בגדר יעקב ועשו - ואהבת יצחק לעשו - וגניבת הברכות

כללי הפורום
  • פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לפתוח את הנושא בפורום של החומש/הפרשה, ולציין בכותרת הנושא את שם הפרשה או את שם הספר והפרק עליו נסוב הדיון. במידה ומדובר בנושא כללי יש לפתחו כאן.
  • אשמח לעזרה בקטלוג נושאים ישנים לפי חומש/פרשה. הקִטלוג יתבצע בצורה פשוטה: דווחו על ההודעה הראשונה בנושא > בחרו ב"האשכול שייך לקטגוריה אחרת, נא ציין בשדה המידע את הקטגוריה הנכונה" > הזינו בשדה המידע את שם החומש/הפרשה, ואני כבר אדאג להעביר את הנושא לחומש/פרשה המבוקש/ת.
  • יש אפשרות כללית בפורום "לקפל" מדורים לקטגוריה אחת (ע"י לחיצה על המינוס בצד השמאלי בראש כל קטגוריה), בכדי לאפשר גלילה מהירה במידת הצורך. הקיפול/הפתיחה יישארו כך גם בכניסות הבאות לפורום עד ללחיצה הבאה.

פותח הנושא
יפה מראה
הודעות: 156
הצטרף: 03 אפריל 2019, 21:23
נתן תודה: 27 פעמים
קיבל תודה: 21 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

בגדר יעקב ועשו - ואהבת יצחק לעשו - וגניבת הברכות

שליחה על ידי יפה מראה » 26 נובמבר 2019, 13:41

סעיף א' - יצחק אבינו ועשו

לפני שנבאר ענין "עשו" נבאר תחילה ענין "יצחק אבינו".
 
כתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ט' הלכה א'
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
[נ.ב. ויש להקשות שהרי מצאנו כבר שאברהם אבינו הפריש מעשרות למלכי צדק עוד לפני יצחק אבינו
וכמו שכתב הרמב"ן בראשית פרק כו פסוק ה
וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד ב). ודרשו "במאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים, או לכהני ה', כגון שם ועבר ותלמידיהם, כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח): 
ואולי אפשר לתרץ שאברהם אבינו היה מפריש מעשר רק אחרי שהיה זוכה בדבר משא"כ יצחק אבינו כל מגמתו בשעה שהיה עושה את הדבר כגון זורע זה כדי להפריש ללוי כלומר כבר משעת זריעה הייתה כוונתו לתת לגבוה כדי שככה תתקדש גם השדה כמו שיבואר לקמן, וגם ככה היה מתברך זריעתו.
והנה כתב הספורנו בראשית פרק כו פסוק יב
ולפי מה שאמרו ז"ל אומד זה למעשרות היה (בראשית רבה סד, ו) הנה קבע לו ברכה בשבילם כאמרו הביאו את המעשר אל בית האוצר והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג, י):
ונראה הביאור שמכיון שהאדם נותן דעתו כבר משעת זריעה לתת ללוי והוא סופר מדויק שלא ייצא תקלה תחת ידו וזה ענין של "דין" אז הקב"ה מברך אותו עד בלי די, ומלשון הפסוק נראה שעצם "המעשר" קיים אלא כל מה שחסר זה רק ההבאה,
ואולי אפשר לבאר הטעם מכיון שבשעה שאדם זורע אז ודאי הוא מאמין ומתפלל בהקב"ה שהרי כל ענין הצמיחה מהזריעה הוא פלא ונס
תוספות מסכת שבת דף לא עמוד א
אמונת זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע.
[ואכן מה שהאדם עוסק לפרנסתו זה בא מצד אמונה שה' יספק לו פרנסתו דווקא דרך עבודתו, 
וכדאיתא בתוספתא פרק ו'
דוסתאי ב"ר ינאי אומר משום ר' מאיר, הרי הוא אומר ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך, דרש יצחק, הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידי, עמד וזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים: 
ופירש התורה תמימה הערות בראשית פרק כו הערה ה
ענין הדרש הוא שדרש כעין גז"ש, כי כמו הברכה והרביתי את זרעך לא תבא רק אם עוסק האדם בפו"ר כך ברכת הארץ לא תבא רק אם יעסוק האדם בעבודת האדמה, לכן קם וזרע ושלח לו ה' ברכתו:] 
וחושב גם בדעתו לתת מעשר, רק עיקר החטא הוא אח"כ שצומח שהאדם מעכב לעצמו את המעשר.]

