אשכול סיפורים מחכימים ואמרות שפר מרבותינו

דורדיא

משתמש ותיק
אשמח לשמוע (או לקרוא..) סיפורים עם מוסר השכל ותובנות מחכימות ומעניינות או אמרות שפר מרבותינו.

(ולא סיפורים על גדולתם ומעלתם של רבותינו, שכבר מגיל 6 סיימו את הש"ס ובגיל 9 סיימו את כל התורה כולה ומתו...
וכבר אמר אחד מרבותינו שאפשר לקחת היום את כל ספרי הילדים על הגדולים ורק לשנות את השם של הרב..
מלבד שרובא דרובא של הסיפורים אינם נכונים כי אנו יודעים שלא נולדים גדויילים אלא זה בא ע"י עמל וכו'
מה בא הסיפור על גדולתו ללמדני? או שמא בא ח"ו להחלישני...)


בבחינת קריינא דאיגרתא אתכבד להיות ראשון..

בעודו אברך צעיר צעד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל עם בנו לרופא,
פגש אותו אחד מגדולי הדור זצ"ל והתעניין: - להיכן אתה הולך? "לקחת את הבן לרופא" השיב ר' שלום
להיכן אתה הולך..?
-לקחת את הבן לרופא.. ושוב.. להיכן אתה הולך?
לקחת את הבן לרופא..
למה הרב מתכוון שאל ר' שלום בניסיון לגלות להיכן חותרים להובילו..
השיב הרב: אינך לוקח את הבן לרופא אלא עושה חסד ולוקח את הבן לרופא..

(מוסף ש"ק בא ע"ו מפי הג"ר שמעון במנולקר שליט"א ששמע זאת מפיו)
 

אסף

משתמש ותיק
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.
 

נחפשה דרכינו

משתמש ותיק
דורדיא אמר:
אשמח לשמוע (או לקרוא..) סיפורים עם מוסר השכל ותובנות מחכימות ומעניינות או אמרות שפר מרבותינו.

(ולא סיפורים על גדולתם ומעלתם של רבותינו, שכבר מגיל 6 סיימו את הש"ס ובגיל 9 סיימו את כל התורה כולה ומתו...
וכבר אמר אחד מרבותינו שאפשר לקחת היום את כל ספרי הילדים על הגדולים ורק לשנות את השם של הרב..
מלבד שרובא דרובא של הסיפורים אינם נכונים כי אנו יודעים שלא נולדים גדויילים אלא זה בא ע"י עמל וכו'
מה בא הסיפור על גדולתו ללמדני? או שמא בא ח"ו להחלישני...)



בבחינת קריינא דאיגרתא אתכבד להיות ראשון..

בעודו אברך צעיר צעד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל עם בנו לרופא,
פגש אותו אחד מגדולי הדור זצ"ל והתעניין: - להיכן אתה הולך? "לקחת את הבן לרופא" השיב ר' שלום
להיכן אתה הולך..?
-לקחת את הבן לרופא.. ושוב.. להיכן אתה הולך?
לקחת את הבן לרופא..
למה הרב מתכוון שאל ר' שלום בניסיון לגלות להיכן חותרים להובילו..
השיב הרב: אינך לוקח את הבן לרופא אלא עושה חסד ולוקח את הבן לרופא..

(מוסף ש"ק בא ע"ו מפי הג"ר שמעון במנולקר שליט"א ששמע זאת מפיו)

אינו מדוייק, ההיסטוריה מראה שרוב ככל גדולי ישראל היו בעלי כשרונות, אף שאין זה סתירה לעמל שנצרך כדי לשמר הכשרונות ובלי זה מאבדים אותם, לדוגמא מי שנולד עם כשרון גאונות והבנה אבל מלא "קפיצים" צריך לעמול על לשבת וללמוד, מי שנולד עם כשרון זכרון צריך עמל להבין את הדברים, וכן מי שנולד עם כשרון התמדה צריך עמל להבין ולזכור
 

נחפשה דרכינו

משתמש ותיק
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

המקור העיקרי למצות חסד בתורה הוא מהכתוב "והודעת להם את הדרך ילכו בה", ודרשו חז"ל, שזה גמילות חסדים, וכמו שהביא הח"ח בספר אהבת חסד. המצוה נרמזת גם בעוד מקומות אבל זהו המקור העיקרי.
 

