יעקב אבינו עמוד האמת במחשבה ובמעשה

כללי הפורום
פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לציין בכותרת הנושא את שם הפרשה או את שם הספר והפרק שבו הדיון עוסק

פותח הנושא
יפה מראה
הודעות: 45
הצטרף: 03 אפריל 2019, 21:23
נתן תודה: 8 פעמים
קיבל תודה: 11 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

יעקב אבינו עמוד האמת במחשבה ובמעשה

שליחה על ידי יפה מראה » 02 דצמבר 2019, 20:01

בראשית פרק כח, פסוק יא
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא: 
ואיתא במס' סנהדרין דף צ"ה עמוד ב
בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש 
נמצא א"כ שעיקר ענין יעקב אבינו בבית המקדש זה הלינה, ולא מצאנו שאברהם או יצחק לנו בהר המוריה. [יצחק שהוא בבחינת מזבח מצאנו שאכל שהרי אמר ראה ריח בני כריח השדה דהיינו בית המקדש.]
ויש להבין מה ענין לינה דווקא בבית המקדש.
והנה כתב המלבי"ם בראשית פרק כח פסוק ט"ז.
וייקץ וגו' ויאמר. הנה הנבואה לא תחול על הנביא רק אם מכין א"ע אליה, אבל בבלי הכנה לא יצוייר שינבא רק מצד סגולת המקום, כמו שהיה בבהמ"ק שמשם שאבו רוח הקודש, וכמ"ש ושמואל שוכב בהיכל ה' ויקרא ה' אל שמואל, ויעקב לא היה מוכן בעת ההיא לנבואה, וגם לא הכין א"ע אליה כנ"ל, ומזה ידע שמה שחל עליו השפע הנבואיית היא מצד סגולת המקום. וז"ש אכן יש ה' במקום הזה, שבהכרח קדושת המקום גורם כי אנכי לא ידעתי, ולא הכינותי א"ע לנבואה, ומזה ידע שמקום הזה יש בו קדושה יתרה מאד שגם בלי ידיעתו את מעלתה וקדושתה מלאה את כל בתי נפשו אורה:
נמצא א"כ שיעקב אבינו לא התכוון ולא התכונן לקבל נבואה, ורק מצד המקום שרתה עליו נבואה.
ויש להתבונן בזה איך זה אפשרי.
ונראה לבאר לפי מה שכתב ספר אורחות צדיקים שער האמת - השער העשרים ושלושה 
האמת הנשמה נבראת ממקום רוח הקודש, שנאמר (בראשית ב ז): "ויפח באפיו נשמת חיים", ונחצבת ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון מכסא הכבוד. ואין למעלה במקום קדשי הקדשים שקר, אלא הכל אמת, שנאמר (ירמיה י י): "וה' אלהים אמת". וכו'

ואם לא ידבר אלא אמת, יינצל כל ימי חייו, דכתיב (מלאכי ב ו - ז): "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו - כי מלאך ה' צבאות הוא". המלאכים העליונים הם צורת אמת ואינם בגופות, והנשמות יאירו מהם כאור היוצא מן השמש. והנשמות הן בגופות, על כן אינן יודעות הנסתרות רק מעט ובמראות הלילה שאין הנשמות מתעסקות בצרכי הגוף, והיודע סוד הנשמה יעיד בדבר. והחלומות מעין המחשבות, דכתיב (דניאל ב' כט): "רעיונך על משכבך סליקו", והחלומות על ידי מלאך המלווה לאדם, ולפי שאין כל המחשבות אמת, על כן אין כל החלומות אמת. ומי שירגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת, גם בלילה יראה מראות אמת, וידע העתידות כמו המלאכים. 
מעתה מיושב שפיר יעקב אבינו עמוד האמת ממילא היו ראוי לראות בחלום את העתידות, והנה במקום שאינו קדוש גם אם הנשמה ומחשבותיו של האדם קדושות עדיין אינו יכול לראות, ורק כאן שהיה המקום קדוש דהיינו בית המקדש אז זכה לראות בחלומו עתידות ודברי נביאות מעל החושים.
והנראה שהמבחן של האדם בקדושת מחשבתו דהיינו מדת "אמת" נבחנת בלילה בשנתו מה שמראים לו ורואה, ולא היה אדם ראוי לישון בבית המקדש אלא רק יעקב אבינו שטיהר את עצמו במדת "אמת", ואז גם הואיל המקום הואיל לשנתו שהתעלה בה וראה בה דברי נביאות. ודו"ק.

