מאמר של הגרי''י ויינברג הפלפול התלמודי

תולדות גדולי ישראל ודברי ימי עמינו

פותח הנושא
בר נש
הודעות: 110
הצטרף: 12 מאי 2019, 22:51
נתן תודה: 31 פעמים
קיבל תודה: 4 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

מאמר של הגרי''י ויינברג הפלפול התלמודי

שליחה על ידי בר נש » 17 נובמבר 2019, 23:15

בי הרב וויינבדג קז
הפלפול התלמודי
מתנגדי הפלפול התלמודי אוהבים להתגדר בבקשת האמת,
הרחוקה לפי דעתם מבעלי־הפלפול האוהבים להתחדד רק משום
פלפול בעלמא, משום ״דרוש וקבל שכר״. הפלפול, טוענים
המבקרים, מעקם את המוח, מסבך את השכל ומערבב את המושגים
לבלי מצוא את המםלה הנכוחה בדרכי-הלמוד. בקורת זו יש בה
הרבה מן האמת ביחוסה אל הפלפול הנפתלי, הפלפול המפזז
והמכרכר על חבלים מתוחים ושערות תלויות באויר והמתיהר
באומנתו זו להפליא את לב הרואים ״במעשי גבורותיו ונפלאותיו״.
פלפול כזה הוא באמת מזיק בהיותו מסלף את הדעת ופוגם
את הבינה הישרה, ותחת לגלות את אור הגנוז במעמקי הסוגיות
ולדלות פניני־הסברות מתהום החכמה התלמודית העמוקה, עוד הוא
מגדיל את המהומה ומכניס ערבוביא במוח וסוגר את הדרך למצוא
את האמת. ולא עוד אלא שהוא מטמטם את הלב, מפיג את הרגש
היפה ומקלקל את הטעם הטוב. אולם לפלפול עקוב זה אין מקום עוד
בעולם התלמודי דהאידנא, וכבר נתרחק ממנו ע״י יוצאי בית מדרשו
של הגר״א ז״ל.
אפיו ותכונתו של הפלפול הנהוג בישיבות זמננו משתנה
תכלית שינוי מהפלפול המחודד, עד שכל הדמיון שביניהם אינו אלא
השם בלבד. הפלפול התלמודי קבל פנים חדשות לגמרי ע״י ספרי
גאוני אשכנז אשר פתחו לנו שערי אורה בדרכי הלמוד. אחריהם
החזיקו גאוני זמננו אשר העמיקו והרחיבו את החכמה התורנית
ויעמידוה על בסיס ההגיון הישר והבריא אשר עמדה עליו בימי
רבותינו הראשונים בעלי התוספות, הרמב״ן, הרשב״א והר״ן ז״ל.
הפלפול הנהוג היום בקרב הישיבות נוסד על עומק־הםברה ודקות
העיון. בעל הבנה חודרת לתוך פנימיות הדברים להוציא מכל הלכה
את תמציתה ולמצוא בה את התוך שלה ואת גרעין המחשבה המונח
קח כתבי הרב וויינברג
בה. הפלפול הזה מצטיין ביחוד בעמקות המחשבה ורוח בקורת
נמרצה למצוא בכל הלכה תלמודית את גדריה המשפטיים המבדילים
אותה מחברתה הדומה לה בבנינה ובתוארה החיצוני. ביחוד קשה
הדבר מאד לתפוס את ההגדרה המשפטית בהלכות התלמוד, כי כל
הלכה מסתעפת לכמה סעיפים המתפרדים גם הם לכמה פרטים
שונים. בכדי להשיג את צורתה השלמה של כל הלכה, צריך
בראשונה לצרף את כל פרטי ההלכה, המפוזרים בכמה מקומות
שונים בש״ם, לתמונה אחת כללית ולמצוא את הקו היסודי העובר
בכל פרטי ההלכה, ורק אז אפשר יהיה לסמן את גדריה המשפטיים
של ההלכה הראשית. מובן שעבודה שכלית כזו דורשת מדה גדולה
של ״כשרון־חושב״, סקירה מקפת ומוח חריף, נוקב וחודר. מזה יש
לשפוט, שהפלפול הנהוג אוצר בתוכו הרבה חיים ורעננות של
יצירה.
