולרית את תורת החסידות, בעוד שאני שנטוע בתורת החסידות לעומקה כלל אינני סבור כי הפנימיות עדיפה על גוף המצוות באופן גורף, ואכמ"ל.
כאמור, הפרשנות נסתרת מתוך הדברים, שכן היא תקפה לגבי כל המצוות, ולא כפי שחילקתי.

מה שלא נימקתי את דעתי למה הלל שונה מכל המצוות, הוא משום שהדבר פשוט לי כביעתא בכותחא, שתקנת חז"ל היתה להודות ולהלל, וקבעו זאת למעשה באמירת הלל.* ומי שחפץ להדר במצוה זו, השקעה בהודאת הלב עדיפה על השקעה בדקדוק המילות (שאגב, אני משקיע בו רבות). 
אני מזמין את המתנגדים שבינינו להביע את דעתם. אם כי שמענו שניים מהם שסבורים אחרת ממני, לדעתי רבים יסכימו איתי.

*לישנא אחרינא: מהות המצוה היא להלל, והילול הוי בלב, דהיינו באמירה לבבית.

 
 

דעתו יפה

משתמש רגיל
א. יש להיזהר בהודעה זו, שלא נבא למעט בחשיבות מעשה הדלקת הנרות, אלא נבא לעורר על עיקר ענין ההלל וההודאה בחג.
ב. מאד מסתבר שמעשה ההדלקה יש בכחה בטבע ובסגולה לעורר את ענין ההודאה לו ולרואים.
ג. אגב - בימים שגומרים את ההלל יש לדקדק על כל תיבה ואות, ואפשר שאם לא אמרה יש חשש לברכתו.
 

שמש מרפא

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 


נ. ב. ליבי מלא הבנה והכלה לכל אלו שלא יאהבו את זה.
כנראה מהסיבה הפשוטה שהלל זה כביכול משעמם ונפוץ ומוכר ונדוש מכל שאר החגים, ואילו החנוכיה היא לגמרי חידוש מרענן 'חד שנתי' . 

הערה שאולי לא ממין העניין, כבר צווחו קמאי דקמאי שלא לערב כלי נגינה בתפילה, ומשום חוקות הגויים ובעקבותיהם הרפורמים והמסתעף.
 

יערב שיחי

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה.
העיקרון לכאורה נכון מאד,
אך הסיפא, כאילו כדי להודות בכל לב יש להזדקק לכלי נגינה וקרליבך, הוא זר ומוזר למי שיש לו שייכות לתפילה.
 

יערב שיחי

משתמש ותיק
כמה רחוק ונשגב מבינתי הלך המחשבה הליטאי, שבו יש צורך להוכיח שאין הלל בלי להלל!
אני מניח שאין זה משקף את מכלול הדעות בציבור החשוב הזה.
 

בשלמא

משתמש ותיק
מ אלישע אמר:
ומסופר על תלמיד חכם גדול, שחיפש רב אמיתי,
והיה אצל רב אחד, ושמע שאומר הלל של ראש חודש והלל של (חנוכה ) באןתה צורה,
והלך לחפש רב יותר "פנימי"


בספר נהרי אש מסופר בערך כך על הגאון הצדיק רבי שמעון זעליחוב משגיח ישיבת לובלין יח"ל.

(נ. ב. באשר לעצם האשכול, אני לא בעד הוספת שירים ומנגינות, היכן שלא היה מנהג ישראל כך, גם כך בנוסח אשכנז (שאני מכיר, ואולי גם בעדות המזרח) יש להלל נעימה יפה מאוד, אפשר להוסיף עוד רגש ועוד התלהבות, הניגונים החיצוניים (בדרך כלל) משתלטים והורסים דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי הנפלאים).
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
על פי האר"י עיקר הארת חנוכה ובחינת 'רגל' זה רק בשעת ההדלקה.
שאר היום הוא דומה ליום חול.
א. מתי נקרא "זמן ההדלקה"?
בשעת מעשה ההדלקה הפיזית, או שזה כולל מתחילת זמן עבודת "גלגול הפתילות", עד לאחר אמירת 7 פעמים והי נועם ויושב בסתר, ושבע פעמים אנא בכוח, ואולי אפילו עד גמר ה"חנוכה טיש"?
ב. וכי אלה שנוהגים על פי דברי האריז"ל אומרים תחנון בחנוכה? הרי זה לא בשעת הדלקה, ואם זה דומה ליום חול למה שלא יאמרו תחנון. (וכי יש לכל יום דין "ערב יו"ט כיון שידליקו בערב, ואולי יש לו דין אסרו חג בגלל ההדלקה שקדמה לתפילה זו)
 

