פרשת יתרו - 'יתר שייתר פרשה בתורה' - האם הוא לשבח או לגנאי?

ים סוף

משתמש ותיק
לפו"ר הלשון 'ייתר פרשה בתורה' מורה על כך שיצר דבר מיותר. וכן משמע ממה שאחר שעשה מעשים טובים הוסיפו לו ו"ו ונקרא יתרו. משמע שהשם יתר לא מורה על יתר שביעות רצון.

ולכדהוינא טליא נתקשיתי אם צדקו טענותיו של יתרו מדוע לא ציוה הקב"ה למשה לעשות כן מעיקרא?

וזכורני תי' ששמעתי מת"ח אחד ואיני יודע מקורו, שהיה זה נס נסתר שבנ"י המורגלים בניסים מאחר שראו את נפלאות הבורא במצרים, ואת קריעת ים סוף, לא החשיבו את יכולותיו ה'על טבעיים' של משה לשרוד את משא כל העם לבדו כנס. אך יתרו שזה עתה בא גילה את הנס הנסתר ועי"ז נוצר הצורך לשנות ההנהגה להנהגה טבעית.
(וע"ד מה שידוע מגדולי הדורות שהורו במצבי חולי אנושים שהסיכוי להחלים מהם הוא בגדר נס גלוי, שלא לגלות את המצב לאף אדם, שככל שיגדל גילוי הנס כך יקטן הסיכוי שהוא יקרה)
ולפי"ז נדרש הייתור לגנאי.

ושו"ר דאיתא במכילתא (פרק יח' פסוק יז') בזה"ל "חביב הוא יתרו שניתן לו מקום להתגדר בו זה מנוי זקנים. והלא מנוי זקנים היה דבר הגון לפני הקדוש ברוך הוא ומפני מה לא צוהו הקדוש ברוך הוא למשה תחלה אלא כדי ליתן גדולה ליתרו בעיני משה וכל בני ישראל לומר גדול היה יתרו שהסכים הקדוש ברוך הוא על דבריו". עכ"ל.

אי לכך בקשתי שטוחה בפני חברי בית מדרש מעט זה אם יש בידם דבר מה לחדש לי בזה אודה להם בכפליים.
 

בר בי רב

משתמש ותיק
כל שמות יתרו נדרשו לשבח ולא מסתבר שדש שם זה לגנאי. וייתור בלשונינו הוא דבר שאינו נצרך ובחז"ל יתכן שימוש בלשון זה גם בלשון הפלגה כמו בדומה לזה לשון בזבוז המצוי בחז"ל על צדקה שאין הכוונה שהצדקה הולכת לכלום, אלא שהוא משלם מנכסיו והבן.
 
חלק עליון תַחתִית