הפלפול ההגיוני נוחן לא רק מזון למוח ולשכל אלא גם
מפרנס את הלב ומכלכל את הרוח, כי הוא דבר שגם הנשמה נהנית
ממנו. ידוע לכל מי שבקי מעט בתולדות ההתפתחות של משפטי
העמים, כי משפטי כל עם הם אספקלריא מאירה ממצבו המוסרי
ומהשקפת עולמו על התיים, שהרי המשפט נועד לסדר את היחסים
שבין אדם לחבירו, בין צבור לצבור ובין מדינה למדינה בשאלות
החיים. ומכיון שכל מגמת המשפט הוא להגביל את יחסי היחיד
והחברה ההדדיים בעניני-החיים הרי בהכרח צריך הוא להתאים אל
מהלך החיים וסדר מנהגיו של אותו היחיד והחברה; ואין חוק מחוקי
המשפט נוצר אלא א״כ יש לו תפיסה ואחיזה בחיי העם ונובע
מרוחו. כללו של דבר שבכל משפט יש למצוא את היסוד המוסרי
שעליו הוא נשען, ואפילו בדינים שבין אדם לחבירו, כמו דיני
ממונות, גזילה ונזיקין צריך לתפוס את גרעינם המוסרי, שיש לו
שורש ברוח העם הפנימי, ולהכיר על פיו את הלך מחשבותיו ואת
הכרתו המוסרית. כל הרוצה לדעת את מהלך התפתחותו המוסרית
של כל עם יעמוד על זה מתוך עיונו בהשתלשלות המשפטים של
כתבי הרב ודינברג קס
אותו העם.
ואם הדברים צודקים ביחס למשפטי העמים, עאכו״כ שכך
הוא בדיני תורתנו הקדושה - שכל משפטיה ודיניה מיוסדים על
המוסר האלקי ורוחו מרחפת על פני כל הדינים. עוד יותר: החילוקים
הרבים והשונים בין משפטי תורתנו הקדושה ומשפטי־העמים הם
תוצאות ההבדל הכללי והיסודי בבסיס המוסרי שבהם, בעקב ההבדל
בעצם תכונתן. קצורו של דבר: כל דיני התורה בממונות, בנזיקין,
בעניני שלי ושלך והבחינה המשפטית שלהם - מוסרית בתוכנה
ובצורתה. היסוד המוסרי שוה בכל חלק התורה, בדיני ממונות כמו
בדיני נפשות, בדברים שבין אדם לחבירו כמו בדברים שבין אדם
למקום, והצד השוה שבהם שהם צוויים מוסריים אלקיים בפנימיותם
ובתמונתם, אלא בהבדל זה: בדיני ממונות ובכל דברים שב״א
לחבירו ירדה תורה לסוף דעתו של אדם, לתכונתו ולנטית נפשו,
וע״פ ההכרה האלקית בכחות נפש האדם ובכל מכמניה הציבה לו
משפטים צדיקים יחיה בהם. גם דיני התלמוד מיוסדים בעיקרם על
הסתכלותם העמוקה ברוח האדם ובנטיותיו. הנה למשל, כל החודר
לתוך עמקי הדינים של ״חזקות״, חזקה אין אדם פורע תוך וכר חזקה
אין אדם תובע וכר ועוד ועוד, כמו״כ בדיני הבא במחתרת,
החילוקין בין אב לבנו, אב על בנו אינו בא על עסקי נפשות מפני
שרחמי האב מרובים, ולהיפך, בן בא גם על עסקי נפשות של אביו,
ועוד - יראה שכל הדינים בנוים על עומק חוקי הפםיכילוגיה,
וישתומם על חכמתם הנפלאה בחקר רוח האדם, עד שכל רז לא אנס
להם בנפש האדם, וכל מצפוני הנפש, סודותיה וכל מחבואיה היותר
טמירים וכמוסים היו נהירים להם.
הפלפול ההגיוני החודר לתוך־תוכה של הלכה מוציא את
״גרעין החיים״, את היסוד הפםיכילוגי ואת התכונה המוסרית
הכלולה בה, ויש לו עסק עם ״עניני הרגש״ ו״רחשי הגפש״ שיש ללב
מקום בהם וגם הרוח מקבל את חלקו. כמדומני כי יש בזה די לסתום
כתבי הרב וויינברג
פי המתנגדים, המונים את הפלפול כאין בו ״לחלוחית״ וחיים,
המזינים את הלב ומפרנסים את הרוח.
