למישהו יש את הסיפור על הרב שלא הסתכל בפני הבע"ד הגם שהיו גבירים?

מבין ענין

משתמש ותיק
וקרא להם בשמם ללא תארי כבוד, ורק לבסוף כשקיבלו הפסק דין פנה אליהם בחביבות ונתן להם שלום, ולתמיהתם השיב זו משנה מפורשת - כשעומדים לפניך לדין יהיו בעיניך כרשעים, וכי יש שלום לרשעים? יש לכבדם? רק כעת שקיבלתם הדין יהיו בעיניך כצדיקים.
איני זוכר מי היה הרב, אודה למי שיוכל לתת לי את הסיפור המלא.
תודה
 

סיני ועוקר

משתמש רגיל
איסור ההסתכלות בדמות אדם רשע
אחת מהסיבות הנזכרות לכהות עיניו של יצחק מובאת בגמרא (מגילה כח.) אמר רבי אלעזר כל המסתכל בצלם דמות אדם רשע עיניו כהות, שנאמר ויהי כי זקן יצחק וגו' משום דאסתכל בעשיו הרשע.
נדון אי"ה בכמה עניינים גבי ראיית דמות אדם רשע.
א. האם הוא איסור או מידת חסידות
נחלקו הראשונים האם מה שאמר רבי יוחנן שם בגמ' "שאסור" להסתכל בפני אדם רשע, הוא איסור ככל האיסורים, או שאינו אלא מנהג חסידות, וככל מנהג טוב שהנמנע ממנו ניזוק.
בגמ' שם אי' דרבי יהושע ב"ק זכה לאריכות ימים משום שלא הסתכל בפני אדם רשע, ולכאו' אם ישנו איסור מאי רבותיה בזה שלא הסתכל.
בטורי אבן (ד"ה מימי) יישב שאכן אסור להסתכל, אלא שאין העולם נזהר בזה, וזו גדלותו.
וכן כתב בספר חרדים (מצוות ל"ת מד"ק פ"ב) ש"אסור" להסתכל בפני אדם רשע, והמסתכל, לסוף יכהו עיניו שנאמר ותכהן עיניו מראות וגו'.
מאידך, בתורה תמימה כתב שהוא מידה נכונה, וכבר מצינו רבות שנכתב לשון איסור על מידה נכונה עיי"ש. וא"כ זו גדלותו דרבי יהושע שהקפיד על מידת חסידות.
יצויין, שלראות פני רשע בכדי להחזירו בתשובה סבר הגרי"ח זוננפלד (הנהגות ופסקים) שמותר לראותו. וראיה מהא דחגיגה (טו:) דר"מ למד תורה מפומיה דאחר .
וביותר, יש לעיין היאך נסתכל יצחק בעשיו, הלא רשע היה, ויש שיישבו שבכדי להחזירו בתשובה עשה כן.
אולם בטורי אבן כתב שיצחק טעה בהערכתו כלפי עשיו, ובכה"ג אין כהות עיניים, אלא שבצירוף קללת אבימלך לשרה "כסות עיניים" כהו עיניו. [יעויין בגמ' מגילה שם שהאריכה גבי קללה זו]
עוד מצינו בגמ' שם שזכה חד מן אמוראי לאריכות ימים משום שלא עשה שותפות עם עכו"ם, והקשו התוס' דהלא נפסק שאין לעשות שותפות עם העכו"ם [פן יתחייב העכו"ם שבועה, וישבע בע"ז שלו] ותי' שנזהר גם בידע שלא יבוא לידי שבועה.
אמנם, בר"ן (ספ"ק דע"ז) כתב שאין בזה אפי' איסור דרבנן אלא הוא מידת חסידות וכ"ה בריטב"א.
מ"מ, נמצינו למדים שיש אופנים בהם גם כשנכתב לשון "איסור" אינו אלא מידת חסידות.
ב. החילוק בין הסתכלות לראייה
בלשון הגמרא נכתב כל "המסתכל" ולא כל הרואה וכדו', אכן פסק המג"א (או"ח סי' רכ"ה סק"כ) על הא דפסק השו"ע הרואה בריות נאות ואפי' של עכו"ם מברך ברכת שככה לו בעולמו, וכתב ע"כ המג"א דמיירי שרואהו ולא מסתכל בפניו, היינו שלהתבונן בצלמו ודמותו אסור אך ראייה בעלמא מותרת . ראיה לדבר, מהא דפסק השו"ע (סי' רכ"ט ס"א) הרואה קשת מברך זוכר הברית "ואסור להסתכל בו ביותר" וכדאי' בגמ' חגיגה (טז.) שכל המסתכל בקשת עיניו כהות [בב"י (ריש סי' רכ"ט) הביא מאבודרהם שכבר נשאל הרא"ש היאך מותר להסתכל בקשת, והשיב דאין דין מסתכל כרואה וכנ"ל] כן מצינו בגמ' שם שהמסתכל בנשיא עיניו כהות, ומאידך יש עניין של והיו עיניך "רואות" את מוריך, היינו שמותרת הראייה ולא ההסתכלות.
