הסתמכות על הכשרים

ברל

משתמש ותיק
מדין מה אדם בעצם סומך על כשרות?
אם נגיד לצורך העניין שזה עד אחד נאמן באיסורים לא היה צריך להיות הבדל בין הכשר xל y. ואם לא אז מה הסיבה שסומכים על המושג הכשר כשרות וכו'
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
האריך כאן יפה:
http://forum.he.emorproject.org/?p=141
בקיצור לא מועיל "עד אחד נאמן" וצריך השגחה חיצונית בלי נגיעות וחשדות (עיי"ש) יראי שמיים שיפרישו חלה, יעשרו, יבררו וכד' כל דבר לפי עניינו.
ברגע שאדם חושב שהכשר פלוני לא יראי שמים (בלי להכנס לפרטים מעל דפי הפורום) הוא לא יכול לסמוך עליהם שעשו הכל כשורה.
כמובן שכמו שאמרת זה לא איסור כיוון שהם נאמנים ואפילו מחלל שבת נאמן על הכשרות מ"מ ישראל עם קדושים ומפחדים להתקרב אפילו לחשש מאכל אסור, בפרט שהיום ב"ה לכל מוצר יש כמה הכשרים כך שכל השאלה היא רק אם נתקעים רעבים במקום שיש הכשר שאינו טוב כל כך, שאז צריך להתחיל לדון לפי העיניין וכל אחד ישאל רב הנאמן עליו.
 

אברך

משתמש ותיק
יוסף יצחק אמר:
האריך כאן יפה:
http://forum.he.emorproject.org/?p=141
דבר ראשון, שמחים לראותך כאן לאחר היעדרות ארוכה (כמדומני).
דבר שני, האתר הנ"ל עדיין לא פתוח בנטפרי.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
כולם כאן שוכחים את החומרי גלם שלא היו אז וצריך בשביל זה מומחה כשרות ודקדוק גדול.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
יוסף יצחק אמר:
האריך כאן יפה:
http://forum.he.emorproject.org/?p=141
בקיצור לא מועיל "עד אחד נאמן" וצריך השגחה חיצונית בלי נגיעות וחשדות (עיי"ש) יראי שמיים שיפרישו חלה, יעשרו, יבררו וכד' כל דבר לפי עניינו.
ברגע שאדם חושב שהכשר פלוני לא יראי שמים (בלי להכנס לפרטים מעל דפי הפורום) הוא לא יכול לסמוך עליהם שעשו הכל כשורה.
כמובן שכמו שאמרת זה לא איסור כיוון שהם נאמנים ואפילו מחלל שבת נאמן על הכשרות מ"מ ישראל עם קדושים ומפחדים להתקרב אפילו לחשש מאכל אסור, בפרט שהיום ב"ה לכל מוצר יש כמה הכשרים כך שכל השאלה היא רק אם נתקעים רעבים במקום שיש הכשר שאינו טוב כל כך, שאז צריך להתחיל לדון לפי העיניין וכל אחד ישאל רב הנאמן עליו.
תודה על הקישור מהפורום המעורב.. כולי צפיה שאתם גם מעלים קישורים מפורום לתורה לפורום המעורב.. ולא חד סיטרי.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
אברך אמר:
יוסף יצחק אמר:
האריך כאן יפה:
http://forum.he.emorproject.org/?p=141
דבר שני, האתר הנ"ל עדיין לא פתוח בנטפרי.
לא מכיר את הכותב אבל יש כאן הרבה ידיעות נחוצות בנושא
נאמנות על הכשרות – ברור הלכתי
בנוסח שאלה: האם על פי ההלכה מי שאינו שומר כשרות כלל ו/או מחלל שבתות נאמן לומר שהכין אוכל כשר.
וביתר פירוט: האם אני רשאי להתארח ולאכול בבית חברי שאינו שומר שבת וכשרות על סמך התחייבותו שהאוכל שמגיש לי לאכול. כשר והוכן בהתאם לכל דיני הכשרות.

התארחות בבית מי שאינו שומר כשרות כלל
מאת רפאל באסל

למה צריך משגיח כשרות?
תחילה יש לבאר את ייעודו של תפקיד זה שהכרחיותו נחשבת אולי למובנת מאליה.
מדוע ישנה דרישה למנות משגיחי כשרות במסעדות, בתי מלון ומפעלי מזון. הלא מעשים דבר יום ביומו שמתארחים איש בבית חברו (שומר מצוות) ואין מחזרים אחר משגיח. אם סומכים על אדם להעיד על כשרות המאכלים שבביתו מדוע שלא נסמוך על אופה המעיד על כשרות המאפים שבבית המאפה שלו.
בלשון אחרת: יש בידנו הכלל ההלכתי "עד אחד נאמן באיסורין" אם כן מדוע נוצרה הבחנה בין נאמנות בעל הבית לבין נאמנות האופה[1].
עד אחד נאמן באיסורין
ידוע שמדין התורה "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט טו) ולא פחות משניים.
אולם נראה שחז"ל ייחסו כבר לתורה עצמה את ההכרה בעדות של עד אחד, וכדברי הגמרא: "[לא יקום עד אחד באיש] ממשמע שנאמר עד, איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב: כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד[2]". מכלל לאו אתה שומע הן ואכן דורשים חז"ל לפחות בשני מקומות שהאמינה תורה עד אחד בנאמנות גמורה[3] ואפילו לפסולי עדות: "בשני מקומות האמינה תורה עד אחד; בסוטה שלא תשתה מי מרים, ובעגלה ערופה שלא תערף… כל מקום שעד אחד מועיל, אישה ופסול (כן) [גם] מעידים וכ"ו[4]". מלבד שני מקומות אלו שפרטה התורה, אנו מוצאים בכמה מקומות בתלמוד הבבלי שניתנה נאמנות לעד אחד, אפילו הוא פסול לעדות ואפילו גוי[5], עד שאתה מוצא שני בעלי סוגיות המזכירים כלל הלכתי – שלכאורה מנוגד לדין התורה המחייב שני עדים בכל מקום – הקובע שבכל העולם הגדול של איסור והיתר, עד אחד נאמן לכתחילה, ומתייחסים אליו כאל כלל ידוע זה מכבר שאינו צריך ביסוס[6].
הרבה מן הראשונים ומן האחרונים נדרשו לשני הקשיים המתעוררים מעובדות אלו:
א. מהו הביסוס לכלל "עד אחד נאמן באיסורין".
ב. האם וכיצד כלל זה, וכן יתר המקומות שבתלמוד בהם עד אחד נאמן להעיד, עולה בקנה אחד עם דין התורה שכל עדות אינה פחותה משני עדים (פרט לשלושת החריגים המפורשים בתורה).
להלן תמצית השיטות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א. לדעת רש"י, סברא היא לומר שעד אחד נאמן באיסורין "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב[7]".
הקשו עליו בעלי התו"ס שהרי באלו הדוגמאות העד מתיר בעדותו חזקת איסור (למשל בשחיטה, שבעדותו שנשחטה הוא מתיר חזקת איסור) וכל הסיבה שנאמן הוא רק משום שבידו להתיר את האיסור (שמעיקרא היה בידו לשחוט), כיון שללא תנאי זה, ש"בידו להתיר", עד אחד אינו נאמן ב"אתחזק איסורא"[8], אם כן מנין נוכל ללמוד שעד אחד נאמן באיסורים רק באיסורים שלא הוחזקו באיסור (אא"כ "בידו להתיר").
לכאורה אפשר לומר ששווים הם "אתחזק איסורא" אם "בידו להתיר" לאיסורים שבהם לא "אתחזק איסורא" ולכן ניתן ללמוד אלו מאלו, אך הר"ן דחה הצעה זו וכינה אותה "פשרה[9]".
