האם ל"כבוד" יש משמעות חיובית או שלילית

בן של רב

משתמש ותיק
מה זה כבוד?
יש הרבה בתורה ובש"ס אינספור הלכות של כבוד, ויש גם תפילות שנזכה בכבוד משמע שזה משהו חשוב ומכובד...

ומצד שני מחנכים אותנו נגד נגד נגד.

מה האמת?
גלוי וידוע לפני כסא - כבודך - שאפילו ניק אנונימי כמוני כעת חפץ מאוד לכתוב באופן מכובד כי סו"ס זה צורת האדם של כל אדם לרצות מאוד להיות מכובד.
ולא יתכן שזו מידה רעה בעצם עצמיותה.

אולי הגיע הזמן לרגל ימים אלו לעשות סדר אמיתי בכל זה.
כי מכך שבכל הדורות לא טרחו להסביר לנו יותר מדי - נראה שבעצם זה היה להם פשוט.

מוקדש לעילוי נשמת תלמידי רבי עקיבא שמתו ולא הספיקו להסביר לנו מה כל כך נורא ואיום - בהעדר כבוד...
 

תלמיד חבר

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
מה זה כבוד?
יש הרבה בתורה ובש"ס אינספור הלכות של כבוד, ויש גם תפילות שנזכה בכבוד משמע שזה משהו חשוב ומכובד...
ומצד שני מחנכים אותנו נגד נגד נגד.

אולי הגיע הזמן לרגל ימים אלו לעשות סדר אמיתי בכל זה.
כי מכך שלא טרחו להסביר לנו יותר מדי - נראה שבעצם זה היה להם פשוט.

מוקדש לעילוי נשמת תלמידי רבי עקיבא שמתו ולא הספיקו להסביר לנו מה כל כך נורא ואיום - בהעדר כבוד...

תלמידי רבי עקיבא לא מתו בגלל העידר כבוד אלא בגלל שלא כיבדו אחת את השני שזה טיפה שונה וע"ז לא שמעתי מעולם שאמרו למישהוא אל תכבד מישהוא אחר
ונראה לי שההבדל ברור שאותנו מחנכים נגד להתכבד בקלון חברו או לכבד את עצמנו שזה הוא אינו כבוד אלא הוא בגדר גאווה שהוא דבר ברור למבה הוא בעייתי ומה שאנו מתפללים זה שיתן לנו הקב"ה כבוד שהוא שונה מגאווה.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
שמעתי פעם מהגרב"ד פוברסקי שליט"א משפט חריף כדרכו...
מי אגרויסע רודף כבוד הכי גדול בעולם?
והשיב: מלך הכבוד!
(צריך להביא ראיות? יעויין בפסוקי דזמרה!)
אבל כיון שזה מרגיז מאוד את אלו שלא רגילים בסגנון הזה -
נוסיף שהכל כמובן רק לטובתנו ורק למעננו כי הוא ית' לא צריך כלום.

נו, אז מה זה הדבר הזה, החשוב והמכובד כל כך ? והרי אנו יודעים היטב שגם לנו הוא מאוד מאוד מאוד חשוב.

איך כתב מרן הגראי"ל בצוואה המרטיטה:
אל תדברו עלי שבחים - שלא אתבזה עי"ז למעלה.
כן, כן, שלא אתבזה!...
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
יעוי' בסידור הגר"א באבני אליהו על "טוב יצר כבוד לשמו" כ' וז"ל: שמעתי מאבא מארי הגאון זצללה"ה ע"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' האמנם שמים ושמי השמים לא יכלכלוהו הוא רוצה בכבוד השפלים שבעולם השפל וכל עולמות העליונים משמשים ונותנים מאור ושפע לעולם התחתון בעבור יתנו כבוד לשמו וזהו טוב שאין למעלה ממנו שיצר כבוד לשמו, עכ"ל.
 

נבשר

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
שמעתי פעם מהגרב"ד פוברסקי שליט"א משפט חריף כדרכו...
מי אגרויסע רודף כבוד הכי גדול בעולם?
והשיב: מלך הכבוד!
(צריך להביא ראיות? יעויין בפסוקי דזמרה!)
אבל כיון שזה מרגיז מאוד את אלו שלא רגילים בסגנון הזה -
נוסיף שהכל כמובן רק לטובתנו ורק למעננו כי הוא ית' לא צריך כלום.

נו, אז מה זה הדבר הזה, החשוב והמכובד כל כך ? והרי אנו יודעים היטב שגם לנו הוא מאוד מאוד מאוד חשוב.