והנה דרשו חז"ל
א. מסכת ברכות דף כ"ו עמוד ב'
תניא, יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמי' ז) ואתה אל תתפלל וגו' ואל תפגע בי.
ויש להבין
א. אם פגיעה זה לשון תפילה היה צריך להיות כתוב ויפגע למקום שהקב"ה נקרא מקום כמו שדרשו כאן חז"ל כידוע.
ב. מדוע תפילת ערבית רשות 
דאיתא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד ב
אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות. 
ג. יש להבין מה יש בלילה שמיוחד בה תפילה.
ד. יש להתבונן מדוע היה צריך שתפילתו תהיה רק בהר המוריה ויעשה לו נס.
וכמו שפירש רש"י בראשית פרשת תולדות - ויצא פרק כח פסוק י"ז.
ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא ב), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. 
ונראה לבאר שמדת "אמת" אינה סובלת מעשה ללא כוונה
וכמו שכתב ספר אורחות צדיקים שער האמת
ומי שהוא זוכה להתבונן בדברים אלו, איך הנשמות נחצבות ממקור האמת, יעשה כל עניניו באמת, ולא יכניס השקר במקום קדושת האמת, ולכך אמר הפסוק (תהלים קמה יח): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", כי הקדוש ברוך הוא שהוא אמת מתקרב למי שקוראו באמת. ואיזה דבר נקרא קריאת אמת? זהו המפנה לבו מכל דבר שבעולם, ומתקרב אל הקדוש ברוך הוא לבד, ושכלו הולך ומתחזק להידבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להיפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם בני אדם רק לצורך גדול. 
אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל, ומחשב בעניני העולם, ויקרא בלשונו, ולבו בענין אחר. או שיחשוב להתכבד היאך קולו ערב כדי למצוא חן בעיני בני אדם לקבל מהם שבח, אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם (ירמיה יב ב'): "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם". לכך אנו מתפללים: "וטהר לבנו לעבדך באמת", שנעשה כל עבודתנו באמיתות, ונאמין בלב שלם ובנפש חפצה, ולא מפני אנשים, ולא עבור ממון או רעות רוח. 
ולכן יעקב אבינו לא רצה לתקן תפילה בתורת חובה אלא רק רשות, שאם אדם לא מצליח לכוין בתפילה אז שלא התפלל, ומעתה נבין גם מהו לשון "פגיעה" שענינה לפגוע במטרה אותו הדבר תפילת ערבית עיקר התפילה זה כדי להתחבר להקב"ה ולעמוד לפניו וזה רק כאשר האדם מכוין, אבל אם לא כיון נמצא שלא פגע,
ולכן זה דווקא תפילת הלילה מכיון שאז המחשבה בעיקר פועלת [ולכן גם אז ישנים]
וכמו שכתב ספר חובות הלבבות שער י - שער אהבת ה' פרק ו
ומהם שיתנפל בלילה ויתענה ביום, אם יוכל לסבל זה ויחדתי את התפלה בלילה ואם היא משובחה גם ביום, כי תפלת הלילה היא זכה יותר מתפלת היום לכמה פנים: מהם, כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום. ומהם, שתאוות הגוף מהמאכל והמשתה יותר נחות בלילה ממה שהן נחות ביום. ומהם, כי בלילה יפנה מטרדות העולם, כמשא ומתן בגבית ממון ותשלומו, בבנין, בחרישה וזריעה והדומה לזה מעסקי בני האדם ביום. ומהם, הפסק חברה בינו ובין בני אדם, כאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו ובעל חוב יתבעהו במה שיש לו עליו. ומהם, נוח חושיו מרוב מוחשיו בלילה, מפני שאינו רואה מה שיטרידהו ולא שומע מה שיפסיק עליו. ומהם, המלטו מן החנופה ורחקו ממנה, מפני מעוט היושבים עמו בלילה, ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום. ומהם, שיתיחד בזכר האלהים ויתבודד בו, בעת התיחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו, כמ"ש: נפשי אויתיך בלילה וגו', ואמר: על משכבי בלילות. וכבר נזכרה תפלת הלילה בספרי הקדש הרבה: מהם, מה שאמר דוד ע"ה: זכרתי בלילה שמך ה', חצות לילה אקום להודות לך, קדמתי בנשף ואשועה, קדמו עיני אשמורות, יום צעקתי בלילה ונאמר: קומי רוני בלילה, והרבה כזה. 
ומעתה נראה לחדש מהו לשון הפסוק "ויפגע במקום".
לפי מה שכתב הנפש החיים שער א פרק ד
גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם(*) כמו"שית אי"ה להלן בפ"ו ובשער ב' פ"ה. שהן המה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית ק"ק אמצע הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושו' כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה פ' תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית ק"הק. ובזוהר שלח קס"א סוף ע"א ת"ח כד ברא קב"ה ב"נ בעלמא אתקין לי' כגוונא עלאה יקירא ויהב לי' חילי' ותוקפי' באמצעיתא דגופא דתמן שרי' לבא כו'. כג"ד אתקין קוב"ה עלמא ועביד ליה חד גופא כו' ולבא שארי באמצעיתא כו' דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין כו'. וההיכל לבית קה"ק דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כו' ע"ש באורך.
א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית ק"הק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית ק"הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל. הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית"ש יצילנו. וז"ש השם ליחזקאל (מג) את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם: 
שיעקב אבינו בתפילתו התכוון ב"אמת" להתפלל לפני ה' אז הוא הצליח לפגוע בלב של עצמו שהוא קודש הקדשים, דהיינו שהתפלל מכל הלב וזה היה הדגש בתפילתו,
ומעתה נראה לומר שדווקא ליעקב אבינו קפץ הר המוריה להתפלל שם שלא מצאנו כן בשום מקום, מכיון שהוא התפלל בלילה בכל לבו,

