טעות נפוצה ומבלבלת בהבנת תוכן ימי בין המצרים ות"ב.

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
משום מה רבים נוקטים שדוקא בימים אלו צריך לזכור את בית המקדש.
וזה נסתר מכל דברי חז"ל שדרשו לציון בכל הימים החגים והתפילות ועוד.

טעות נוספת שמנסים ליצור מזה זמן קרבת אלהים ייחודי - בניגוד לקבלת כל הדורות, ופשוט.

מה כן? זה זמן של קבלת נזיפה ונידוי כאבל כפי שמובא בהרבה מקורות קדומים בפירוש ובפשיטות, כי מה לעשות שהרגזנו את הקב"ה דוקא בתאריכים הללו שבהם רצה לתת לנו לוחות ראשונות ולהכניסנו לארץ מיד, וכל הצרות בימים אלו הגיעו כתוצאה מזה.
וצער כזה כמובן מביא גם תשובה וקירבה ופיוס = נחמו.
אבל למה להקדים המאוחר? כעת זה קבלת נזיפה ולא צריך להתחמק מזה.

והשווה הדין שלא יכו התלמידים בימים אלו - עם הדין הידוע באבל שיראה כאילו חרב מונחת לו וכו' ותדאג כל החבורה וכו'.

בברכת ישב בדד וידום וכו'...
 
יפה דרשת.
כמעט כל שיחה על תשעה באב בצבור הליטאי,
מדברת על קרבת האלוקים המיוחדת של ימים אלו
ועל העבודה המיוחדת של יים אלו
ועל איקרי מועד המיוחד של ימים אלו
ובליל תשעה באב, ליל בו יבכיון בני
מדברים על העבודה המיוחדת של עמך אנוכי בצרה וכו'.
והכל טוב,
אבל הקינות, ואפילו מגילת איכה עצמה מדברין בעיקר על ההריגה במלחמה ועל צער האומה שנחרב ביתה ויוצאת מארצה לגלות.
 
ובכל זאת
מהרש"א חידושי אגדות מסכת בכורות דף ח עמוד ב
ועוד אייתו תרי ביעי וא"ל הי זוגיתא כו' ע"ד שאמרו בשמעתין תרנגולת לכ"א יום וכנגדו בלוז ואמרינן שרמז ירמיה מקל שקד אני רואה שהם כ"א יום מי"ז בתמוז עד ט' באב והם רמזו לו ימים אלו בזוגיתא אוכמתא ע"ש הגלות ולפי שיש עוד כ"א ימי סליחה ושמחה מי"ט ראשון של ר"ה עד כ"א תשרי שהוא הושענא רבה יום גמר החתימה כדאיתא במדרשות והוא שרמז לו בזוגתא חיורתא ג"כ ע"ש ליבון עונות וכך א"ל הרי תרי ביעי שהתולדה מב' זוגיתא הן כולן לבנים ואין ניכר איזה מהשחורה ואיזה מהלבנה כן אין לכם היכר כי מקרה א' יקרה את כולן שהפורעניות והטובות שוים בימים בשיעור א' זה כזה כ"א יום הן ואין כאן מקום תקוה לכם והשיב בדוגמא זה עיזי אוכמתי כו' הן ב' שעירים שהביאו ישראל ביה"כ החיורתא היא שהיתה לה' והאוכמתא שהיתה לעזאזל והגבינה שהיא התולדה מהן שניהן לבנים שגם השעיר לעזאזל היה מלבין עונותיהם של ישראל שנאמר ונשא השעיר וגו' וכמ"ש שהיו קושרין בההוא שעיר המשתלח חוט של זהורית וכיון שהגיע למדבר היה מלבין וכן הוא הענין בב' זוגיתא שהיו שניהם תולדותם לכ"א יום ותולדות שניהם היו ביצים לבנים כי הנה שני שיעורים כ"א יום ג"כ תולדותיהן שוין בליבון כי כמו שהכ"א יום שמר"ה עד הושענא רבה תולדות ליבון עון וכפרה עליהם כן גם ימי כ"א יום פורעניות מי"ז בתמוז עד ט' באב היה תולדות ליבון עונות כי הצרות ויסורין מכפרין כמ"ש הגלות מכפר