ויש להבין מדוע דווקא יצחק תיקן "מעשרות".והנה בית שני הוא כנגד יצחק אבינו שקראו שדה
כמו שמצאנו בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח עמוד א
ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה".
וכן איתא בפסיקתא רבתי פיסקא לט - למנצח על הגיתית
ויצחק קרא אותו שדה שנאמר "ראה ריח בני כריח השדה"
ונראה לבאר שיצחק אבינו המליך את הקב"ה גם על השדה, וזה ע"י שתיקן מעשרות, וכן תפילת המנחה בזמן שאדם טרוד בעסקיו. [וע"ע העמק דבר בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ג ד"ה ויצא יצחק לשוח בשדה. והנה התקשו רבותינו מדוע נקראת תפילת המנחה כך דבשלמא שחרית וערבית על שם הזמן, אלא מנחה מה הטעם, ולענ"ד נראה שגם תפילת מנחה עיקרה על השדה שבשעת הצהריים אז האדם עובד בשדהו, ומהשדה דווקא מביאים "מנחה" ולא "קרבן" שהיא גידולי קרקע, וע"ע בתורה תמימה הערות בראשית פרק כ"ד הערה ל"ו בסוף דבריו.]

והנה עיקר מעלת מעשרות זה מה שהאדם נותן אותם למשרת ה' הכהן והלוי שהם משרים שכינה בישראל, וזה היה דרגת יצחק אבינו עמוד העבודה שהיה כמו מזבח וכל מעשר שנתנו לו נחשב כאילו הקריבו על גבי המזבח.
 [בזה שונה יצחק אבינו מאברהם אבינו, שאברהם היה נותן ואילו יצחק היה מקבל.]
 
וכמו שהאריך המסילת ישרים פרק כ"ו
ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר (תהלים פ"ד): לא ימנע טוב להולכים בתמים, ועל כן אמרו במאמר שזכרתי אדם מקדש עצמו מעט - שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו. מקדשים אותו הרבה - שהוא העזר שעוזר אותו השי"ת וכמו שכתבנו.
והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.
אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (ב"ר פפ"ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש - כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע"א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.
נמצא א"כ שגם אדם שעובד לפרנסתו ואינו יכול להתקדש בקדושת המזבח, עכ"פ בזה שנותן מעשר ללוי משרת ה' וכדו' בזה מקדש את שדהו ואת פרנסתו,
[ואפשר שבשעה שלא נתנו מעשר אז נתקיים "ציון שדה תחרש" כלומר גם בית המקדש יהפך להיות שדה שלא יהיה בכוחו קדושה כדי לקדש את שאר השדות אלא הוא בעצמו ייהפך לשדה חומרי, וזה בגלל שהלויים משרתי ה' הם בעצמם יחטאו וזה פירוש הפסוק ציון נהפכה גם לשדה לכן תחרש.
כדאיתא להדיא בנביא מלאכי פרק ב' פסוקים א-ט
ועתה אליכם המצוה הזאת הכהנים: אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צבאות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב: הנני גער לכם את הזרע וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא אתכם אליו: וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא: ואתם סרתם מן הדרך הכשלתם רבים בתורה שחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שמרים את דרכי ונשאים פנים בתורה: פ] 