ומעתה נבין מה שחקר וכתב רבן של ישראל רבינו חיים הלוי זצ"ל בגדר "תפילת ערבית רשות" בביאור שיטת הרמב"ם. ודו"ק היטב.
חידושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה פרק י' הלכה ו'
מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחלה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל.
ובהשגות ז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל.
עיין בכ"מ שפי' ההשגה משום דס"ל דגם תפלת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה. ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, שארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הויין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה. 
[נ.ב. והמתבונן יראה שיעקב אבינו הרגיש שהמקום קדוש ונורא רק אחר שישן, ולא בשעה שהתפלל אע"פ שהר המוריה קפץ אליו, ומכאן יש ללמוד שלא תמיד האדם מרגיש לגמרי את כל הקדושה שנספג בקרבו בשעה שעמד בתפילה בכוונה או רח"ל להיפך, אבל בלילה שעה שהחושים רדומים אז יכול להיווכח יותר כמה קדושה, וכן לטווח ארוך יכול להרגיש יותר כמה חלחלה הקדושה בקרבו, ואין האדם יכול לעמוד על שעת טהרה או על שעת טומאה על כל עוצמתה ורק ימים יגידו, ולכן אין לו לאדם לזלזל אפילו על התגברות קטנה מלראות ברע או מלעשות מעשה טוב או מחשבה טובה.] 
עוד דרשו חז"ל
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח עמוד א
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. 
ויש להבין מהו ענין בית. 
ולפי מה שפירשנו למעלה מיושב שפיר מכיון שיעקב אבינו הוא כנגד הלילה, ובלילה האדם מתבודד כדפירשנו לכן זה דומה לבית שבו האדם מתבודד משאר אנשים ומטרה את מחשבתו שזה גם ענין קודש הקדשים.
ומצאתי חידוש נפלא שבאמת רק בית המקדש שהיה מכוסה היה כנגד יעקב אבינו
שכתב ב"קרית ספר" הלכות בית הבחירה פרק ה
הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כדכתיב ביחזקאל מדד רוח הקדים חמש מאות קנים בקנה המדה סביב וכן צפון ודרום ומערב וכתיב לארבע רוחות מדדו חומה לי סביב סביב אורך חמש מאות ורוחב חמש מאות להבדיל בין הקדש לחול הרי שהיה מוקף הכל והיה קדש לגבי ירושלם שאין זבין וזבות נדות [ויולדות] נכנסות לשם שכל הר הבית מקודש כדכתיב בהר ה' יראה דמשמע דכל ההר הוא מקודש לה' כמחנה שכינה ולויה ונראה דקדושת הר הבית שוי לה אברהם אבי' שקראה הר וקדושת העזרה יצחק אבינו שקראה שדה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והעזרה היא כשדה שאינה מכוסה וקדושת הבית עצמו יעקב אבינו שקראו בית דכתיב אין זה כי אם בית אלהים. 
אך יש עומק נוסף מדוע יעקב אבינו קוראו "בית".
ולפני זה נקדים מה שכתב המשך חכמה בראשית פרק לג פסוק י"ח.
והציור בזה. דבאמת כמו שלהחי די במזון מהצומח, והמדבר ניזון מהחי, כן נפש המשכלת מבני נכר די לו בשבע מצוות. אולם נפש הישראלי, מקורו ממקום גבוה - חלק ה' ממעל - אם אין לו כל התורה בכללה ובפרטה, אז אינו בחיותו. כי עם ישראל המה מעון ומכון לאלקות בעולם השפל, 'ואין השכינה שורה אלא באלפי רבבות ישראל'. וזה סוד מה שאמרו: ש"ס רבוא המה כללות הפרצופים. ולכן אברהם חפש להפיץ שיטתו ודיעותיו באלקות לכל באי עולם, באשר חשב כי הוא יחידי. ואחר כך ראה כי ישמעאל יצא ממנו, ולכן נטע אשל להכניס כל באי עולם לברית (סוטה י, ב). ואמרו בריש עבודה זרה (ט, א): שני אלפים תורה מ"והנפש אשר עשו בחרן" - דשעבידו לאורייתא. וגם היה זה בכוונה שהלך למצרים - מקום החכמה והחרטומים - לפלפל ולקרבם לשיטותיו באחדות ובתורה.
לא כן יעקב, ראה שמיטתו שלמה, ובזרעו די שיהיו מעון ומרכבה לשכינה, וכמו שהבטיחו, וראה שה' ניצב עליו, ראה להיפוך כי בניו יהיו נפרדים מעמים אחרים, מוגבלים בתחום. ואף ללבן חותנו הניחו בטעותו, וכעס על רחל שגנבה התרפים להבדילו מעבודה זרה. כן במצרים היו יושבים בארץ גושן נפרדים מהעמים. וכן לדורות באומה, אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, שזה כהכרח או למקנא לגדולתם. וזה מליצתם שאברהם 'קיים עירובי תבשילין' - להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה, אבל לא 'קבע תחומים', שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו. לא כן יעקב, 'קבע תחומים' להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים. 
ומעתה נראה שאברהם אבינו ויצחק אבינו הם למדו את הגוים שמההר או מהשדה אפשר למצוא ולראות את הקב"ה, אבל הם לא למדו שממעשה של אדם אפשר לראות את הקב"ה,
ויעקב אבינו חידש שממעשה של אדם אפשר ללמוד את הקב"ה, דהיינו מעצם "בניית בית", כלומר מעצם המעשים של עם ישראל אפשר ללמוד להתנהג, ואכן הגויים לא יחזרו בתשובה לפי דרכו של "יעקב אבינו" אחר ויכוחים וכדו' שאז הם ילמדו להכיר מעצמם את הקב"ה,
אלא הם ילמדו מעצם המעשים והיושר של יעקב אבינו, ומעצם תפקוד הבית של יעקב אבינו ילמדו לחזור בתשובה, נמצא שההכרה בהקב"ה תבוא לא מצד השכל אלא מצד ההרגשה והחיים. [ואין זה סותר למה שכתב המשך חכמה שבית ענינו גדר. ודו"ק.]   