וגם
ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קעא
וידוע נגד כ"ב ימים שבין המצרים הם מראש השנה עד שמיני עצרת [ושמחת תורה הוא נגד י' באב דאמר ר' יוחנן אילו הואי התם וכו' (תענית כ"ט א) כי ספיקא דיומא שבכל יום טוב הוא נגד תורה שבעל פה הדומה לתורה שבכתב שהם שני לוחות הברית. וכן שני ימים יום טוב אחד דאורייתא ואחד דרבנן והקדושה יורדת לשני הימים. וכן השפע שירד לט' באב שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום כנזכר לעיל נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך רחמנא ליצלן]. וידוע דטעם סוכה הוא החסיון בה' והבטחון בו. ונגד ט' באב הוא שמיני עצרת שאמרו ז"ל (תנחומא פנחס ט"ז) פר אחד וכו' אני ואתם כמו לעתיד (דברים ל"ב י"ב) ה' בדד ינחנו וגו' ממש היפך ט' באב:

כנראה שהאנינות והאבלות הם ממדים במכלול שיש לו ממדים נוספים.
 

משיב דבר

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
משום מה רבים נוקטים שדוקא בימים אלו צריך לזכור את בית המקדש.
א. ברור שבימים של אבילות על חורבם ביהמ"ק מוכרח להיות זכרון מיוחד של ביהמ"ק וקרבת ה' שהיתה בו, כי זה תוכן האבילות.
ב. מה ענין נזיפה ונידוי שהוספת?
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
טעות נוספת שמנסים ליצור מזה זמן קרבת אלהים ייחודי - בניגוד לקבלת כל הדורות, ופשוט.
בכל מה שהאדם עושה ברוחניות הוא עובד על 'קירבת אלקים ייחודי'.
ואם זה משהו שקשור לזמן מסויים, וכמו ט' באב ובין המצרים אז זה "זמן קרבת אלהים ייחודי "
וא"כ זה לא טעות אלא זוהי הדרך הראויה ומי שמפספס את זה מפספס עיקר גדול בעבודת הקינות והתשעה באב כולה.
 
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ובכל זאת...
כהמשך לדברים שציטטתי לעיל, אוסיף משהו שעלה בדעתי לפני שבועות מספר <מצאתי אמנם שברי מקורות לכל דבר ודבר בפנ"ע, אבל לא לכללות הענין, ובכ"ז אציע וישוטטו רבים ותרבה הדעת>.

הנה, ברכותיו של בלעם מכוונות כנגד ג' רגלים, וכפי שציינו לי כאן לדברי ר' צדוק והשם משמואל, ברכה ראשונה 'מראש צורים', זכות האבות, וכללותה מתארת את עצם מהות עם ישראל והיותנו לעם, כנגד פסח ויציאת מצרים, ברכה שניה 'לא הביט און ביעקב' 'כי לא נחש ביעקב', מעשיהם של ישראל, תורה ומצוות, 'ותרועת מלך בו', שופר דמתן תורה, וברכה שלישית 'מה טבו' וכו', השראת השכינה בישראל, כנגד סוכות.
ולאחר מכן הוסיף בלעם ברכה רביעית, נבואת אחרית הימים, כנגד שמיני עצרת, סוף כל המועדות, סעודה קטנה של קוב"ה וישראל אחר ימי ע' אומות.
(ועי"ש עוד, ששורש כ"ז באמירת האתון 'כי הכיתני זה שלש רגלים', וברש"י שם מדברי חז"ל 'אתה מבקש להשמיד אומה החוגגת ג' רגלים').

והנה - מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו, ומה בקש לעקור. ודרכו של בלעם 'במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה' - 'בין המצרים', וכנגד הני כ"א יום ויום הכ"ב שברכם לבסוף, למדנו שבקש לקללם בהני כ"א יום, ועד יום הכ"ב הוא ת"ב, ולקללם בחורבן נצחי שאין אחריו תקומה.