התו"ס והר"ן פירשו, שהכלל "עד אחד נאמן באיסורין" נלמד מכך שאישה נאמנת בספירת נידתה[10].
ייתכן שהבנה שלהלן בדעת הרמב"ם תהווה משענת לדברי רש"י כנגד קושית תו"ס והר"ן.
כתב הרמב"ם: "עד אחד נאמן באיסורין… שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי[11]".
נראים הדברים שהרמב"ם סבור שהנחה זו – שבאתחזק איסורא אינו נאמן אא"כ "בידו לתקן", שנראית אמנם כפשט הסוגיות בגיטין וביבמות – אינה להלכה כיון שהיא מנוגדת לחזקה: "אין אדם חוטא לאחר[12] (כדי שייהנו אחרים)[13]". והרי המשך דבריו: "אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן הוא על של אחרים. לפיכך, החשוד על דבר יש לו לדון בו ולהעיד לאחרים, חזקה אין אדם חוטא כדי שייהנו אחרים". הרי שעד אחד נאמן אף שאתחזק איסורא ואף שאין בידו לתקן (שהרי הוא מעיד על של אחרים) מכח חזקה זו.
לכאורה אפשר היה לומר שהרמב"ם מדבר רק בעדות על איסור של אחרים שבידו להתיר ובדומה להצעת הסוגיה ביבמות[14]. אך נראה שלא ניתן ל"הכניס" זאת בדברי הרמב"ם, שכן מסתימת דבריו משמע שלא חילק וסבור שהחשוד על הדבר מעיד לאחרים אף במה שאינו יכול להתיר וכגון בתרומה.
ואין לומר שגם בתרומה נחשב "בידו להתיר" כיון שהרמב"ם פסק שלא כדעה המוצעת ביבמות הנ"ל (שאפשר לתרום לאחרים משל אחרים שלא מדעתם): "חמישה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה… והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים[15]".
ואם תאמר, הא גופא, מנין לך כוחה של חזקה זו, "אין אדם חוטא לאחרים", שתדחה פשטי סוגיות הקובעות שאין עד אחד נאמן ב"אתחזק איסורא".
אפשר לומר על פי דברי "הכסף משנה[16]" שהרמב"ם פסק את הסוגיה ביומא (עח א) הקובעת שבמחלוקת שבמשנה בבכורות (פ"ה מ"ד) בין רבי מאיר לרשב"ג הלכה כרשב"ג – הסובר שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, לעצמו, אבל הוא דן ומעיד לאחרים.
וכן פסק הרמב"ם גם בהלכות בכורות: "כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל, נאמן. ואין חוששין להם שמא הם גומלים זה את זה. שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ ולפיכך אין נאמנים על ידי עצמם, אבל חברו מעיד לו, שאין אדם חוטא לאחר[17]". הרי שמלבד שנזכרה חזקה זו בתלמוד בכמה מקומות[18] היא יסוד מוסד בהלכה.
אכן הראב"ד חולק ופוסק כרבי מאיר[19], ואמנם יש מפרשים שפוסק כך משום שסבור שחזקה זו חזקה חלשה היא וחוששים למיעוט אותם שכן חוטאים לאחרים[20].
לצד הצעה זו בדברי הרמב"ם, אפשר להציע בפשטות שהרמב"ם למד את הסוגיות בגיטין וביבמות כדרך שלמדו כמה ראשונים[21] שאין מסקנת הסוגיות הללו שעד אחד אינו נאמן באתחזק איסורא, אם יש בכלל מסקנה לסוגיות אלה בעניין הזה ואפשר שכך למד גם רש"י.
ב. בהסבר כיצד מתיישבת נאמנות עד אחד, במקומות שעד אחד נאמן בהם ובאיסורין בפרט, עם דין התורה: "על פי שני עדים… יקום דבר", הוצעו על ידי האחרונים הצעות שונות.
חלקם רצו לתלות את הצעותיהם במחלוקת ראשונים[22] (על אף שזה כלל אינו מתחייב) האם דברי עולא "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד (במפורש) הרי כאן שניים"[23] נכונים גם בעדות עד אחד באיסורים או לא (שהרי נאמנות עד אחד באיסורין לא האמינה תורה במפורש).
עיקר הסברם של האחרונים מתבטא בניסיון להציג חילוק והבדל מהותי בין דין התורה ומושאו לבין נאמנות עד אחד באיסורין. כמה אחרונים טענו שדין התורה הוא דין בדיני עדות וכן שדיני עדות אינם קשורים לנאמנות (ולכן "תרי כמאה" – מאה עדים אינם עדיפים על שניים אם מכחישים זה את זה[24]). מכאן שנאמנות עד אחד כלל אינה בדיני עדות, שהרי היא נאמנות, וזו אינה קשורה לעדות, ובנוסף לזה היא גם עדות יחיד, ומדיני עדות ש"לא יקום עד אחד באיש". לכן אין כל התנגשות בין נאמנות עד אחד לבין דין התורה, משום שבכל מקום שבו נדרשת עדות, אין העדות פחות משנים כפי דין התורה ואין לה התחשבות בנאמנות.
בשאלה מהי גדרה של נאמנות עד אחד אם כלל אינה עדות, נחלקו האחרונים: יש אומרים שהיא בירור מציאות[25] ויש אומרים שהיא פסיקת דין[26]. הוי אומר, עדות בכל מקום היא עדות שניים (פרט לשלושה חריגים). לצד דיני עדות הוסיפה תורה (או חז"ל) וחידשה דיני בירור מציאות (או הכרעת דין).
לכאורה הקושי בזה הוא בכך שחילוק מהותי ועקרוני כזה לא נתפרש, ככל הידוע, בתלמוד או בראשונים.

הסבר אפשרי נוסף – תהליך של שלילה
אפשר להציע שלכתחילה כל אדם המעיד – "בפני נכתב", "בפני נחתם", "אני ראיתי כך וכך", "אני הייתי נוכח כשקרה כך וכך" – בין אם הוא בא בגפו ומעיד, בין אישה, עבד או נכרי[27], תגר ושאינו תגר, נאמן. ואף שלעולם קיימת סבירות מסוימת שמשקר או מזייף, כל עוד שאין תימוכין חיצוניים לסבירות זו, מקבלים את עדותו. זאת משום שקבעה תורה שאלו הם [מ]אופני בירור הדין בין דם לדם ובין איש לאיש: יבוא זה ויעיד על זה. כתב הרמב"ם: "לפי שה' ציונו על ידי משה רבנו ואמר לנו, אם העידו עדים בדבר מסוים עשה על פי עדותם והחזיקם בחזקת צודקים ואף על פי שהדבר אפשר שצדקו ואפשר ששקרו[28]". כלומר הוכרחנו לתת בהם נאמנות.
כללו של דבר:
כל עדות, הן עדות יחיד והן עדות רבים היא אמצעי לבירור מציאות.
וכן כל עדות, הן עדות יחיד והן עדות רבים, תלויה בנאמנות.
לכן בכל מקום שיש בעיה בנאמנות אין מקבלים את העדות. כך למשל, עדים שמתברר שהם מוחזקים כשקרנים, עדים מוכחשים או "עם הארץ" שנאמנותם מוטלת בספק, אין מקבלים את עדותם[29].
ניתן אם כן להגדיר עדות לעניין זה כך: [על פי רוב] הכל כשרים לעדות, כולל יחיד, למעט מסוימים אלו ואלו, או בתחומים מסוימים אלו ואלו[30].