ומעתה מאד מובן מה שהמשיך שם בספר אורחות צדיקים שער האמת
עתה שהאריכה הגלות בעוונותינו הרבים יותר מדאי יש לישראל להיבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ א), ולא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר (צפניה ג יג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". ועוד כתיב (הושע ב כה): "וזרעתיה לי בארץ", (פסחים פז ב): כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים - כך לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. 
והנה הקדוש ברוך הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר (בראשית ו יא): "ותמלא הארץ חמס". משל (דברים רבה ג ג): מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו, אמרו לו: רבי! (משלי י כב): "ברכת ה' היא תעשיר". אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי! הלך והחזירה לאותו הישמעאלי, קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות, והחזירו להם, אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודאי וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם. 
והנה המתבונן בכל הנהגת יעקב אבינו אצל לבן הארמי רואה שנזהר מאד שלא יהיה חילול השם, ושכולם יראו שהוא ישר כדי שיהיה קידוש השם, אע"פ שלבן רימה אותו עשרת מונים.
כמו שכתוב בראשית פרק לא, פסוקים לו-מא
ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי: כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו: זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי: טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה: הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני: זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים: 
עוד מצאנו ביעקב אבינו במה שהיה קדוש ואמיתי
שכתב רש"י בראשית פרק כח פסוק 
וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: 
ופירש בספר מסילת ישרים פרק א
ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב): כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג): אור צדיקים ישמח. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו. 
ונראה לענ"ד שזה גם הפשט במה שכתב
רש"י בראשית פרק כח פסוק י"ג.
שכב עליה - קיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו: 
כלומר ארץ ישראל מצדה תרצה שעם ישראל יישב עליה והיא כאילו תתקפל תחתיהם ותבוא כמצע מתחתם, כי עם ישראל ירצו לרשת אותה ב"אמת" כלומר מצד רוחניותה וקדושתה, וכמו שאמרינן אוירא דארץ ישראל מחכים.
בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט סימן ו
ד"א ויחן את פני העיר, נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. 
ויש להבין מדוע דווקא יעקב אבינו קבע תחומין. [לעיל הבאנו את מה שפירש רבינו המשך חכמה זצ"ל.]
ישעיהו פרק נח, יג-יד
אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר: 
 ויש להתבונן מדוע דווקא הנביא ישעיהו מזהיר רק על "שבת רגלך" דהיינו איסור תחומין  ועל עונג שבת וכדו' ומבטיח בסוף את "נחלת יעקב" שהקב"ה הבטיח לו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
אך המעיין בכל הפרק שם בנביא ישעיהו יראה שמזהיר בעיקר על עשיית המצוות לא רק המעשה גרידא מהשפה ולחוץ אלא העיקר אם כל הפנימיות, ואם התורה מצווה על מצוות של פרישות היא מתכוונת להטיל בה תוכן.
וכמו שכתוב ישעיהו פרק נח, ג-ז
למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו: הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם: הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה': הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו: הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. 
 ונראה שלכן בשעה שהנביא מצווה על איסור תחומין ולשבות ברגל, הוא אינו מתכוין רק שלא יצאו אלא בעיקר שאז האדם התענג על ה' באכילה ושתייה ודברי תורה וכדו' ובודאי שלא לנצל את הזמן הזה למצה ומריבה.
ומעתה נראה שמיוחד איסור תחומין יותר מכל הל"ט מלאכות מכיון שאיסור תחומין הוא מראה על מה שהאדם צריך לשבות באמת בשבת והתענג על ה', ולכן התורה הזהירה אותה מלטייל אלא יישב במקומו ויעסוק בתורה ובנשמתו,
ומעתה מובן מדוע "יעקב אבינו" תיקן דווקא תחומין מכיון שמדת היא לעשות את המצוות "באמת", ולכן גם אז בדווקא זוכים לנחלה בלי מצרים.
והנה באמת בשבת קודש מצאנו כל מיני איסורים שאין בהם טורח כגון מלאכת הוצאה ועוד הרבה, שהיה מקום שלאול אם הקב"ה רוצה שנתענג א"כ מדוע זה נאסר,
אך התשובה הוא משום שהעונג בשבת זה התענגות הנשמה והקב"ה רצה שהאדם לא יעסיק במחשבתו שום דבר חוץ מלהתענג ולעסוק בתורה, ולכן אסר עליו אפילו עיסוקים שאין בהם טורח, כדי שלא התפזר במחשבתו. ודו"ק.
סעיף ב'
יעקב אבינו בורח מבית הוריו, אל לבן הארמי.