נחפשה דרכינו

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.

הח"ח באהבת חסד כותב שגם מצוות באל"ח צריכות כונה, ומוכיח כן באריכות יעו"ש. ובזכרוני שבספר מעשה איש בשם א' ממקורבי החזו"א שמעיקר הדין אין צריך, אבל יש בזה עדיפות. וזה סותר למעשה הנ"ל, ויש לברר הדברים. וכעת אין הספר תח"י.
 

הכהן

משתמש ותיק
נחפשה דרכינו אמר:
הח"ח באהבת חסד כותב שגם מצוות באל"ח צריכות כונה, ומוכיח כן באריכות יעו"ש. ובזכרוני שבספר מעשה איש בשם א' ממקורבי החזו"א שמעיקר הדין אין צריך, אבל יש בזה עדיפות. וזה סותר למעשה הנ"ל, ויש לברר הדברים. וכעת אין הספר תח"י.
לכאו' הדרך האמצעית היא למשל לבקר חולה כדי לקיים מצוות בוראי שציוני להיטיב לחברי בבקור חולים (ולא רק "שציוני לבקר חולים")
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נחפשה דרכינו אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

המקור העיקרי למצות חסד בתורה הוא מהכתוב "והודעת להם את הדרך ילכו בה", ודרשו חז"ל, שזה גמילות חסדים, וכמו שהביא הח"ח בספר אהבת חסד. המצוה נרמזת גם בעוד מקומות אבל זהו המקור העיקרי.

לכאורה זה אינו אלא אסמכתא למצוות דרבנן כביקור חולים והלוית המת כמבואר בב"ק ק,א. המצוה המפורשת בתורה היא "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון.
 

במבי

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.

רבי משה-לייב מסאסוב דיבר פעם אחת על כך שכל מה שברא הקב"ה בעולמו נועד לשמשו ושצריך ואפשר לנצל כל דבר וכל מידה לעבודת הבורא.

שאל אחד הנוכחים, שהיה גבאי צדקה: "איזו תועלת בעבודת ה' יש ממידת האפיקורסות?".

השיב רבי משה-לייב: "כשבא אליך עני ומבקש עזרה, אל תהיה פתאום מאמין גדול ותתחיל לומר לו 'בטח בה', ה' יעזור'. כאן עליך להשתמש במידת ה'אפיקורסות', לחשוב שאין לעני הזה מושיע אלא אתה, ולעזור לו ככל יכולתך".
 
A

Anonymous

Guest
מבקש אמת אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.
אז אם אחד לא רוצה להיטיב ורק בגלל שזה מצווה הוא עושה את זה אז זה לא טוב???
 

אסף

משתמש ותיק
מתחזק אמר:
מבקש אמת אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.
אז אם אחד לא רוצה להיטיב ורק בגלל שזה מצווה הוא עושה את זה אז זה לא טוב???
יש מקומות שנמסר לנו טעם המצוה ואז גם אם לא תכוון לזה קיימת מצוה (ולדעת הב"ח מחויבים לכוון במצוות תפילין ציצית וסוכה את טעם המצוה) אבל כאן זה גדרי המצוה.
כדי לקיים צריך לדעת מהי המצוה - יעוין בחינוך וברמב"ם על ב'' המצוות הללו המבארים היטב את הגדרים מה הפעולה הנדרשת.
אולי אהיה מרחיק לכת אם אומר שלעשות חסד רק בגלל המצוה זה כמו לקרוא קריאת שמע בלי קבלת עול מלכות שמים.
עכ"פ הרעיון דומה.
 

יחצאל

משתמש רגיל
מתחזק אמר:
אז אם אחד לא רוצה להיטיב ורק בגלל שזה מצווה הוא עושה את זה אז זה לא טוב???
רמב"ם שמונה פרקים פרק ו
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל, אמרו, אפשר שיעמוד המושל בנפשו במקום שהמעולה עומד בהרבה מן הדברים, ומדרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע, ואף על פי שלא יפעלהו, אבל תשוקתו לו היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה כיוצא בזה, אמר: +משלי כא, י+ "נפש רשע איוותה רע". ואמר בשמחת המעולה במעשה הטובות, והצטער מי שאינו מעולה בעשייתן, זה המאמר: +משלי כא, טו+ "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". הרי זה מה שייראה מדברי התורה, המתאים למה שזכרוהו הפילוסופים.

וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לא די בזה, אלא שאמרו כי שכר המושל בנפשו גדול כפי שעור צערו במושלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא". ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה, והוא אומרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".

ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.

והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים.

וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים, ולשון שני המאמרים מורה על אמיתת מה שבארנוהו. וכבר נשלמה כוונת זה הפרק.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
דורדיא אמר:
אשמח לשמוע (או לקרוא..) סיפורים עם מוסר השכל ותובנות מחכימות ומעניינות או אמרות שפר מרבותינו.

(ולא סיפורים על גדולתם ומעלתם של רבותינו, שכבר מגיל 6 סיימו את הש"ס ובגיל 9 סיימו את כל התורה כולה ומתו...
וכבר אמר אחד מרבותינו שאפשר לקחת היום את כל ספרי הילדים על הגדולים ורק לשנות את השם של הרב..
מלבד שרובא דרובא של הסיפורים אינם נכונים כי אנו יודעים שלא נולדים גדויילים אלא זה בא ע"י עמל וכו'
מה בא הסיפור על גדולתו ללמדני? או שמא בא ח"ו להחלישני...)


בבחינת קריינא דאיגרתא אתכבד להיות ראשון..

בעודו אברך צעיר צעד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל עם בנו לרופא,
פגש אותו אחד מגדולי הדור זצ"ל והתעניין: - להיכן אתה הולך? "לקחת את הבן לרופא" השיב ר' שלום
להיכן אתה הולך..?
-לקחת את הבן לרופא.. ושוב.. להיכן אתה הולך?
לקחת את הבן לרופא..
למה הרב מתכוון שאל ר' שלום בניסיון לגלות להיכן חותרים להובילו..
השיב הרב: אינך לוקח את הבן לרופא אלא עושה חסד ולוקח את הבן לרופא..

(מוסף ש"ק בא ע"ו מפי הג"ר שמעון במנולקר שליט"א ששמע זאת מפיו)
בספר שאל אביך ויגדך מובא הסיפור בארוכה
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.
חידוש מענין. מאידך הפרי מגדים הובא במשנה ברורה סימן תרצה ס"ק ד כתב לגבי מתנות לאביונים ומשלוח מנות שאפשר שצריך כוונה
[כמו כן יש להעיר לפי מה שכתבו האחרונים שאם מתכוין שלא לצאת ידי חובה גם למ"ד מצות אין צריכות כוונה לא יצא וצריך לחלק בין מצוה בין אדם למקום שהכונה תוספת בו משא"כ בין אדם לחבירו שהיא מגרעת כדברי החזון איש]
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
מבקש אמת אמר:
אסף אמר:
