יעקב ישראל דה האן
יעקב ישראל דה האן
Jacob Israel de Haan.jpg
ד"ר יעקב ישראל דה האן
תעודת אזרחות זמנית של דה האן משנת 1922
ד"ר יעקב ישראל דה האן (Jacob Israël de Haan; 31 בדצמבר 1881, סמילדה, דרנתה, הולנד – 30 ביוני 1924, אור לכ"ט בסיוון תרפ"ד, ירושלים) היה משפטן, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שהתחרד בארץ ישראל ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית. היה קורבן של מה שנחשב כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.
תוכן עניינים
1 קורות חיים
2 פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית
3 הרצח
4 תוצאות הרצח והשלכותיו
4.1 רשימת ספריו
4.1.1 שירה
4.1.2 פרוזה
4.1.3 תיעודי
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים
7 הערות שוליים
קורות חיים
Amsterdam Antoniesluis 2017.jpg
ONRUST
Die te Amsterdam vaak zei: ‘Jeruzalem’
En naar Jeruzalem gedreven kwam,
Hij zegt met een mijmrende stem
‘Amsterdam. Amsterdam.’
אי-שקט
מי שבאמסטרדם אמר "ירושלים"
וירושלימה הגיע בכוח אותם
הגאים, הוא אומר בכליון-העיניים
"אמסטרדם, אמסטרדם".
"מרובעים", 1924. שיר זה מופיע על לוח הזיכרון לזכרו של דה האן באמסטרדם.
דה האן נולד בשנת 1881 בכפר סמילדה (Smilde), במחוז דרנתה שבצפון-מזרח הולנד. משפחתו הייתה דתית ובה 18 ילדים. אביו יצחק אייזיק הלוי היה חזן ומורה בעל מזג סוער ונאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה שאותה שירת, עד שהשתקע בעיר זאנדם (Zaandam) שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב, קרי ואן ברוכן, הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר "הבית הקטן שליד התעלה", המספר על בית הוריה. דה האן נטש את הדת בגיל צעיר והפך לחילוני. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. התבולל ונשא אישה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים. הוא היה מרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה לאחד מראשי דובריה. נודע כעורך דין ועסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה. שלט בשפות רבות.
בשנת 1912 נסע לרוסיה הצארית כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם את הספר "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא במוסדות אלו. לאחר שובו מרוסיה חל בו מפנה אידאולוגי נוסף והוא שב להיות יהודי דתי, ולאחר מכן גם ציוני. ב-1916 הגיש את הדוקטורט שלו במשפטים שעסק בהיבטים בלשניים וסמנטיים של החוק והמשפט, והחל ללמד משפטים באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1919 כציוני ורצה להשתלב בתנועה הציונית. עד מהרה התברר לו כי איש אינו מעוניין בשירותיו – לא במוסדות היישוב וגם לא באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בשלבי הקמה. הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד. ב-1921 עמד בראש התלמוד תורה הספרדי "דורש ציון".
מאוכזב ומתוסכל, חל שוב מהפך בחייו, והוא הצטרף לחוגים הקנאיים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. דה האן הפך למקורבו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.
באותה עת התפרנס, נוסף על ההכנסות מפרסום שירתו, מכתיבת כתבות לעיתון ההולנדי הנפוץ "Algemeen Handelsblad", שעסקו בתיאור החיים בארץ והיו פופולריות בהולנד, ומעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה של ממשלת המנדט בארץ ישראל.
פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית
דה האן העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית. הוא תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל לאנגלית והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה.
דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, אירופאי משכיל ומודרני בלב העדה החרדית. עד מהרה הפך לקיצוני יותר מראשי החרדים; הוא נאבק ביישוב הציוני המאורגן, פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם ופעל לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות תכופות. מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים.
דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר לפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ[1].
דה האן תקף באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. את הרב קוק ואת מנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי תיאר כפושעים. בשנת 1923 ביקר בארץ איל ההון מקס איטקן, הברון הראשון מביוורברוק (Beaverbrook), בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו.
הרצח
אברהם תהומי, אחד החשודים המרכזיים ברצח דה האן
דה האן אמור היה לצאת ללונדון ב-1 ביולי 1924 עם משלחת מטעם העדה החרדית, כדי לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת העדה החרדית היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור (דה האן עצמו הכחיש[2] טענות על פעילות בכיוון הזה, שעלו בעקבות פגישה קודמת). ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן לרחוב יפו לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק, נורה שלוש פעמים על ידי אקדח. הרוצח נמלט. זהות הרוצח, סייעניו ושולחיו לא נתגלתה למשטרת המנדט ותיק החקירה נסגר.
היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות סבורים שאברהם תהומי (זילברג), איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה. הוא פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו – יש אומרים עם יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ויש אומרים עם יצחק בן צבי. בספר תולדות ההגנה מופיעה עדותו של הכט שהוא יזם את הפעולה, ורק אחריה הודיע לבן צבי. הביצוע הוטל על תהומי ועל אברהם גיורא קריצ'בסקי. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בראיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה". בשנת תשט"ז פורסם בשבועון העולם הזה שרחל ינאית בן צבי הייתה שותפה לתכנון. תהומי הכחיש זאת במכתב לעיתון[3].
אחרים סבורים שאת הרצח ביצע תא מחתרתי בשם 'המפעל', בעל מאפיינים המזכירים את מחתרת 'הקיבוץ'[4]. תא זה, שהורתו ב'חבורת אודסה', התגבש בשנים 1923–1924, ומנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון, אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר. מפקד התא היה אליהו בן חורין (בינדר) והוא שהוציא את פקודת החיסול. צוות החיסול כלל את תהומי, היורה, ואת זאב משי[5].