ויש להתבונן מדוע יעקב אבינו נענש לגלות אצל לבן הארמי.
עוד יש לעיין מדוע היה צריך לעבוד כ"כ קשה כדי שלזכות לבת זוג ולבנות את ביתו ואת כרם ישראל.

והנראה שאמנם "יעקב אבינו" התעלה למדרגה גבוהה של "קדושה" אך זה היה רק בגדר המחשבה והבכח, אך לא היה בפועל בתוך החיים של המציאות, דהיינו יעקב אבינו התעלה בבית הוריו ובישיבה אצל שם ועבר והתקדש והתבודד עם הקב"ה, אך עדיין לא עמד קדושתו ומדת אמת שבו בתוך החיים והמסחר והפרנסה, כלומר בפועל ובמעשה.

והנה המבחן הגדול והכור היתוך ל"יעקב אבינו" במדת אמת, זה דווקא אם הוא יגלה למקום ולאנשים שהם ההיפך שכל מהותם הם רק שקר, דהיינו אל לבן הארמי שכל מהותו שקר [ארמי אותיות רמאי.]
וזה באמת מה שהתפלל יעקב אבינו 
בראשית פרק כח, כא
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים: 
ופירש רש"י ושבתי - כמו שאמר לי (פסוק טו) והשיבותיך אל האדמה:  בשלום - שלם מן החטא, שלאו אלמד מדרכי לבן: 
וביתר שאת הרחיב רבינו הרש"ר הירש זצ"ל בראשית פרק כח פסוק כ - כא 
ושמרני וגו'. בניגוד לברכת כהנים - "יברכך... וישמרך" (במדבר ו, כד) - הוא מקדים כאן שמירה לברכה: ללחם ושמלה, לפרנסה ולמעמד חברתי. אין ליחס אפוא "שמירה" זו לנכסים חומריים, שטרם היו בידו, אלא לקנינים הרוחניים והמוסריים, שהיו חבויים באישיותו; ואכן, אלה היו בסכנה "בדרך אשר הוא הולך", דוקא מפני שהיה בעירום ובחוסר כל. מיום שנסגרו שערי גן עדן, הרי בניית בית עצמאי כרוכה בקשיים כה מרובים, תלויה בנסיבות ומצבים כה מסובכים, עד שזקוק אדם לסייעתא דשמיא מיוחדת, שלא יקפח כל הטוב שבנפשו עבור פת לחם. מי ימנה את האנשים, שהיו טהורים ומוסריים בטרם עלו על "הדרך ללחם ושמלה", ולמען הלחם והמעמד החברתי כפרו בה', פרעו מוסר, ולא חסו על זולתם ועל כבודו האנושי, וכו' וכו'? אכן, לא לחינם אומרים חז"ל, ש"דרך" זו רומזת לעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, לשון הרע (עי' ב"ר ע, ד). יעקב היה עד כה "יושב אהלים", והנה הוא הולך בדרכו לרכוש אשה, ולחם לבית ולטף; סכנה זו נראית לו כה גדולה, עד שהוא מבקש תחילה על שמירת אישיותו, לבל יקפח את בור הלב ושלמות הרוח.
שלמות נפשית מבקש לו היהודי הראשון, בדרכו ליסד לו בית, ואחר: ונתן לי - ללא מתנת בשר ודם -, לחם לאכל ובגד ללבש, כדי לעמוד בכבוד בחברה; הוה אומר: פרנסה ומעמד אזרחי; והבקשה השלישית שחיה ותחיה תמיד בלב כל יהודי: בשלום, ובסופו של דבר: בית אבי, קשרי משפחה שלא יינתקו. 
כלומר עתה יעקב אבינו צריך לצאת כדי לבנות את ביתו, ולעסוק במסחר וכדו' ויחד עם זה לשמור על קדושתו והאמת שבו.
והנה יעקב בחלומו רואה סולם ומלאכים עולים ויורדים שעושים את השליחות של הקב"ה בעולם, ויש להבין מה יש לו לראות את זה ?

ונראה שהרי עתה יעקב אבינו הולך אל ארץ ארם אל לבן.
בראשית פרק כט, א
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם: 
והאריך רבינו הנצי"ב זצ"ל לבאר שם
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הנה ארם אינו נקרא ארץ קדם, אף על גב שהיא למזרח ארץ ישראל, מכל מקום ארץ קדם בכ"מ משמעו מזרח העולם, למקום שנשתלחו בני קטורה, ולא מצינו על ארם ארץ קדם, אלא במקום שמזכיר המקרא שהיו מתעסקים בניחוש וכישוף, כמו בלעם אמר מן ארם ינחני וגו' מהררי קדם [במדבר כ"ג ז'], וע"ש בביאור מקרא זה, וכן כאן בא זה הלשון משום דכתיב וישא יעקב רגליו, ופירושו שההולך בדרך מפולש ואין בו מכשולות הרי עוזב את רגליו שיוליכוהו מעצמם, ושם עיונו בדברים אחרים, וזה מיקרי שרגליו נושאות אותו, משא"כ ההולך במקום שהוא עלול להכשל, אינו מניח רגליו לילך לפי דרכם, אלא עיניו בראשו להשגיח על רגליו שלא תכשלנה, וזה מיקרי שהוא נושא את רגליו. והנה בהיות יעקב בארץ ישראל שלא היו הכנענים משתמשים אז בכישוף וכדומה רק משוקעים בע"ז, ומזה היה יעקב כבר נזהר, וכל בית אברהם אבינו האמינו שהקב"ה משגיח על העולם ואין אלוה בלעדו, ולא היה יעקב נצרך לשום לב שלא יכשל בע"ז, שהרי מכבר היה נבדל מעצמו מתאוה זו, אבל בהיותו הולך לארם שהיו רגילים בניחוש כבני קדם שהיו רגילים בכישוף, ולזה נמשך טבע לב האדם לדעת מה שיהיה, עד שהזהירה התורה אותנו על זה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וגו' תמים תהיה עם ה' אלהיך, שלא יהיה רצונך לדעת עתידות, ובלעם שיבח את ישראל כי לא נחש ביעקב ויבואר שמה, ויעקב אבינו כשיצא לארץ בני קדם התירא שלא יפול בזה המכשול, על כן נשא יעקב רגליו, משמעו הילוך שלו נשא בדעת, שלא יהיה נמשך בטבע אחר מנהג בני קדם, והכין עצמו להזהר הרבה בדבר. וע' בספר דברים ו' ממקרא י' ואילך כל הפרשה: 
נמצא שיעקב אבינו הולך למקום של כשפים, [שזה גם ההיפך מהאמת כדברי הגמ' מכחישים פמליא של מעלה.] שבהם אנשים משתמשים עם כוחות טומאה לדעת עתידות ולפעול דברים, ולכן הראה הקב"ה ליעקב אבינו גם את ההיפך את המלאכים כוחות הקדושה שגם הם פועלים, ושהם יותר חזקים מכוחות הטומאה וכמו שהראה לו שם את ארבעת המלכויות איך שהם יורדות לבסוף, והצדיק רואה בחלומו עתידו כדפירשנו.