איך כתב מרן הגראי"ל בצוואה המרטיטה:
אל תדברו עלי שבחים - שלא אתבזה עי"ז למעלה.
כן, כן, שלא אתבזה!...
יש הבדל בין כבוד לזלזול, יעויין בגור אריה ביתרו שהביא שמשה רבינו יצא לקראת חותנו משום זלזול ולא משום כבוד זה לשונו "צא בגיני כו'. מקשים בכאן (ר' חזקוני), וכי יתרו שהיה גדול היה רודף אחרי כבוד, שישלח 'צא בגיני', ואין זה קשיא, כי אין זה רדיפת הכבוד רק הסרת גנאי ובזיון, שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על בזיונו, [ו]מפני שדרך לכבד את האורח, ובפרט כאשר היה חותן משה, אם לא יצא לקראתו היה בזיון וגנאי ליתרו, ועשה זה להציל מן הגנאי והבזיון, ואין זה רדיפת כבוד כלל".
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
יש לשונות בקדמונים שכבוד זה הנשמה.
לא זוכר היכן
ברור שתאוות הכבוד היא תאווה רצויה, ובאה מהנשמה שהיא חלק אלוק ממעל וכו',
השאלה האם לקבל "כבוד" מהקב"ה או לקבל להבדיל וכו' וכו' וכו' כבוד מהזבל.
לדוגמא בעלמא אם גדול הדור מכבד אותך מאוד, ובאותו זמן מגיע איזה אדם פחות ממנו ומתחיל לכבדך וודאי תאמר לו: עזוב אותי כעת אני מקבל כבוד מגדול הדור,
כך ה"עומד לפני ה'" ומרגיש דביקות עצומה, אינו צריך לשום כבוד מאנשי עוה"ז, כי הוא נמצא כעת ב"כבוד האמיתי".
וקצרתי במקום שאמרו להאריך
 

מאן דהו

משתמש ותיק
באופן מילולי כבוד מלשון, כבד, זאת אומרת לתת משקל עודף.. לאדם מסויים ביחס לאחרים
 

זאת נחמתי

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
יש לשונות בקדמונים שכבוד זה הנשמה.
לא זוכר היכן
מקרא מלא הוא בתהלים פרק נז ט

ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר:
וקאי על הנשמה המסתלקת אחת שישים בשינה, כמבואר בברכות וסנהדרין .(ועיין ברד"ק ובמצודות דוד בתהילים שם )
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
זאת נחמתי אמר:
רוצה לדעת אמר:
יש לשונות בקדמונים שכבוד זה הנשמה.
לא זוכר היכן
מקרא מלא הוא בתהלים פרק נז ט

ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר:
וקאי על הנשמה המסתלקת אחת שישים בשינה, כמבואר בברכות וסנהדרין .(ועיין ברד"ק ובמצודות דוד בתהילים שם )

אכן לזה התכוונתי
וכ"ה בהקדמת הבעל המאור בברכות: במקומות רבים בכתוב נקראת הנפש החיה כבוד כדכתי' לכן שמח לבי ויגל כבודי וכתי' עורה כבודי וכו', עיי"ש

וייש"כ רב!
 

יהודי של פעם

משתמש רגיל
מאן דהו אמר:
באופן מילולי כבוד מלשון, כבד, זאת אומרת לתת משקל עודף.. לאדם מסויים ביחס לאחרים

נכון שכבוד מלשון כבד [וגם להפך קלון הוא לשון קל]
אבל כבוד אמיתי זה לא משקל עודף אלא יחס למשקל האמיתי של הדבר,
שכאשר אני מתיחס לדבר בהתאם לערכו אני נותן לו כבוד,
[ובארמית יְקר זה כבוד שהיוקר מורה על ערכו ומעלתו של הדבר, וכן להפך אדם בזוי הוא זול ומזולזל ולא יקר]
ואם אני מכבד את התורה יותר מכל, זה בגלל שאני מכיר בערכה ובמשקלה הכבד -היינו בכבוד שלה.
[וכן הקב"ה בראנו לכבודו-שנכיר ונודה במציאותו-וכמש"כ הרמב"ן סוף פ' בא
''ואין ק-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו'']

ונתינת משקל עודף הוא כבוד של שקר, כבוד מזויף.
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
יש כבוד. יש גאוה. יש ביזיון וזילותא. (ויש גם ענווה)
הנראה, שכבוד הוא אכן מלש' 'כובד', וכמש"כ למעלה. והוא לתת ערך לענין או לאדם וכיו"ב.
ואם אין מספיק נתינת 'ערך', הרי זה 'זילות', כביכול הדבר נמכר בזול ממחירו.
ואם זהו דבר יקר מאד, ונמכר בפרוטות, זה ביזיון וירידת ערך חדה. זה בדרך כלל בושה והשפלה.