ועתה נבוא לבאר ענין עשו
בראשית פרק כה
(כב) ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה':
(כג) ויאמר ה' לה שני גיים גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר:
(כד) וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה:
(כה) ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו:
(כו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם:
ופירש רש"י ד"ה ממעיך יפרדו - מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:
ופירש ה"גור אריה" [שם]
ועשו מפרכס לצאת. שלשון "ויתרוצצו" לשון ריצה, שזה רץ לכאן וזה רץ לכאן, ומפני שכתוב בב' צד"י דריש ב' ריצות. ואם תאמר לפירוש זה שהיה עשו מפרכס לצאת, והלא אין היצר הרע באדם אלא מעת שנולד, שנאמר (לעיל ד, ז) "לפתח חטאת רובץ", ולקמן פירש רש"י (פסוק כג) 'מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו', ולא בעודם בבטן, ונראה דהיינו דוקא שאין האדם חוטא ביצר הרע להיות מתאוה לחטוא קודם שנולד, שאין יצר הרע בא אלא אחר הלידה, והטעם ידוע למשכיל, אבל כאן מה שעשה עשו לא בשביל יצרו,
אלא מפני שהיה עשו רוצה לצאת לשוב אל מינו וטבעו, שכל דבר ודבר מתעורר אל טבעו, לפיכך כשבא יעקב לבתי מדרשות היה מתעורר אל רוח הקודש, ומתעורר לצאת בטבעו, וכן עשו כאשר היתה באה לפני בתי עבודה זרה, ולא משום יצרו הרע. עיין בפרשת נח נתבאר זה היטב אצל "כי יצר לב האדם וכו'" (לעיל ח, כא, אות כד):
נמצא מעתה שטבע של "עשו" הוא רע, משא"כ הטבע של "יעקב אבינו" הוא טוב.
כן איתא בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סג סימן ו
רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה"ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם,
אך כמו שנראה לא כל זרעו של עשו היה רע.
 איתא במסכת ע"ז דף י' עמוד ב'
הות ליה ההיא מערתא דהות תותי ארעא דהוה אתי בה מביתיה לבית רבי, כל יומא הוה מייתא תרי עבדי בהדיה, חד קטיל אבבא דביתיה וחד קטיל אבבא דרבי, א"ל: בעדנא דאתינא לא אשכח אינש קמך. יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא קמיה, א"ל: לאו אמינא לך דלא אשכח אינש קמך, א"ל: לית דין בר אינש, א"ל: אי הכי ליזיל ולשדר לי ההיא גברא דגאני אבבא קאים וליתי. אזל רבי חנינא אשכחיה דקטיל, אמר: היכי אעביד, אימור ליה דקטיל, אין משיבין על הקלקלה, אשבקיה ואיזיל קא מזלזלינא במלכותא. בעי רחמי עליה ואחייה ושדריה, א"ל: ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מיתי, מיהו בעידנא דאתינא לא אשכח אינש קמך. כל יומא הוה משמש ליה מאכיל ליה משקה ליה. כי הוה בעי רבי למיסק לפורייה, גחין קמי פורייה, אמר: סק עלאי לפורייך, א"ל: לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי. א"ל: מי יתנני מצע תחתך לעוה"ב, א"ל: אתינא לעלמא דאתי. א"ל: אין. א"ל: והכתיב: (עובדיה א, יח) "ולא יהיה שריד לבית עשו", א"ל: בעושה מעשה עשו. אמר ליה: והכתיב: (יחזקאל לב, כט) "שמה אדום מלכיה ושריה", א"ל: מלכיה ולא כל מלכיה, שריה ולא כל שריה, פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, ופרט לקטיעא בר שלום.
וכן יש להוסיף מה שפירש ה"משך חכמה" בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ג
שני גויים בבטנך. "זה אנטונינוס ורבי (שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" - רש"י בעקבות חז"ל עבודה זרה יא). הענין, דשרה בררה חלק הטוב, וחלק הרע נטלה הגר, וכמו שאמרו 'עד יעקב אבינו לא פסקה זוהמה' [שבת (קמו, א)]. וכיון שראתה שהבנים מתרוצצים, וכשהולכת לבית עבודה זרה עשו מפרכס לצאת, הרי כאן האחד טוב והאחד רע, "ולמה זה אנכי" - שלא כדרך שרה - שלרבקה ניתן גם את הטוב וגם את הרע, ולא ביררו לה הטוב לעצמו. והשיבו לה, "שני גויים" - זה אנטונינוס, הרי שבחלק הרע שלך מעורבב גם הטוב, ולכן המה שניהם בבטנך.
[ועי' גור אריה]