אלא שמאחר והכוונה בקבלת העדות היא להשיג האמת, החמירה תורה בגזירת הכתוב[31] – בתחומי המשפט החמורים, בהם על פי העדים יוצא ממון מיד ליד, נקבעים המועדות או יוצאים להיהרג – שלא לקבל לעדות פחות משני עדים כשרים. והטעם הוא שעדות הרבים מאפשרת לחקור כל אחד מן העדים בנפרד ולכוון דברי עד לדברי העד חברו, ובכך מתאפשרת השגת רף וודאות גבוה יותר: "החקירות והדרישות הם הדברים שהם עיקר העדות… שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום[32]". ולא חלילה שיש בעיית נאמנות בעצם עדות של יחיד[33].
מן הטעם הנזכר (השגת האמת) נפסלו מרוב דיני התורה גם חשודים שונים או אותם שהממון מסנוורם והחשודים בגזל בראשם; רועי בקר, מפריחי יונים, משחקים בקובייה והאוכלים בשוק משל אחרים. או שעדותם בחזקת עדות משובשת; חרשים וסומים. או שאינם כשירים להעיד מטעמים אובייקטיביים; קטינים ושוטים. כמו כן נפסלו עבדים ונשים (יש להאריך בזה במקום אחר).
החמרה זו נגעה ברוב תחומי תורה עד שכביכול התהפכה ההגדרה ונקבע ככלל: [על פי רוב] עדות היא בשניים למעט מסוימים אלו ואלו, או בתחומים מסוימים אלו ואלו[34].
להלן מדרש הלכה תנאי שנראה כמבטא רעיון זה:
"לא יקום עד אחד באיש: אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין, תלמוד לומר לכל עוון. לקרבנות מנין, תלמוד לומר לכל חטאת. למכות מנין, תלמוד לומר, בכל חטא אשר יחטא. (להעלות לכהונה ו) להוריד מן הכהונה[35] מנין, תלמוד לומר [לכל עוון] ולכל חטאת[36]."
הוי אומר, נקודת המוצא, או הסדר הכרונולוגי הוא, שהכל כשרים לעדות, אחר כך, כביכול, באה ההחמרה ונשללה עדות יחיד בזה אחר זה מרוב תחומי תורה וכן עדויות בעייתיות נוספות[37], עד שנקבע כלל על דרך הרוב, שבכל מקום שאתה מוצא עדות, יש להניח שהיא עדות רבים אלא אם הוברר לך אחרת (סוטה לא ב).
ייתכן שגם סגנונו של הרמב"ם בהלכות עדות מבטא דרך זו. לאחר שמנה הרמב"ם את הפסולים להעיד בעדויות הרבים (פרקים י, יא) כתב שאין זה נוגע לעדויות שיחיד נאמן בהם (הלכה ז). דהיינו, לכתחילה ניתנה נאמנות לכל, ואמנם פסלנו אחר כך רבים, אך יש לידע שאותם שפסלנו, לא נפסלו בכל אותם המקומות שלא שללנו מהם עדות יחיד.
לפי זה נדרשו הראשונים למצוא ביסוס לכלל שעד אחד נאמן באיסורין, לא משום שהוא סותר את דברי התורה "על פי שני עדים… יקום דבר" – כיון שדברים אלו על דרך הרוב הם ולמעשה מכוונים בעיקר לדיני נפשות ודיני ממונות, וכנז"ל: "לא יקום עד אחד: אין לי אלא לדיני נפשות וכו'", וכסגנון בעלי התו"ס "מידי דהוה אכל עדויות שבתורה: …כגון עדות דיני ממונות ודיני נפשות" – אלא כדי ליישבו עם הכלל על דרך הרוב הקובע שסתם עדות היא עדות רבים עד שהוברר לך אחרת, וזהו ממש הניסיון לבררו כיון שלא פרט לך הכתוב שעד אחד נאמן באיסורים.
לפי זה, אין לראות ברשימת הפסולים לעדות רשימה סגורה וחתומה, אלא רשימה דינמית המתעדכנת בהתאם למצב יושרם של קבוצות שונות בתקופות שונות.
בעת הצורך יש לשקול פסולים חדשים על פי מידת נאמנותם, או הכשרת פסולים ישנים אם ברור שאינם חשודים עוד במה שנחשדו בעבר – וכסגנון בעלי התו"ס: "דומה הדבר הגון להאמין[38]" – או שאין עוד לומר עליהם שאינם כשירים להעיד (באופן המתאים עם ההלכה ובמידה ולא נפסלו בגזירת הכתוב וכיוצ"ב), זאת בהתאם לשאיפה לחתור להשגת האמת העובדתית.
ואכן על פי הנדרש נקבעו פסולים שונים (על דרך הרוב) גם מעדות שהיחיד כשר לה,
ומצד שני הוכשרו פסולים שונים בתוספת אינדיקציות. להלן דוגמאות אחדות:
החשוד על הדבר והנוגע בדבר
נקבע שהחשוד לעבור בעצמו על איסור מסוים אינו נאמן להעיד עליו. משום שהאיסור קל בעיניו, הוא חשוד לשקר כדי לחסוך בממון[39]. עוד נקבע שהנוגע בדבר נגיעה ממונית או שמפיק ממנו טובת הנאה אחרת, אינו נאמן להעיד עליו[40] מחשש שיימשך אחר הממון[41]. עם זאת החשודים הנ"ל כשרים להעיד כאשר יש אינדיקציה ("רגליים לדבר") שלא ימשכו אחריו, שאז "אימת האיסורים עליהם, ואין אימת הממון עליהם[42]" – כגון להעיד על של אחרים.
"עם הארץ"
בתקופת המשנה "קשה היה להם [לעמי הארץ] להפריש את המעשרות ומקצתם הקלו על עצמם ולא הפרישו את המעשרות אלא תרומה בלבד[43]", ולכן לא נאמנו להעיד על פירות אם מעושרים הם. ולא זו בלבד אלא אפילו המתארח אצל עם הארץ חדל מלהיות נאמן על המעשרות מפני שהוא אוכל מפירות הדמאי של עם הארץ[44].
באופן כללי, עם הארץ – המוגדר כמי שאינו רגיל לעסוק[45] לפחות באחד משלושה דברים אלו: (לימוד) משנה, מקרא, מלאכה והתנהגות בנימוסי הבריות[46] [=דרך ארץ] – פסול להעיד בדברים שהוא חשוד בהם (בעיקר בדיני ממונות משום שהוא חשוד על הגזל ו"מזיק ליישוב")[47]. מאחר ורוב עמי הארץ בעת ההיא ענו להגדרה זו, דהיינו היו חשודים על הגזל, הוחזקו כולם כפסולים לעדות, עד שיוכח המעיד שהוא רגיל באחד משלושה דברים הנ"ל (וכל שכן בשלושתן שעליו נאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק")[48].
אולם בדברים שאינו חשוד לזלזל בהם, מאיזה טעם שלא יהיה, מקבלים את עדותו: "כבר בארנו שעמי הארץ נאמנים על טהרת פרת חטאת [ש]מפני חומרתה אין מזלזלים בה. וכן נאמנים הם על טהרת יין ושמן של נסכים, אם אמרו טהור הוא, הרי זה בחזקת טהרה [ש]מפני חומרתו נזהרים בו. וכן נאמנים הם על התרומה בשעת הגתות והבדים, מפני שכל העם מטהרים עצמם וכליהם כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה[49]".
כיוצא בזה, בשם רבי יוסי נמסר שיש לתת נאמנות לעמי הארץ לעניין לקבל מהם תרומה מחשש לאיבה יתרה בין מעמד "עם הארץ" לתלמידי החכמים[50].
בעלי התו"ס כתבו בשם הרב אלחנן שמטעם זה אין נמנעים כיום מלזמן עם "עם הארץ" ועל אף האיסור המפורש בברכות (מז ב).