ואכן פעמיים הקב"ה עזר ליעקב אבינו עם חלום. [וכמו שבארנו בתחילה שהכח הזה מגיע למי ששומר על מחשבתו בקדושה ובטהרה.]
א. בראשית פרק לא, יא-יג
ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני: ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך: 
ב. בראשית פרק לא, כד
ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע: 
[נ.ב.  ומעתה מובן מדוע בהבאת ביכורים אומרים "ארמי אובד אבי", שהרי לבן רצה החטיא את יעקב אבינו ושאם כל השקרים שהוא גם יתחיל לשקר, ולכן דווקא בשעה שהאדם מודה על האמת ואומר להקב"ה תודה ומתעלה למדרגת יעקב אבינו ראוי ביותר אז לומר "ארמי אובד אבי וכו'.]

והנה המתבונן יראה שחצי מעם ישראל נבנה בזכות רמאותו של "לבן", שהרי אם לא היה מרמה אז יעקב אבינו לא היה נושא את "לאה" אלא רק את "רחל", ומזה ילמד הבחור ישיבה שמתחתן ומרגיש שמקרים לו ועובדים לו אז הכל לטובתו.

ואכן מצאתי במגיד מדובנא שביאר באופן מופלא נישואי יעקב ולאה.
וז"ל וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח רחמה ורחל עקרה.
הנה מהראוי לתת לב אל מאמר ויפתח את רחמה הלא מטבע וחק הבריאה שיהיה רחם אשה פתוח להוליד לצורך קיום העולם ע"כ אין מהנכון לומר בכזה ויפתח את רחמה אלא להיפך עצירת הרחם הוא ענין השתנות בטבע על דרך הכתוב וה' סגר רחמה.
ובמדרש כי שנואה לאה שהייתה אמורה לשונא, ורחל עקרה עיקרה של בית.
עוד שם במדרש קודם לזה ויהי בבוקר והנה הוא לאה אמר לה מאי רמאיתיה בת רמאה לאו בלילא הוה קרינא רחל ואת ענית לי אמרי ליה אית ספר דלית ליה תלמידין, לא כך הוה צוח לך אבוך אשו ואת ענית ליה, הדברים מפליאים.
עוד שם במדרש וז"ל ועיני לאה רכות שהיו אומרים ככה היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן והייתה בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בגורלו של עשו אמר רב הונא קשה היא התפילה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה וגם בזה יש להעיר אחר שכבר היו התנאים הגדולה לגדול איככה מצאה את לבבה להתפלל עוד כי תהיה תפילתה תפילת שוה.
וכדי לבוא אל ביאור המאמרים נקדים לבאר מאמר הכתוב "ויאמר אבי ויאמר הנני, מי אתה בני ויאמר אנוכי עשו בכורך וגו' וכבר נתלבטו בזו המפרשים בהבנת דברי יעקב אנוכי עשו, שלכאורה הוא חס ושלום הוא כדובר שקרים, אבל בהתבונן בדבריו בטוב העיון לענין שלו הוא כי יעקב אבינו ע"ה דיבר האמת כמו שהוא ושמר על נפשו מלדבר כזב.
 והא מה שצרח בשפת יתר שאמר "אנוכי עשו בכורך" והלא על שאלת יצחק מי אתה בני יספיק להשיב עשו, מילה אחת אם לא שכיון בזה להמעיט ענינו.
משל
​​​​​​על דבר ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי ושמעון בא לתבוע את החוב מלוי, אמר לו לוי מי אתה אמר לו אנוכי ראובן שאתה חייב לו אמר לו ידיעתיך בשם כי שמעון אתה וממך לא לויתי, אמר לו גם אם שמעון אנוכי אם כל זה בעסק גביית החוב אנוכי ראובן הנושה בכה כי קניתי שטר חוב ממנו ומכוחו אני בא.
הנמשל
כי נודע מה שבדעת יצחק ע"ה לברך את עשו כי הוא הבכור והוא קודם לברכה וע"כ כאשר יעקב בא לפניו שאלו לאמר מי אתה כי היה ירא לנפשו פן יפגע בבנו הצעיר אשר לא כן משפט הבכורה, וזאת יעקב ביודעו שכבר קנה את הבכורה מעשו השיבו אנוכי עשו בכורך, כלומר אם גם אני הוא מי שהוא אם כל זה לענין הבכורה אני עשו וזה אנוכי עשו בכורך, כי אני הוא במקומו לקבל את הברכה ההגונה אל הבכור וזהו מה שצווח עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה לקח ברכתי כלומר אף עתה ידעתי מה שעשה לי בערמומיותו כי כל עיקר לקחו הבכורה ממני היה עבור לקחת עתה את ברכתי.
וזהו שאמרו במדרש אמר ר' לוי לפי שאבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שעשיתי שאינו בכור בכור כיון שאמר את בכורתי לקח אמר א"כ יאות ברכתי.
ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים כי כמו שהברכה מחייבת להיותה מבוהלת אל הבכור כן גם לאה להיותה הגדולה הייתה שמורה ומיועדת אל הבכור ולולא שלקח יעקב הבכורה מעשו היה עשו המתברך והנושא את לאה בהחלט אך מאז לקח יעקב הבכורה מעשו ונתברך על ידה אין הדבר מוכרע מי מהם יהיה נושא ללאה אם יעקב כי הוא הגדול מפני קחתו הבכורה וקם על שם אחיו הבכור או עשו שהוא עצם הבכור מרחם אמו וע"כ היה מקום להתפלל וזהו מה שאמר שככה היו תנאים הגדולה לגדולה כלומר לא נקבו בשמות לאה לעשו ורחל ליעקב אלא התנאים היו על דרך סתם הגדולה לגדול והקטנה לקטן לכן הייתה בוכה ואומרת וכו'.
אחר שהתנאים אינם מבוררים וזהו קשה היא התפילה שבטלה את הגזרה ולא עוד שקדמה לאחותה כלומר תפילתה הואיל לה לדון את יעקב כבכור לקחת גם אותה וגם להקדימה לאחותה,
ומעתה מה נמרצו דברי המדרש הקדום לפי שכל הלילה הוא צווח לה רחל והיא עניא לאה בצפרא והנה היא לאה אמר לה וכו' והוא מטעם היותך קם על שם אחיך בקחתך הסבכורה ממנו וא"כ גם לאה נבררת לכה וזהו שאמרה אית ספר דלית לי תלמידין כלומר ממך למדתי זאת. עי"ש באריכות דבריו.   
כלומר כנגד התכונה הרמאות שיעקב אבינו השתמש כדי לקחת את הברכות [כמו שבארנו במאמר הקודם] ככה גם קיבל את לאה ברמאות. ודו"ק.

