פרשת זכור - זכר בסגול וזכר בציר"י האם יש חילוק משמעות?

ים סוף

משתמש ותיק
כ' המשנ"ב (תרפה' יח') "דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר"י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו"ל וע"כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י"ש".
וממה שהצריך המשנ"ב לחזור ולקרוא שניהם משמע דיש שינוי משמעות בין זכר בסגול לזכר בציר"י.

והנלע"ד לבאר ענין זה שזכר בציר"י הוא מלשון 'זיכרון' כמו "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י' ז') "זֵכֶר רַב טוּבְךָ" (תהילים קמה' ז') או "זכר ליציאת מצרים". שהוא מלשון זיכרון
ואילו זכר בסגול הוא מלשון 'שארית' כמו "ואל תשחת את זכר שאריתנו". ועניינו קיום מציאותי של יוצאי חלציו.

וזה הוא הספק האם נצטוינו למחות את מורשתו הרוחנית של עמלק שלא ייזכר עוד. ע"י שנמחה כל מה ששם עמלק קרוי עליו. עד שימחה זכרונו.
או שמא הציווי הוא לבלתי השאיר לו שריד ופליט. ולמחות את זרעו הבא אחריו. שלא יישאר ממנו זכר וקיום.

והנה איתא במדרש תנאים "תמחה את זכר עמלק שלא ישאר לו לא זרע" וכן הוא בתנחומא "להכרית זרע עמלק".
אכן רש"י פירש "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:" ומשמע שעניין המחיה הוא למחות את זכרונו שלא יעלה על לב. ולא לכלות את שאריתו.
 

נבשר

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
כ' המשנ"ב (תרפה' יח') "דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר"י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו"ל וע"כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י"ש".
וממה שהצריך המשנ"ב לחזור ולקרוא שניהם משמע דיש שינוי משמעות בין זכר בסגול לזכר בציר"י.

והנלע"ד לבאר ענין זה שזכר בציר"י הוא מלשון 'זיכרון' כמו "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י' ז') "זֵכֶר רַב טוּבְךָ" (תהילים קמה' ז') או "זכר ליציאת מצרים". שהוא מלשון זיכרון
ואילו זכר בסגול הוא מלשון 'שארית' כמו "ואל תשחת את זכר שאריתנו". ועניינו קיום מציאותי של יוצאי חלציו.

וזה הוא הספק האם נצטוינו למחות את מורשתו הרוחנית של עמלק שלא ייזכר עוד. ע"י שנמחה כל מה ששם עמלק קרוי עליו. עד שימחה זכרונו.
או שמא הציווי הוא לבלתי השאיר לו שריד ופליט. ולמחות את זרעו הבא אחריו. שלא יישאר ממנו זכר וקיום.

והנה איתא במדרש תנאים "תמחה את זכר עמלק שלא ישאר לו לא זרע" וכן הוא בתנחומא "להכרית זרע עמלק".
אכן רש"י פירש "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:" ומשמע שעניין המחיה הוא למחות את זכרונו שלא יעלה על לב. ולא לכלות את שאריתו.
נהניתי מאוד מדבריך המחכימים והנפלאים, ולדעתי יש בזה הרגשה, שציר"י הוא בחוזק ובחיתוך, היינו לכיוון פנים, וסגו"ל הוא רפוי ומשוחרר כלפי חוץ, היינו הקיום הפיזי, ואלו דבריך.
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
דבריך אכן מחכימים, אך לא מצאנו בשום מקום זֶכֶר עם סגול בזין, אולי מלבד פה. (וגם בכתר אר"ץ הוא בצירי, ויש על זה אשכול נפרד)

ודאי לפעמים יש חילוק משמעות, כמו בין עֶרֶב לעֵרֶב, ובין חֶבֶל לחֵבֶל. אך פה קשה להוכיח שאתה טועה, משום שלזֶכֶר בסגול אין זכר.
 

הכהן

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
כ' המשנ"ב (תרפה' יח') "דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר"י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו"ל וע"כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י"ש".
וממה שהצריך המשנ"ב לחזור ולקרוא שניהם משמע דיש שינוי משמעות בין זכר בסגול לזכר בציר"י.

והנלע"ד לבאר ענין זה שזכר בציר"י הוא מלשון 'זיכרון' כמו "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י' ז') "זֵכֶר רַב טוּבְךָ" (תהילים קמה' ז') או "זכר ליציאת מצרים". שהוא מלשון זיכרון
ואילו זכר בסגול הוא מלשון 'שארית' כמו "ואל תשחת את זכר שאריתנו". ועניינו קיום מציאותי של יוצאי חלציו.

וזה הוא הספק האם נצטוינו למחות את מורשתו הרוחנית של עמלק שלא ייזכר עוד. ע"י שנמחה כל מה ששם עמלק קרוי עליו. עד שימחה זכרונו.
או שמא הציווי הוא לבלתי השאיר לו שריד ופליט. ולמחות את זרעו הבא אחריו. שלא יישאר ממנו זכר וקיום.

והנה איתא במדרש תנאים "תמחה את זכר עמלק שלא ישאר לו לא זרע" וכן הוא בתנחומא "להכרית זרע עמלק".
אכן רש"י פירש "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:" ומשמע שעניין המחיה הוא למחות את זכרונו שלא יעלה על לב. ולא לכלות את שאריתו.