רבנו יצחק הזקן אף מערער בכלל על קיומו של מעמד תלמידי החכמים בימיו[51].


גויים
הכלל הוא [לפי דברינו - על דרך הרוב] שגוי פסול לעדות[52].
עם זאת אנו מוצאים שניתנה נאמנות לגוי במקום שיש אינדיקציות להאמינו כגון; "דבר העשוי להתגלות", "מסיח לפי תומו", בעל עסק – "אומן לא מרע אומנותיה" ו"מרתת".
כך למשל: "קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל – בנותן טעם. תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל – בנותן טעם. בשלמא תרומה – טעים לה כהן, אלא בשר בחלב – מאן טעים לה (שהרי אם התבשיל אסור, הוא אסור לכל יהודי), השתא דאמר רבי יוחנן: סמכינן אקפילא ארמאה. הכא נמי – סמכינן אקפילא ארמאה[53]".
הרי שנאמן הגוי ("ארמאה") לומר אם יש טעם חלב בתבשיל וסומכים על דבריו.
אינדיקציות שונות – חלקן קשורות במשמעות המילולית של "קפילא ארמאה" – נתנו הראשונים לנאמנות הגוי שמעיד על טעימת התבשיל.
לדעת רש"י הכרחי שהעד "יסיח לפי תומו" – שלא יידע מהן ההשלכות המעשיות של עדותו – ו"מסיח לפי תומו" היא הרי אינדיקציה ידועה בתלמוד[54].
לדעת בעלי התו"ס[55] "קפילא" הוא אומן המומחה בטעמים (אולי טבח. וכן כתב ה"ערוך" ערך 'קפל', וכן ביאר רש"י, אם כי נראה שלדעת רש"י עובדת היותו מומחה אינה הגורם להיותו נאמן אלא היותו "מסיח לפי תומו") והאינדיקציה לנאמנותו היא החזקה ש"אין אומן מרע אומנותיה/לנפשיה".
הרמב"ם כתב: "טועם אותן הגוי וסומכים על פיו[56]". דהיינו לדבריו "קפילא" אינו אומן אלא סתם גוי, ולדעתו זיהוי טעמים נעשה על פי חושיו של כל אדם (כל עוד יש לו חוש טעם). הרישא של הסוגיה שהכהן טועם מתבשיל התרומה מהווה סיוע לדעת הרמב"ם כיון שהכהן אינו אומן המומחה בטעמים[57]. אלא שלא הזכיר כל אינדיקציה או טעם מדוע סומכים על דבריו. יש מן האחרונים[58] שביארו שאין זה אלא משום שמדובר בדבר העתיד להתגלות, שהרי אם אמר לנו שאין טעם חלב בתבשיל אנו נטעם אחריו וניווכח, וחזקה היא בידינו ש"מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי[59]". ולדברינו אפשר שבמילתא דעבידא לגילויי לא נפסל הגוי מעולם.
"חזקת אומן" שנזקקו לה בעלי התוספות בסוגית "קפילא", דהיינו שבעל עסק אינו משקר אם ישנה אפשרות ששקר זה עלול לפגוע במוניטין שלו, אנו מוצאים בכמה מקומות. כך למשל: "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק, מישראל – הרי היא בחזקתה (שכשרה). מנכרי: מן התגר (הסוחר) – כשרה, מן ההדיוט – פסולה[60]". וביאר רש"י: "דתגר לא מרע אומנותיה".
יש להדגיש שבמקרים מסוימים חזקה זו אינו מספיקה או אינה קיימת. כך למשל, אין קונים בשר בלא סימן – המעיד על כשרותו או שייכותו של הבשר לטבח מומחה, ושאינו ניתן לזיוף. או שתי חותמות זו לפנים מזו[61] – מן הגוי ואפילו הוא בעל עסק ואין מועילה החזקה "שאינו מרע אומנותיה" (חולין צה א).
בטעם הדבר כתב ה"מגן אברהם" שחזקת אומן קיימת רק במקום שאין דרך האומן לעשות אומנות זו אלא בשביל ישראל, כגון טלית מצוייצת. כיון שאז גדול מאוד חששו לשקר, שכן במידה וייתפס משקר, לא יקנה ממנו הישראלי לעולם, וגם הפסדו הממוני יהיה גדול מאחר ולא יהיה לו מה לעשות עם סחורתו. אבל למכור בשר, שיכול למכור גם לגוי, בזה לא נאמן כיון שאם ייתפס בשקרו יוכל למכור את הבשר לגוי[62].
ברור כי זהו צמצום משמעותי של חזקת אומן. כמו כן סברה זו מנוגדת לדעת התו"ס אודות "קפילא ארמאה", שהרי הקפילא לא יפסיד את עבודתו אם יפסיקו היהודים לצרוך את שרותיו. ואכן דחה ה"נודע ביהודה" את סברתו ואף התבטא בלשון שאינה שכיחה: "והמגן אברהם המציא טעם מליבו[63]".
יתכן לומר בפשטות שלכל הפחות מה שמשתמע מן הסוגיה בחולין שאין קונים בשר שאינו מסומן מן הגוי ואפילו אומן, אינו קשור לחזקת אומן. כיון שבזמן התלמוד בעל החנות לממכר בשר היה גם השוחט[64], ומכאן שבעלי חנויות גויים לא היו מוכרים בשר שחוטה כלל. ומאחר ואין לסוחר נבילה מוניטין על ממכר בשר שחוטה, אין מקום לחזקה זו שהרי זו חזקה הנשענת על דאגה למוניטין במקרה שרוצה למכור באופן חד פעמי בשר שחוטה.
ואפילו יצויר טבח גוי המוכר רק בשר שחוטה (ששחט ישראל מומחה) אינה מועילה לו החזקה, כפי שגם ישראל שאינו כשר ומוחזק בכשרות אינו נאמן ואינה מועילה לו החזקה[65].
ואם תאמר, חומרה זו בישראל שאינו מוחזק בכשרות שייכת רק אם הוא שוחט ומוכר לעצמו אבל הוא רשאי לשחוט ולמכור לאחרים משום החזקה שאין אדם חוטא ולא לו[66]. צריך לומר שלמרות חזקה זו לא יהיה הגוי נאמן למכור לאחרים, כיון שכל הטעם שאין אדם חוטא ולא לו הוא משום שאימת האיסורים עליו וכשאין עליו אימת הממון, מה שלא ניתן לומר על גוי או ישראל שאינו במצוות כלל[67].
ואף אם נאמר שכיום מקפידים הגויים, וישראל שאינם במצוות, על השקר, החמירו מאוד בבשר שאין לו סימן ונתעלם מן העין, שהרי אפילו נעלם מעינו של ישראל על שולחנו, בביתו, אסור לאכלו ואין הגוי מועיל בשמירתו כלל.
בטעם הדבר כתב הרשב"א שכיוון שהגוי רגיל בבשר נבילה, חוששים שיחליף[68].
ואם תאמר, התינח בגוי שאינו תגר, אך מה בדבר גוי אומן. על כך הוסיף הרשב"א ש"אין אומן מרע אומנותיה" אומרים רק במקום שאפשר לעמוד עליו (לחשוף את השקר). ואילו בשר נבילה ושחוטה, לא מסומנים, שזהים למראה, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחשוף את הערמתו, ולכן אין בזה חזקת אומן[69].
כאמור אין הפסולים והכשרים רשימה סגורה. ראינו שאינדיקציות חזקות מועילות להאמין פסולים לעדות במצבים מסוימים.