ראיה נוספת כתב הנזר הקודש (ב"ר נב, יב) על הא דכתיב משאת פני רשע לא טוב, היינו נשיאת פנים דווקא ולא ראייה בעלמא .
ובגדר החילוק האריך המלבי"ם (בראשית טו, ה) וז"ל "ומבואר אצלי שיש הבדל בין הבטה לראיה, שההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל" ובמקו"א כתב (במדבר כא, ט) "שהבטה מציין פניית המחשבה והעין אל הדבר שמעיין".
אולם במהרש"א הקשה מדוע נכתב כהו עיניו מ"ראות" והלא ודאי אם כהו עיניו היינו מלראות, ויישב מהא דכתיב "מ"ראות כמו בשביל, כעין מש"כ חכלילי עיניים מיין שפי' בשביל. ומשמע שהמקור לכך שאין להסתכל בפני רשע נלמד מ"ראות" מלשון "ראייה" ולאו דווקא הסתכלות.
וביותר כתב בסמ"ע (חו"מ סי' קנ"ד סקי"ד) שהסתכלות בעלמא הוא ללא כוונת ראות, היינו שחמורה ראייה מהסתכלות, נמצא שחלקו בהגדרת הדברים.
ג. טעם איסור ההסתכלות
במהרש"א כתב (ד"ה אסור) שעפ"י חכמי המקובלים בכל צלם מראה אדם יש צורה רוחנית לטוב או לרע עפ"י מעשיו, וכשהצורה הזאת הינה לצד הטומאה אסור להסתכל בה משום אל תפנו אל האלילים.
בתפארת ישראל (אבות פ"ג) כתב על מתני' חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. וז"ל "שכל האומות חביבין שיש בהן צלם אלהים ואעפ"כ כשירשיעו מאד אפשר שיסתלק מהן הצלם, וכמ"ש דאסור להסתכל בפני אדם רשע, ש"מ דרוח הטומאה שורה עליו, כ"ש עכו"ם רשע, אבל ישראל מדנקראים בנים, אף כי פלחו לע"ז, ש"מ דאף שחטאו אכתי בחביבותא קיימי, משום שדומין כ"י לאביהן, וא"א שיתטמא אצלם הצלם מכל וכל".
ר' צדוק הכהן (צדקת הצדיק אות ר"ה) ביאר הטעם שאסרו להסתכל בפני אדם רשע, כי בפנים בולטין כל מיני הרהורים שבלב למבינים כדאיתא בזוהר (ח"א ק"צ א) דהכירו באחד שהיה לו מחשבת עבירה שפניו מוריקות, וכדרך שנאמר (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם. ועל ידי הראיה נכנסין ההרהורים בו חס ושלום וההיפך בראיית תלמיד חכם כדאיתא (עירובין יג:) דחזיתא לר' מאיר מאחוריה.
ובספרים רבים נכתב אודות חזות פניו של אדם, ששייך לדעת מצורתו כל תוכנו ואופיו, כן כתב הש"ך (יו"ד סי' י"ז סקי"ג) בשם ספר חסידים, שייזהר הדיין שלא להסתכל על הבע"ד משום שצריך שיהו אצלו כרשעים. כמו"כ כתב באור החיים ששמע מפי חכם גדול וחסיד הר"ר משה בירדוגו שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו והוא אמרו שמע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה בלבד, וביארו בזה שע"י שרואהו יידע אם הוא רשע או צדיק וחיישינן שמא יטה הדין משום כך.
 
חלק עליון תַחתִית