כמדומני הגר"א גרס "זֶכֶר רב טובך יביעו", ולעומת זאת בסידור שבתורת אמת ראיתי "וְאַל תַּשְׁחֵת אֶת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ"
 

בנציון

משתמש ותיק
חגי פאהן אמר:
דבריך אכן מחכימים, אך לא מצאנו בשום מקום זֶכֶר עם סגול בזין, אולי מלבד פה. (וגם בכתר אר"ץ הוא בצירי, ויש על זה אשכול נפרד)

ודאי לפעמים יש חילוק משמעות, כמו בין עֶרֶב לעֵרֶב, ובין חֶבֶל לחֵבֶל. אך פה קשה להוכיח שאתה טועה, משום שלזֶכֶר בסגול אין זכר.

הרד"ק כותב שאלו שמנקדים זֶכר בסגול מנקדים כך בכל מקום.
 

אליהו52

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
כ' המשנ"ב (תרפה' יח') "דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר"י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו"ל וע"כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י"ש".
וממה שהצריך המשנ"ב לחזור ולקרוא שניהם משמע דיש שינוי משמעות בין זכר בסגול לזכר בציר"י.

והנלע"ד לבאר ענין זה שזכר בציר"י הוא מלשון 'זיכרון' כמו "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י' ז') "זֵכֶר רַב טוּבְךָ" (תהילים קמה' ז') או "זכר ליציאת מצרים". שהוא מלשון זיכרון
ואילו זכר בסגול הוא מלשון 'שארית' כמו "ואל תשחת את זכר שאריתנו". ועניינו קיום מציאותי של יוצאי חלציו.

וזה הוא הספק האם נצטוינו למחות את מורשתו הרוחנית של עמלק שלא ייזכר עוד. ע"י שנמחה כל מה ששם עמלק קרוי עליו. עד שימחה זכרונו.
או שמא הציווי הוא לבלתי השאיר לו שריד ופליט. ולמחות את זרעו הבא אחריו. שלא יישאר ממנו זכר וקיום.

והנה איתא במדרש תנאים "תמחה את זכר עמלק שלא ישאר לו לא זרע" וכן הוא בתנחומא "להכרית זרע עמלק".
אכן רש"י פירש "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:" ומשמע שעניין המחיה הוא למחות את זכרונו שלא יעלה על לב. ולא לכלות את שאריתו.

רעיון יפה אבל המנקדים בסגול מנקדים כך בכל מקום ולהיפך, א"כ אין מקור לרעיון.
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
חגי פאהן אמר:
קשה להוכיח שאתה טועה, משום שלזֶכֶר בסגול אין זכר.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר:
במנחת חינוך מצוה (תרד) כ' ז"ל :
"שנצטוינו למחות זרעו של עמלק וכו'. וע' ברש"י בחומש כאן שפי' תמחה וכו' מאיש ועד אשה ועולל ויונק משור עד שה שלא יהי' עמלק נזכר כו' ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח וא"י מהיכן הוציא רש"י זה ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע."

ולפי"ד א"ש דבזה הוא דפליגי דרש"י פירש לפום ההבנה שהנידוק הוא בציר"י ועניינו הוא למחות זכרונו של עמלק. ואכן אפשר שמקורו הוא ממעשה דשאול שזהו תוכן מצוות המחייה.
אמנם הרמב"ם והחינוך למדו שמצוות מחיית עמלק נוגעת רק לשארית זכרו שהוא זרעו אחריו, ולא בהמתו.

וממעשה דשאול אין ראיה דשם היה הוראת שעה שאין לה שייכות לעיקר מצות מחיית עמלק. (ושמעתי מאברך יקר לבאר הטעם לאותה הוראת שעה שהיא משום דגלוי וידוע לפניו יתברך שאגג יכשף עצמו לבהמה. וכמו שהיה לבסוף שעי"ז נתגלגלה הצלתו והמשך קיום עמלק. אך אין זה משום עיקר דין המחייה שהוא רק על זרעו ממש.)
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
ועפי"ז ית' מה דיש להק' סתירת הפסוקים דאיתא בפרשת בשלח "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:"
ולכאו' יש להבין אם הבורא ית' בכבודו ובעצמו ימחה את זכרו של עמלק א"כ מה הוא הציווי בפרשת כי תצא.

וכבר עמד ע"ז הרא"ש ז"ל כתוב אחד אומר אמחה דמשמע דהוא בכבודו ימחה וכתוב א' אומר תמחה דמשמע שמצוה לישראל למחותו. לא קשייא כאן קודם שפשט ידו בזבול כאן לאחר שפשט ידו בזבול. כלומר קודם שיפשוט ידו להחריב בה"מק מצוה הקדוש ברוך הוא שימחו את זכר עמלק אבל לאחר שפשט ידו בבית המקדש הוא בכבודו ימחה". עכ"ל.

אמנם אם נבאר את ענין מחיית עמלק ע"ד למחות את שארית פליטתו, נוכל לומר שהפסוק בפרשת בשלח אינו מדבר על מחיית מציאות קיום זרעו של עמלק בעולם אלא על מורשתו הרוחנית שאותה ימחה הבורא ית' בכבודו ובעצמו.
(ויע' שם ברש"י שהוא לשי' חיבר העניינים.)

והנה יש להביא ראיה לזה מדברי הספורנו (שם) שכ' 'שאחרים גם את בהמתם', ובזה א"ש שהציווי למחות הוא רק על זרעו של עמלק ממש, ואילו הקב"ה ימחה גם את זכרו (בציר"י)

וכ"כ הרש"ר הירש (בפרשת בשלח שם) ז"ל "את - זכר עמלק. לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה."
 
חלק עליון תַחתִית