כמו כן כאשר מתערער האמון הקיים נפסלים מי שהיו כשרים עד עתה. כך למשל, בתחילה היו בני ארץ ישראל ככלל, נאמנים על הבשר, היין והגבינה. כיון שנתערער מצבם הרוחני, אנו קוראים: "אין לוקחים (קונים) יין… בשר וגבינה… שאין בה סימן אלא מאדם כשר ומוחזק בכשרות[70]". ואף אם הייתה חזקת כשרות לכל ישראל (לא לעניין לבוא בקהל אלא לעניין לשמור על בשר שאין בו סימן[71]) כיום פשוט שאינה קיימת עוד[72].
כיוצא בזה יש לעיין במה שכתב הרמב"ם: "הלוקח בשר (שאין בו סימן) ושלחו ביד אחד מעמי הארץ הרי זה נאמן… ואין חוששים שמא יחליף, אבל לא גויים שמא יחליף", וכל שכן על פי סברת הרשב"א שמי שחשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף[73], אם הוא תקף כיום כלפי יהודי בסתם אם אינו מוחזק בכשרות. ופשוט שאינו תקף בישראל החשוד[74].
כמו כן פשוט שאם מבדיקות חוזרות מתברר שבעלי עסקים כיום אינם דואגים לשמירה על המוניטין שלהם, מאיזו סיבה שלא תהיה, או שדואגים לו אך מוצאים את הדרך לשקר בלא להתגלות, או שסבורים שלא יתגלו, או שההימור על המוניטין שלהם משתלם להם מבחינה כלכלית – אין להאמינם עוד בהסתמך על חזקת אומן, וכדי שנוכל להאמינם יהיה צורך לצרף לחזקה זו אינדיקציות נוספות או להעצים את גורם ה"מרתת".
וכן יש לעיין במה שכתב הרמב"ם: "המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג, הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ואף על פי שעד אחד נאמן באיסורים, כבר נזכר לעיל שהחשוד על הדבר אינו נאמן להעיד עליו – ואף שראינו שאם יש אינדיקציות מסוימות אף החשוד נאמן, מכל מקום כאן אין כאלה. אדרבא חזקה על החשוד על הדבר שאינו מקפיד בו על "לפני עור" – ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם[75]".
האם כיום, לפחות בארצות הברית, "סתם יהודי" הוא מה שאצל הרמב"ם "הוחזק שאינו כשר". שהרי כל הטעם שהקלו להתארח אצל "עם הארץ" הוא משום שדברים אלו אמנם קלים אצלם, ולכן אינם חוששים לקנות מגויים ולמכור לישראל (מתאוות הממון), אבל משום שבביתם ולעצמם הם מקפידים על אכילת איסורים, אפשר להתארח אצלם[76].
אך כיון שרוב היהודים כיום, כאמור לפחות בארצות הברית, גם בינם לבין עצמם אוכלים איסור, לכן לכאורה גם בביתם לא מקפידים על "לפני עור לא תתן מכשול". או שמא אפילו אותם "שהוחזקו שאינם כשרים" אצל הרמב"ם, כיום אפשר להתארח אצלם אם מעידים שהאוכל כשר, משום שעינינו הרואות שכיום רוב בני אדם, יהודים ושאינם יהודים, מקבלים את הדרישה להימנע מדבר שקר, מכבדים את בקשות ודרישות האורח ואת אמונות וערכי הזולת בכלל. אם כן, לכאורה יש לומר שכיום חזקת "החשוד על הדבר חשוד לעבור גם על "לפני עור"" אינה חזקה כל אימת שלא מעורב אינטרס ממוני. יתרה מזו יש לומר שכיום דווקא מתעצמת חזקת "אין אדם חוטא ולא לו"[77].
"מרתת"
לאור הדברים עד כאן ברור מדוע ישנה כיום דרישה למנות משגיח כשרות במסעדות, בתי מלון ומפעלי מזון ועל אף שעד אחד נאמן באיסורים.
יש לנו קושי להאמין לבעלי העסקים הללו, אם מטעם שהחשוד על הדבר אינו נאמן על הדבר (וכאמור, נראה שכיום סתם ישראל חשוד אלא אם כן מוחזק שכשר), ואם מטעם שהנוגע בדבר (נגיעה ממונית) אינו נאמן עליו.
ואם תאמר, כל זה ביחיד, אבל בעל עסק, חזקה עליו שאינו מרע אומנותיה, ראינו שאין זה מספיק; אם מטעם שכתב "המגן אברהם" – שחזקת אומן שייכת רק אם אין לו למי למכור את הדבר אם לא לישראל כשר (כגון טלית מצוייצת), והרי אוכל ודאי שיכול למכור לכל אדם.
אם מטעם שכפי שראינו אין חזקה זו מספיקה בנוגע לממכר בשר, גבינה וחתיכות דגים אפילו לישראל, אם אינו מוחזק בכשרות.
אם מטעם שכתב הרשב"א - שאין אומן מרע אומנותיה אומרים רק במקום שאפשר לעמוד עליו (לחשוף את השקר) אבל אוכל (חתוך או מבושל) אינו ניכר אם הוא שחוט, נבילה, כשר או איסור.
מכל זה גם ברור מדוע אין צורך להעמיד משגיח במכולת או סופרמרקט, מקום שבו מצרכי המזון עטופים ומסומנים בסימן מובהק. ואין חושדים את בעל החנות שהמוניטין חשב לו, לשקר ולזייף את הסימנים (כמובן עד שיתברר אחרת).
אולם מסעדות ובתי מלונות שהאוכל במקומותיהם אינו מסומן, או לפחות מעת שנפתחו האריזות אינו מסומן, חוששים להחלפות. ואין בעל המקום נאמן להעיד על כשרותו, ואין מועילה לו חזקת אומן, עד שתהיה לנו אינדיקציה נוספת להאמינו ולהניח שלא ישקר או יזייף.
דומה הדבר[78] למניח עובד כוכבים בחנות היין שלו (כתבו התו"ס שמדובר במניח עובד כוכבים בחנותו לכתחילה[79]) שאף שאין לשומר העכו"ם חזקת אומן, די בכך שיהיה ישראל יוצא ונכנס (ואינו צריך להיות נוכח בקביעות) כדי שנוכל להניח שהשומר יחשוש לעשות דבר שהורהו לו הישראלי שלא לעשות[80].
אמנם כתבו התו"ס[81] שבישראל מומר אין די שיהיה יוצא ונכנס אלא דווקא בנמצא שם באופן קבוע, משום שהמומר תופס את עצמו כישראל ואינו "מרתת" – וכיוצא בזה כתב הרב חיים דוד הלוי: "ועתה נחזי אנן אם הטבחים היהודים שהם פורקי עול תו"מ נאמנים יותר מטבחים גויים, ולדעתי איפכא מסתברא, שטבחים גויים יראים יותר מיהודים[82]" – כבר כתב הרב קוק שזה רק אם אין המומר יודע שחושדים בו. אך אם המומר מבין שזה שיש ישראל יוצא ונכנס זה כדי לבדוק אחריו שלא ישקר, מועיל גם יוצא ונכנס[83].
כיוצא בזה, נראה שאם מחזקים היבט זה של הנאמנות וכגון שנציגי הקהילה מחתימים בעל עסק יהודי על חוזה נאמנות מיוחד, המבהיר את ההשלכות אם ייתפס מחליף היתר באיסור או מבשל שלא על פי דיני הכשרות (מלמדים אותו דינים אלו אם אינו יודע), ובצירוף שומר "יוצא ונכנס", נאמן משום "חזקת אומן" בחיזוק "מרתת".