נמצא לפי המגיד מדובנא שאכן מצד הטבע של יעקב אבינו רחל אמנו מתאימה יותר, אך מצד מעל הטבע של יעקב אבינו דהיינו קניית הבכורה אז מתאימה לאה.
ואיתא בילקוט שמעוני פרשת ויצא רמז קכו
אמר ר' לוי לא יגרע מצדיק עינו דוגמא דידיה לאה תפשה פלך הודיה ועמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד הודו לה' כי טוב, דניאל לך אלהא דאבהתי מהודה ומשבח אנא, רחל תפסה פלך שתקנית ועמדו כל בניה בעלי מיסטרין בנימין ישפה יש פה שיודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד, שאול על דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר לא הגידה אסתר את עמה, 
כמו שיעקב אבינו מטבעו היה יושב אהלים ככה גם הייתה מתאימה לו דווקא רחל השתקנית, לעומת זאת מצד הבכורה שהתעלה מעל טבעו לשקר במקום מצווה שזה צריך למי שיוצא למסחר כדי שלא ירמאו אותו, אז מתאימה יותר לאה אמנו.

[ולולא דמסתפינא נראה לומר שמה שזכה יעקב אבינו להתחתן עם לאה ראשונה, מכיון שכנגד לבן הרמאי הוא היה צריך תחילה שתהיה לו אשה דברנית ופעלתנית שתשמור עליו מלבן הרמאי. וכמה עמקו מחשבות ה' התברך
הושע פרק יב, יג
ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר 
ויש להתבונן א. מהו שכתוב ויעבד ישראל באשה וכו' הרי עדיין לא נקרא ישראל. ב. מהו ובאשה שמר.
ונראה לבאר שכל מה שנקרא יעקב אבינו יעקב זה רק כנגד עשו ולכן בבריחה מעשו כתוב יעקב, אבל אצל לבן לא שייך ענין יעקב, ומה שכתוב "ויעבד וכו' באשה" הכוונה לרחל אמנו שעבד קשה שהרי כל מה שעבד זה היה בשביל רחל ולא בשביל לאה שהרי לא רצה לקחתה, ומה שכתוב "ובאשה שמר" הכוונה ללאה אמנו שהקב"ה שמר אותה מלבן ע"י הנישואין עם לאה. ודו"ק.]
ואכן מצאנו בשני מקומות כח הדיבור והפעלתנות של לאה אמנו.
בראשית פרק ל, טז-יח
ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בלילה הוא: וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי: ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר: 