גאוה, היא מלשון 'גאות', כמים ה'גואים', וזה כשמישהו מקבל (או לוקח..) מחיר של כבוד היקר מידי עבורו. זוהי גאוה, ועאכו"כ כשזה 'דל גאה', אז זה חד מידי, ואין הדעת סובלתן. דעת=היא נתינת המשקל לכל דבר כראוי, וכמו 'אם אין דעת הבדלה מנין'.

ובדאי שאכן ראוי לתת לכל דבר את המשקל הראוי לפי ערכו. אך בעל הערך האמיתי היחיד הוא הש"י, ולכן הוא ורק הוא הראוי להיות בעל הכבוד.
אלא, שבערכי העולם הארציים והחומרניים שאנו בם, יהיה נכון מן הסתם, לתת כבוד למי שמייצג ציבור למשל מכח ערך הרבים. שרבים בודאי חשובים מיחיד.
אלא שמי שהוא מקורב לעניני הש"י ופועל נאמן שלו ודאי ראוי לו להתכבד מכבוד רבו, שזהו 'ואת' לרבות ת"ח. כערך עבדי המלך הראויים לכבוד בפני עצמם.

ענווה לכאו' זה נתינת ערך עצמי נמוך, מבלי להיות מבוזה. כי אדרבה, ביזיון זה כשחסר מהערך הראוי להינתן, אבל הענווה טוענת באמיתות ואמונה גמורה שהערך הניתן רב מידי.
(ועל זה צווחים כל רופאי הנפשות שנחיתות איננה ענווה..)

ומעלת הענווה היא טובה מצד שההולך בהצנע ובענווה רוחו טובה עליו, לא חסר לו הכבוד ו'בזיונותיו', והוא מכיר במקומו של עולם, מלך הכבוד האמיתי. (בעל ענווה אמיתי יתיחס לשפלים ממנו לדוג', כי איננו רואה בזה פחיתות כבוד, אבל יזדעזע מבזיון ת"ח..) כך נראה, ויחכימוני רבותי.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
אלי מאירי אמר:
יש כבוד. יש גאוה. יש ביזיון וזילותא.
הנראה, שכבוד הוא אכן מלש' 'כובד', וכמש"כ למעלה. והוא לתת ערך לענין או לאדם וכיו"ב.

ובדאי שאכן ראוי לתת לכל דבר את המשקל הראוי לפי ערכו. אך בעל הערך האמיתי היחיד הוא הש"י, ולכן הוא ורק הוא הראוי להיות בעל הכבוד.
אלא, שבערכי העולם הארציים והחומרניים שאנו בם, יהיה נכון מן הסתם, לתת כבוד למי שמייצג ציבור למשל מכח ערך הרבים. שרבים בודאי חשובים מיחיד.
אלא שמי שהוא מקורב לעניני הש"י ופועל נאמן שלו ודאי ראוי לו להתכבד מכבוד רבו, שזהו 'ואת' לרבות ת"ח. כערך עבדי המלך הראויים לכבוד בפני עצמם.

זה בדיוק/בערך מה שכתבו הרב דסלר והרב וולבה.

ולפי זה יש לשים לב תמיד שכבוד בשר ודם לא יגבר על כבוד ה'.
כי אין שום משמעות לכבוד בשר ודם בפני עצמו!
אלא הכבוד שייך רק כלפי מה שיש בו צלם אלוקים בדרגות משתנות מאדם לאדם ומיום ליום...

וזו הערה נוראה לכל אלו שקופצים להגן על רע-בנים חשובים/חצופים
המגיירים נגד דעת גדולי ישראל ופוסקי הדור - המייצגים יותר מהם את השי"ת .
או מגרשים בכפיה נגד דעת תורה כנ"ל.
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
וזו הערה נוראה לכל אלו שקופצים להגן על רע-בנים המגיירים נגד דעת גדולי ישראל ופוסקי הדור המייצגים יותר מהם את ה' .
או מגרשים בכפיה נגד דעת תורה כנ"ל.
מה הקשר?
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
כי כבוד הוא רק כבוד לה' ולא לבשר ודם.
(זה לא קשור אליך אלא שזה העסיק כאן את הציבור הרבה).

ושמתי לב שלהרבה צדיקים כאן כאב הכבוד של כל מיני רבנים.
וזה יפה מאוד ומגיע מאותו מקום של ענין הכבוד של ה'.

רק הם שכחו את הנקודה העיקרית שגרמה לגדולי ישראל לצאת במכתב נגד אותם מגיירים/מגרשים.
והיא = הכבוד של אבא גובר על כבוד הבנים! "ואם אב אני איה כבודי".