ויש להבין מה גדרו של "עשו" שפעמים הוא "רע" ופעמים הוא "טוב" 
והנה כתב הרש"ר הירש זצ"ל בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ז
ויגדלו וגו'. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות (עי' לעיל יב, י). אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם.
כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כהנים ומורי הוראה; הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האכרים, ושבט הלוחמים; עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגווניות, ועל כל דרכי התפתחותו; את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם.
והנה במושכל ראשון נראים דברי רבינו הרש"ר הירש זצ"ל קצת מפליאים, אך עכ"פ גם בעומק דבריו מונח שמ"עשו" יכול לצאת טוב ואע"פ שטבעו נוטה לרע כמו שהבאנו לעיל מהמדרש, אם רק היה מחונך לפי דרכו.
ולפני שנבאר נביא עוד מה שכתב ה"רבינו בחיי" בראשית פרק כה פסוק ל'
מן האדום האדום הזה. היו העדשים אדומות, או היו מרוקחות במרקחות אדומות ועשו לא היה יודע איזה תבשיל היה וקראו "האדום הזה", ועל כן קראו הכל את שמו אדום דרך לעג, מפני שמכר בכורה נכבדת במעט תבשיל זה.
ויתכן לפרש: מן האדום האדום הזה, שירמוז ענין הכפל למה שידוע בחכמת הכוכבים שכוכב מאדים כחו על הדם ועל החרב ועל המלחמות, גם הפירות האדומים שבמין הצומח מושכים מכחו, גם האבנים היקרות שבמין הדומם האדומות, כגון: גירגנ"ץ ורובי"ן וכיוצא בהם הם בחלקו, ועל כן אמר: הלעיטני נא מן האדום הזה, כלומר מן התבשיל האדום הזה שמושך כח מן האדום, הוא כוכב מאדים ששמו אדום אשר בו נולד, והוא היה כוכב שלו ומזלו, ועל כן היה שופך דמים, ונתנה לו ברכת החרב.
ובמדרש: (ב"ר סג, יז) מן האדום האדום הזה, ריש לקיש אמר הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיהם אדומים, פורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום: ויצא הראשון אדמוני. תבשילו אדום: מן האדום האדום הזה. ארצו אדומה: (בראשית לב, ד) "ארצה שעיר שדה אדום". גבוריו אדומים: (נחום ב, ד) "מגן גבוריהו מאדם". לבושיהם אדומים: (נחום ב, ד) "ואנשי חיל מתולעים". פורע ממנו אדום: (שיר השירים ה, י) "דודי צח ואדום". בלבוש אדום: (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך".
סיכום: ומעתה נראה לבאר לפי כל הנ"ל ש"עשו" מצד טבעו כמו שכתב המהר"ל נוטה לרע לשפיכות דמים וכדו' והוא נולד בכוכב מאדים, אך מכיון שאינו מצד ה"יצר הרע", א"כ היה אפשר לחנך אותו לפי דרכו להשתמש בטבעו לשפוך דם לדבר טוב כמו להיות שוחט או להיות בכור שמקריב קרבנות בבית המקדש. 
וכמו דאיתא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
אמר רב נחמן בר יצחק: וצדקן במצות. האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.
משא"כ "יעקב אבינו" היה רחוק בטבעו מכל ענין של שפיכות דמים, ואפשר שיעקב אבינו לא היה ראוי מצד טבעו לשחוט ולהקריב קרבנות. וכדו'.
וכמו שמצאנו שיעקב אבינו אמר אפילו על שבט לוי.
בבראשית פרק מט פסוק ה' "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם":
ופירש רש"י כלי חמס - אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:
מכרתיהם - לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר. דבר אחר מכרתיהם. בארץ מגורתםי נהגו עצמן בכלי חמס, כמו (יחזקאל טז ג) מכורותיך ומולדתיך, וזה תרגום של אונקלוס בארע תותבותהון:
והנה יש להתבונן שלכאורה שבט לוי מקריבי הקרבנות ועושים דין דומים בתכונתם לעשו.
אך החילוק הוא פשוט ששבט לוי מתעלים מעל טבעם הרך כיעקב אבינו כדי לעשות דין לשם שמים, משא"כ עשו בטבעו הוא עושה דין ושופך דמים.
ומה שיעקב אבינו קילל אותם "בארור אפם כי עז", זה מכיון שבשעה שהאדם עושה מעל הטבע צריך להזהר שיעשה דברים טובים רק לשם שמים, ולא שייצא דברים רעים שהאדם יכול להתעלות מעל טבעו כדי לעשות דברים רעים. 
ומעתה נראה לבאר מה שכתוב 
בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ח
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב: 
ופירש רש"י בפיו - כתרגומו בפיו של יצחק. 
שלכאורה תמוה איך יצחק אבינו אהב את עשו.
ונראה לפי הנ"ל שיצחק אבינו ידע שאפשר לחנך את "עשו" לפי דרכו, שיהיה איש ציד רק שיהיה לפני ה', וזה ע"י שיצוד חיות ובהמות ויתן לאדם קדוש ויהיה לו לעזר, כמו שכתוב שיצחק אבינו אוהב את "עשו" רק משום שציד בפיו כלומר מצד מה שצד ונותן לפיו של יצחק והוי כעין "מעשרות" שככה מתקדש גם השדה, משא"כ יעקב אבינו שהיה יושב אהלים והיה בבחינת בית ולא היה כלל בשדה לא היה לו שייכות כ"כ עם דרגתו של יצחק אבינו שהיה עמוד העבודה ענין "שדה".

