פרשת וארא - מדוע לא יכלו החרטומים להוציא את הכינים בלטיהם, לפי המדרש ש'קטנה שבהן כביצה של תרנגולת'???

[ים סוף]

יש להק' על מה שכ' רש"י (והוא מדברי המדרש) 'שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה' להק' ממה דאיתא בילקוט שמעוני (רמז קפב') "י"ד מיני כנים הביא עליהם הקטנה שבהן כביצה של תרנגולת והגדולה שבהן כביצה של אווז " וא"כ למה לא יכלו החרטומים להוציא הכינים בלטיהם שהרי גדולים מכשעורה היו. ושמעתי לתרץ שצ"ל שמתחילת ברייתם לא היו אלא קטנים מאוד ורק על האדם או הבהמה גדלו לגודל ביצה.

ועפי"ז יתורץ מה דיש להק' על חילוק לשון הפסוקים שפעמים כתוב "כנים" בחיריק ויו"ד, ופעמים כ' "כנם" בקמץ ובלא יו"ד.
וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יג) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:
ובזה מתו' חילוק הלשון שהרי דבר קטן דרכו להקרא בלשון רבים כמו חיידקים וכדו' אבל דבר גדול נקרא בלשון יחיד. ולכן כשדובר בפסוק על הכינים בקטנותם נקראו כינים אבל כשדיבר הכתוב על אחר היותם באדם ובבהמה שכבר גדלו מאד אז קראם בלשון יחיד כינם.

ולכן שדיבר ה' אל משה להוציא מהעפר כתוב "כינים" בחיריק - לשון רבים שביציאתם הם קטנים, ורק אחר כך כתוב ותהי הכנם באדם ובבהמה. אבל עדיין מדגיש הפסוק שכל עפר הארץ הי'ה "כינים" שעל העפר נשארו כינים ועדיין לא הפכו לכינם.
ואשר על כן ויעשו כן החרטומים להוציא את הכינים ולא יכולו כי הכינם היתה באדם ובבהמה אבל בארץ מצרים היו כינים קטנות מכשעורה ולא יכלו החרטומים לעשות כמותם.

[דרומאי]

מש''כ @ים סוף בסוף דבריו לבאר הקרא 'ולא יכלו ותהי הכינם באדם ובבהמה', דלדיוקא אתא הא בארץ הי' כנים ולכן לא יכלו להוציאם- זה אי אפשר לומר לענ''ד, שאין דרך המקראות לדבר באופן שעיקר משמעות הקרא תיתי מדוקיא דמכלל אדם ובהמה אתה שומע שבארץ היו קטנים. ועוד דלימא קרא 'ולא יכולו, ויהיו הכנים בארץ מצרים'.

[אלימלך]

יתכן שהיד' מיני הכינים שהביא ה' היו בריה חדשה ופשוט שלא יכלו להביא ע"י שדים וניסו עכ"פ להביא קטנים וצל"ע אם זה מיסתדר בהמשך דברי רש"י שאמרו אצבע אלוקים היא

[אלימלך]

מתוך חומת אנך לחיד"א

ובכנים הקשו המפרשים דאמרו רז"ל דהכנים שבאו על מצרים היו גדולים כביצים ואיך אמרו דהשד אינו שולט על בריה פחותה מכשעורה. ותירצו דכיון דעיקר בריאת הכנים פחותה מכשעורה אין השד שולט.

[ים סוף]

מש''כ @ים סוף בסוף דבריו לבאר הקרא 'ולא יכלו ותהי הכינם באדם ובבהמה', דלדיוקא אתא הא בארץ הי' כנים ולכן לא יכלו להוציאם- זה אי אפשר לומר לענ''ד, שאין דרך המקראות לדבר באופן שעיקר משמעות הקרא תיתי מדוקיא דמכלל אדם ובהמה אתה שומע שבארץ היו קטנים. ועוד דלימא קרא 'ולא יכולו, ויהיו הכנים בארץ מצרים'.

הדברים אינם שלי, אך נראה לי לסנגר ולבאר כוונת המשורר שלא הייתה כוונתו לומר שהוא דיוק אלא הכוונה לא יכלו להוציא כמו שעשה זאת אהרון, ואל תשאל למה לא יכלו שהרי היו כינם, שהרי הכינם היה רק באדם ובבהמה.