מי שרוצה יש לו כעת כונה חדשה ב"איה מקום כבודו"...
לרצות שכבודו יתגלה גם בכל מקרה כעין זה ויגבר על כבוד ת"ח - כי במקום שיש חילול (כבוד) ה' - אין חולקין כבוד לרב.

ברצינות גמורה!
 

אסף

משתמש ותיק
הנושא של כבוד נרחב ועיקרי עד מאד - שכן "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ואומר ה' ימלוך לעולם ועד" (אבות פ"ו), ובפרט הכבוד העולה מבני האדם כמו שמבואר בשפ"א (שבועות) "בנוסח התפילה ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו, ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם וכו'".
וא"כ כל מציאותינו בעולם היא בכדי שיעלה ממנה כבוד לבורא, וכמו שהזכירו לעיל, ובמיוחד מאירים דברי הגר"א שהביא הרב @רוצה לדעת - שהטוב המוחלט שיצר הבורא הוא נתינת אפשרות לאדם להיות "כבוד לשמו" של הבורא.

מצד שני מצינו מאמרי חז"ל בגנות הכבוד - "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד) ומקניני התורה - להתרחק מן הכבוד ועוד.
ועל פניו היה נראה לחלק, בין הכבוד של הבורא לכבוד שלנו, וכמו שהוזכר כאן. או באופן כללי - אני צריך להתרחק מן הכבוד אבל עלי לתת ממנו מלוא חפנים לזולתי, כגון במצוות רבות של כיבוד - אב ואם, רב, ביהכ"נ, ועוד רבים כמו שאמרו חז"ל (שם) "איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", "ומכבדה יותר מגופו" ועוד.

אבל גישה זו טעונה ביאור מכמה פנים:
א) איך יתכן שדבר שאינו טוב לי - עלי לתת ממנו לאחר ולהכשילו בדבר גרוע ושלילי, בלי לחוש שאני מוציאו בכך מן העולם.

ב) אם הכבוד טוב לבורא, לא מסתבר שאינו טוב לנברא, שכן כל המציאות שנבראה היא לצרכינו ולטובתינו ולפי ערכינו, ואם הבורא יצר את אפשרות הכבוד בבריאה והוא עצמו "מלך הכבוד", האדם שנברא להידמות לבורא בוודאי שראוי לזה.

ג) ז"ל הגמ' בנדרים (סב.) "תניא לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". - דברי הגמ' אינם מובנים מכל צד - בפשטות היה אפשר להבין שכוונת הדברים כעין המשנה באבות "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'" - פשט המשנה (בלי להיכנס לכל הפירושים) שיש לעבוד את השם לכוונת עבודתו ולא לשם התועלת שתצמח ממנו - וה"נ מורה הברייתא שיש ללמוד תורה לשמה ללא חשבונות זרים, אך סופה של הברייתא טופח על פנינו באמרה "וסוף הכבוד לבוא" - ואם הכבוד הוא שלילי מעיקרו מה צורך יש בהבטחה זו.
ומשלה"ד - למי שאומרים לו שלא ילמד לשם הציונים הטובים במבחנים אלא ילמד מתוך מטרה יחידה לדעת את התורה, כיון שעצם הלימוד הוא החשוב והתועלת העיקרית שלו תהיה בכך שיחכם ויהיה בעל ידיעות רבות ולא מההערכה שבחוץ. אבל מוסיפים שאם ילמד כך בכוונה הראויה לדעת - יקבל ציון טוב בסוף השנה. ולכאו' תוספת זו שומטת את כל עניינה של ההוראה ומחזירה את הלומד לתלוי בתשואות הזולת.
ודוחק לומר שבאו להרגיע אותו שלא יפסיד כלום מלימוד לשמה, ואף הוא יזכה לבסוף לכבוד, דמשמע שהוא דבר עיקרי - שהכבוד שבסוף - הוא האמיתי ולו צריך לצפות.

ד) ובמיוחד שהכבוד אכן מגיע בסופו של דבר לחלקו של האדם, כמו שנאמר "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג), והשכר המובטח לעוה"ב הוא כבוד ועונג (ולכן בשבת שהיא מעין עוה"ב אנו מצווים כל כך ואינני זוכר כעת את המקור לזה).