תוצאות הרצח והשלכותיו
רצח דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, וזעזע את היישוב. בעיתונות פורסמו מאמרי הסתייגות חריפים. הפובליציסט אורי קיסרי כתב ב"דבר", כשנה וחצי לאחר הרצח:
אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן-נפש, אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב. … דה-האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו
— אורי קיסרי, הזכרת נשמות, דבר, 28 בדצמבר 1926 (בחלקו השני של המאמר, המוצג לאחר לחיצה על "בעמוד הבא" שבקצהו השמאלי התחתון)
בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: "דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע". עם זאת, כתב חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי:
באור זה רואה אני גם את ההשתקה סביב רצח דה-האן, שהיה כנראה הרצח הפוליטי הראשון בארץ. דה-האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון וגליקסון - לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו
— מרדכי ברקאי, מה עוללו להיסטוריה, דבר, 7 בינואר 1966
בחלק מן החוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה, כחרדי שנפל בידי חילונים על משמרת שמירת קודשי ישראל. מסורת זו נמשכת עד היום. באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים ל"גן יעקב ישראל דה האן".
הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.
קברו של דה האן בהר הזיתים
מדי שנה, לקראת יום השנה להירצחו, מפרסמים נטורי קרתא מודעות רחוב בגנות הרצח.
רשימת ספריו
שירה
1910 - שירים
1914 - שירים ליברטיניים
1915 - "השיר היהודי", כרך ראשון
1917 - שירים
1919 - "קרתגו חדשה"
1921 - "השיר היהודי", כרך שני
1922 - ירושלים
1924 - מרובעים
1952 - כל השירים בהוצאה מדעית
1982 - אנתולוגיה משיריו
פרוזה
1904 - צינורות (הודפס בפעם האחרונה ב-2006)
1904 - "תעלה קטנה" (יצא לאור מחדש ב-1977)
1907 - שקיעות (יצא מחדש ב-1984)
1907 - 1910 - "משפטי חיווי": מכתמים שהופיעו בעיתון "דה אמסטרדמר" ובירחון הפלמי "התעוררות", וקובצו לראשונה לספר ב-1954
1908 - פתולוגיות (הודפס בפעם האחרונה ב-2003)
1983 - "סיפורים עצבניים" (Nerveuze vertellingen), הופיעו לראשונה בעיתונים וכתבי עת שונים בתחילת המאה העשרים.
תיעודי
1913 - "בבתי סוהר רוסיים"
1916 - עבודת דוקטורט במשפטים
בעת שהותו בארץ-ישראל פרסם דה האן מאות טורים ורשמי-מסע בעיתון "אלחמן האנדלסבלאד", שבהם שיטח את חוויותיו, רשמיו, דעותיו על העדות השונות בארץ (כולל ביקורת על התנועה הציונית); כמו כן מוזכרים בכתביו אישים ידועים מהתקופה: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ביאליק (שאותו העריץ, ואף הקדיש לו שיר) ואחרים. רשימות אלו טרם ראו אור בכרך אחד, אך כמה כרכים קטנים שלהם ראו אור:
1925 - "פלסטינה", עם הקדמה מאת קרי ואן ברוכן
1941 - "מכתבים מירושלים", אנתולוגיה בעריכת דוד קוקר
1981 - "יעקב ישראל דה האן - כתבנו בפלסטינה", אוסף מאמרים מהשנים 1919–1924 בעריכת לודי חיבלס
לקריאה נוספת
ספר ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, הוצאת מערכות, 1959.
דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, 1960.
ש. א. שטוקהמר, "האמת על פרשת דיהאן", מודיעין, 46, 1971.
ש"ז זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים: תשל"ה, כרך ג, פרק ל"ד, עמ' 281–301.
מנחם פרידמן, חברה ודת באורתודקסיה הלא ציונית בארץ ישראל תרע"ח-תרצ"ו, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשל"ח.
רות וולף, "נוכחות מוחלטת: דמותו של יעקב ישראל דה-האן ביצירה הסיפורית של קרי ואן ברוכן", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, תשמ"א.
עודד ארצי, "המפעל" - תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה, 22, 1982.
שי בר יעקב, "פרשת יעקב די האן", עיתון 77, 61, 1985.
שמעון רובינשטיין, "פרשת דה-האן - רצח פוליטי או הוצאה להורג של מוסדות "המדינה שבדרך", כיוונים, 27, 1985.
שלמה נקדימון ושאול מייזליש, דה האן - הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, הוצאת מודן, 1985.
צ. וי. משי זהב, הקדוש דה האן - הרצח הציוני הראשון בארץ ישראל, הוצאת ירושלים, תשמ"ו.
ד. הלוי, רצח בירושלים, הוצאת תפוצה.
יוחנן אלדד, "דה-האן: מהשירים הליברטיניים לשירה יהודית", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, תשמ"ח-1988.
מ. מ. גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך ב', הוצאת ירושלים, תשס"ג.
מבחר מתוך "המרובעים" של דה-האן, "עשרה מרובעים על אהבת ציון ועל אהבת נערים", התפרסם בגיליון 4 (ספטמבר 2006) של כתב העת הו! בעריכת דורי מנור (מהולנדית: רונן סוניס ואירית באומן).
קרי ון ברוכן, הבית הקטן שליד התעלה (תרגמה מהולנדית לעברית: שפרה פינקהוף), תל אביב: עם עובד, תשל"א-1971.
https://www.hamichlol.org.il/יעקב_ישראל_דה_האן