 
סעיף ב' - מכירת הבכורה
ועתה נבוא לבאר ענין מכירת הבכורה 
מצאנו במפרשים שתי דברים: 
א. שיעקב אבינו לכתחילה לא חשב לקנות את הבכורה.
כמו שפירש רש"י בראשית פרק כ"ה פסוק ל"א
בכרתך - לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה: 
מבואר שאם היה עשו מתנהג כראוי לא היה רוצה יעקב אבינו לקנות ממנו את הבכורה. והטעם מכיון שעשו מצד טבעו יותר ראוי לעבודת הקרבנות מאשר יעקב אבינו כדפירשנו.
והנה איתא בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה סימן טו
טו [כז, יא] ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר, גבר שידין כמד"א (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם, ואנכי איש חלק, כמד"א (דברים לב) כי חלק ה' עמו, רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר, שנא' (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר, רבי יצחק אמר לא שאול הוא לה ולא שאולה היא ליה אלא ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם עונות תם, שנאמר (שם /בראשית/ כה) ויעקב איש תם, 
ונראה הביאור שעיקר כפרת יו"כ באה על מה שיעקב אבינו לא התעלה מעל הטבעכדי לעבוד את הקב"ה והלך אחר טבעו הרך ומחמת זה חטא, אך חטאיו לא מעמיקים מכיון שטבעו הרך מונע זאת ועבירותיו צפים וכל לכפרם, וזה ענין כפרת יו"כ שמסלק את העבירות שצפות, לעומת עשו שאם אינו מתעלה מעל טבעו אז חוטא הרבה וכל חטאיו מעמיקים ומסתבכים מצד טבעו הרע, 
ומעתה נבין שנראה שעיקר כפרת יו"כ באה כשעם ישראל מתעלה מעל הטבע, וכן שעיקר הכפרה באה ע"י הכהן הגדול שהוא משבט לוי שמכפר על כל עם ישראל, כי עיקר הכפרה באה על חטאים שנגרמו מחמת שעם ישראל לא התעלה מעל טבעו הרך, והיה צריך לנהוג בדין. ודו"ק.
​​​​​​ב. שעשו התחרט על מכירה.
בראשית פרק כז, לו
ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה: 
ועיקר הטעם מה שהפסיד עשו את הבכורה
כתב הרבינו בחיי בראשית פרק כה פסוק כ"ז
ודבר ידוע כי השתדלותו של אדם במאכל ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה, הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת ויראתו, לעשותם טפל ותענוגי הגוף עקר, וזאת היתה מדתו של עשו, הוא שאמר: ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה, ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב לסוף, הוא שאמר עשו: ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ואם יטעם נופת וצוף בתענוגים אינו אלא לפי שעה, והוא עתיד שידאג ויתנחם באחריתו ויצטער מאד על זה, הוא שכתוב: ויצעק צעקב גדולה ומרה, וכן הזכיר שלמה ע"ה בענין רדיפת התענוגים: (משלי ה, ג - ד) "נופת תטופנה שפתי זרה" וגו', "ואחריתה מרה כלענה", זה דרכו של עשו וכל התומכים אשוריו. אבל דרכו ומדתו של יעקב בהפך זה, כי "איש תם" הפך "יודע ציד", ו"יושב אהלים" הפך "איש שדה", ועוד כי מה שרצה עשו לקנות רצה יעקב למכור, והוא רדיפת התאוות ובקשת תענוגי העולם שהמשילם לנזיד עדשים, לפי שטוב העולם ושלותו וכבודו אינו אלא גלגל כעדשה שהיא עגולה, וע"כ רצה למכור ולהחליף חיי שעה בחיי העולם, היא עבודת הש"י שהיתה בבכורות. 
וכן כתב הרמב"ן בראשית פרק כה פסוק ל"ד
ויבז עשו את הבכורה - בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז - כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר: 
נמצא א"כ שלפעמים מתפקח עשו משכרות תענוגות העוה"ז ואז מתברר לו שהוא עקוב, ושלקחו לו הכל, 
ומעתה נראה שעיקר התביעה של "עשו" על עם ישראל הוא על מה שלא חינכו אותו כמו שרבי יהודה הנשיא חינך את אנטונינוס, וכמו שרצה יצחק אבינו לעשות, ואע"פ שיעקב אבינו עשה ביושר ודאג לעבודת הקרבנות שתהיה בטהרת הקודש וכן לקיחת הברכות הייתה מחמת דברי אמו שנאמרה לה בנבואה,
עכ"פ עם ישראל נתבע ע"ז, שהיה בכוחם לחנך את עשו ולהסיר ממנו את שכרון חושיו ותאוותיו להעוה"ז ולשים לנגד פניו תמיד את יום מחר ותכלית העבירה שכולה רע, וככה הוא היה משתנה לטובה. 