ואיתא במסכת עירובין דף ק' עמוד ב'
ותצא לאה לקראתו - אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב (ר"פ דברים) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, וכתיב (שם) ואקח וגו' אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא, כתיב בזרעה (דה"א י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.
[מאמר מוסגר
והנה כתב התורה תמימה בראשית פרק ל הערה ה
ודע דמוסכם מפי בעלי המסורה דשם יששכר אף על פי שנכתב בשני שיני"ן בכ"ז נקרא רק באחד, כמו דכתיב ישכר, ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו בקרא ככתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן ואינו די באחד אשר יש בו שרש מלא משם שכר אשר זאת היא הסבה לקריאת שם זה. ויתכן לומר הטעם ע"פ מה שיש לדקדק במה שאמרה לאה טעם על שקראה בנה זה יששכר - כי נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ולכאורה הלא הי' לה סבה יותר קרובה שתקראהו כן על שם שאמרה ליעקב כי שכר שכרתיך בדודאי בני, ומזה ההריון נולד הוא. ולכן י"ל, כי באמת תלתה בקריאת שם זה שני הטעמים, שכר הדודאים ושכר השפחה, ולרמז את זה קראתהו יששכר בשני שיני"ן, לרמז על שני עניני שכר, אך מפני כי הטעם משכר הדודאים אינו מכובד, לכן קורין אנו אותו בשי"ן אחד, ולמדין אנו בזה אל דרך התורה שהשמיטה הטעם משכירת הדודאים, וכמ"ש כעין זה במגילה כ"ה ב', מעשה העגל נקרא ולא מתרגם, מפני כבודם של ישראל, וה"נ משמיטין אנו זה מפני כבודה של אמנו לאה, ודו"ק: 
ואולי לפי דברינו הנ"ל אפשר לפרש פירוש נוסף מה שנוסף עוד "שין" מכיון שהילד הזה הוכיח את מעלתה ותכונתה הטובה של הדיבור והיוזמה של "לאה אמנו" שככה היא שמרה על בעלה "יעקב אבינו" ולכן היא קבלה אותה כשכר ומכיון שזה על העבר לכן אינו מודגש בקריאה. ודו"ק.] 
בראשית פרק לד, א
ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: 
ופירש רש"י בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו, ועליה משלו המשל [יחזקאל טז מד] כאמה כבתה: 
אם כנים דברינו א"כ יוצא שלאה אמנו היא זאת ששמרה על "יעקב אבינו" בגלות אצל לבן הרמאי.
ומעתה נבין מדוע דווקא בן בנה דהיינו "דוד המלך" זכה לכבוש את "ארם" מקום מושבו של לבן הרמאי.
וכמו דאיתא במדרש בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עד סימן טו
טו [לא, נא] ויאמר לבן ליעקב, א"ר יוחנן כזה שהוא מורה את החנית, עד הגל הזה וגו', לרעה אין אתה עובר אבל אתה עובר עלי בפרגמטיא, בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים בקש לזנבן הוציאו לו אפיסטולי שלהם (דברים ב) רב לכם סוב את ההר וגו', פגע במואביים בקש לזנבן והוציאו לו אפיסטולי שלהם (שם /דברים ב'/) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, באותה שעה שלח יואב אצל דוד א"ל פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן הוציאו לי אפיסטולי שלהם רב לכם, במואביים והוציאו לו אפיסטולי שלהם אל תצר את מואב, באותה שעה לא נהג דוד כבוד מלכות בעצמו אלא עמד והעביר פיפורין מעליו ועטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי לכאן אלא ללמד אם נותנים אתם לי רשות אני מלמד, שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה ופגע באדומיים והוציאו לו אפיסטולי שלהן רב לכם, והלא הם פרצו את הגדר תחלה (שופטים ג) ויאסוף אליו את בני עמון, פגע במואביים ובקש לזנבן והוציאו לו אפיסטולי שלהן, אל תצר את מואב, והם לא פרצו הגדר תחלה, (במדבר כב) וישלח מלאכים אל בלעם ועתה לכה ארה לי, הה"ד (תהלים ס) מכתם, כמה אגרות כתב ר' אייבו אמר שתים כתב אחד לאדומיים, ואחד למואביים, ר' חנינא אמר איגרת אחד כתב הה"ד וישב יואב וגו', חזר ולמד אדומיים משל מואביים, הה"ד (שם /תהלים ס) למנצח על שושן עדות, לעדה שהיא משיחה בלשונו של אלהים, מכתם לדוד ללמד, מכות ותמות (שם /תהלים ס/) בהצותו את ארם נהרים ויך את אדום בגיא מלח, כתוב אחד אומר י"ח אלף וכתוב אחד אומר י"ב אלף אלא שתי מלחמות היו, אחת של י"ב אלף ואחת של י"ח אלף. 
וכן כתב הרבינו בחיי בראשית פרק לא פסוק נ"ב
אם אני לא אעבור אליך. פי' אשר אני. והעברה זו לרעה, כמו שמוכיח סוף הכתוב, כי כן מצינו לשון העברה בענין מלחמה: (ויקרא כו, ו) "וחרב לא תעבור בארצכם". והברית שכרתו שניהם הוא שלא יעבור זה בגבולו של זה, כי הגלעד גבול לארץ ישראל כענין שכתוב: (דברים לד, א) "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן", וזהו שאמר: לרעה, כלומר ע"מ להזיק זה לזה. וכן אמרו רז"ל: (ב"ר עד, יג) לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר לפרקמטיא. ובלעם הרשע שהיה מזרע לבן, ומחרן ארצה בני קדם עירו, התחיל לעבור על הברית הזה הוא שכתוב: (דברים כג, ה) "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור" וגו'. ואחריו כושן רשעתים, הוא שכתוב: (שופטים ג, ח) "ויחר אף ה' בישראל" וגו'. וע"ז הותר לדוד להלחם בו בהצותו את ארם נהרים, וכתיב: (שמואל - ב ח, ו) "וישם דוד נציבים בארם".
ודע כי "ארם נהרים" הוא דמשק, ונקרא ארם נהרים על שם שני נהרות שבו, שנאמר: (מלכים - ב ה, יב) "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק", ועליו נאמר לאליהו: (מלכים - א יט, טו) "לך שוב לדרכך מדברה דמשק ומשחת את חזאל למלך על ארם". 
ואכן המלחמות שעשה דוד המלך היו ב"אמת" וכמו פירשנו לעיל
דכתיב שמואל ב פרק י, יב
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו: 
ופירש הרד"ק בעד עמנו - שלא יהיו לחרב ולשבי:
ובעד ערי אלהינו - שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו ואם עשו כן לא יהיו ערי אלהינו אלא ערי אלהים אחרים:

וה' יעשה הטוב בעיניו - אנחנו נתחזק בכל כחינו למלחמה וה' יעשה הטוב בעיניו כי לה' התשועה: 


והנה רבותינו הראשונים טרחו לבאר מדוע כיבוש של "דוד המלך" נחשב "כיבוש היחיד" והם בארו מהצד ההילכתי.
אך מהצד המחשבתי נראה הביאור שלא כל ישראל היו במדרגה באמת של "דוד המלך" מלכא משיחא שזכה כבר לתקן ולכבוש גם את "ארם".
 

ערכים:

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 1 אורח