כמו הרבה סיפורים אפשר לפרשן סיפור זה ולהוציאו למקום לא נכון.
ואסביר את כוונתי.
יש שמתייחסים אל החסד כ"מעשה מצוה" עם חלות ודינים והגדרות (וזה גם נכון) ומתוך כך שוכחים שיש להם עסק עם אנשים אחרים במצות החסד, עד שאפשרי להגיע למצב שהזולת הוא חפצא דמצוה (וידועים הסיפורים על המהדר במצוות שנטל גמד בידו בעת בירך עליו בקול רם משנה הבריות, וכן על אותו דקדקן שהרעיב משפחה החל מחודש טבת לצאת יד"ח מתנות לאביונים בהידור ועוד ע"ז הדרך). והיה אם ישמע הנשוא גמול החסד את ה'לשם יחוד' למצות חסד יתכן שכבר לא תהיה משמעות לאותו 'לשם יחוד' דהמצוה אזלא ופרחה לה.
המצוה של חסד נלמדת מב' מקומות - ואהבת לרעך כמוך - המלמד שעיקר תכלית המעשה הוא הצורך של השני שכן הינך אמור לאהוב אותו והצורך שלו הוא שעומד כאן ולא הצורך שלי לקיים מצוה. המקור השני הוא מצות והלכת בדרכיו המלמדת שהטבה שלימה היא כאשר תואמת את האופן שבו הקב"ה נוהג, ונעשית מתוך היותך רחום וחנון כשם שהקב"ה רחום וחנון. ההטבה השלימה היא של הקב"ה שהוא מקור הכל והטוב המוחלט ואם הוא גילה כיצד מטיבים הרי שזאת הטבה ולא אחרת לכן רק קיום המצוה באופן זה של והלכת בדרכיו היא ההטבה השלמה (יש לזה הרבה השלכות, לדוגמא 'המתת חסד' ח"ו, אינה חסד של הקב"ה וממילא אינה חסד של ישראל.).
ונראה ברור שהתורה מצוה בזה להעלות את המעשים הטבעיים ולכוון אותם אל הצורה הנכונה - לעורר אהבה כלפי הזולת, ולהיות 'רחום וחנון' בעצמך בגמלך חסד עם זולתך. אלו גדרי המצוה הבסיסיים שנאמרו בשתי המצוות הללו, ובקיום המצוה רק כ'מעשה חסד' לא מקיימים את המצוות הנ"ל כצורתן ומתעלמים מהכוונות המוצהרות שבמצוות שנמסרו לנו בתורה.
חסד מתוך אהבה ובאותו אופן שנוהג הקב"ה ולא מתוך אינסטינקטים הרי זו גם מצוה מעלייתא וגם הטבה שלימה שרק הבורא יודע עומק תכליתה ושלימותה.
לכן אולי ראוי להדגיש שלא כיוון אותו אדם גדול (כפי הזכור לי היה זה רבי אייזיק שר זצ"ל והמעשה מופיע בספר שאל אביך ויגדך) שיש לכוון 'לשם מצות חסד' על כל גדריה, וחלילה לא בא להפקיע ולומר שרחמי האב על הבן אינם אמת כלל, אלא בא ללמד שכל מעשה הטבה הוא מעשה מצוה ולא רחמים טבעיים של אב על הבן, הקיימים אפילו בבע"ח. שלכן יש לעשות את המעשה היבש והטבעי (ואולי גם קצת קשה ומפריע לסדר היום וכו') של לקיחת ילד לרופא כמצוה - באהבה ובהליכה בדרכיו ובכך להעלות את רחמי האב לרמה גבוהה יותר של חסד ולא של אינסטינקט.