גם בקשת האמת - באמת תורנית למודית הכתוב מדבר -
אינה מוצאת את דרכה ומשיגה את מטרתה בלעדי הפלפול. ודבר זה
מתורתו של גאון־המוםר רבי ישראל םלנטר ז״ל למדנוהו. בהקדמתו
לס׳ התבונה הוא מבאר ע״פ דרכו בחקירה עמוקה: מה היא בקשת
תורת האמת? והאמת מה היא? ומה הם אופני השגתה? האמת איננה
מושג מוגבל בתחומין ומסוים במובנו. טועים הם אלה האומרים כי
האמת תמצא רק בדרך ה״פשט״ הפשוט, וכי מה שקרוב יותר
לפשטות הדברים, לדיוק המלים קרוב יותר אל האמת. באמת אמרו,
שלפעמים אי אפשר לעמוד על עיקרי הדברים ועל הכונה האמתית
רק אם מביאים ממרחק הקדמות ומופתים שונים המאירים את הענין
הנדון. וכדרך שאמרו חז״ל: דברי תורה עניים במקום זה ועשירים
במקום אחר. ״הפשטות - יאמר שם - אינו אלא סעיף אחד מדרכי
הראיות [כלומר אינו אלא אחד המופתים המשמשים לברור האמת]
וע״פ הרוב קושיות חמורות הנולדות מהרבבות קודמות המשולבות
בשילוב חזק עומדים הכן ללחום נגד הפשטות ולהזיזה כאשר אנחנו
רואים בדברי התלמוד, באקימתות ובדברי רבותינו בעלי התום׳
אשר לאורם נלך תמיד. ויש לפעמים שע״י פלפול ארוך מורכב
מהקדמות משולבות שילוב נכון יתלבן הדבר ותתברר האמת, ויש
גם דבר קצר ע״ד הפשטות שגם ריח האמת אין בו״ (עכ״ד הגרי״ס
כלל בשינוי לשון קצת). גם בקשת האמת אינו דבר מסור לרצון
האדם אלא תלוי ביכלתו. השאיפה באמת אל הרצון והתשוקה
להשגתה בלבד אינם מספיקים עוד לאדם בכדי שימצא את האמת.
לזה צריך הכנה למודית קודמת, התפתחות ידועה וסכום גדול של
הידיעות הנחוצות. אלה הם הדברים המכשירים את האדם לבקשת
האמת ועושים אותו ראוי למציאתה.
ובזה יפה כחו של הפלפול ההגיוני לפתח את שכל האדם,
כתבי הרב וויינברג קיא
להרחיבו, לחדרו ולהישירו, לעשות אותו ראוי לבקשת האמת
ומוכשר להשגתה. קצורו של דבר: הפלפול ההגיוני, הבקורת
החריפה והפקירה החדה הם בבחינת ״כלי שרת״, אמצעים ומכשירים
לבקשת האמת מחד גיסא, ומאידך גיסא משמשים הם בתור בתי
קבול, צנורות מקבלים את האמת המושגה.
גם מנקודה לאומית צריך להאיר פנים להפלפול התלמודי.
הפלפול מרהיב את לב ונפש העמלים בתורה, מחזק ומעודד את
רוחם לעבוד בחשק נמרץ עבודה גדולה ותמה. ע״י הפלפול נתן כר
נרחב לפתוח כשרונות הצעירים התלמודיים ומקום גדול לשכלם
להתגדר בו במקצוע המחשבה העברית המקורית.
גם מתוך מבט פדגוגי־לאומי יש למצוא פנים מאירות
להפלפול החפשי הנותן כר נרחב לרוח האדם להתהלך בו לרחבה
לארכו ולרחבו.
השכל מטבעו אוהב מעוף חפשי בלתי אסיר באזיקים, רוח
בני הנעורים סוער והומה, מרקיע הוא שחקים וחובק זרועות עולם.
אי אפשר וגם מזיק לכלוא את הרוח ולאסור את השכל
״במטת־סדום״ של גבולים וגדרים. בכל אדם - ובבני הנעורים
בפרט - חיה שאיפה חזקה לתת בטוי שלם ומיוחד לרוחו המיוחדת
לו ולהטביע את חותם עצמותו על פרי מחשבתו וילדי עבודתו
הרוחנית. והרוח הזה כשהוא מקבל חרות גמורה ושלמה למעופו, יש
בכחו לרומם את האדם מעל חוג חייו הצר והמוגבל ולנשאו אל
מרומי שחקים חדשים, על מנת לבנות לו שם בית־רוח נאמן אשר
יכניס אל תוכו כל אפסי דעותיו והשקפותיו עפ״י עצמותו האמתית
בלי כל זיופים הבאים מהשפעת הסביבה. ל״היהודי שבגלות״ היה
והנהו הפלפול ממש ״סם חיים״ לנשמתו הרצוצה בהיותו מרומם
אותו מעל פגעי החיים ומועקת הצרות, מסיר מעל שכמו את עול
סבלו ומגביהו עוף במרחבי ״מלכות הרוח״. בתורתו הוא מוצא את
חרותו האובדת לו בחיים. כשמציקה לאדם היהודי עלבונה של
קיב כתבי הרב וויינברג
ישותו הנחלצה הוא שואף להבלע במרחב גדול וקיים - ומבליע את
עצמו בגלי ים התלמוד. וכששוב מציקה לו אבידת צורתו האישית,
שנבלעה בים הגדול, ושואף להיות גרגיר חול לעצמו ולא טפה בים,
הוא מוצא מפלט לאישותו הפרטית בפלפול וקובע לו בו מדור
לעצמו.