בשלמא

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
על פי האר"י עיקר הארת חנוכה ובחינת 'רגל' זה רק בשעת ההדלקה.
שאר היום הוא דומה ליום חול.
א. מתי נקרא "זמן ההדלקה"?
בשעת מעשה ההדלקה הפיזית, או שזה כולל מתחילת זמן עבודת "גלגול הפתילות", עד לאחר אמירת 7 פעמים והי נועם ויושב בסתר, ושבע פעמים אנא בכוח, ואולי אפילו עד גמר ה"חנוכה טיש"?
ב. וכי אלה שנוהגים על פי דברי האריז"ל אומרים תחנון בחנוכה? הרי זה לא בשעת הדלקה, ואם זה דומה ליום חול למה שלא יאמרו תחנון. (וכי יש לכל יום דין "ערב יו"ט כיון שידליקו בערב, ואולי יש לו דין אסרו חג בגלל ההדלקה שקדמה לתפילה זו)
א. בהתייחס למה שכתב האר"י לגבי ההדלקה ההארה אז הוא רק בחצי שעה עד שתכלה רגלא דתרמודאי, (לגבי הטישים זה הכח של הצדיקים שיודעים להמשיך עוד ועוד מן ההארות הללו).
ב. כמובן שגם על פי האריז"ל יש שינוי בתפילות והשינוי הוא למעליותא ולגריעותא. כלומר מבחינה אחת הוא נעלית יותר מתפילות החול ומבחינה אחרת היא לגריעותא.
כך שלסכם את הענין שע"פ האר"י שאר היום הוא כמו יום חול אינו מדוייק כלל
אני מעתיק את דברי האריז"ל והמב"י:

הנה כמו שנתבאר שבשבתות ויו"ט ור"ח יש בהם תוספת קדושה על ימי החול גם בחנוכה ופורים יש בהם תוספת קדושה יותר מימי החול אמנם אין מדריגתם שוה למדריגת השבתות ויו"ט ור"ח והנה הם נתבארו כל אחד במקומו. אבל ענין חנוכה ופורים הוא באופן אחר כי תרוייהו אינון בהוד ואעפ"י שבתפלת שחרית בחול ביארנו דיעקב בנצח ומלכות בהוד וכפ"ז החול הוא קדוש יותר מחנוכה ופורים אשר תרוייהו אינון בהוד אבל הענין הוא על דרך שביארנו בדרוש ר"ח בענין הי"ט כי הנוק' יש לה אז תוספות קדושה לפי שאז מקבלת הארותיה ע"י עצמה שלא ע"י בעלה וכן הוא כאן כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד ואח"כ נוחן לה הארתה ונמשך מן ההוד על ידו אבל עתה בחנוכה ופורים היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד ע"י עצמה שלא ע"י בעלה ואינה טפילה אליו כימי החול והנה ענין זה הוא תוספת קדושה אליה בזמנים אלו יותר מבחול:
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
על פי האר"י עיקר הארת חנוכה ובחינת 'רגל' זה רק בשעת ההדלקה.
שאר היום הוא דומה ליום חול.

דומה ליום חול, אבל לא יום חול כסתם יום.
וההסבר שהאור של חנוכה אמור להאיר את המקומות הנמוכים כיום חול דווקא.
 

הערשלה

משתמש ותיק
בשלמא אמר:
מ אלישע אמר:
ומסופר על תלמיד חכם גדול, שחיפש רב אמיתי,
והיה אצל רב אחד, ושמע שאומר הלל של ראש חודש והלל של (חנוכה ) באןתה צורה,
והלך לחפש רב יותר "פנימי"


בספר נהרי אש מסופר בערך כך על הגאון הצדיק רבי שמעון זעליחוב משגיח ישיבת לובלין יח"ל.