(זה קצת נראה בלי שייכות ישירה לענין האשכול, אבל לכאורה זה ממש קשור, כי על אף שבודאי עצם הימים הם ימי אבלות, וערב ת"ב כמי שמתו מוטל לפניו, ות"ב עצמו כאבל, אבל הם בעצם ה'אחיזה הנגטיבית' שלנו בכל הטובות המכוונות כנגדם, והזיהוי - שמתקדם בשלבים בהני תלתא דפורענותא ומגיע לשיאו בת"ב - של כל ההעדר וחסרון הטובה שלנו ברוחניות ובגשמיות, בחורבן הבית ובהעדר השראת השכינה בקרבנו, הוא הוא האחיזה שלנו בטובה העתידה).
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
מתאהב על ידך אמר:
טעות נוספת שמנסים ליצור מזה זמן קרבת אלהים ייחודי - בניגוד לקבלת כל הדורות, ופשוט.
בכל מה שהאדם עושה ברוחניות הוא עובד על 'קירבת אלקים ייחודי'.
ואם זה משהו שקשור לזמן מסויים, וכמו ט' באב ובין המצרים אז זה "זמן קרבת אלהים ייחודי "
וא"כ זה לא טעות אלא זוהי הדרך הראויה ומי שמפספס את זה מפספס עיקר גדול בעבודת הקינות והתשעה באב כולה.
ילד שאביו בועט בו בכעס כאוייב - בוכה ומיילל עד שאבא יראה בעניו ויחמול עליו.
הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל...
גָּדַ֣ע בׇּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃ 
דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃ {ס}        
אזהרה: פסוק קשה לצפיה! לא לבעלי לב חלש...
 

חוזר ומגיד

משתמש ותיק
בכלל זה תעשית העצרות בת''ב​
ואם ביום אחרי חצות יש לזה עוד מובן
בליל ת'''ב זה נוגד את הרעיון של 'ישב בדד'
ויותר נהפך לסוג של 'קרא עלי מועד'
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
ילד שאביו בועט בו בכעס כאוייב - בוכה ומיילל עד שאבא יראה בעניו ויחמול עליו.
אכן! והאם ילד כזה אינו אמור לעשות כל מה שיכול להתקרב יותר לאביו? אתמהה.
אדרבה ואדרבה, יום שקרה בו שיא הריחוק מאלוקים הוא היום שהכי מתאים לעבודת קירבת אלוקים באופן ייחודי.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
אני רוצה להציע הסתכלות נוספת.
משל למה הדבר דומה:
מלך אחד היה לו בן יחיד וכתוצאה מכך שהבן חטא פעם לפני אביו בפומבי במזיד שלח אותו האב לגלות לארץ רחוקה בה יגור לכמה שנים עד שיוכל שוב לחזור לארמון.
ברור הדבר שרגשות הבן בשנים הראשונות הינם רגשי חרטה ותסכול ואבל על מה שעשה.
אולם ככל שהשנים עוברות ומתקרב הזמן בו הבן אמור כבר לחזור לאביו, הוא מתמלא ברגשות של געגועים ושמחה והשתוקקות לזמן המיוחל.
והנמשל מובן.
אולי בגלל זה אצל חז"ל והראשונים תמצאו בעיקר התייחסות לימים אלה כאבלות ונידוי וכו' וכו' וכמו שכתב פותח האשכול, כי הם היו קרובים יותר לזמן החורבן.
אולם בדורות האחרונים שאנו מתקרבים יותר ויותר לזמן המיוחל לבניית ביהמ"ק ולגאולה לכן מוצאים אנו בכל הספרים שימת דגש חזק יותר על הגעגועים וההשתוקקות לגאולה העתידה במהרה בימינו.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
אני רוצה להציע הסתכלות נוספת.
משל למה הדבר דומה:
מלך אחד היה לו בן יחיד וכתוצאה מכך שהבן חטא פעם לפני אביו בפומבי במזיד שלח אותו האב לגלות לארץ רחוקה בה יגור לכמה שנים עד שיוכל שוב לחזור לארמון.
ברור הדבר שרגשות הבן בשנים הראשונות הינם רגשי חרטה ותסכול ואבל על מה שעשה.
אולם ככל שהשנים עוברות ומתקרב הזמן בו הבן אמור כבר לחזור לאביו, הוא מתמלא ברגשות של געגועים ושמחה והשתוקקות לזמן המיוחל.
והנמשל מובן.
אולי בגלל זה אצל חז"ל והראשונים תמצאו בעיקר התייחסות לימים אלה כאבלות ונידוי וכו' וכו' וכמו שכתב פותח האשכול, כי הם היו קרובים יותר לזמן החורבן.
אולם בדורות האחרונים שאנו מתקרבים יותר ויותר לזמן המיוחל לבניית ביהמ"ק ולגאולה לכן מוצאים אנו בכל הספרים שימת דגש חזק יותר על הגעגועים וההשתוקקות לגאולה העתידה במהרה בימינו.
אינני רואה שום סתירה או התנקשות כל שהוא בין אבילות על החורבן וגעגועים לגאולה ובנין ביהמ"ק, אין שום ענין סתם לבכות ולהתאבל, ומעולם לא עשו כך לא בזמן הנביאים ולא בזמן הגמ' או בשום זמן אחר, כל הבכי והאבל כולו היה ועדיין הינו געגועים והשתוקקות למה שהיה ואיננו עוד.
 