עד כאן לעת עתה.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
ברצוני להעתיק מה שכתב לי פעם ח"א שליט"א והמבין יבין,
אם כי לא נוגע ישירות לנושא המדובר כאן אלא על המושג "כבוד שמים" באופן כללי.
וז"ל:
פעם ישב לידי בתפילה יהודי תמים נראה אפי' לא שיושב ולומד כל היום וכו', וקרא ק"ש באימה וביראה וכו', ממש לקנאות בו,
חשבתי לעצמי: למה אני לא "שמח ומרוגש" עכשיו ש"המפלגה של הקב"ה" מצליחה, וכך צריך להיות כאשר רואים בחור אברך או ציבור שמתפללים או לומדים וכו', הנה ה"מפלגה של הקב"ה" מצילחה, למה רק כינוסי בחירות וכו' וכו' מרגשים אותנו על כבוד שמים וכבוד התורה...האם אני שייך לקבוצת כדורגל...., והוא נורא עד מאוד מאוד, כמובן שדבר זה אין מגלין אלא לצנועין ולמבינים, עכ"ד.

מקוה מאוד שהדברים הובנו כדבעי, ולא יוציאו דברים מהקשרם!
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
אסף אמר:
בי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד) ומקניני התורה - להתרחק מן הכבוד ועוד.
ע"פ מה שכתבתי, קושיא זו ליתא, דהכבוד איננו 'מידה', לדון אם טובה היא אם לאו, אלא הוא 'נתינת ערך'. אם הוא גבוה מידי זהו שלילי, אם הוא נמוך מידי זה שלילי.
אבל אם רודפים אחריו, זהו ודאי שלילי, כלפי עצמו, כי הוא הפך הענוה, וכמש"כ למעלה לגבי הענווה. ובכלל העיסוק העצמי במדידת הכבוד איננו בריא לנפש.
אך מאידך הנשמה ודאי מעונינת בערך ומהות (אמתית בערכי כבוד הבורא, מסתבר) ולכן כדי להשביעה מפתים את הגוף בכעין זה. וזהו סוף הכבוד לבוא, אך אל תתעסק בזה.
 
רוצה לדעת אמר:
יש לשונות בקדמונים שכבוד זה הנשמה.
לא זוכר היכן
ברור שתאוות הכבוד היא תאווה רצויה, ובאה מהנשמה שהיא חלק אלוק ממעל וכו',
השאלה האם לקבל "כבוד" מהקב"ה או לקבל להבדיל וכו' וכו' וכו' כבוד מהזבל.
לדוגמא בעלמא אם גדול הדור מכבד אותך מאוד, ובאותו זמן מגיע איזה אדם פחות ממנו ומתחיל לכבדך וודאי תאמר לו: עזוב אותי כעת אני מקבל כבוד מגדול הדור,
כך ה"עומד לפני ה'" ומרגיש דביקות עצומה, אינו צריך לשום כבוד מאנשי עוה"ז, כי הוא נמצא כעת ב"כבוד האמיתי".
וקצרתי במקום שאמרו להאריך
הלכות כבוד הבריות חמורות הן מאוד.
זה לא סתם בגלל שאני צריך ונזקק.
כי אם אני לא מקפיד ולא אכפת לי אני 'טרייף'. פסול לעדות!
וכשאני אוכל בשוק ולא שומר על כבודי - חז"ל קוראים לי כלב!
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
דבר מדהים

המשפט כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו שאמור להופיע בחז"ל
למיטב ידיעתי מופיע פעמיים פעם אחת כל הרודף אחר הגדולה (מדרש) ופעם שניה הרודף אחר השררה (עירובין)
(בספרים של אחרונים מצאתי את הנוסח הנפוץ)

וההבדל בין שררה לכבוד הוא משמעותי
המהרשא מסביר את זה כדבר טבעי שאנשים לא אוהבים שמישהו משתרר עליהם

איך נבקש השבת חיים של עושר וכבוד
 

יפה מראה

משתמש ותיק
בחינוך מצינו כמה פעמים שצריך לשמור על הכבוד של התלמיד.

א. הוכח תוכיח את עמיתך.
ב. רש"י חומש דברים [פרק א' פסוק ג'] ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. עכ"ד.

ובפשטות לומדים שכאשר שומרים על הכבוד של האדם אז אפשר להשפיע עליו.

אך אפשר אולי להעמיק [בקצרה] שכבר בשעה שמכבדים את האדם, כבר מתחיל הבנייה וההתקדמות של האדם, מכיון שהוא נהיה מודע לכוחות הפנימיים הטובים שבו, ואז יש בכוחו להוציא אל הפועל, אבל בשעה שמשפילים את האדם ולא רואים בו שום דבר, אז אדרבה נהיה להיפך שנהיה מודע רק לרע שבו, ואז הוא מדרדר ואין בו כח לעלות בעבודת ה'.
וההתחלה בעבודת ה' זה להכיר את הכוחות הטובים שטמונים בתוכו.

נמצא א"כ שראוי לכבד כל אדם מצד עצם הכוחות הטובים הטמונים שבתוכו, וכמו שאמרו חז"ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות".