[ויש להבין א"כ מדוע אמר יעקב אבינו ללוי שהם גנבו את החרב מעשו, הרי גם יעקב היה אוחז את החרב לשחוט קרבנות בבית המקדש, ולולא דמסתפינא אולי אפשר לומר שיעקב אבינו גדר את עצמו להשתמש עם החרב רק בבית המקדש ולא מחוצה לו שהרי הוא היה "יושב אהלים" ולא "איש שדה".] 

נ.ב. והנה מיצחק אבינו התחדש עבודת הבכורות, ונראה שהוי כמו קדושת שדה, שהשכינה שורה בכל מקום
וכמו שידועים דברי הספורנו " כוונות התורה"
ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. hlight]עכ"פ[/highlight] בזה שיעקב אבינו קנה את הבכורה והוא נהיה זה הראוי לעבוד בבית המקדש, נמצא שהוא התעלה מעל טבעו הרך והרחום, וקנה גם קצת ממדת הדין והאכזריות וכדו' שעכ"פ בבית המקדש יהיה מקריב קרבנות.
והנה כתב האור החיים בראשית פרק מט פסוק כח
אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן:
נמצא א"כ שהבכורות יעבדו רק לעתיד לבוא בבית השלישי שהוא כנגד "יעקב אבינו" והוא קנה את הבכורה,
משא"כ בית ראשון ושני שהם כנגד אברהם ויצחק לא זכו הבכורות לעבוד. ודו"ק. וצ"ע וה' יאיר עיני.
נ.ב.​​​​​​​
ואולי אפשר שכמו שאחר שחטאו בעגל הוחלפו הבכורות בשבט לוי ככה גם ענין מכירת הבכורה שהוחלף עשו ביעקב אבינו ויעקב אבינו הוא שליח של עשו לעבוד בבית המקדש וזה ענין המכירה "בנזיד הדשים" כלומר שיעקב אבינו התעלה כ"כ במדרגתו שיוכל לתת אוכל וגשמיות לעשו ולא יהיה לעשו בזה שום קלקול מחמת שבא הגשמיות מיעקב אבינו. וצ"ע.
סעיף ג' - בענין גניבת הברכות