 

אור החכמה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
אור החכמה אמר:
אני רוצה להציע הסתכלות נוספת.
משל למה הדבר דומה:
מלך אחד היה לו בן יחיד וכתוצאה מכך שהבן חטא פעם לפני אביו בפומבי במזיד שלח אותו האב לגלות לארץ רחוקה בה יגור לכמה שנים עד שיוכל שוב לחזור לארמון.
ברור הדבר שרגשות הבן בשנים הראשונות הינם רגשי חרטה ותסכול ואבל על מה שעשה.
אולם ככל שהשנים עוברות ומתקרב הזמן בו הבן אמור כבר לחזור לאביו, הוא מתמלא ברגשות של געגועים ושמחה והשתוקקות לזמן המיוחל.
והנמשל מובן.
אולי בגלל זה אצל חז"ל והראשונים תמצאו בעיקר התייחסות לימים אלה כאבלות ונידוי וכו' וכו' וכמו שכתב פותח האשכול, כי הם היו קרובים יותר לזמן החורבן.
אולם בדורות האחרונים שאנו מתקרבים יותר ויותר לזמן המיוחל לבניית ביהמ"ק ולגאולה לכן מוצאים אנו בכל הספרים שימת דגש חזק יותר על הגעגועים וההשתוקקות לגאולה העתידה במהרה בימינו.
אינני רואה שום סתירה או התנקשות כל שהוא בין אבילות על החורבן וגעגועים לגאולה ובנין ביהמ"ק, אין שום ענין סתם לבכות ולהתאבל, ומעולם לא עשו כך לא בזמן הנביאים ולא בזמן הגמ' או בשום זמן אחר, כל הבכי והאבל כולו היה ועדיין הינו געגועים והשתוקקות למה שהיה ואיננו עוד.
הענין אינו מה נכון, זה לא שהגעגועים והחרטה חייבים להיות סותרים זל"ז, וברור שאינם סותרים כלל וכמו שכתבת,
אלא השאלה היא על מה שמים יותר את הדגש, האם על החרטה על עוונותינו הרבים או על הגעגוע והצפייה למה שעומד לקרות במהרה.
וברור שבעניין זה אנו רואים הבדל בין חז"ל והראשונים לספרי המחשבה והחסידות דזמנינו.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
מתאהב על ידך אמר:
ילד שאביו בועט בו בכעס כאוייב - בוכה ומיילל עד שאבא יראה בעניו ויחמול עליו.
אכן! והאם ילד כזה אינו אמור לעשות כל מה שיכול להתקרב יותר לאביו? אתמהה.
אדרבה ואדרבה, יום שקרה בו שיא הריחוק מאלוקים הוא היום שהכי מתאים לעבודת קירבת אלוקים באופן ייחודי.
הוא אמור להתכופף לארץ בהכנעה להוריד נעליים ולקבל נזיפה ולהראות כמה הוא מתחרט עד כדי שאיננו מסוגל לאכול כלום לרוב צערו על חוצפתו שגרמה את הרחקתו בדיוק בזמן שהאב תכנן לתת לו את כל הטוב!
הוא גם לא אומר שלום לאף אחד ולא מרבה בתבשילים ולא שמח עם אשתו ולא מתרחץ ולא מתענג בסיכה כדרך המבסוטים.
והוא אפילו לא נדחף כמו חסר טקט ל'סדנאות העצמה' וטקסי חלוקת פרסים והגרלות מאת אביו (דהיינו לא לומד תורה בת"ב, כי החפצא של הלימוד הוא לקבל הארה מה').