ולדעת הרב יוסף משאש נכונים הדברים אף אם הישראלי מחלל שבתות בפרהסיה (שהוא כגוי ששחיטתו נבילה[84]) ואפילו באיסורים שיש בהם מיתת בית דין[85] במקום שהסבירות אצלנו גבוהה משמעותית שלא ישקר. כפי שהסיק וכתב בספרו הגדול: "וא"כ נוכל לומר שאף המחלל שבת בפרהסיא נאמן בדבר זה כי מרתת רתית טובא[86]". במקום ש"המרתת" הוא מאימת המלכות ולא מאימת הקהילה (הצרכנים); הרב עזריאל הילדסהיימר התלבט ולא הכריע[87]. אולם הרב משה פיינשטיין גילה את דעתו בשאלת "חלב נכרי" שאימת המלכות מועילה:
"ובדבר החלב של הקאמפאניעס במדינתנו אשר יש פקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו וגם יסגירו את העסק שלהם שלכן ודאי מירתתי מלערב, יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפר"ח משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש."[88]
מטעם זה ברור מדוע אין להתיר שהמשגיח יקבל את שכרו מבעל העסק כיון שאימתו על בעל העסק אינה קיימת עוד כנדרש[89].
יש להדגיש שכיום רווחת הדעה שאין למשגיחי הכשרות כל עניין עם "מרתת", ואין כל נאמנות לבעלי מסעדות ומלונות מכל סוג, ולא מועילה כל אינדיקציה באשר היא. לדעה זו המשגיח מחליף את בעל העסק לעניין הנאמנות. אין הוא משמש כ"שומר" אלא כעד המעיד על כשרות המאכלים, ואנו סומכים על עדות המשגיח בלבד מטעם "עד אחד נאמן באיסורין". בדרך זו לא רחוקה הדרך להפליג בחשיבות כשרותו של המשגיח: "שלושה תנאים צריכים להיות במשגיח… שהוא בן תורה דפריש אף מרובא כזה שאף הם בני תורה והוא ירא שמים וירא חטא[90]".
אמנם יש להעיר שלחצים כלכליים וסיבות נוספות גרמו לכך שגם בעלי עסקים, שבעבר לא היה עולה על דעת ישראל לקנות אצלם, מקבלים תעודת כשרות ואף שוודאי אינם נאמנים כלל וככל ולו מהטעם הפשוט שאינם יודעים כיצד להכין אוכל בכשרות, החל משלב המעשרות, ניקיון הפירות והירקות האורז והקמח. כיום מזמינים בעלי עסקים כאלה תעודת הכשר, כדי להרחיב את קבוצות הצרכנים גם לאוכלוסייה שומרת הכשרות, ומקבלים. כאשר משגיח הכשרות לוקח על עצמו את תפקידיו המסורתיים של בעל העסק "האומן", האופה או הטבח; הוא מעשר, בורר, מנקה, במקרים מסוימים אף מדליק את אש הכירה וכיוצ"ב. אין חולק שבמקרים חדשים ומחודשים כאלה הנאמנות היא למשגיח ולמשגיח בלבד.
עד כאן נסב העיון על בעל עסק יהודי שיש לו נגיעה ממונית.
באשר להתארח בבית פרטי של שאינם שומרי כשרות ("חשודים על הדבר") ומחללי שבתות, שפסולים להעיד, כאשר מעידים שהאוכל כשר והוכן על פי דיני הכשרות.
מצד אחד אין להם חזקת אומן ואין משגיח שיוצר רתיעה, מצד שני אין חשש נגיעה ממונית ויש חזקה שאין אדם חוטא לאחרים.
נראה שבמקרה כזה אנו זקוקים למידת נאמנות גבוהה מאוד, כיון שעל פי כללי נאמנות עד אחד אין להאמינם[91].
לכן לדעת הרב משה פיינשטיין רק אם יש קירבה משפחתית ביניהם והוא מכירם ונותן בהם אמון, ניתן לסמוך על דבריהם[92]. אבל אם אין קרבה כזאת, אף שהוא מכירם היטב אין לסמוך עליהם[93].
אך כבר העיר על זה הרב אשר וייס בשיעוריו שאין הגיון לחלק בין קרובי משפחה לשאר כל אדם כיון ששכיח מאוד שאדם סומך על חבריו יותר מאשר על חלק מבני משפחתו[94].
סוף דבר[95]
לדעת הרב משה פיינשטיין בצירוף הערתו החשובה של הרב וייס, אם המתארח מכיר את המארח, את אורחות חייו והלך מחשבתו, באופן כזה שיודע שעל אף שלחברו אין חלק בתורת ישראל, הוא מכבד את עקרונותיו ודרישותיו ולא יזלזל בהם. וכן יודע מהו אוכל כשר במידה וקונה מוכן, או כיצד מכינים אוכל בכשרות, ובכלים חדשים או המיוחדים אצלו לבישול כשר במידה ומכין בעצמו, וחש שיכול למסור בידיו בבטחה את האחריות למה שנכנס לפיו, יכול לסמוך עליו ואין לך נאמנות גדולה מזו. ואין לחשוד אדם אמין בשקר[96].
אבל אם וכאשר מתעורר אצלו חשש, וכגון שחושד את חברו שסובר: "אם תורת ישראל הבל, הרי שלא יקרה לחברי דבר אם יאכל איסור כל עוד הוא סבור שאכל היתר, אז אבשל כראות עיני או אגיש כחפצי" (מחשבה לא בלתי שכיחה), כמובן שאינו יכול לסמוך עליו ולאכול אצלו מלבד קפה ומים, ושאר דברים שאין עליהם שאלות של כשרות, שמותר לאכול אף אצל גוי.
ואם אינו מכיר את המארח או שאינו מכירו כמתואר לעיל[97], נראה שאין להתיר לאכול אצלו מאכלים מבושלים או מאכלי בשר וגבינה אם לא ראה את העטיפה לצדם ("שאין בהם סימן").
מחלל שבת השומר כשרות ואפילו בסיסית, נאמן על הכשרות וניתן לאכול בביתו ממאכליו[98].

[1] וכך נשאל הרב אשר וייס בשו"ת מנחת אשר: "למה נהגו להעמיד משגיחים בבתי מלון, מסעדות ובתי חרושת למוצרי אוכל, ולא סמכו על הלכה פשוטה דעד אחד נאמן באיסורין" (חלק א' סי' לז').
[2] סוטה לא ב.
[3] אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שניים (כתובות כב ב).
[4] רמב"ם עדות פ"ה הלכה ב-ג.
[5] מכאן תשובה אפשרית לשאלת הרי"ט אלגאזי מדוע השמיט הרמב"ם את יתר המקרים שבהם אנו מוצאים שעד אחד נאמן (קדושת יו"ט סימן טו). כיוון ששתי מקומות אלו שהזכיר הרמב"ם, אלה המקומות היחידים בהם האמינה התורה לעד אחד נאמנות גמורה (ראה הערה 3) ואפילו הוא פסול לעדות. המקום השלישי הנוסף והיחיד שהאמינה תורה עד אחד הוא לעניין שבועה, אלא שבשבועה נאמן רק עד אחד שאינו פסול לעדות (רמב"ם שם). כל יתר המקומות הנידונים בתלמוד שבהם ניתנה נאמנות לעד אחד כלל אינם מפורשים בתורה. אמור מעתה, על מנת להסביר את הרמב"ם אין צורך להיכנס לחילוקים בין נאמנות להנהגת דין, כפי שיש מן האחרונים שבקשו להציע.
[6] חולין י ב, גיטין ב ב.
[7] גיטין שם ד"ה ומשני.
[8] כך משמע מסתימת הסוגיה בגיטין שם וכן מן הסוגיה ביבמות פח א.
[9] ראה ביאור הרב קאופמן על הר"ן, הוצאת הרב קוק.
[10] כתובות עב ב. וכן כתב הרשב"א בחידושיו על גיטין ב ב.