[נתן10]

שאלה נפלאה זו מובא בספר 'זיקוקין דנורא' ותמה על מדרש זה מדברי הגמרא הנ"ל שמשמע שהכינים היו פחות מכשעורה.
ה'שפתי צדיק' מתרץ, שיתכן לומר שהכינים במצרים היו אכן כינים רגילות, כלומר קטנות מכשעורה. אולם כשהגיעו למצרים גדלו במיוחד כדי לצער אותם, לפיכך כשראו החרטומים בריות גדולות כאלו, טעו וחשבו שהם כינים מיוחדות וביכולתם להביא מין זה. ולא ידעו שהינן כינים רגילות שגדלו לצורך המכה.
ובזה מתרץ שם ג"כ קושיית הרמב"ן הידועה על הפסוק "ויעשו כן החרטומים וגו' ולא יכולו וגו' אצבע אלוקים היא" אמרו חז"ל לפי שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה לכן לא יכלו החרטומים להוציא את הכינים, הרמב"ן מעיר, הרי הם יודעים מה ביכולתם, ואם אין להם שליטה על בריות קטנות כאלו, מדוע ניסו בכלל להוציא את הכינים?
ומתרץ ה'שפתי צדיק' שמובא במדרש שהקטנה שבכינים היתה כביצת תרנגולת, לא ניסו את כוחם.

[נתן10]

ואם במכת כינים עסקינן נקיים בזה "שיחו בכל נפלאותיו" שמספרים על החפץ חיים כשלמד הפרשה של מכת כינים ומכת שחין צחק צחוק גדול "את אשר התעללתי", והסביר שעמדו שורה של אלף מצרים מגרדים זה את זה בגב, והאחרון גם צריך שיגרדו לו, אז עמדו במעגל, ראו כולם בכיכר העיר מגרדים כולם את כולם במעגל. וילדי היהודים שיחקו בתופסת נכנסים ויוצאים בין מצרי לשני כדי להראות שאינם נדבקים מהמחלה המדבקת הזה.

[נתן10]

וכמו"כ יש לצרף דברי ה"באר מיים חיים" שגוף המצרים בעצמם הפכו לכינים
חידוש גדול חידש במכה זו ה"באר מים חיים" על הפסוק "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ וגו" משמע שמאדם עצמו נתהוו הכנים לא רק מה שרחש עליו מהעפר, אלא האדם עצמו הפך לכינים, וכמו שבמכת דם שהיאור לקה והפך לדם, ומזה נעשה דם גם מה שבכלי עצים ואבנים כמפורש בכתוב, והוא לפי שנלקה יסוד המים ובכל מקום שהיה מים נעשה דם, כמו כן כאן בכנים כאשר יסוד העפר נלקה בכנים, בכל מקום שהיה נמצא בו יסוד העפר נתהוה ממנו כנים, והרי בתפילת ימים נוראים אומרים 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר' שרוב בנינו מן העפר, וממילא כל הגוף האדם הפך לכינים.

[תיובתא]

ובזה מתו' חילוק הלשון שהרי דבר קטן דרכו להקרא בלשון רבים... ...אבל דבר גדול נקרא בלשון יחיד.

רעיון זה זכור גם לי, אך מה מקורו?

[אור זרוע]

וכמו"כ יש לצרף דברי ה"באר מיים חיים" שגוף המצרים בעצמם הפכו לכינים
חידוש גדול חידש במכה זו ה"באר מים חיים" על הפסוק "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ וגו" משמע שמאדם עצמו נתהוו הכנים לא רק מה שרחש עליו מהעפר, אלא האדם עצמו הפך לכינים, וכמו שבמכת דם שהיאור לקה והפך לדם, ומזה נעשה דם גם מה שבכלי עצים ואבנים כמפורש בכתוב, והוא לפי שנלקה יסוד המים ובכל מקום שהיה מים נעשה דם, כמו כן כאן בכנים כאשר יסוד העפר נלקה בכנים, בכל מקום שהיה נמצא בו יסוד העפר נתהוה ממנו כנים, והרי בתפילת ימים נוראים אומרים 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר' שרוב בנינו מן העפר, וממילא כל הגוף האדם הפך לכינים.

מדבריך נשמע שגופם של המצרים נהפך לכינים. ולא היא אלא שהכינים נתהוו מגוף המצרים, אבל גופם נשאר שלם כמו שהיה. כנראה שלכך התכוונת, אבל הלשון טעון תיקון.

[הכהן]

ראיתי שגם בטעמא דקרא עמד בזה