ורק כשהאב יראה איך הבן בדיכאון חרטה ובושה מתוצאות מעשיו הנלוזים - או אז הוא יסכים להיענות לבקשתו המתחננת של הבן - "השיבנו".

איך הגדיר רבי ירוחם ממיר? - "מועד של ריחוק" (כעדות הרב וולבה).
 

תולעת ולא איש

משתמש רגיל
לא היה לי זמן לקרוא את כל ההודעות, אבל בקצרה: קודם כל זה לא רק אצל הליטאיים, אצל החסידים זה עוד יותר. וזה לא טעות בכלל.
יש וורט חסידי "כל רודפיה השיגוהו בין המצרים" שהכוונה היא "כל רודפי - קה" שכל מי שרודף אחר ה' מוצא אותו דווקא בימי בין המצרים.
ויש עלזזה אריכות גדולה, שדווקא בשעת החורבן היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, משום שדווקא אז ניכרת האהבה וכו', ויש את הסיפור הידוע של ר' עקיבא שצחק כשראה שועלים יוצאים ממקום המקדש וכו' וכו' ועוד הרבה מקורות.
העניין הוא, שהאבלות הוא לא אבילות של דכדוך עצמי, שזה דבר שהוא נוגד יהדות (ואני יודע שיהיו כאלו יקפצו עלי על שתי המילים האלו... אבל שישנו לילה) אלא "מרירות" (לא "עצבות"!!!) על חורבן בית המקדש וכמה זה חסר לנו וכמה אנחנו רוצים שזה יהיה וכמה צר לנו על גלות השכינה, וזהו סוג אחר של אבלות שיוצרת געגועים ורצון ותשוקה למשהו שחסר לנו, וזהו הקירבה הכי גדולה להקב"ה!
עד כאם על קצה המזלג, זה לא חידשו שלי זה מופיע, בצורה כזו או אחרת, בכל ספרי החסידות.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
תולעת ולא איש אמר:
לא היה לי זמן לקרוא את כל ההודעות, אבל בקצרה: קודם כל זה לא רק אצל הליטאיים, אצל החסידים זה עוד יותר. וזה לא טעות בכלל.
יש וורט חסידי "כל רודפיה השיגוהו בין המצרים" שהכוונה היא "כל רודפי - קה" שכל מי שרודף אחר ה' מוצא אותו דווקא בימי בין המצרים.
ויש עלזזה אריכות גדולה, שדווקא בשעת החורבן היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, משום שדווקא אז ניכרת האהבה וכו', ויש את הסיפור הידוע של ר' עקיבא שצחק כשראה שועלים יוצאים ממקום המקדש וכו' וכו' ועוד הרבה מקורות.
העניין הוא, שהאבלות הוא לא אבילות של דכדוך עצמי, שזה דבר שהוא נוגד יהדות (ואני יודע שיהיו כאלו יקפצו עלי על שתי המילים האלו... אבל שישנו לילה) אלא "מרירות" (לא "עצבות"!!!) על חורבן בית המקדש וכמה זה חסר לנו וכמה אנחנו רוצים שזה יהיה וכמה צר לנו על גלות השכינה, וזהו סוג אחר של אבלות שיוצרת געגועים ורצון ותשוקה למשהו שחסר לנו, וזהו הקירבה הכי גדולה להקב"ה!
עד כאם על קצה המזלג, זה לא חידשו שלי זה מופיע, בצורה כזו או אחרת, בכל ספרי החסידות.