אכן חוץ מן הטעמים והנמוקים המבוארים לעיל אוצר בתוכו
הפלפול עוד מעלה אחת גדולה ונכבדה מאד בערכה המוסרי:
הפלפול התלמודי במשא ומתן של חבורה משמש פתיל רוחני מאחד
ומדבק את חבורת הלומדים, חבל האהבה האוחז וקושר את לבבות
הצעירים ומאגדם לאגודה אחת שלמה ומוצקה תחת דגל התורה
המנפנף עליהם. זיק אהבת התורה המהבהב בחביון הנשמה של
הצעיר מתלקח ויוצא ללהב גדול בשעת התלהבותו והתרגשותו ע״י
הוכוח הפלפולי, ואהבה בוערת באשה של תורה זו משתפכת גם על
חביריו במלחמתה של תורה. האהבה היא דבר מתדבק ועובר מעצם
לעצם? כשאדם אוהב איזו עצם, אהבתו מתפשטת גם על קרובי אותו
העצם ונאחזת בכל הסובב אותו. אהבת התורה פועלת את פעולתה
בבחינה מוסרית וכללית ומקפת, בבחינת הזדככות הלב והמומה.
האהבה הלוהטת משלהבת אש התורה, שופכת מרוחה גם על רגשות
אהבת אדם הנרדמים בנפש האדם ומתעוררים לתחיה ברוח החיים
אשר הפיחה בהם תורת אל חי. ודבר זה מאומת ע״י הנםיון ומקוים
בדברי חז״ל הקדושים: ״אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים
בתורה בשער אחד נעשים אויבים זל״ז ואינם זזים משם עד שנעשו
אוהבים זה את זה.״ 1
1. במכתבו לרב זאב אריה רבינר(נדפס בספרו מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ״ל. תל־אביב
תשכ״ז, עמ׳ רצד) כתב הרב וויינברג:
״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אל תקרי ׳מורשה׳ אלא ׳מאורסה׳״(פסחים
מט ע״א). היחס אל התורה אינו רשאי להיות כיחס אל דבר שנתקדש אך בקדושת
המסורה והירושה. אלא היחס צריך להיות ראשוני וחדש. יחם מקורי של בחירה
מאהבה. לא כיחס של נכד לסבתא, שהוא מכבדתה. אמנם. ומעריצה. אבל אינו
כתבי הרב וויינברג קיג
מניחה להתערב בחייו הפרטיים, אלא כיחס הצעיר לבחירת לבו, שהיא משתפת
אמרו חז׳׳ל: ״אעפ״י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה p בחייו. ומשום
לכתוב משלו״ (סנהדרין כא ע״ב<. על ד י כתיבת ספר תורה חדש אדם מראה את
אהבתו ויחסו שבמישרין אל התורה. וראה מה שאמרו שם, כל העוסק כתורה בפני
ע״ה כאילו בועל ארוסתו בפני׳, ועי מהרש״א שכתב שם דבתחלת נתינתה היא
שאינו לומד הרי היא p כארוסה עד אחר שילמדה, שאז נעשית לו כאשה. ועם ה א
נשארת לו כארוסה, ולת״ח העוסק בה בפניו וכר. ונראה להוסיף ולהסביר דהלשון
העוסק בתורה, היינו זה שמפלפל בדברי תורה מקשה ומפרק כמש״כ הט״ז על ברכת
לעסוק בתורה. וזה נחשבה לו התורה כאשתו, אבל ע״ה שלא הגיע לדרגא זו התורה
הלצה אמרתי לע״ה אחד שהתריז נגד ת״ח אחד, שבשעת p x n . עדיין לו כארוסה
למודו סמך ידו וראשו על הגמרא שלמד בה, הוא מזלזל בכבוד התורה.