ידידי שמע מהגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שאביו הגאון רבי אברהם זצ"ל שאל את החזו"א האם יש דין מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו, וענה לו שלא זו בלבד שכוונה אינה מעכבת אלא אפילו מגרעת, כיון שהופכת את המעשה ממעשה הטבה ל"חפצא דמצוה", והן הן הדברים.
חידוש מענין. מאידך הפרי מגדים הובא במשנה ברורה סימן תרצה ס"ק ד כתב לגבי מתנות לאביונים ומשלוח מנות שאפשר שצריך כוונה
[כמו כן יש להעיר לפי מה שכתבו האחרונים שאם מתכוין שלא לצאת ידי חובה גם למ"ד מצות אין צריכות כוונה לא יצא וצריך לחלק בין מצוה בין אדם למקום שהכונה תוספת בו משא"כ בין אדם לחבירו שהיא מגרעת כדברי החזון איש]

לענ"ד יש לחלק בין מתנות לאביונים ומשלוח מנות לשאר מצוות שבין אדם לחבירו, כיון שבפורים נתחדש שמלבד המצוה הרגילה של חסד וצדקה מקיים בזה מצוות הפורים, ולגבי חלק זה צריך כוונה. ואפשר לדמות זאת למי שעושה חסד עם תלמיד חכם, הנה לגבי עצם מצוות חסד א"צ כוונה למצוה אלא להיטיב, אבל לגבי מצוות כבוד ת"ח אכן צריך כוונה שמסייע לו גם מצד הת"ח שבו ולא רק כסתם יהודי.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
לענ"ד יש לחלק בין מתנות לאביונים ומשלוח מנות לשאר מצוות שבין אדם לחבירו, כיון שבפורים נתחדש שמלבד המצוה הרגילה של חסד וצדקה מקיים בזה מצוות הפורים, ולגבי חלק זה צריך כוונה. ואפשר לדמות זאת למי שעושה חסד עם תלמיד חכם, הנה לגבי עצם מצוות חסד א"צ כוונה למצוה אלא להיטיב, אבל לגבי מצוות כבוד ת"ח אכן צריך כוונה שמסייע לו גם מצד הת"ח שבו ולא רק כסתם יהודי.
זה חילוק פשוט שעלה בדעתי ועם זאת הוא מוטעה למי שמתבונן משום שכל תקנת חז"ל שביום הפורים יקיימו את המצוות הללו [ובסתם יום לא תמיד אדם נותן צדקה בשיעור כזה או משלוח מנות] [highlight=yellow]אבל בגדריהם שלהם ואין סיבה שמהות המצוה תשתנה יותר מכפי שהיא[/highlight] והדוגמה שהבאת לא ברורה ולא נכונה
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
מבקש אמת אמר:
לענ"ד יש לחלק בין מתנות לאביונים ומשלוח מנות לשאר מצוות שבין אדם לחבירו, כיון שבפורים נתחדש שמלבד המצוה הרגילה של חסד וצדקה מקיים בזה מצוות הפורים, ולגבי חלק זה צריך כוונה. ואפשר לדמות זאת למי שעושה חסד עם תלמיד חכם, הנה לגבי עצם מצוות חסד א"צ כוונה למצוה אלא להיטיב, אבל לגבי מצוות כבוד ת"ח אכן צריך כוונה שמסייע לו גם מצד הת"ח שבו ולא רק כסתם יהודי.
זה חילוק פשוט שעלה בדעתי ועם זאת הוא מוטעה למי שמתבונן משום שכל תקנת חז"ל שביום הפורים יקיימו את המצוות הללו [ובסתם יום לא תמיד אדם נותן צדקה בשיעור כזה או משלוח מנות] [highlight=yellow]אבל בגדריהם שלהם ואין סיבה שמהות המצוה תשתנה יותר מכפי שהיא[/highlight] והדוגמה שהבאת לא ברורה ולא נכונה

גם אנכי חשבתי על סברא זו, אבל א"כ למה יש לכוון בשהחיינו על משלוח מנות ומתנות לאביונים הלא חסד עושים תמיד ואינו מצוה הבאה מזמן לזמן? וע"כ שהברכה של שהחיינו הוא על מצוות הפורים שבו שבאמת באה מזמן לזמן.
 

אסף

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
נדיב לב אמר:
מבקש אמת אמר:
לענ"ד יש לחלק בין מתנות לאביונים ומשלוח מנות לשאר מצוות שבין אדם לחבירו, כיון שבפורים נתחדש שמלבד המצוה הרגילה של חסד וצדקה מקיים בזה מצוות הפורים, ולגבי חלק זה צריך כוונה. ואפשר לדמות זאת למי שעושה חסד עם תלמיד חכם, הנה לגבי עצם מצוות חסד א"צ כוונה למצוה אלא להיטיב, אבל לגבי מצוות כבוד ת"ח אכן צריך כוונה שמסייע לו גם מצד הת"ח שבו ולא רק כסתם יהודי.
זה חילוק פשוט שעלה בדעתי ועם זאת הוא מוטעה למי שמתבונן משום שכל תקנת חז"ל שביום הפורים יקיימו את המצוות הללו [ובסתם יום לא תמיד אדם נותן צדקה בשיעור כזה או משלוח מנות] [highlight=yellow]אבל בגדריהם שלהם ואין סיבה שמהות המצוה תשתנה יותר מכפי שהיא[/highlight] והדוגמה שהבאת לא ברורה ולא נכונה

גם אנכי חשבתי על סברא זו, אבל א"כ למה יש לכוון בשהחיינו על משלוח מנות ומתנות לאביונים הלא חסד עושים תמיד ואינו מצוה הבאה מזמן לזמן? וע"כ שהברכה של שהחיינו הוא על מצוות הפורים שבו שבאמת באה מזמן לזמן.
מנין לך שגדר המצוה משתנה בגלל שיש חיוב מיוחד לפורים?
 

לבי במערב

משתמש ותיק
במקום ייעודו המקורי של האשכול - התפתח כאן דיון מקורי ומעניין בנוגע לכוונה במצוות שבין אדם לחברו.
שמא יש להסב את שם האשכול, ולפתוח אשכול חדש לייעודו המקורי (אא"כ אין סיכוי...).
 

