חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה מעובדי עבודה זרה, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו! [חת"ס]

רוצה לדעת

משתמש ותיק
החת"ס בדרשות [ח"ב דף רס"ב ע"ב לפסח תק"פ] כתב וז"ל: וי"ל דאיתא בפרק ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח עבדים היינו מתחילה עע"ז היו אבותינו וכו'. והנה כמו שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כמו כן חייב לראות עצמו כאלו הוא היה מעובדי ע"ז, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, והיום בלילה התחיל לעבוד השם בתחילה במצות הנהוגות אותו לילה. והנה מצינו בטבילת גרים שמברכין לאחר טבילה מפני שקודם טבילה אינו יכול לומר וציונו, ה"נ קודם ספור יציאת מצרים אינו יכול לומר וצונו מפני שעדיין הוא בבחינת כאילו היה מעע"ז ולאחר הסיפור שיכול לומר וציונו אז הוא נכלל בברכת אשר גאלנו. וזהו כוונת המסדר הגדה כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים דאנו פורסין מצה שלימה קודם סיפור יצ"מ בלי ברכת המוציא, מה שאין אנו עושים כן בשאר ימות השנה, שגם זה מורה על בחינה הנ"ל, שאנו רואין עצמינו כאילו היינו עכשיו גוים, לכך אנו פורסין אותו בלי ברכה, כמו שאכלו אהבתנא בארעא דמצרים שהיו פורסין בלא ברכה שלא היו עדיין עד לאחר גאולתן שקבלו התורה, עכ"ל.
ומוטעם בדבריו עד למאוד הלשון "ועכשיו" קרבנו המקום לעבודתו, מה זה "ועכשיו" וכי "עכשיו" קרבנו, או בליל היצאה, עי'.
 

זאת תורת

משתמש ותיק
צריך לשים בכותרת ובהדגשה גם את המשך המשפט ועיקרו "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", זה המשך המשפט, כי אין עניין סתם לראות עצמו כאילו היה מעובדי ע"ז, אלא הענין שיראה את זה שהוא יצא מזה.
 
חלק עליון תַחתִית