ברוך הבא הרב @תולעת ולא איש שליט"א
לא שמענו ממך הרבה זמן...
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
על מה שמים יותר את הדגש, האם על החרטה על עוונותינו הרבים או על הגעגוע והצפייה למה שעומד לקרות במהרה.
זה לא שני דברים ששיך לומר על מה שמים יותר דגש, החאטה על העבירות שבגללם אבדה הארץ ונחרבה בית מקדשנו היא היא אך ורק געגוע למה שהיה ואיננו עוד.
 

הרב מרודוש

משתמש ותיק
משיב דבר אמר:
מתאהב על ידך אמר:
משום מה רבים נוקטים שדוקא בימים אלו צריך לזכור את בית המקדש.
א. ברור שבימים של אבילות על חורבם ביהמ"ק מוכרח להיות זכרון מיוחד של ביהמ"ק וקרבת ה' שהיתה בו, כי זה תוכן האבילות.
ב. מה ענין נזיפה ונידוי שהוספת?
בגמ' סוכה כה ע"א או ע"ב מבואר שאבל אין לו שום מצוה להצטער עי"ש שלכן אבל חייב בסוכה משום "דאיבעי ליה לאתובי דעתא" לכן אין קשר כל כך בין האבלות לצער וההלכה שצריך להצטער על חורבן הבית נמצאת בסי' א' בשו"ע ולא בה' ת"ב לומר שזה נוהג כל השנה 
לכן נ"ל דענין האבלות הוא רק דבזמן שהיה חורבן הבית אינו מתאים להתענג אז דוג' מי שאביו ח"ו עובר ניתוח אינו טס לאלפים {אין הכוונה לדוג' בעצמה אלא לתוכן} לכן חומרת האבלות תלויה בחומר הצרות וכן באבל על שבעה קרובים רח"ל האבלות תלויה בצער המת כנודע ולא ברמה שיש מצווה על האבל להצטער ודו"ק

 
 

הערשלה

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
טעות נוספת שמנסים ליצור מזה זמן קרבת אלהים ייחודי
הזכרת לי את מאמר חזל באיכה רבה (פ"ד):
"מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך, לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף?
אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".

נו, תגיד עכשיו יש כאן קירבת אלוקים או לא?
דווקא בשעת החורבן הנורא של ביהמ"ק התגלה אהבה הגדולה והקשר הנצחי והעמוק של הקב"ה לכלל ישראל.

אז למי יש כאן טעות לחז"ל או לך?
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
כל הדרושים אמת, כל הרעיונות נכונים

אבל ההנהגה של תשעה באב היא של מתו מוטל לפניו, הדינים הם של אבלות, אבלות זה כמו נידוי, זה גמרות זה הלכה זה יהדות
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר, של הקרא עלי מועד וההשיגוה רודפ י"ה, וכו', זה עקירת התוכן ושיבוש המסר של הפסוקים בנביאים ושל המשניות והגמרות וההלכה
 

מחפש את עצמי

משתמש ותיק
המילה אבל נכונה אבל למה המילה נידוי?
זה זמן של אבל בו עצובים על חורבן בית המקדש ולא מתרחצים ולא לומדים תורה כמו שכל אבל לא לומד תורה וכו'
למה לשנות פה ולחזור פעם אחר פעם על המילה נידוי?
ולמה להסיר את כל ההלכות שונה מכל אבילות?
[ודאי שה' נידה אותנו והרחיקנו וכו' וכמבואר בנביאים ובחז''ל אך בדברי פותח האשכול נשמע איזה דגש בקטע זה על מהות היום שאנו יושבים מנודים בעוד להבנתי אנו מתאבלים על החורבן ועל הנידוי
 