בן המלך

משתמש רשום
דורדיא אמר:
 ושוב.. להיכן אתה הולך?
אם מישהו יכול לאמת.. שמעתי פעם שהוא אמר לו: גם הפרה לוקחת את העגל לרופא.[באידיש זה כמובן נשמע יותר טוב], וכאן מגיע ההמשך..
דורדיא אמר:
השיב הרב: אינך לוקח את הבן לרופא אלא עושה חסד ולוקח את הבן לרופא.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
הרמב"ם בשמונה פרקים מחלק בין מצוות שהם לא שכליות כמו אכילת ד"א שאסור לאדם לומר שהוא לא אוכל כי זה טעים אלא שאף אם זה טעים הוא לא אוכל כי התורה אסרה אבל במצוות שכליות כגון ביקור חולים שאין יכול לומר אף אם אני לא רוצה לבקר אבל הקב"ה ציווה אלא עצם המצווה זה שירצה לבקר את החולה ואי"ז סותר כלל לכוונה במצוות.
 

שניאור

משתמש ותיק
הרה"ק הרמ"ח מסלאנים אהב מאוד לשמוע את הדרשות של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, פעם אחת הוא שמע שתהיה לוויה בישיבת מיר והוא הלך לשם לשמוע את ההספד של הגר"ח שמואלביץ, כשהמספיד לפני הגר"ח סיים את הספדו הוא אמר כמו הרבה אנשים "אתה (המת) עולה למעלה ומגיע מיד עד כיסא הכבוד אנא התפלל בעדינו" וכו', הרמ"ח צחק בשמעו זאת, אחרי הלוויה שאלו אותו למה הוא צחק, נענה הרמ"ח ואמר ראשית כל אין כזה דבר לעלות מיד עד כיסא הכבוד כשעולים למעלה דבר ראשון צריך לתת דין וחשבון וצריך רחמים גדולים לצאת זכאי, ושנית למה הוא צריך להתפלל בעדינו וכי הוא יותר קרוב לקב"ה מאתנו? הרי מלא כל הארץ כבודו
 

שניאור

משתמש ותיק
מחשבות אמר:
כתבו הראשונים הס"ח ועוד שהמתים מתפללים על החיים
נכון אבל המשפט הזה "אתה עולה לכיסא הכבוד" נשמע קצת כרמז להגשמה ח"ו (לא שהמספיד חלילה התכוון לכך אבל כך זה נשמע)
 

שניאור

משתמש ותיק
מחשבות אמר:
גלוי וידוע לפני כסא כבודך- ותו לא מידי.
לא הבנתי את הקשר, ברור שלאמיתו של דבר אין המת קרוב יותר לקב"ה מן החי, אלא שבמתים חפשי ולכן הם מתפללים על החיים
 

מחשבות

משתמש ותיק
אמרו שלומר אתה עולה לפני כסא הכבוד נשמע הגשמה ועל זה עניתי
על הטענה למה שיבקש עלינו כבר הבאתי מהס"ח.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
מחשבות אמר:
אמרו שלומר אתה עולה לפני כסא הכבוד נשמע הגשמה ועל זה עניתי
על הטענה למה שיבקש עלינו כבר הבאתי מהס"ח.

תקרא שוב
לא כתבו הגשמה כתבו שצריך קודם כל לתת את הדין
 

מחשבות

משתמש ותיק
שניאור אמר:
מחשבות אמר:
כתבו הראשונים הס"ח ועוד שהמתים מתפללים על החיים
נכון אבל המשפט הזה "אתה עולה לכיסא הכבוד" נשמע קצת כרמז להגשמה ח"ו (לא שהמספיד חלילה התכוון לכך אבל כך זה נשמע)
על זה הגבתי (זה היה הודעה אחת קודם)
ולעצם הנושא הוא טען 2 דברים א. לא כזה מהר מגיעים לכסא הכבוד - ברור שכך
ב. למה צריך שיתפלל עלינו - ועל זה כבר הבאתי שהספר חסידים אומר שהמתים מתפללים עלינו
וללא ספק אם ללא ספק זה אומר שיש עניין שיבקשו בשבילנו.
ועכשיו שמתי לב שזה גמ' מפורשת בתענית שבתענית גשמים הולכים לקברים
ומבואר שם בסוגיא שהם מתפללים עלינו.
 
 
חלק עליון תַחתִית