ואפשר אולי לראות זאת הרבה בהנהגתו של מרן הסבא מסלבודקא זצ"ל שדאג בישיבה שתמיד הבחורים ירגישו מכובדים. ודו"ק.

אצרף עוד מש"כ המשגיח ר' ירוחם זצ"ל [דעת חכמה ומוסר חלק ב' מאמר י"ב]

בגמ' (ברכות יט ב) אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. והנה לכאורה דברי הגמ' תמוהים מאד, איזה שאלה היא מ"ט, והרי דין פשוט הוא שעל כל עבירה קלה מחוייב למסור הכל, את ממונו, וגם לסבול בגופו עד מסירות נפש, ולמה לא יצטרך לפשוט בגדיו בשוק ולסבול בזיון כדי שלא יעבור על ל"ת? ומדברי הגמ' משמע שלולי הפסוק של אין חכמה ואין עצה, שהוא טעם צדדי, לא הי' מחוייב לפשוט בגדיו בשוק, ומטעם כבוד הבריות, ועיין בכל הסוגיא דשקיל וטרי אם כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה, והמסקנא ששב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, ורק בקום עשה אמרינן אין חכמה וכו', והוא ענין תמוה בעינינו.
רואים אנו מדברי הגמ' אלו יסוד ועיקר גדול, שכל חיובי התורה כולה אינם מגיעים אלא עד כבוד הבריות, כבוד הבריות היא הנקודה הכי גבוהה, וכשיש איזה פגיעה בכבודו של אדם, נדחית תורה מפני זה, ששם תורה אינה מחייבת כבר, משום שלמעלה מכבוד הבריות אין, אלא שחז"ל מצאו קרא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', גזירת הכתוב שסוף כל סוף כבוד שמים גבוה מכבוד הבריות. עכ"ד.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
מעודי תמהתי למה רואים תמיד שעמי הארצות אוהבים מעריצים ומקלסים את גדולי התורה או צדיקים.
ובה בשעה אין עם מי לדבר כלום על כבוד השי"ת.

אך לאחרונה תפסתי שהיות שאהבת ה' זה מקביל וצמוד למצות "לדבקה בו".
א"כ בדיוק כמו שלימדונו חז"ל שהם לא יכולים להדבק בשכינה כי ה' אלוקיך אש אוכלה וכו'.
ולכן הם אמורים רק להדבק בת"ח וכו'.
כך גם באהבת ה' הם לא קשורים רק בעקיפין -
- ע"י אהבת הת"ח שהיא מוחשית.

ואכן שמתי לב גם אצל תלמידי חכמים רבים המתבטלים לרבותיהם כדת.
שמ"מ ככל שאדם גדל והולך מיום ליום בהגדלת מציאותו כת"ח -
כך הוא פחות טועה ופחות נכשל בטעות המצויה - לדחות את כבוד קדושת ה' מפני כבוד קדושת רבו...
 

מאן דהו

משתמש ותיק
יהודי של פעם אמר:
מאן דהו אמר:
באופן מילולי כבוד מלשון, כבד, זאת אומרת לתת משקל עודף.. לאדם מסויים ביחס לאחרים

נכון שכבוד מלשון כבד [וגם להפך קלון הוא לשון קל]
אבל כבוד אמיתי זה לא משקל עודף אלא יחס למשקל האמיתי של הדבר,
שכאשר אני מתיחס לדבר בהתאם לערכו אני נותן לו כבוד,
[ובארמית יְקר זה כבוד שהיוקר מורה על ערכו ומעלתו של הדבר, וכן להפך אדם בזוי הוא זול ומזולזל ולא יקר]
ואם אני מכבד את התורה יותר מכל, זה בגלל שאני מכיר בערכה ובמשקלה הכבד -היינו בכבוד שלה.
[וכן הקב"ה בראנו לכבודו-שנכיר ונודה במציאותו-וכמש"כ הרמב"ן סוף פ' בא
''ואין ק-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו'']

ונתינת משקל עודף הוא כבוד של שקר, כבוד מזויף.