דניאלי

משתמש ותיק
כנראה המהלך הוא שבזמננו אין לנו כלים כ"כ לצער אמיתי על החורבן ובמיוחד להצטער עם השכינה ולא רק בצערינו הפרטי, ועל כן בדורות האחרונים התמקדו יותר בקרבה לקב"ה ולשייך את עצמינו אליו וכו' וכו' דעי"ז נהיה שייכים יותר לצער החורבן, ובפרט דאיך נצטער על דבר שאין לנו שייכות אליו. יתכן גם על דרך ר' ישראל סלנטר דבראש השנה מי שבזמננו אינו מבקש ע"ע זה יותר נובע מחוסר אמונה בנוראות היום, והוי כרמאות עצמית, ה"ה יתכן גם בת"ב מי שבוכה ואינו שייך לזה ואינו משתוקק לקרבת ה'.
אולי גם יש להוסיף על דרך 'ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו' ואכמ"ל..
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
כלפי ליא אמר:
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר
אשמח לדעת מניין לכבודו מה עיקר הת"ב ומה משני?

מציע קודם ללמוד את הגמ' מסכת תענית ואת הרמב"ן בתורת האדם ואח"כ לשאול מנין
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
כלפי ליא אמר:
כל הדרושים אמת, כל הרעיונות נכונים

אבל ההנהגה של תשעה באב היא של מתו מוטל לפניו, הדינים הם של אבלות, אבלות זה כמו נידוי, זה גמרות זה הלכה זה יהדות
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר, של הקרא עלי מועד וההשיגוה רודפ י"ה, וכו', זה עקירת התוכן ושיבוש המסר של הפסוקים בנביאים ושל המשניות והגמרות וההלכה

כמה הנחות על עקירות אני שומע ממך בתקופה האחרונה...
קשה לעכל כ"כ הרבה קטרוגים בזמן קצר,
הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
 

אין חכמה

משתמש ותיק
יהודה יעקבזון אמר:
כלפי ליא אמר:
כל הדרושים אמת, כל הרעיונות נכונים

אבל ההנהגה של תשעה באב היא של מתו מוטל לפניו, הדינים הם של אבלות, אבלות זה כמו נידוי, זה גמרות זה הלכה זה יהדות
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר, של הקרא עלי מועד וההשיגוה רודפ י"ה, וכו', זה עקירת התוכן ושיבוש המסר של הפסוקים בנביאים ושל המשניות והגמרות וההלכה

כמה הנחות על עקירות אני שומע ממך בתקופה האחרונה...
קשה לעכל כ"כ הרבה קטרוגים בזמן קצר,
הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ומוטב משניהן שלא יהו שוגגין אף לא מזידין
 
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
אין חכמה אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
כלפי ליא אמר:
כל הדרושים אמת, כל הרעיונות נכונים

אבל ההנהגה של תשעה באב היא של מתו מוטל לפניו, הדינים הם של אבלות, אבלות זה כמו נידוי, זה גמרות זה הלכה זה יהדות
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר, של הקרא עלי מועד וההשיגוה רודפ י"ה, וכו', זה עקירת התוכן ושיבוש המסר של הפסוקים בנביאים ושל המשניות והגמרות וההלכה

כמה הנחות על עקירות אני שומע ממך בתקופה האחרונה...
קשה לעכל כ"כ הרבה קטרוגים בזמן קצר,
הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ומוטב משניהן שלא יהו שוגגין אף לא מזידין