במכתב נוסף לרב רבינר(שם, עמ׳ רצה) כתב:
שלא יהי׳ מכתבי זה ריק מד״ת. ארמוז על הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת
יעקב, ואמרו חז״ל קטן היודע לדבר אבא מלמדו תורה, מאי הוא, אמר רב המנונא
תורה צוה לנו וכר (סוכה מב ע״א). מבארי הגמרא נתקשו בביאור השאלה
והתשובה, ונראה שחז״ל דרשו מלת מורשה כמו מלת מורשה בשמות י, ח, והסבר
עפ״י מאמר חז׳׳ל בברכות. תמה ר׳ יוחנן, מי איכא סבי בבל כיון דאמרי לי׳ מקדמי
ומחשכי עי״ש דף ח ע״א. ולחכם שכמותו יספיק רמז.
בעוד מכתב לרב רבינר >שם. ענד רצח-רצט) כתב:
באמת אין מה להוסיף על הדברים שנאמרו ושנאספו בספרו הגדול, וכל המוסיף
גורע. אפשר רק לסכם את היוצא מדברי רבותינו דיל, כי לימוד התורה הוא עצם
והן כגלותיה השונות, וכל הפורש ממנה p הויתה של האומה הישראלית הן ב א
כפורש מן החיים. זו אמת טהורה שההיסטוריה מ ע ד ה עליה, וכבר אמרו כי המאמר
״ובו תדבקר׳ הכוונה לדביקות בתורתנו הקדושה.
ואף היהדי הפשוט חש בנפשו את זיקתו לתורה. בברכה ״וחיי עולם נטע
בתוכנו״ מדגיש היהודי הפשוט את חיבתו לקסם הנאצל מלימוד התורה. קסם זה
הוא שהחיה וקיים את המוני בית ישראל.
במאמרי חז״ל שנכנסו לספרו, מובלט הרעיון הנשגב, שלימוד התורה כשהוא
היותר גדול, ולא רק בשביל שהוא ספר ל ימד למצוות p לעצמו הוא ה ע
המחוייבות, אלא בעיקר משום שהוא מכשיר את האדם מישראל לקלוט לתוך נשמתו
את האור האלקי הממלא עולם ומלואו.
המאמר הידוע בקידושין מ ע״ב ״נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהלמוד מביא
jm ל ד י מעשה״, אין הכוונה דוקא למעשי החוקים והרעים, שדבר זה פשוט ואין
לאומרו, וכבר נתקשו בזה רבותעו בעלי התוספות במקום. אלא הכותה למעשה
הטוב והנאצל. שיסדו בעולם הרוח והמוסר. והרי התנא הגדול ר׳ עקיבא בעל
המאמר הנ״ל הוא שאמר ״במקום חיותנו״ - וכר.
אותם החילוניים שבתוכנו המעמדים את היהדות על בסיס הרעיון הלאומי
מתכחשים לעצם היהדות ומעטים ברבותינו הגדולים. רבנו סעדיה גאון, הפילוסוף
קיד כתבי הרב וויינבדג
הראשון שיצר את הספר הקלאסי הגדול בפילוםופית הדת, הוא שאמר: ״אין אומתנו
אומה אלא בתורתה״. ואף הרמב״ם אשר כל חכמי האומות הודו בגדולתו כפילוסוף,
ראה בתורה חזות הכל. וספרי ההלכה של הרמב״ם משמשים גולת הכותרת ליצירתו
הענקית והם מהווים, רק הם. את המזון החיוני בחיי הרוח והעיון של עמנו.
בלעדיהם החיים ריקים ושוממים.
המציאות ההיסטורית מעידה, כי הפלא הגדול של קיום ישראל בגליות, שבתוכן
היינו נתונים לעינויים וליסורים ולמיתות משונות, אין לו פתרון אלא במה שעש
ישראל ריכז את חייו הרוחניים בבית מדרשה של לימוד התורה. ובגלל זה ניצלנו
מההשפעה המזיקה ומהלחץ הגדול של תרבויות זרות שקיסמו ביופץ החיצוני.
וזה מאמר מפורש בברכות ח ע״א אמרו לר׳ יוחנן איכא סבי בבל. תמה ואמד
למען ירבו ימיכם על האדמה וכר כיון דאמרו לו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמד
היינו דאהני להו. הפירוש הוא. ר׳ יוחנן סבר ותמה איך מתקיימת אומה מחוסרת
המטולטלת וחוק התורה p ומדינהז התשובה היא: בית המדרש היהודי הוא ה א p א
הוא המדינה.

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: יהודי | 1 אורח