אמנם מצאנו ברבותינו פירושים נשגבים, אך אולי אפשר לפרש בקצרה, 
לפי מה שכתב רש"י בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק ל"ו
הכי קרא שמו - לשון תימה הוא, כמו (לקמן כט טו) הכי אחיס אתה, שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: 
נמצא א"כ ש"יצחק אבינו" רצה לברך את הבכור כלומר את מי שיעבוד בבית המקדש ויהיה "עמוד העבודה", ובתחילה חשב שזה יהיה עשו שטבעו מוכן לכך ולא ידע שיצא לתרבות רעה והפסיד את הבכורה, ובשעה שיעקב אבינו זכה בבכורה והוא זה שזכה לעבוד בבית המקדש מעל הטבע שלו לכן ממילא גם זכה לברכות מכיון שהוא הבכור.
ומכיון שמצד הטבע יעקב הוא לא הבכור, וכן השיג את הבכורה בצורה של עקיבה וקצת מרמה כמו שהתלונן ע"ז עשו וכמו שפירשנו, לכן אולי גם לקיחת הברכות הייתה בדרך מרמה לקיחה מיצחק אבינו דהיינו מעל הטבע, ולא בדרך הטבע בצורה גלויה, וכמו שעבודת הקרבנות עצמה ליעקב אבינו היה דבר מעל הטבע. ודו"ק היטב.
והנה כתב רמב"ן בראשית פרק כז פסוק ד
ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר, כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח. והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות, כי ותלך לדרוש את ה', שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה "אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי", ועתה לא רצתה לאמר לו "כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי" כי אמרה, באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או הם סבות מאת ה' כדי שיתברך יעקב, וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות:
ובפשטות נראה הדברים תמוהים שנראה שיצחק אבינו לכתחילה לא היה רוצה לברך את יעקב אבינו, ורק אחרי שקרה שעקב אבינו הצליח לגנוב את הברכות אז אמר גם ברוך יהיה.
ונראה לבאר שיצחק אבינו אחר שידע מדרגתו של יעקב אבינו א"כ הבין בדעתו שאיננו צריך כלל ברכות של בשר ודם, ואם הוגה בתורה תמיד א"כ יזכה מאת ה' בצורה ישירה לברכה,
וכל מה ששייך עכ"פ ענין הברכה זה כאשר האדם נמצא בשדה ועוסק בגשמיות ועושה דין ומזלו מאדים אז הוא צריך לברכה
וכמו שכתב הרמב"ן בראשית פרק כז פסוק כח
אבל פירושו, כי הזכיר בו ברכת ה', כריח שדה אשר ברכו ה', והטעם אשר ברכו ה' לבני, כי השם ברך אותו בשדה, לומר שיצליחנו שם בצידו ולא ימות ולא תבואהו בו רעה, ואמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, והברכה תוספת ורבוי. או שיהיה ורב דגן ותירש בתוספת הוא"ו ושיעורו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ רב דגן ותירוש: 
וכח ושורש הברכה שבאה דווקא מיצחק אבינו ולא באה מן השמים, זה משום שהזכות של האדם שנמצא בשדה היא כאשר הוא מעשר ומביא אוכל וכדו' לצדיק אז יש בכח הצדיק לברכו.

סיכום: מי שהוא בדרגה של יעקב אבינו שלומד תורה כל הזמן ואין לו עסק עם גשמיות כמו רשב"י שאפילו לא הפסיקו בלימוד תורה כדי להתפלל שהיא חיי שעה ותורה חיי עולם, אז באמת אינו צריך כלל לברכות של יצחק אבינו והם אינם שייכים לו.
אך מי שהוא מזרעו של יעקב אבינו אך מזלו מאדים או שאינו בדרגה של רק ללמוד תורה וגם דואג לפרנסתו ומתפלל ומפריש מעשרות, או שהוא בדרגה עליונה כמו שבט לוי ששוחטים קרבנות ואוחזים בסייף וכמו דוד המלך שהיה אדמוני והיה שופך דם בהוראת הסנהדרין [ועי בעל הטורים בראשית פרק כה פסוק כ"ה] אז הוא צריך את הברכה שקיבל יעקב אבינו מיצחק שככה תתברך מעשה ידיו של האדם העובד. ודו"ק. [והנה במוצ"ש אומרים ויתן לך וגם אז אוכלים סעודה רביעית כנגד דוד המלך משום שאז יוצאים לימיי השבוע דהיינו לשדה.]

והנה גדיי העיזים שיעקב אבינו הכין ליצחק היה כנגד קרבן פסח, שמראה שעם ישראל מעל המזל ולא יצאו מכח "מזל טלה", וזה שייך בדווקא ליעקב אבינו שהתעלה מעל טבעו, ועוד דמיון שבקרבן פסח התקדשו ה"בכורות" וכן בברכות יעקב אבינו זכה בהם מצד הבכורה, ודו"ק.