התייחסתי לעקירה, לשיטתו.
אני לא חושב שאלו שמדברים על הפן המשני כהגדרתו, הם עוקרים,
הלוואי שאני אזכה לכך, ולא אהי' קרח מכאן ומכאן.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אור החכמה אמר:
אני רוצה להציע הסתכלות נוספת.
משל למה הדבר דומה:
מלך אחד היה לו בן יחיד וכתוצאה מכך שהבן חטא פעם לפני אביו בפומבי במזיד שלח אותו האב לגלות לארץ רחוקה בה יגור לכמה שנים עד שיוכל שוב לחזור לארמון.
ברור הדבר שרגשות הבן בשנים הראשונות הינם רגשי חרטה ותסכול ואבל על מה שעשה.
אולם ככל שהשנים עוברות ומתקרב הזמן בו הבן אמור כבר לחזור לאביו, הוא מתמלא ברגשות של געגועים ושמחה והשתוקקות לזמן המיוחל.
והנמשל מובן.
אולי בגלל זה אצל חז"ל והראשונים תמצאו בעיקר התייחסות לימים אלה כאבלות ונידוי וכו' וכו' וכמו שכתב פותח האשכול, כי הם היו קרובים יותר לזמן החורבן.
אולם בדורות האחרונים שאנו מתקרבים יותר ויותר לזמן המיוחל לבניית ביהמ"ק ולגאולה לכן מוצאים אנו בכל הספרים שימת דגש חזק יותר על הגעגועים וההשתוקקות לגאולה העתידה במהרה בימינו.
אמר ליה הדרי בי.
ולא השתכנעתי שמעכשיו יהיה יחס זה משקף את גופי ההלכות (שענינם נותר - הנהגת אבל מנודה מוחרם ומקבל נזיפה)
אלא שאכן משהו גדול השתנה בתהליך של עשרות השנים האחרונות, ומחמתו היום כבר לא רואים את הקב"ה כאוייב מעניש אלא כאב טוב ומיטיב למרות הכל, כי תכל'ס היום הגשמיות של העם בכללותו טובה מאי פעם, וגם חשים את התקוה והקץ הקרוב כידוע מגדולי ישראל.
מה כן?
בזמנינו האבלות היתה אמורה להיות פחות על מה שעשה לנו ה' אלא על מצב עמנו הירוד שהפך מיהודי לישראלי ר"ל.
ואדרבה! כמה יש לנו להתאבל על שה' מוותר על כבודו לעזור לשגשג ולהפריח את עמו תוך כדי שרק חלקם מכירים אותו ורק מיעוטם מכירים בו.
 

הערשלה

משתמש ותיק
כלפי ליא אמר:
הערשלה אמר:
כלפי ליא אמר:
לעקור את כל הת"ב ממקומו, ולדבר על הפן המשני שיש בדבר
אשמח לדעת מניין לכבודו מה עיקר הת"ב ומה משני?
מציע קודם ללמוד את הגמ' מסכת תענית ואת הרמב"ן בתורת האדם ואח"כ לשאול מנין
ייש"כ גדול על המקור הנפלא העונה במדויק לשאלה שנשאלה.
כעת הדברים ברורים מה העיקר בת"ב ומה משני.

רק חבל שלא הבאת את הציטוט עצמו...
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
משום מה רבים נוקטים שדוקא בימים אלו צריך לזכור את בית המקדש.
וזה נסתר מכל דברי חז"ל שדרשו לציון בכל הימים החגים והתפילות ועוד.
כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש הורה ללמוד את הלכות בית הבחירה בשלושת השבועות.
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
מתאהב על ידך אמר:
משום מה רבים נוקטים שדוקא בימים אלו צריך לזכור את בית המקדש.
וזה נסתר מכל דברי חז"ל שדרשו לציון בכל הימים החגים והתפילות ועוד.
כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש הורה ללמוד את הלכות בית הבחירה בשלושת השבועות.
 

א. הסבר להנהגת הרבי זצ"ל משתלבת יפה עם מה שנכתב כאן.
ב. וזו המלצת החזו"א באופן כללי. ושני נביאים וכו'. תראה כאן וכאן מה שכתב מכ' @מאיר גוטמן.
 
חלק עליון תַחתִית