זה כוונתי בדיוק ומשקל עודף זה גם על דרך החיוב
 

אסף

משתמש ותיק
מאן דהו אמר:
יהודי של פעם אמר:
מאן דהו אמר:
באופן מילולי כבוד מלשון, כבד, זאת אומרת לתת משקל עודף.. לאדם מסויים ביחס לאחרים

נכון שכבוד מלשון כבד [וגם להפך קלון הוא לשון קל]
אבל כבוד אמיתי זה לא משקל עודף אלא יחס למשקל האמיתי של הדבר,
שכאשר אני מתיחס לדבר בהתאם לערכו אני נותן לו כבוד,
[ובארמית יְקר זה כבוד שהיוקר מורה על ערכו ומעלתו של הדבר, וכן להפך אדם בזוי הוא זול ומזולזל ולא יקר]
ואם אני מכבד את התורה יותר מכל, זה בגלל שאני מכיר בערכה ובמשקלה הכבד -היינו בכבוד שלה.
[וכן הקב"ה בראנו לכבודו-שנכיר ונודה במציאותו-וכמש"כ הרמב"ן סוף פ' בא
''ואין ק-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו'']

ונתינת משקל עודף הוא כבוד של שקר, כבוד מזויף.

זה כוונתי בדיוק ומשקל עודף זה גם על דרך החיוב
האם מי שמעריך את עצמו לפי מעלתו בלא תוספות משקל עודף, ונהנה מהכבוד הזה ואולי אפילו דורש אותו במפגיע - לא שייך למשנה "... והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"?

והרב @אלי מאירי הזכיר כאן -
אלי מאירי אמר:
אבל אם רודפים אחריו, זהו ודאי שלילי, כלפי עצמו, כי הוא הפך הענוה, וכמש"כ למעלה לגבי הענווה. ובכלל העיסוק העצמי במדידת הכבוד איננו בריא לנפש.

ולפי דבריו יותר מובן - שעצם הרדיפה אחר הכבוד שלילית, ולכן גם משה רבינו שהגיע למעלה הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להגיע, משובח בלשון התורה "והאיש משה עניו מאד וגו'".

ועדיין צריך ביאור האם הכבוד העצמי הוא גם חיובי או תמיד שלילי?
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
סליחה על הציטוט העצמי..

אלי מאירי אמר:
יש כבוד. יש גאוה. יש ביזיון וזילותא. (ויש גם ענווה)
..
ענווה לכאו' זה נתינת ערך עצמי נמוך, מבלי להיות מבוזה. כי אדרבה, ביזיון זה כשחסר מהערך הראוי להינתן, אבל הענווה טוענת באמיתות ואמונה גמורה שהערך הניתן רב מידי.
(ועל זה צווחים כל רופאי הנפשות שנחיתות איננה ענווה..)

ומעלת הענווה היא טובה מצד שההולך בהצנע ובענווה רוחו טובה עליו, לא חסר לו הכבוד ו'בזיונותיו', והוא מכיר במקומו של עולם, מלך הכבוד האמיתי. (בעל ענווה אמיתי יתיחס לשפלים ממנו לדוג', כי איננו רואה בזה פחיתות כבוד, אבל יזדעזע מבזיון ת"ח..) כך נראה, ויחכימוני רבותי.

המציאות מראה דבר מענין. בדרך כלל ככל שהאדם 'בעל גאוה' הוא יותר 'פגיע'.
ויש לדון, ממה נפשך, אם אתה אוחז מעצמך כ'בר מעלה', מה יועילו להשפילך, כל עפרות שבעולם?!
לענ"ד, נראה שהדרך לגאוה היא בעלת שני שלבים.
1.האדם ממקם את עצמו בסולם הערכים שלו. ואז, מגיע למסקנא: 'למי יש לתת כבוד יקר יותר ממני?' ובכך הפך לבעל גאוה.
2.שלב שני, האדם יוצר 'תכנית עבודה' איך אמור להיות 'נתינת הכבוד' אל עצמו. ואז מתחיל לכעוס על מי שמתנגד לערכיו.
כך נראה מהמס"י בהגדירו כמה מאופני ה'בעלי גאוה'. (עי"ש, שמביא בעלי גאוה, שכ"כ העלו בערכם, עד שמאסו בכבוד בני אנוש...)

ולפי"ז, השלב השני איננו שלילי. כי לדוגמא, מתבקש מהמלך לשמור על כבודו. וכן מסתבר שאין לאדם לזלזל בכבודו.
וכן לרדוף על רעיו, ולבקש לתת להם כבודם הנכון, זהו ודאי חיובי.
(אך לילך ולבקש מהאנשים לתת לעצמו כבוד, זהו כביזיון. ואין זה אלא כהתמכרות שלילית, המוציאתו מהעולם.)
עוד יותר, שחזינן שנתינת כבוד זל"ז (בחינם) איננה נחלת המון העם... כי אנשים חשים שהמבוזה מכבד את היקר. ובכיבודם את רעם המה המבוזים. וחז"ל אומרים היפך זה (אבות ד).
וכך ראוי לתת ערך לכל יהודי, לפי כוונת הקב"ה, האדון 'כל הכיבודים'.