[
נמצא א"כ שבפרשה שלנו מוזכר ענין של "צדקה ומעשרות" שיצחק אבינו תיקן, וכן אם היו עושים צדקה עם "עשו" היו מתקנים אותו כמו שרצה יצחק אבינו לעשות.
נעתיק א"כ קטע מהאורחות צדיקים 
ספר אורחות צדיקים שער הנדיבות
ועתה שמע חשיבות הנדיבות ובעלי הצדקה, דכתיב (משלי יד לד): "צדקה תרומם גוי". (מדרש משלי יד): בוא וראה, כמה הוא גדול כחה של צדקה שהיא נתונה בימינו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים מה יא): "צדק מלאה ימינך". גדולה צדקה שבה נשתבח הקדוש ברוך הוא בשעה שיביא תשועה לישראל, שנאמר (ישעיה סג א): "אני מדבר בצדקה רב להושיע". גדולה צדקה שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר (משלי כא כא): "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". גדולה צדקה שבה עתיד הקדוש ברוך הוא לפדות את ישראל, שנאמר (ישעיה א כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". גדולה צדקה שבה נשתבח אברהם אבינו, שנאמר (בראשית טו ו): "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ואומר (בראשית יח יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". 
גדולה צדקה שבה נשתבח דוד מלך ישראל, שנאמר (שמואל ב ח טו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". גדולה צדקה שבה נשתבח שלמה המלך, עליו השלום, שנאמר (מלכים א י ט): "יהי ה' אלהיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל באהבת ה' את ישראל לעולם וישימך למלך לעשות משפט וצדקה". גדולה צדקה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (תהלים פט טו): "צדק ומשפט מכון כסאך". גדולה צדקה שבה נשתבחו ישראל, שנאמר (דברים ו כה): "וצדקה תהיה לנו". גדולה צדקה שבה עתיד הקדוש ברוך הוא להשתבח ביום הדין, שנאמר (ישעיה ה טז): "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה". גדולה צדקה שהיא מלוה לעושה בשעת פטירתו מן העולם, שנאמר (ישעיה נח ח): "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". גדול החסד שבו נבנה העולם, שנאמר (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה" (מכילתא בשלח טו יג). לכן ידבק האדם במידת הנדיבות שגורמת כל הטובות האלה. 
ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא ב). ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות (שבת קלג ב), והידור מצוה עד שליש (בבא קמא ט ב). ויהיה נדיב בממונו לכתוב ולקנות ספרים ולהשאילם למי שאין לו, [שנאמר] (תהלים קיב ג): "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" (כתובות נ א). ויהיה וותרן בזה שלא יחוש אם יתקלקלו הספרים על ידי שלומדים בהם. ועל כלי ביתו יהיה נדיב להשאיל לשכניו ומיודעיו. ויהיה נדיב להלוות לעני את כספו, ואם יספיק בידו ילוה גם לעשירים. ויהיה נדיב במשאו ובמתנו ולעולם לא ידקדק על דבר מועט: אם הוא מודד יין או שמן או איזה דבר שיהיה, לא יצמצם. ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם לסבול עולם ומשאם, ולהצטער בצרתם, ולהתפלל בעדם, ולשמוח בשמחתם, ולבקר חולים, ולעשות חסד עם המתים. וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו, ללמד כל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים. וזוהי הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות - המתנדב לאדם להביאו לחיי העולם הבא. 
אף על פי שמידת הנדיבות היא טובה, צריך ליזהר שלא יהא פזרן להשיג תאוות לבו במיני מאכל ומשתה ולתת הון לזונות, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר [ממונו] במיני תחבולות שאינן מביאות ליראת שמים. וצריך נדיב הלב שלא לפזר לריק, ולא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע - אך ידקדק להיות וותרן לעניים הטובים, להלבישם ולהאכילם מן מיטב, כדכתיב (ויקרא ג טז): "כל חלב לה'", ויהיה שכרו טוב הצפון אשר "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד ג). 
לסיום אשא תפילה לה' שלא יצא מתחת קולמוסי איזה שגגה או טעות, 
 

ערכים:

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “תנ"ך ופרשת שבוע”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 4 אורחים