פרשת בא - למה דוקא צלי שלם, ולא נא / מבושל / מנותח לנתחים?

ים סוף

משתמש ותיק
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ

צריך להבין פשר הוראות ההכנה המדויקות הנצרכות לצליית הקרבן.

ושמעתי לבאר ענינו שהרי הכבש הוא אלוהי מצרים ובנ"י שהיו כבר כמה דורות עבדים למצרים היו זהירים תמיד שלא לפגוע ח"ו בכבש אלוהי אדונם המצרי, לבל יבולע להם.
והנה נצטוו לפרוק עול המצרים מעליהם ולשחוט את אלוהיהם בעצם היום הזה ולצלותו.

ואכן הי'ה החשש שיחששו שמא ירגישו אדוניהם בדבר ויערימו למעט זמן הצלייה להעבירו באש רגע כמימרא שלא יתפשט ריח הצלי'ה ויריחו המצרים, ולכן נצטוו לא לאכול ממנו נא אלא להשלים צלייתו עד שיהיה צלי אש.

וכן נאסר הבישול שאין ריחו נודף כ"כ מה"ט והקפידה התורה דווקא על צלי'ה שיעלה הריח בכל ארץ מצרים.

וטעם מה שנצטוו לצלותו שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו נמי מה"ט הוא, שלא יחתכו הכבש לחתיכות קטנות לבל יבחינו המצרים ויאמרו מין בהמה אחר הוא לכן נצטוו להשאירו בשלמותו למען ידעו המצרים שאת אלוהיהם הם שוחטים וצולים.
ובזה יפרקו מעליהם עול מצרים בריש גלי.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
שמעתי לבאר ענינו.
יפה שמעת, ויסוד הדברים הוא ב'דעת זקנים':
פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, דִּלְפִי שֶׁתּוֹעֲבַת מִצְרַיִם תִּזְבְּחוּ, שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ לֹא נִצְלֵהוּ כָּל צָרְכּוֹ פֶּן יַרְגִּישׁוּ בּוֹ הַמִּצְרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא'. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ נְבַשְּׁלֶנּוּ וּנְכַסֶּנּוּ בִּקְדֵרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל'. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ לַחְתֹּךְ הָרֹאשׁ וְהַכְּרָעַיִם וְאַל יַכִּירוּ מַה זֹּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ'.
 

דרומאי

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ

צריך להבין פשר הוראות ההכנה המדויקות הנצרכות לצליית הקרבן.

ושמעתי לבאר ענינו שהרי הכבש הוא אלוהי מצרים ובנ"י שהיו כבר כמה דורות עבדים למצרים היו זהירים תמיד שלא לפגוע ח"ו בכבש אלוהי אדונם המצרי, לבל יבולע להם.
והנה נצטוו לפרוק עול המצרים מעליהם ולשחוט את אלוהיהם בעצם היום הזה ולצלותו.

ואכן הי'ה החשש שיחששו שמא ירגישו אדוניהם בדבר ויערימו למעט זמן הצלייה להעבירו באש רגע כמימרא שלא יתפשט ריח הצלי'ה ויריחו המצרים, ולכן נצטוו לא לאכול ממנו נא אלא להשלים צלייתו עד שיהיה צלי אש.

וכן נאסר הבישול שאין ריחו נודף כ"כ מה"ט והקפידה התורה דווקא על צלי'ה שיעלה הריח בכל ארץ מצרים.

וטעם מה שנצטוו לצלותו שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו נמי מה"ט הוא, שלא יחתכו הכבש לחתיכות קטנות לבל יבחינו המצרים ויאמרו מין בהמה אחר הוא לכן נצטוו להשאירו בשלמותו למען ידעו המצרים שאת אלוהיהם הם שוחטים וצולים.
ובזה יפרקו מעליהם עול מצרים בריש גלי.
דבריך תמוהין מסוגיא דר''ה דף ט''ז רחמנא אמר וכו' וצ''ע.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
דבריך תמוהין מסוגיא דר''ה דף ט''ז רחמנא אמר וכו' וצ''ע.
ולטעמיך, מאי האי דתניא התם:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשֻּׁם רַבִּי עֲקִיבָא, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עֹמֶר בַּפֶּסַח? מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ לְפָנַי עֹמֶר בַּפֶּסַח כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּרוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת הָאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכֻיוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכֻיוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם; זִכְרוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה; וּבַמֶּה, בְּשׁוֹפָר.
אלא לא קשיא, כאן מפני מה אמרה תורה, כאן למה אנו תוקעין.
 

נתן10

משתמש רגיל
ומענין לצטט דברי החזקוני על הענין בהרחבה לבאר דברים נוספים על פי יסוד זה
, וכה הם דבריו בפרשת הקרבת הפסח.
מעשרה בניסן עד ארבעה עשר יום - היתה השה קשורה למיטה, כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבושת ובביזוי בבתי היהודים, וישמעוה צועקת ואין מושיע לה, וראיה לדבר שהרי כאן כתיב לחדש הזה ללמדך שמצוה זאת לא נהגה רק לאותו פסח.
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ - כנגד שאמר משה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" אמר שלא יוכל שום יהודי להטיל על חבירו הדבר לומר לא אני עשיתי זאת אלא אחר עשה הדבר, כי כולם יהיו שותפין.
וְעַל הַמַּשְׁקוֹף - לשון וישקף הוא עבר הפתח הנשקף למעלה וכל זאת שמא לא יוכלו כולם לבא בשעת שחיטה עכשיו יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון.
ד"א כדי שיהיה הדם כמין ח' להגין על הפתח לבלתי נתון בה את המשחית לבא ואות חיים הוא.
צְלִי אֵשׁ - שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.
עַל מְרוֹרִים - עם מרורים כל זה דרך בזיון שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.
אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא - אם יבא מצרי בבתיכם בעת צלייתו אל תסלקו את הבשר מן האש, לומר שזה כבר צלוי יפה ועדיין הוא נא, וכל כך תאמרו מתוך יראה לכך נאמר שלא תיראו מהם.
רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ - עם כרעיו ועם קרבו... כלומר אפילו בשעת צליה כולו שלם שיהיה ניכר שהוא יראתם. עד כאן דבריו הנפלאים.

ובזוהר הק' עה"פ "ועצם לא תשברו בו" מפרש להראות בו בזיון ובכל אלהי מצרים, שהרי עצמות השה היו משליכים בשוק ובאו הכלבלם והיו גוררים אותם ממקום למקום, וזה היה קשה להם להמצרים מכל וכל, שהרי עצמות הם בני הגוף וישראל הלו זורקים אותו ברחוב בדרך בזיון, ועל זה כתיב "ועצם לא תשברו בו" אתם לא תשברו אבל הכלבים היו באים ומשברים אותם.
 

נתן10

משתמש רגיל
ולגבי האבן עזרא יש לצטט מדבריו בהקשר לפחדם של היהודים מהמצרים מה שכתב בפרשת בשלח
פרק יד פסוק יג
התיצבו וראו את ישועת ה' - כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:
 
חלק עליון תַחתִית