אך חוץ מאלו, אם האדם עניו, ויודע ליחס את הצלחתו וכישרונותיו לאחרים, ולבוראו, אזי מלבד מה שחוסך לעצמו הרבה כאב ראש, איך לשכך את חסרון כבודו האבוד, הוא ודאי זוכה למעלה בפנ"ע. (וצ"ע איך זוכים לה, כי ודאי שהוא במעלה גבוהה במס"י. ואגב, נזכר בפרקים היותר מאוחרים מהנ"ל בעלי הגאוה.)
והאדם הזה, עבד על השלב הראשון שלו. ולא על השלב החיצוני, כמרבית בעלי הענוה המדומים (והמתוסכלים..).
והוא בד"כ שמח יותר בחייו, ושמח בחלקו.

(ותופעת הנחיתיים, שפשטה באיזורנו, המה בד"כ בעלי כבוד, אלא שכל כך מזלזלים בנתינת הכבוד של עצמם, ורק מבקשים שיכבדום אחרים. והם רודפים אחרי כבודם, ופושטים ידם ונצרכים לבריות, וסופם רעה ומכאובות.)
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן של רב אמר:
מעודי תמהתי למה רואים תמיד שעמי הארצות אוהבים מעריצים ומקלסים את גדולי התורה או צדיקים.
ובה בשעה אין עם מי לדבר כלום על כבוד השי"ת.

אך לאחרונה תפסתי שהיות שאהבת ה' זה מקביל וצמוד למצות "לדבקה בו".
א"כ בדיוק כמו שלימדונו חז"ל שהם לא יכולים להדבק בשכינה כי ה' אלוקיך אש אוכלה וכו'.
ולכן הם אמורים רק להדבק בת"ח וכו'.
כך גם באהבת ה' הם לא קשורים רק בעקיפין -
- ע"י אהבת הת"ח שהיא מוחשית.

ואכן שמתי לב גם אצל תלמידי חכמים רבים המתבטלים לרבותיהם כדת.
שמ"מ ככל שאדם גדל והולך מיום ליום בהגדלת מציאותו כת"ח -
כך הוא פחות טועה ופחות נכשל בטעות המצויה - לדחות את כבוד קדושת ה' מפני כבוד קדושת רבו...
לצטט את עצמי זה לא 'מכובד'...
אבל @אלי מאירי לימדני שאם מבקשים סליחה זה כבר מכובד.
תתכבדו נא לשים לב לחידוש המרעיש הזה.
🔥 כי ה' אלוקיך אש אוכלה ביאר רבי משה שפירא שהאש שורפת כל מה שלא מצטרף אליה.
והתרגום לעברית הוא שיש לשרוף כליל כל ערך שהוא לא משתלב בתוך הכללים של אין כערכך ולא נובע ממנו.
ואמר שזהו המטבע של אש שהראה ה' למשה.

אקיצער: כבוד זה רק למלך הכבוד וכבוד הבריות הוא רק מחמת שהם צלמו.
ודרגות הצלם הם לפי צלמיותם.
כולנו פסלים! = צלם של המלך ודיוקנא דיליה.
ולכן הלל הזקן רחץ פניו כל יום בק"ו מדיוקנאות המלכים. 👑
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרחבה קצרצרה: מלך הכבוד = מלכה של מדינת הכבוד.
כי כל העולם יש בו חשיבויות ואין מה שלא חשוב.
ואפילו על בגדים נענש דוד שלא כיבדם - "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
מה כל כך חשוב? שזה חלק מגילוי כבודו.

חברי ורבותי האהובים! 💞
תמשיכו לבד ונראה כמה הלכות תצליחו למצוא שהם לא הלכות כבוד!
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
ממילא מובן שהצד השני של המטבע 💲💸💰דאיסור לה"ר הוא חנופה והצד השלישי הוא ליצנות.
כי לץ = שהחשיבות יורדת.
ולה"ר = שהחשיבות יורדת
וחנופה = שהחשיבות המזוייפת עולה וממילא האמיתית יורדת.

נו. איזה כיתות לא מקבלות פני שכינה?
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
אלי מאירי אמר:
לענ"ד, נראה שהדרך לגאוה היא בעלת שני שלבים.
עיין בשער הענווה כדברים האלו ממש: "הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם.
ונבאר עתה החלקים האלה, הענוה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו.. נדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל." עי"ש ותרווה צמאונך.
בן של רב אמר:
תמשיכו לבד ונראה כמה הלכות תצליחו למצוא שהם לא הלכות כבוד!
לאיפה אתה חושב שאתה הולך??
מה עם כבוד זקן עם הארץ? עם כבוד עשירים?
מה עם איסורי עריות? ההנה מדרכי כבוד השם?
 
חלק עליון תַחתִית