[11] עדות פי"א הלכה [ח](ז). על פי הגמרא בחולין דף ג עמוד א: "הכל כשרים לשחוט (ונאמנים להעיד כהלכה שחטתי) ואפילו ישראל מומר".
[12] רמב"ם בכורות פ"ב הלכה [טז](יז).
[13] קידושין סג ב, בבא מציעא ה ב, שבועות מב ב, ערכין כג א.
[14] שם.
[15] תרומות פ"ד ה"ב.
[16] בכורות שם.
[17] שם.
[18] הערה 13.
[19] בהשגה על הרמב"ם הלכות עדות, שם.
[20] חידושי חתם סופר על הש"ס, חולין ה א.
[21] שו"ת הרשב"א חלק א סימן שעו, שם חלק ד סימן שיג, חידושי הרמב"ן יבמות פח א.
[22] הביאם הש"ך ביו"ד סימן קכז סעיף יד, וכן נימוקי יוסף יבמות כח א ד"ה גרסינן בשם הריטב"א.
[23] הערה 3.
[24] צפנת פענח, כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה עדים, הרב משה פיינשטיין, אגרות משה יו"ד א, סה א.
[25] ט"ז יו"ד סימן צח סעיף ב.
[26] הרב אלחנן וסרמן, "קובץ הערות" סג ג. וראה גם ר' חיים מבריסק (סטנסיל) סימן צה.
[27] אמנם דעת הנודע ביהודה (תנינא, או"ח סימן עב) שאין לסמוך על דבריו של גוי לעולם וגם כאשר נאמן (לוקחים טלית מצוייצת מתגר כותי) אין זה משום שמאמינים לדבריו. הקושי לכאורה בזה הוא שמעשים בכל יום שסומכים על דברי גויים בענייני העולם ובכל "דעבידי לאגלויי" (וראה הגהות הגר"א יו"ד, סימן צח ס"ק ה).
[28] אגרת תימן, הרב קפאח, עמוד לח. ודומה לזה כתב ביסודי התורה פרק ז הלכה [יז](ז).
[29] רמב"ם, עדות פרקים י, יא.
[30] בסגנון מדרש ההלכה מספרי דברים, שופטים. וראה להלן.
[31] על המחזיקים בדעה שגם לגזירות הכתוב יש טעמים, ורבנו מנחם המאירי בראשם, ראה "מידה טובה", פרשת וירא, תשס"ה. וכן שם, מטות-מסעי, תשס"ט. וכן דעת הרב גדליה נדאל: "ודאי שגם בהלכות אלו יש הגיון. דבר לא הגיוני אינו יכול להיות חלק ממה שהקב"ה מצווה אותנו" (מקורות ההלכה עמוד לה).
[32] רמב"ם שם פרק א הלכה [ז](ה).
[33] כתב התשב"ץ: "ודאי עד אחד… חששא רחוקה היא לפגום… ששקר הוא מעיד" (חלק א סימן עז) וכן כתב הרשב"א (תשובות מיוחסות צד) וכן דעת "נתיבות המשפט" (סימן פא סעיף ו) וכן דעת ה"אורים ותומים" (סימן מד סעיף ד).
[34] על דרך הקביעה בסוטה לא ב שהזכרנו לעיל.
[35] "השם "חטאת" מורה גם על פחיתות וחסרון, וכזה הוא ההורדה מן הכהונה" (תורה תמימה, דברים יט אות לח).
[36] ספרי דברים, שופטים.
[37] גיטין שם ד"ה מידי.
[38] יבמות פח א ד"ה מתוך.
[39] בכורות פ"ה מ"ד.
[40] בבא בתרא מג א.
[41] ש"ך וסמ"ע חושן משפט סימן לז סעיף א.
[42] רמב"ם עדות פרק יא הלכה ט.
[43] הר' פרופ' ח' אלבק, מבוא למסכת דמאי.
[44] דמאי פרק ב משנה ב.
[45] קידושין פרק א משנה י. בנוסח הדפוס כתוב רק "שאינו במשנה", ולא מבואר שאינו מה, ובסיפא של המשנה כתוב ו"המחזיק בשלושתן", ולא מבואר מהו להחזיק. אך בתוספתא כתוב "העוסק". וכן פירש אלבק. יש לחקור את היחס בין "עם הארץ" זה לבין "עם הארץ" מן הברייתא בברכות (מז ב) שאין מזמנים עליו.
[46] והטעם שהעסוק והעוסק במלאכה נמנע מן הגזל (הריטב"א קידושין מהדו"ב, מוסד הרב קוק, דף רצט). לפירוש שונה ר' פיהמ"ש לרמב"ם, קידושין פרק א משנה י.
[47] קידושין מ ב, רמב"ם עדות יא א, ריטב"א שם.
[48] רמב"ם שם. כתב הרב קאפח בביאורו שכיום ההגדרה הנ"ל מכילה גם את מי שנוהגים לראות "ככשרים", כיון שנצמד להבנת הרמב"ם שעיקר הפסול ב"עם הארץ" שרשעים הם, דהיינו "שעוברים על רוב העבירות שיבואו לידם". וכפי שכתב הרדב"ז בהבנת הרמב"ם שם. אך במשנה לא נזכר שמי שאינו עוסק באחד מג' דברים הנ"ל הם "רשעים", אלא רק ש"אינם מן היישוב". ואפשר שעיקר הפסול הוא שעוברים על עבירות גזל ודיני ממונות (שעליהן רוב העדויות. ובהתאם לכלל שהחשוד על הדבר אינו נאמן להעיד עליו), וכן משמע מדברי הריטב"א שם שכתב: "ודרך ארץ משמרו מן החטא [משום ש] מתוך שנהנה מיגיעו מתרחק מן הגזל וחימוד ושנאת הבריות". ואפשר שכך משמע גם מפיהמ"ש לרמב"ם שביאר שם ש"אינו מן הישוב" היינו שאין הוא תורם לבניין היישוב אלא מזיקו. רשעים בעברות שבין אדם למקום (לא בדיני ממונות) אינם בהכרח פוגעים ביישוב. גם לפירוש רש"י בקידושין (שם) אין המדובר ברשעים.
[49] רמב"ם מטמאי משכב ומושב, פרק י"א הלכה א-ב.
[50] חגיגה כב א. רבי טרפון מוסר הלכה זו בשם רבן יוחנן בן זכאי (תוספתא, חגיגה פרק ג, יא. וראה בביאור "חסדי דוד" לר' דוד פארדו, שם). ה"לחם משנה" סבור שלדעת הרמב"ם "משום איבה" כטעם בפני עצמו אינו מספיק, ורק בצירוף טעם נוסף מוסרים נאמנות לעם הארץ. הרב קאפח בביאורו הסכים לזה והוסיף: "אין מקילים משום איבה לחוד, שאם כן נוותר על יהדותנו שגורמת לנו איבה בין העמים, וחלילה חלילה שיעלה על הדעת לוותר על הלכה ועל עניינים עקרוניים משום איבה, יאבדו המתעמרצים (העושים עצמם לעם הארץ) ואלף כיוצא בהם ולא נוותר על פרט מפרטי אמונתנו" (עדות פרק יא הלכה ב). לפי סברת פרשנים אלו נראה שלא היה מתיר הרמב"ם לזמן עם "עם הארץ", בניגוד לדעת בעלי התו"ס (אלא אם נאמר שהוא יקבל את דעתו של ר"י הזקן אודות ביטול מעמד תלמידי החכמים), ראה להלן.
[51] שם ד"ה כמאן.
[52] ראה הגהות אשרי, גיטין פרק א סימן י. קצות החושן סח, א.
[53] חולין צז א.