(נ. ב. באשר לעצם האשכול, אני לא בעד הוספת שירים ומנגינות, היכן שלא היה מנהג ישראל כך, גם כך בנוסח אשכנז (שאני מכיר, ואולי גם בעדות המזרח) יש להלל נעימה יפה מאוד, אפשר להוסיף עוד רגש ועוד התלהבות, הניגונים החיצוניים (בדרך כלל) משתלטים והורסים דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי הנפלאים).


כשיש פנימיות - היא אמורה גם לצאת ולהתגלות, כשאין פנימיות - החיצוניות היא במקומה ומטעה כאילו היא הפנימיות.
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
וההסבר שהאור של חנוכה אמור להאיר את המקומות הנמוכים כיום חול דווקא.
רבי שמשון פינקוס זצ"ל מחלק את הדברים בצורה דלהלן, יש שבת שהכל הוא "יום של מעלה, מעין עולם הבא", היינו ש"יוצאים ממערכת הימים של עוה"ז ועולים למערכת של ימי עוה"ב,
ויש יום טוב, ימי הרגל, שהם נמצאים בתוך ימי השבוע של עוה"ז, אבל הוא גם יום קדוש, (ובשבת הקדושה בא ע"י הקב"ה כמו שאומרים "מקדש השבת". וביו"ט הקדושה בא ע"י בני אדם, בקידוש החודש בבית דין, ולכן אומרים מקדש ישראל והזמנים, שביארו המפרשים, שהקב"ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים כנ"ל).
וחנוכה הוא שלב אחד יותר נמוך מזה, שהיום עצמו אין בו קדושה יותר מימי החול, אבל אנחנו מתעלים ועושים יום טוב ביום שהוא כיום חול.
 

בשלמא

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
בשלמא אמר:
מ אלישע אמר:
ומסופר על תלמיד חכם גדול, שחיפש רב אמיתי,
והיה אצל רב אחד, ושמע שאומר הלל של ראש חודש והלל של (חנוכה ) באןתה צורה,
והלך לחפש רב יותר "פנימי"


בספר נהרי אש מסופר בערך כך על הגאון הצדיק רבי שמעון זעליחוב משגיח ישיבת לובלין יח"ל.

(נ. ב. באשר לעצם האשכול, אני לא בעד הוספת שירים ומנגינות, היכן שלא היה מנהג ישראל כך, גם כך בנוסח אשכנז (שאני מכיר, ואולי גם בעדות המזרח) יש להלל נעימה יפה מאוד, אפשר להוסיף עוד רגש ועוד התלהבות, הניגונים החיצוניים (בדרך כלל) משתלטים והורסים דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי הנפלאים).


כשיש פנימיות - היא אמורה גם לצאת ולהתגלות, כשאין פנימיות - החיצוניות היא במקומה ומטעה כאילו היא הפנימיות.
ע"ז אמרו צדיקים: בפי ישרים וכו' ובשפתי צדיקים וכו' ובלשון חסידים וכו' ובקרב קדושים.
 
 

יערב שיחי

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
אני רק מציע, ומחכה שתאמרו לי אם טעיתי ולמה. 

לכאורה כל תקנת נר חנוכה אינה אלא דרבנן, ולא על פי נביאים.
ואילו אמירת ההלל היא מדברי נביאים. 
ולשון זו מצאתי גם בקרן אורה שבת כב "... דחנוכה ג"כ לאו על פי נביאים נתקנה... הלל הוא תקנת נביאים". 

והנה הנידון שם לגבי ברכה, והפרט הזה לא נוגע לנו כעת כי בלא"ה מברכינן אתרוויהו. 
אבל העקרון שזה חשוב יותר יש בו הרבה נפק"מ.
וכגון להדר יותר בהלל בנעימות שירה וזמרה, אולי גם עם ניגוני קרליבך וליווי של מוזיקה מרגשת... 
ועוד כפי שתראו לנכון למצוא הידורים כמו שמוצאים בהדלקה. 


נ. ב. ליבי מלא הבנה והכלה לכל אלו שלא יאהבו את זה.
כנראה מהסיבה הפשוטה שהלל זה כביכול משעמם ונפוץ ומוכר ונדוש מכל שאר החגים, ואילו החנוכיה היא לגמרי חידוש מרענן 'חד שנתי' . 
יצויין לשון הרמב"ם: 

''שיהיו שמונת הימים האלה ימי שמחה והלל'' 
 
 
חלק עליון תַחתִית