[54] "קיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה" (גיטין כח ב).
[55] שם, ד"ה סמכינן.
[56] מאכלות אסורות, פרק טו הלכה [כו](ל).
[57] הרב קאפח הציע ש"קפילא", פ"ה בחילוף "בית" (כנהוג), הוא "קבילא", בערבית "שבט", ופירושה אחד משבטי (=קבילא) הגויים (=ארמאה). שם.
[58] הגהות הגר"א, יו"ד סימן צח ס"ק ה. הרב קאפח בביאורו שם, ושם הבחין בין מילתא דעבידי לגילויי בזמן קרוב לבין מילתא דעבידי לגילויי לזמן ארוך וכגון בעדות אישה. שהרי בעדות אישה גוי אינו נאמן ואפילו שמדובר במילתא דעבידא לגילויי (הרי מטעם זה מאמינים בזה לאישה ולעבד) אלא אם הוא מסיח לפי תומו (יבמות קכא ב).
[59] יבמות לט א.
[60] מנחות מג א.
[61] רמב"ם, מאכלות אסורות פרק יג הלכה [ט](י).
[62] או"ח, סימן כ סעיף א.
[63] תניינא יו"ד סימן עב.
[64] ביאור הרב קאפח, שחיטה פרק יא אות כ.
[65] רמב"ם מאכלות אסורות פרק ח הלכה ז.
[66] הרב קאפח בשם מעיל שמואל, מאכלות אסורות, שם אות יא. "אין אדם חוטא ולו לא" שייך גם בפסולי עדות (בבא מציעא ה ב), וראה שו"ת רבינו יוסף חיים זוננפלד סימן עו.
[67] פרי מגדים אורח חיים סימן שכה.
[68] מביאו ה"מגיד משנה", שם הלכה [ט](י). לפי זה ישראל הרגיל בנבילה גם כן לא נאמן בשמירתו.
[69] שם.
[70] רמב"ם מאכלות אסורות פרק יא הלכה [כב](כה). שם פרק ח הלכה ז.
[71] רדב"ז, עדות פרק יא הלכה ג.
[72] ראה הערה 68.
[73] תורת הבית הארוך לרשב"א, ב"ד ש"ב.
[74] שם.
[75] מאכלות אסורות פרק יא הלכה [כג](כו).
[76] עבודה זרה לט ב.
[77] וראה שו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר יו"ד סימן קלב.
[78] כן כתב הרב קוק בשו"ת דעת כהן, סימן ס.
[79] ד"ה המניח (בתרא).
[80] חולין ג א.
[81] שם עמוד ב ד"ה בודק.
[82] עשה לך רב, חלק ט סימן יב.
[83] שם.
[84] רמב"ם שחיטה פרק ד הלכה [יא](יד), שם שבת פרק ל הלכה טו. רש"ר הירש שו"ת שמש מרפא עמוד קיב.
[85] שכן יש שהסכימו לדעת ה"עיטור" המפורסמת שמחלל שבתות הוא כגוי רק בחייבי מיתות (הובא בבית יוסף, אהע"ז סימן מד, שו"ת התשב"ץ חלק ג מג, מז, שו"ת מים חיים (משאש) חלק א או"ח סימן קמג. אך בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן י) הביא בשם שו"ת יביע אומר (חלק א יו"ד סימן יא) שהביא בשם שו"ת מים עמוקים (סימן לא) גרסה אחרת בדברי העיטור שמחלל שבתות הוא כגוי רק לעניין שאין מקבלים ממנו קרבן, והראה (הרב אשר וייס) שם מדוע זו הגרסה הנכונה.
[86] שו"ת מים חיים, שם.
[87] שו"ת הרע"ז, חלק החידושים ליו"ד סימן קיט.
[88] אגרות משה חלק יו"ד א סימן מז.
[89] הרב שלמה קורח שו"ת תשובה כהלכה סימן מו, הרב אליהו שלייזינגר, אתקינו סעודתא סימן נ.
[90] אתקינו סעודתא שם.
[91] מלבד הדעה האוסרת את בישוליהם כבישולי גויים (תפארת למשה, הובא בפרי תואר סימן קיג סעיף א)
[92] אגרות משה, יו"ד חלק א סימן נד.
[93] שם חלק ב סימן מג.
[94] אם כי לא גילה דעתו בנוגע לעיקר דברי האגרות משה.
[95] למסקנה דומה הגיעו רבני "בית הלל" בפסקם המופיע באתר האינטרנט שלהם תחת הכותרת "התארחות ואכילה בביתו של מי שאינו שומר כשרות".
[96] יש להעיר שאם יראו פוסקי זמננו לקבוע כחזקה שסתם אדם אינו חשוד לשקר, לאור הערכים הרווחים התקופה זו, תהיה המסקנה שאין צורך להכיר את המארח כדי שניתן יהיה לאכול אצלו, אלא אם הראה, או עורר חשד, שהוציא עצמו מן הכלל.
[97] יש לציין שרבני בית הלל התירו לאכול אף אצל מארח שאינו מכיר היכרות כמתוארת לעיל: "אדם ששומר תורה ומצוות המתארח אצל מי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא איננו חשוד להכשילו והוא מכיר אותו כאדם נאמן – מותר לסמוך על דבריו אם הוא אומר לו היכן קנה את המוצרים, והאורח מכיר את המקום כמקום כשר.
על מה שכתבנו יש להוסיף שמכיוון שערך כבוד האדם וערכיו מקובל כיום גם בין רבים מאוד שאינם שומרי תורה ומצוות, הדבר דומה למי שחשוד על דבר מסוים, שניתן לסמוך עליו שמתקן לו את מה שהביא לו, ואינו מחליפו, מכיוון שאינו חשוד על הגזל. אף כאן נראה שאפשר להאמין למי שאינו שומר תורה ומצוות, אם אומר שקנה במקום כשר כי הוא אינו חשוד להכשיל, להונות ולשקר.
מכל מקום יש לסייג קביעה זו בכך שאי אפשר לסמוך על המארח שאיננו בקי ורגיל בענייני כשרות כשאומר על דבר מסוים שהוא כשר או שנקנה במקום כשר מבלי שהוא מפרט את אמירתו. זאת כדי שניתן יהיה לוודא ולהבטיח שהוא אינו טועה בקביעתו זו" (שם).
[98] הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ח סימן מז.
 

אברך

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
למה הפורום ההוא פתוח בנטפרי? צע"ג
כבר כתבתי למעלה שהוא סגור בנטפרי. בפעם הבאה, לפני שמשמיצים, כדאי לבדוק...
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
אברך אמר:
עפר ואפר אמר:
למה הפורום ההוא פתוח בנטפרי? צע"ג
כבר כתבתי למעלה שהוא סגור בנטפרי. בפעם הבאה, לפני שמשמיצים, כדאי לבדוק...
אני בנטפרי. היה אצלי פתוח. ביקשתי, בדקו וסגרו.
ב"ה, נטפרי כמו נטפרי, סינון מעולה.
 

אברך

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
אברך אמר:
עפר ואפר אמר:
למה הפורום ההוא פתוח בנטפרי? צע"ג
כבר כתבתי למעלה שהוא סגור בנטפרי. בפעם הבאה, לפני שמשמיצים, כדאי לבדוק...
אני בנטפרי. היה אצלי פתוח. ביקשתי, בדקו וסגרו.
ב"ה, נטפרי כמו נטפרי, סינון מעולה.
בזמן שהעלו כאן לראשונה את הקישור, ניסיתי להכנס, והיה כתוב שהאתר לא נבדק, כנראה אח"כ מישהו ביקש פתיחה, ופתחו, ולאחר הדיווח שלך, סגרו.
 
חלק עליון תַחתִית